רדיסטופיה בין "מושבות עונשין"\קפקא ל1984"-" ו"חוות החיות"\אורוול

תקציר העבודה:

רדיסטופיה בין "מושבות עונשין"(פ. קפקא(
ל 1984" -" ו"חוות החיות" (ג. אורוול(

תוכן עניינים: hc0369

1. מבוא
2. יצירותיו של אורוול
3. סיפורו של קפקא
4. סיכום
5. מקורות

בספרו קץ האוטופיה אומר מרכוזה: "קץ האוטופיה, דהיינו הפרכת אותן הידיעות
ותיאוריות שאוטופיה שימשה להן כאמצעי לדחיית אפשרויות היסטוריות חברתיות -
נוכל במוכן מסוים לראותו גם כקץ ההיסטוריה".
מצב זה הוא שיוביל להשתררותן של דיסטופיות עלי אדמות. הדרך של מרקוזה לטפל
בכך היא הדרך העיונית פילוסופית. היעלמותן של האוטופיות הופכת לבעיה
אקזיסטנציאלית עבור בני האדם כי לא יהיה להם חלום לחלום עליו גם אם הוא בלתי
ריאלי. וגם לא לשאול שאלות לגבי מהות וטעם החיים.
הדרך השניה היא דרך הכתיבה הספרותית, בה המחברים טווים עלילה, כאשר חלק או
כל הדמויות מייצגות היבטים אידיאולוגיים וחברתיים שונים ובצורה כזאת מאפשרים
לקורא להזדהות עם דמויות שונות כמו וינסטון ב"1984" או הנידון למוות "במושבת
העונשין ומנגד מגלים סלידה כלפי דמויות אחרות כמו החזיר נפוליאון ב"חוות
החיות" ואובריאן ב ."1984" -
האימפקט של שיטה זו להעברת מסרים מתגלה לעיתים כדרך אמינה ביותר.
היא משאירה על הקורא משקע שקשה או שבלתי אפשרי לשכוח אותו ומאלץ אותו
לחשוב ובזה גדולתם. הם נותנים לו, לקורא, אפשרות לקרוא תיגר על תופעות שונות
ולצעוק המלך הוא עירום.
חומרתה של האזהרה היא כפולה ומכופלת. מאחר והיא בעצם מציגה בפני הקורא את
האפשרות שאוטופיות עלולות להיהפך מבלי שירגישו בהן לדיסטופיות. ודיסטופיות
תהיינה הרסניות ביותר. להיחלץ מהן יהיה קשה ביותר.
פייבל מציין שלאורוול הייתה שנאה יוקדת כלפי אינטלקטואלים שלא הייתה בהם
שום טיפת אנושיות. כל רצונם היה לבנות חברה כצלמם וכדמותם מכיון שחשבו
שהאמת שלהם היא האמת היחידה האפשרית וכי לאמיתות אחרות אין זכות קיום.
הם ניסו לשחק את דמות אלוהים בורא העולמות. ראוי להדגיש את העובדה שאורוול
לפני כותבו ספרים אלה היה קומוניסט אורתודוקסי שנכווה קשות משיטה פוליטית
זאת והביא לידי ביטוי ספרותי את אכזבתו מאידיאולוגיה זו בספריו "חוות החיות" ו -
"."1984
קפקא מכוח ההתייחסות שלו לבעיות האקזיסטנצאליות של האדם ואי יכולתו של זה
למקם את עצמו בתוך החברה בעולם דינמי וסוער עלול להימצא במצב בלתי אפשרי של
אשמה תמידית.
בכל מה שלא יעשה הוא עלול למצוא את עצמו במצב של "אויב העם".
מצב שללא מוצא שאיננו שונה מהותית מהפרטים שהולכים לאיבוד בתוך מסגרות
טוטליטריות. המסר הכללי של יצירות אלה הוא חיזוק חשיבותו של הספק והיכולת
לשאול למה.

מקורות:

אורוול מתכוון כאן לסטחנוביץ אשר זכה כאות הוקרה על עבודתו החריגה ויצאת דופן בפרס סטלין, שנחשב בזמנו לפרס ההצטיינות הגבוה ביותר במדינה.
התייחסות ישירה למונח אוטופיה מופיעה פעמיים. פעם בספר של גולדשטיין ופעם בוויכוח בין וינסטון לאובריאן. בספר של גולדשטיין נאמר:  "הסוציאליזם תורה חדשה שהופיעה בראשית המאה התשע עשרה והייתה החוליה האחרונה בשלשלת מחשבה שראשיתה במרידות העבדים בימי קדם, עדיין היה נתון להשפעת האוטופיזם של דורות קודמים. אבל
בכל גרסה חדשה של הסוציאליזם שהופיעה משנת 1900 ואילך, היו זונחים בגלוי יותר את המטרה של כינון ושוויון.
התנועות החדשות שהופיעו בשנות הביניים של המאה - סוצאנג באוקיאניה, ניאו בלשביזם באיראסיה, פולחן המוות, ככינוי לכוח באיסטאסיה - שמו להן למטרה ביודעין לכונן אי חירות ואי שוויון.
התנועות החדשות צמו, כמובן תוך הישנות, ובדרך כלל קיימו בידיהן את שורותיהן ושילמו מס שפתיים לאידיאולוגיה של העם אבל מטרת כולן הייתה לעקב את הקידמה ולהקפיא את ההיסטוריה ברגע מסויים."16
ובעימות בין אובריאן לווינסטון, זה הראשון אומר:  "שליטה משמעה לקרוע לגזרים מוחות של בני אדם ולשוב ולאחותם בצורות  חדשות על פי בחירתך... הרי זה היפוכן הגמור של האוטופיות האוויליות.
ההדוניסטיות שציירו בדמיונם מתקני העולם הישנים, עולם של פחד ובגידה וכינויים, עולם של דריסה והדרסות. עולם שייעשה לא פחות אכזרי, אלא יותר אכזרי ככל שיוסיף להתפתח.
הקידמה בעולמנו תהיה קידמה לקראת יותר כאב. הסיביליזציות הישנות טענו שהן מיוסדות על אהבה וצדק. הציוויליזציה שלנו מיוסדת על השנאה, בעולמנו לא יהיו רגשות זולת פחד. זעם, שמחת ניצחון והשפלה עצמית. את כל השאר נשמיד - הכל... ניתקנו את הקשרים בין ילד להורים, בין אדם לאדם, בין גבר לאישה, שום אדם אינו מעז עוד
לבטוח באישה או בילד או בידיד... יצר המין יבוטל... לא תהיה עוד נאמנות פרט לנאמנות למפלגה. לא תהיה אהבה, אלא האהבה אל האח הגדול."17
באמצעות התפיסה של גולדשטיין ואופריאן, אורוול מציג את השקפותיו על התפתחות האוטופיות בעולם בעיקר באירופה. אוטופיות היו מלכתחילה אמצעים שבאמצעותם קיוו לשפר את העולם. הם שימשו כאינסטומנט שבעזרתו קיוו ללכת לקראת יתר הומניזציה של החיים המודרניים, אולם לאט לאט המטרות נשכחו ונשארה רק השאיפה לשלטון.
השלטון היה מהות הכל, והאוטופיות הפכו ללא יותר מאשר עלה תאנה להשגת השלטון ומשזה הושג, עלה התאנה נזרק והשאיפה לשלטון חשפה את עצמה ללא כחל וסרק. נעשה הכל כדי להרוס את אשיות החברה ולהביא את הציבור למצב בו כל פרט ישנא את משנהו ויהיה מוכן להסגיר את האנשים היקרים לו ביותר.
המרקמים החברתיים העדינים ביותר הופכים לחסרי תועלת. החברה מתפרקת לפרטים הבודדים - היא הופכת לחברה אטומאית וכולם בעצם הופכים לתלויים באח הגדול. השלטון בעצם הוא חזות הכל. ואובריאן אומר זאת בצורה הבוטה ביותר:
"המפלגה רוצה בשלטון אך ורק לתועלתה שלה. אין אנו מעוניינים בטובת אחרים. אנחנו מעוניינים אך ורק בלשטון. השלטון איננו אמצעי. השלטון הוא מטרה... מחוללים מהפכה כדי לכונן דיקטטורה.
מטרתן של רדיפות היא רדיפות. מטרתם של עינויים היא עינויים מטרת השלטון היא השלטון".18
על התוצר הסופי של החברה כפי שאורוול מתאר אותה הו\יא דיסטופיה מוחלטת גם אם המחיר יהיה הרע שבין העולמות האפשריים משתמשים ברדיפות מכיוון שיש רדיפות ומשתמשים בעינויים מכיון שיש עינויים.
אם לנקוט בלשונה של חנה ארדנט:"האלימות, מהיותה מכשיר על פי טבעה, היא רציונלית, במידה שהיא מצליחה להשיג את המטרה החייבת להצדיקה".19
מבחינה מבנית, סיפור העלילה של 1984 הוא פשוט מאד, אין כאן נסיון לפתח דמויות להראות צדדים שונים שלהם ולהראות אותם על מורכבויותיהם ואין כאן גם נסיון להציג איזה שהם פנים אנושיות הדמויות שלהם.
תוך תיאור קונפליקטים בין הדמויות מספר הדמויות שניתן לעשות איזה שהוא נסיון להזדרות איתם הוא קטן מאד. גם אם ייעשה נסיון להזדהות עם וינסטון או עם ג'וליה, הרי שאנו יודעים מעט מדי עליהם. אי אפשר להבחין במצבים טרגיים ובמצבים קומיים.
כל העלילה היא בעצם פלטפורמה שבה משתמש אורוול להציג את הרעיון שלו - מהו מחירה של הטוטליטריות ולהזהיר את קהל הקוראים מבעוד מועד, לא היה למצב זה. אורוול הוא בבחינת מוכיח בשער. רגעי המתח היחידים הם שניים. אחד מהם מתעורר כאשר האהבה בין וינסטון לג'וליה פורחת - הקורא שואל את עצמו. האם יתגלו ואם כן מה יקרה
להם.
הרגע השני בזמן העימות בין וינסטון לאובריאן. השאלה הנשאלת היא האם וינסטון יחזיק מעמד ולא יתמוטט. מהסיום של הספר אפשר להסיק שוינסטון הפסיד במערכה. עם השלטון לא מתעמתים.
"חוות החיות"
חוות החיות כתובה במתכונת של אלגוריה. סיפור העלילה הוא התמרדות של בעלי חיים בבעל הבית האציל וניהול משק עצמאי. את המרידה מבצעים החזירים.
החזירים הם שלגון ונפוליאון. המרידה מלווה בעימותים רבים בין שלגון ונפוליאון. העימות מסתיים בנצחונו של נפוליאון. כאשר שלגון מגורש מהוחחה. בעלי החיים מתארגנים היטב, לומדים קרוא וכתוב והצלחתם זוכה לתהודה רבה בקרב כלל החוות באנגליה.
מאוחר יותר נפוליאון יוצר קשר עם בעלי חוות בני אדם מתוך מטרה להגדיל את רווחי החווה וזאת בניגוד לרצונם הכולל של בעלי החיים בחווה. השחיתות פושה בקרב הנהגת החווה עד שבאירוע הסיום מתקיימת מסיבה בה משתתפים מנהיג החווה ואנשים מנהליהם של חוות אחרות וסיפור העלילה מסתיים באקורד קודר מאוד:
"שנים עשר קולות צרחו בשצף קצף והקולות דומים זה לזה. לא הייתה שאלה מה השינוי שחל בפניהם של החזירים. היצורים שבחוץ העבירו עיניהם מני חזיר אלי אדם ומני אדם אלי חזיר, אך כבר אי אפשר היה להבחין מי הוא זה ואיזה הוא".20
מבנה העלילה אם כן הוא פשוט. קיימת כאן התפתחות לינארית ללא יציאה לצדדים, לתיאור אירועים מקבילים, לתיאורי אוירה וללא הבזקי זיכרון של דמויות שונות בעלילה. לא נעשה שום נסיון לתאר את אישיותן של הנפשות הפועלות. אין כאן נסיון לבנות פרופיל פסיכולוגי שלהן. תיאורים כאלה כאשר הם נותנים, הם מצומצמים מאד והם
יותר בבחינת משיכות מכחול הבאות להציג תכונה או שתיים.
יש להניח שהסיבה לכך נובעת מהמבנה האלגורי של העלילה. הבאה להציג בן אדם וכל בעל חיים או כל פעולה שהיא, מסמלים מה שהוא אנושי וסמל מטבעו הוא מאד תמציתי. במחינה זו "חוות החיות" היא מין הרחבה של משלי חיות כדוגמת אלה של אזופוס או קרילוב מכיון שאי אפשר להרחיב היקפו של משל לידי מסכת ארוכה ומורכבת של מאות
עמודים, הרי יצירה זו היא קצרה יחסית 122 עמודים. ושם המשנה של הספר הוא אכן ספור - אגדה.
בפרק הראשון של העלילה מתוארת התכנסות של בעלי החיים בחווה לשמוע את סברו של זקן החזירים המיור הזקן. הוא פותח את דבריו בתיאור הניצול והשפלות שעבור בעלי החיים בחווה ומסיימו בשיר בו הוא מתאר חלום שהוא חלם ובו מתואר עולם בו אין בני אדם והחיות נהנות מכל טוב ומילות השיר הן: 21
בהמות שבאנגליה ובאירלנד,
בהמות שבכל ארץ ואזור,
לבשורה טובה הקשיבו
על עתיד מלא הוד ואור.
יום יבוא אף אם יתמהמה,
עריץ אדם יוכרע לעד,
ובכר, שדה ואחו
תהלך בהמה לבד.
לא עוד יותנו חחים באפינו,
הלאה מתג ודרבנות,
נפרוק רתמה מעל גבנו
והקץ לתנופת השוט.
אוצרות שפע עין לא ראתה,
תלתן, אפונה וסלק בהמה,
תבן, בר, שעורה חיטה
למיום זה לנו המה.
אור יקרות אור השדות,
יטהרו, יזוכו מי ארץ סגולה
שבעתיים ימחקו הרוחות הצחות
בבוא היום, יום גאולה.
אל יוםזה נישא ליבנו,
אף אם נמות כולנו בטרם אור
למענו נפשם יתנו
פרה, וסוס, חמור ושור.
בהמות שבאנגליה ואירלנד
בהמות שבכל ארץ ואיזור
לכל באי עולם השמיעו
בשורה עתיד מלא הוד ואור.
שיר זה מתאר עולם שבו החיות תשתחררנה מעולו של האדם, בכוחה של מהפכה, החיות תיטולנה יוזמה, תתמרדנה ותהיינה עצמאיות. משתגיע הגאולה פרי הארץ יהיה כולו של החיות. ליום זה כולם מייחלים והם מוכנים אפילו שההרג בשבילו יש לשים לב למשפט הפותח בבית השני.
"יום יבוא אף אם יתמהמה", הביטחון ביום הגאולה הוא עצום. יכול להיות שיום זה יהי בעתיד הרחוק ולא בזמן הקרוב ככל שניתן, אך אין שום ספק שהוא אכן יגיע. שאלה מתבקשת האם משפט זה הוא מקורי של אורוול, או תוצאה של התרגום.
וזאת מהסיבה שלמשפט זה צליל מאוד יהודי מכיון שיש בו מה שהוא מאוד משיחי. משפט זה מזכיר את אחד השירים על הגאולה המשיחית על אליהו "ואף על פי אם יתמהמה בכל זאת בו יבוא". השיר בעל מבנה מעגלי מתפתח. הוא פותח בפניה לבהמות אנגליה ואירלנד. בבית השני מתואר יום הגאולה, בבית השלישי מתואר תהליך ההשתחררות מעולו
של האדם. הבית הרביעי והבית החמישי מתארים את השפע לו יזכו בעלי החיים. הבית השישי מתאר את הכיסופים ליום הגאולה והבית השביעי מסיים  שוב בפנייה לבעלי החיים.
בעוד שבבית הראשון מופיעה פנייה לבעלי החיים להקשיב לבשורה. הרי שביית האחרון מופיעה פנייה לבעלי החיים להפיץ את הבשורה ברחבי תבל. זהו חלום אוטופי בהתגלמותו הצרופה.
הפתיחה של השיר "בהמות שבאנגליה ובאירלנד" והסיום לכלל בעלי החיים בעולם מזכירים את ההמנון של האינטרנציונאל הסוציאליסטי "פועלי כל העולם התאחדו, עם מזי רעב אנו". יש להניח שאסוציאציה זו אינה מקרית. אורוול התכוון  כנראה לעורר קונטציה זו אצל הקורה ובכך להעצים את האפקט של האלגוריה.
הבית השלישי יש בו כדי להזכיר את אמרתו של מרקס שהפרולטריון יכול להפסיד רק את האזיקים שלו.
לאחר שבעלי החיים השתלטו על החווה הם החליפו את שם החווה מ"אחוזת אדונים ל"אחוזת בעלי חיים" והם "הצליחו  להעמיד את עיקרי תורת הבהמיזם על שבע דיברות. עתה ירשמו דיברות אלו על גבי הכותל והיו חוק ולא יעבור, תורת החיים לבעלי החיים באחוזה מעתה ועד עולם...
וזו לשון הכתוב:
שבע הדיברות
א.  כל הולך על שתים צר ואוייב.
ב.  כל הולך על ארבע ובעל כנף - חבר ורע.
ג.  לא ילבש בעל חיים בגד.
ד.  לא יישן בעל חיים במיטה.
ה.  לא ישתה בעל חיים משקאות חריפים.
ו.  לא יקום בעל חיים על רעהו להרגו.
ז.  כל בעלי החיים שווים".22
קשה שלא להתעלם מהנוסח שבע הדיברות - רמז ברור לעשרת הדיברות.
האוטופיה לה ייחלו בעלי החיים, נראה היה שהיא מתחילה לקרום עור וגידים והיה צורך לחוקק  חוקי יסוד. חוקים אלה מתחלקים לשתי קבוצות חוקים.
קבוצת חוקים אחת אומרת מה לא לעשות והכוונה היא להמנע בתכלית האיסור מכל מה שיש להזכיר בו בני אדם - כחל איסור מוחלט לחקות אותם. והחוק השני מתייחס מה כן לעשות כאשר הסייפא שלהם מופיעה בדיבר האחרון "כל בעלי החיים שווים".
עם התבססות שלטונו של נפוליאון, הוא החל לתת צידוקים שונים להתנהגותו ולחוקק חוקים חדשים. באחד הימים הוא "הכריז שמכאן ולהבא בטלות ומבוטלות אסיפות הבוקר של יום ראשון. אין בהן צורך עוד... וחבל על זמן המצוא לריק.
בכל ענייני העבודה באחוזה תכריע מעתיד ועדה מיוחדת של חזירים בראשותו הוא. אסיפות הוועדה תהיינה סגורות ואת החלטותיה יפרסמו אחר כך ברבים".23 והוא מצדיק זאת במילים הבאות:
"אני מאמין שכל בעל חיים באחוזה יודע להעריך את הקורבן שהקריב החבר נפוליאון בהעמיסו על שכמו עול נוסף זה. אל נא תדמו בנפשיכם חברים כי המנהיגות תענוג. להיפך, אחריות היא אחריות כבדה מאוד".24
נפוליאון אינו מסתפק בכך, הוא מבטל את ההמנות "בהמות אנגליה" 25 משנה את הדיבר השישי לנוסח: "לא יקום בעל חיים על רעהו והרגו בלא סיבה" 26 לדיבר החמישי יש נוסח חדש "לא ישתה בעל חיים משקאות חריפים לשכרה".27והדיבר השביעי הוא עתה: כל בעלי החיים שווים אך יש בעלי חיים שווים יותר". 28
בנוסף לכך נפוליאון מערער את זכרונם עד כדי טשטוש ידיעותיהם ביחס לאירועים מהעבר. "עתה גם למדו בעלי החיים לדעת כי מעולם לא העניקו לשלגון - כפי שרבים מהם נטו להאמין את אות ההצטיינות "גיבור בהמי דרגה ראשונה".29
וכשדיברו על נפוליאות "נקטו תמיד בסגנון רשמי ומנהיגנו, החבר נפוליאון והחזירים אהבו להמציא תארים שונים כגון אבי כל בעלי החיים מגור לאדם, מגן לצאן, ידיד לברווזים וכדומה".30 ושמה הקודם של האחוזה "אחוזת האדונים" חודש. 31
השלטון הפך עתה חזות הכל. אם בהתחלה נפוליאון חיפש הצדקות לכך תוך מתן ליגיטימציות עצמיות הרי שבסוף העלילה הוא מסיר מעצמו גם עלה תאנה זה כאשר הוא מחדש את שמה הקודם של האחוזה.
יש מנצלים ויש מנוצלים. יש מנהל ויש מנוהלים. החוקים שהיו בטלים ומבוטלים וניתנת העדפה בולטת לשליטים, תוך מתן הכשר להרוג בעלי חיים ללא שום סיבה. התארים שנפוליאון זוכה להם, אינם יכולים שלא להזכיר את הכינויים נוסח "שמש העמים", ו"אבי האומה" של סטלין.
הגרוטסקיזציה של בעלי החיים היא יותר מאשר שקופה והיא משמשת בידי אורוול כלי לתאר את המעבר ההדרגתי מאוטופיה יפה ותמימה לדיסטופיה בהתגלמותה הצינית והאכזרית. אקורד הסיום של העלילה הוא בוטה בסרקזם שלו.
אורוול אומר כאן שמשלב מסויים אין הבדל בין בני אדם לחזירים. הוא אומר לבני האדם בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים: ראו הוזהרתם.
סיפורו של קפקא "במושבת עונשין"32
סיפור זה של קפקא הוא סיפור קצר - 31 עמודים אורכו - ובעצם אין לו מבנה עלילתי בכלל. מבחינת המוטיב שלו זה יותר תיאור אירוע על מקרה שאירע במושבת עונשין שאין שום אשפרות שהיא לדעת היכן היא נמצאת, לאיזה מדינה היא שייכת, מי הם האסורים המרצים בה את עונשם, ולכמה זמן נגזר דינם.
האזכור הגיאוגרפי היחידי שלה שהיא נמצאת בקרבת נמל. משל המחבר רוצה להגיש לקורא שמושבת עונשין זו יכולה להיות בכל מקום ולכן גם ההתייחסות אליה היא כאל תופעה אוניברסלית.
כל כולו של האירוע הוא תיאור מלא הערצה למתקן הוצאה להורג שפותח במושבה זו ואשר הקצין מתאר אותה, מוציא עליה את ההלל. אירוע זה הוא בעצם דיאלוג בין קצין זר לאדם זר, חוקר נוסע שהגיע למושבה זו.
נוסע זה אמור להיות עד להוצאה להורג של אחד הנאשמים. ההתרחשות העלילתית היחידה היא שהקצין מחליף את הנאשם, נשכב על גבי המיטה של המתקן מפעיל אותה ומתאבד.
לאחר מכן הנוסע, הנידון ששוחרר והחייל שאמור היה לבצע אתגזר הדין מגיעים לבית התה. משעה שהנוסע עזב את המושבה ועלה על ספינת הקיטור, שני אלה ניסו להצטרף אליו ללא הצלחה.
הציר המרכזי של סיפור זה הוא האשמה ואפשר ללמוד מכך על פי הדיאלוג שבין הקצין לאורח:
"הנוסע התכוון לשאול כמה שאלות, אך למראה הנידון הסתפק בשאלה:
"הוא יודע אם גזר הדין שלו"? "לא" ענה הנדון וביקש להמשיך בהסבריו, אך הנוסע שיסע אותו: "הוא איננו יודע מהו גזר הדין שנגזר עליו"? "לא", חזר ואמר הקצין. היסס רגע כמצפה שהנוסע ינמק את שאלתו ולבסוף אמר: "מה טעם להודיע לו את גזר הדין? הרי ילמד אותו על בשרו"? הנוסע עמד להשתתק, אלא שחש במבטו של הנידון
המכוון אליו, מבט זה כאילו שאל אם הוא מוכן להצדיק את הנוהל המתואר. לפיכך חזר וגחן הנוסע לפניו, לאחר שכבר נשען לאחוריו, והוסיף לשאול: "אבל שהוא נידון, זאת לפחות הוא יודע"? "גם זה לא", אמר הקצין וחייך אל הנוסע, כאילו הוא מצפה ממנו עוד לכמה גילויים מוזרים.
"לא", חזר הנוסע על תשובת הקצין והחליק על מצחו, "אם כן, אין האיש יודע גם עכשיו איך קיבלו את הגנתו"? "אם הייתה לו הזדמנות להתגונן". אמר הקצין והביט הצידה כמדבר אל עצמו, כדי לא לבייש את הנוסע על שאינו יודע דברים מובנים מאליהם כאלה. "אבל הלא חייבים היו לתת לו הזדמנות להגן על עצמו"? אמר הנוסע וקם
מכסאו." 33
יש לשים לה לשני דברים בדיאלוג זה מבחינת השאלות הנשאלות במצבו של הנדון הולך ומחמיר. כל שאלה מבחינהת חומרתה כבעיית אקזיסטנציאלית: הנדון אינו יודע מה גזר הדין שלו, הוא איננו יודע שהוא נדון וגם לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן.
מצב של אשמה עם גזר דין ידוע מראש, בלי לדעת בעקבות מה באה האשמה. מושג הספק לא קיים בכלל במושבת העונשין ולכן אין גם להטיל ספק באשמה.34
הדבר השני שיש להתייחס אליו הוא המבנה הצורני של דיאלוג זה.
בדיאלוג נרטיבי רגיל כל שאלה נפתחת בשורה חדשה. כאן לא. הכל בא ברצף אחד. יש רצף ללא שום הפסקות שהן בין המשוחחים. אין זמן לחשוב בכלל.
הדיקטט הוא ביטחון מוחלט ושום אפשרות שהיא של היסוס ולו של הקל שבקלים (כמאמר מוסגר ראוי לציון שהאשמה התמידית היא יסוד נוצרי מובהק, שהרי על פי הגישה הנוצרית, האדם משעה שהוא נולד הוא כבר חוטא).
דברים אלה תואמים את רוח הדברים במושבה שהכל בה כפוף לרצונו של המושל:  "די לו במילה לא שקולה אחת, בפליטת פה. אין צורך שתבטא את דעתך האמיתית. העיקר שלכאורה תהיה תואצת את רצונו."35 זהו מצב תיאור קלסי של דיקטטורות שמוצאים אותו רבות בספרות הדיסטופית לגווניה. ואין זה משנה מה דמות השלטון המתוארת ביצירות
אלה בין שניתן תיאור אישי של השליטים או של המבנה השלטוני.
המכונה המתוארת ב"מושבת עונשין" היא בעצם סמל השלטון ולא פלא שהקצין  המתאר אותה, מתייחס אליה בהערכה כה רבה ובעצם ה וא סוגד לה.
ואמנם "במושבת עונשין" יש הרבה יסודות דיסטופיים. מתוארת כאן מציאות סגורה ומסוגרת, ללא שום קשר לסביבות חברתיות אחרות. בהקשר זה היא כמו יריחו "סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל אין יוצא ואין בא."36
הדיקטט האקזיסטנציאלי שלה הוא קלסטרופוביה וכפי שלאה הדומי מציינת: "עולם זה מושתת על עקרונות אקסיומטיים של צדק מוחלט ולא היה בו מקום ואף לא צורך למושב רבים או לתהליכי ערעור בפני בתי דין גבוהים יותר.
אורחות החיים... כה מושלמים עד כי העתיד לא יכול לשנות מן העבר מאומה". 37
אם נשתמש בהשאלה בשם ספרו של אריק רמרק הרי "עין חדש במערב". הכל נע סביב המכונה. המכונה היא סמל אלגורי של רעיון שנקבע באיזה שהוא עבר ואין שום נכונות לשנות אותו, גם אם הוא לא מתפקד כראוי ובמצב זה המכונה בעצם קמה על יוצריה, הקבעונות המנטליית של מקימי חברה נתונה והסגידה ךלקבעונות אלה הופכים בסיכומו של
דבר לבומרנג.
אם רוצים אפשר לפרש את סיפור המכונה, פירוש פרודיאני שרק יחזק את הגישה המשייכת את "מושבת העונשין" לז'נאר הדיסטופי. המכונה היא בעצם סמל הפאלוס, כאשר הנאשם משמש כאן כדמות האישה ובחדירת המשדדה לגוף הנאשם, מתבצע מעין אקט מיני.
המכונה כמסמלת המשטר בועלת את הנאשם ואומרת לו: תראה, את הבעצם שייך לי ואני יכולה לעשות איתך מה שאני רוצה. כל מה שנשאר לך לעשות הוא רק להכנע.
סיכום
בספרו קץ האוטופיה אומר מרכוזה:  "קץ האוטופיה, דהיינו הפרכת אותן הידיעות ותאוריות שאוטופיה שימשה להן כאמצעי לדחיית אפשרויות היסטוריות חברתיות - נוכל במוכן מסויים לראותו גם כקץ ההיסטוריה".38
מצב זה הוא שיוביל להשתררותן של דיסטופיות עלי אדמות. הדרך של מרקוזה לטפל בכך היא הדרך העיונית פילוסופית. העלמותן של האוטופיות הופכת לבעיה אקזיסטנציאלית עבור בני האדם כי לא יהיה להם חלום לחלום עליו גם אם הוא בלתי ריאלי. וגם לא לשאול שאלות לגבי מהות וטעם החיים.
הדרך השניה היא דרך הכתיבה הספרותית, בה המחברים טווים עלילה, כאשר חלק או כל הדמויות מייצגות הבטים אידיאולוגיים וחברתיים שונים ובצורה כזאת מאפשרים לקורא להזדהות עם דמויות שונות כמו וינסטון ב"1984" או הנידון למוות "במושבת העונשין ומנגד מגלים סלידה כלפי דמויות אחרות כמו החזיר נפוליאון ב"חוות
החיות" ואובריאן ב - "1984".
האימפקט של שיטה זו להעברת מסרים מתגלה לעיתים כדרך אמינה ביותר.
היא משאירה על הקורא משקע שקשה או שבלתי אפשרי לשכוח אותו ומאלץ אותו לחשוב ובזה גדולתם. הם נותנים לו, לקורא, אפשרות לקרוא תיגר על תופעות שונות ולצעוק המלך הוא עירום.
חומרתה של האזהרה היא כפולה ומכופלת. מאחר והיא בעצם מציגה בפני הקורא את האפשרות שאוטופיות עלולות להיהפך מבלי שירגישו בהן לדיסטופיות. ודיסטופיות תהיינה הרסניות ביותר. להחלץ מהן יהיה קשה ביותר.
פייבל 39 מציין שלאורוול הייתה שנאה יוקדת כלפי אינטלקטואלים שלא הייתה בהם שום טיפת אנושיות. כל רצונם היה לבנות חברה כצלמם וכדמותם מכיון שחשבו שהאמת שלהם היא האמת היחידה האפשרית וכי לאמיתות אחרות אין זכות קיום. הם ניסו לשחק את דמות אלוהים בורא העולמות. ראוי להדגיש את העובדה שאורוול לפני כותבו ספרים
אלה היה קומוניסט אורתודוקסי שנכווה קשות משיטה פוליטית זאת והביא לידי ביטוי ספרותי את אכזבתו מאידיאולוגיה זו בספריו "חוות החיות" ו -"1984".
קפקא מכוח ההתייחסות שלו לבעיות האקזיסטנצאליות של האדם ואי יכולתו של זה למקם את עצמו בתוך החברה בעולם דינמי וסוער עלול להמצא במצב בלתי אפשרי של אשמה תמידית.
בכל מה שלא יעשה הוא עלול למצוא את עצמו במצב של "אוייב העם".
מצב שללא מוצא שאיננו שונה מהותית מהפרטים שהולכים לאיבוד בתוך מסגרות טוטליטריות. המסר הכללי של יצירות אלה הוא חיזוק חשיבותו של הספק והיכולת לשאול למה.
מקורות
1. שמואלי אפריים - מבוא - פרק הסבר בספרו של תומס מורוס אוטופיה ספרית הפועליםפ 1946 עמ' 3-5.
2. קייבל אלווין ס. - "1984" בתוך המקראה "והוא אוהב את האח הגדול". בעריכת ש.ג. שוהם, פ. רוזנשטיל הואצת פפירוס 1985 עמ' .103
3. הדומי לאה - קווים של הזינאר האוטופי ב"מושבת עונשין" של קפקא לקוח מופיע באסיפת הרצאות שנושאה הוא סימפויזיון קפקא בחסות אוניברסיטת חיפה והוצאת ספריית פועלים 1982 עמ' 69-70.
4. האו אירווינג מ 1984 תעלומת השלטון בתוך המקראה טוטליטריות במאה ה20- בעריכת אירווינג האו סדרת זמן הווה ספריית הפועלים 1984 עמ 34.
5. אורוול ג'ורג' - 1984 הוצאת עם עובד 1971 עמ' 68.
6. שם עמ' 176-177.
7. שם עמ' 12-15.
8. שם 216.
9. שם עמ' 30.
10. שם עמ' 35.
11. שם עמ' 36.
12. שם שם.
12א. שם עמ' 185-186.
13. שם עמ' 38.
14. שם עמ' 48.
15. שם עמ' 187-188.
16. שם עמ' 163-164.
17. שם עמ' 214.
18. שם עמ' 211.

תגים:

ספרות · מדע · המדינה · אוטופיה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "רדיסטופיה בין "מושבות עונשין"\קפקא ל1984"-" ו"חוות החיות"\אורוול", סמינריון אודות "רדיסטופיה בין "מושבות עונשין"\קפקא ל1984"-" ו"חוות החיות"\אורוול" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.