הלקסיקון הרומנטי ביצירתו של יעקב פיכמן

תקציר העבודה:

הלקסיקון הרומנטי
ביצירתו של יעקב פיכמן

ראשי פרקים hc0230 -

מבוא
א. עונות - אביב בשמרון
ב. אהבה - זאת האחת
ג. מראות - אלנות בירושלים
ד. שעות - כי ירף זעם יום
ה. אלנות בלילה
ו. סיכום.

בבליוגרפיה

מבוא-

שיריו של יעקב פיכמן כוללים לקסיקון רומנטי רחב. הלקסיקון הרומנטי מעוצב
באמצעות תאורי חוויות נפשיות, זמנים ומראות, הגורמים למשורר הארה חודשת
אודות העולם סביבו.
קיימים מוטיבים מרכזיים כמו- עונות השנה, אהבת גבר ואשה, שעות הלילה,
עצים, תהום, המהווים חלק אנטגרלי מהחוויה הלירית הרומנטית של המשורר.
כל השירים שנותחו בעבודה זאת לקוחים מתוך הספר "פאת שדה ."בחרתי לנתח
שירים בהם הלקסיקון הרומנטי בא לידי ביטוי מובהק: "אביב בשומרון", "זאת
האחת", "כי ירף זעם יום","אילנות בירושליים" ו-"אילנות בלילה."
השירים הם שירים לירים רומנטיים, וכתובים בצורת הסונטה. (4 בתים בסה"כ עם
חריזה פנימית. בית א' ובית ב' בני 4 שורות כל אחד, בתים ג' ו- ד' בני 3 שורות כל
אחד.(
ההרמוניה המאפיינת את החריזה והמבנה הקבוע של הסונטה, מתקיימת גם
בעולמו של המשורר: זוהי הרמוניה שבין אדם לעולם. האדם חש חלק מהטבע.
חייו הם חיים של התבוננות ויצירה, תוך השראה מתמדת מהעולם שבו הוא חי.
העולם החוויתי של האדם מתואר בשירים שנותחו: זהו אדם חרד, שמח, אוהב,
יוצר, נפעם מהרהר...
האדם חש משיכה ודחייה כלפי המוות, כלפי התהום. בזכות התבוננותו המתמדת
בטבע, הוא לומד כיצד להתמודד עם התהום.
מערכת-היחסים בין האדם והעולם (הטבע) היא מושלמת. האדם יודע שהוא חלק
מהעולם, עולם קטן בתוך עולם גדול - מיקרוקוסמוס בתוך המקרוקוסמוס.
במילים אחרות, ניתן לאמר, שהשירים בקובץ "פאת שדה" מתארים את מלחמת
הקיום הרגשית והפיסית של האדם בעולם.

מקורות:

השיר בנוי בצורת הסונטה.
החריזה הפנימית:
בית א':א-ג, ב-ד. קרב-ארץ, רב-קרב.
בית ב': א-ג, ב-ד. חרב-שרב, את-צמרת.
בית ג': זוהרים-הרים.
בית ד': חיקם-קם.
נעשה שימוש במילים רבות משדות סמאנטיים הקשורים לעולם הטבע:
"אילנות", "סלעים", "נקיקי-סלע", "תהום".
האילנות - מתוארים מנקודת-מבטו של אדם: מלמטה-למעלה. צורת ההסתכלות הזאת אינה מקרית. זוהי התבוננות פיסית ותפיסתית גם יחד: האדם תופס את האילן כאובייקט גבוה יותר - נשגב ממנו, נאצל יותר.
ראשית מתוארים השורשים, אחר-כך גוף העץ, ולבסוף - הצמרת.
החזרה על מילת ההתפעלות "כה" מדגישה את התרגשותו של המתבונן, ואת דלות ההבעה נוכח מראה מרתק - מלים נעתקות מפיו של המתבונן, וכל שנותר לו הוא להביע הגאים חוזרים, המביעים את אותה תחושה.
העולם החיצוני לאדם ולטבע מתואר כעולם אכזר, שאין בו רחמים.
ההתמודדות עם איתני-הטבע משולה לקרב:
"עם איתני עולם עמדו בקרב", "כידוני שרב", "פגעו בהם".
כנגד עולם חסר-רחמים זה, האדם והטבע זקוקים לכוחות פיסיים ופנימיים חזקים ביותר, על-מנת שיוכלו להמשיך ולשרוד במלחמת-הקיום היומיומית.
מיקומה של תבנית-הנוף המתוארת בשיר - בירושליים (כפי שמופיע בשם השיר). האווירה שנוסכת ירושליים מורגשת לאורך השיר: תחושה של הסטוריה כבדה, ןשל הוד. גם השימוש ב"קרית הרים" מרמז על ירושליים )המכונה גם "קריה יפיפייה").
בסיומו של השיר עולה תחושה של הזדהות מוחלטת בין האדם והטבע. האדם תופס עצמו כחלק אנטגראלי מהעולם סביבו, כמיקרוקוסמוס בתוך המקרוקוסמוס, האדם מנסה ללמוד, כיצד שורד הטבע במלחמת-הקיום. הטבע מתגלה אליו במלוא הדרו, וישנה תחושה שהוא אף שואב עידוד מהמראות שלפניו: אם האילנות יכולים לשרוד מול התהום המתפרצת -
יוכל לה גם האדם.
ד. שעות
כי ירף זעם יום
לא עצב הוא בשקע יום ולהט
זעפו ירפה, כי רוך ותמהון
זו אבן אחרונה כתהום שוקעת,
זה אט צונח כבד אחרון.
כל ציץ נגוע יום יקשיב ברעד
עורקיו שוב רננה זרמה ואון
כשיר בא מרחוק אז הד כל צעד,
ולב אדם רק אז יכשר לרן.
רן לבבי! שעה זה מאוחרת
מלאה, עם הדממה, המיה נסתרת.
השיר בשל כפרי על בד נשכח: -
כגל, בזרועות שמש נם, - תפח,
נתלש למגע-ערב מסלעו,
מול רחב-אל, אור יום לא ידעו.
השיר שזור במלים רבות הלקוחות מן הלקסיקון הרומנטי של המשורר: רגשות של עצב, זעף, רוך ,כבד,תמהון, רעד, רן, המיה.
המשורר מתאר דקויות של עולם רגשי, חוויתי, ותפיסה רומנטית של לב רגיש וכמה.
השיר ממוקד בשעת הערב, ומתאר שעה זאת בצורה רומנטית ומתרפקת.
הקונבנציות המוכרות לנו מייחסות לערב תכונות של סוף, שייר (שארית היום), וכן עייפות לא פרודוקטיבית. התפיסה המקובלת רואה בערב זמן כמעט אבוד, שולי. שעות-היום נתפסות כשעות היעילות, והעיקריות, שבהן מתקיימות רוב ההתרחשויות החשובות בחייו וביצירתו של האדם. אולם לא כך הם פני הדברים עבור המשורר: עבורו הערב הוא
נקודת-שיא.
השיר מתחיל בצורה לא קונבנציונאלית, באמצעות מילת שלילה:
"לא עצב הוא בשקע יום ולהט".
השימוש במילה "לא" כמילה הפותחת, מעיד על כך שהמשורר יודע היטב שהעמדה שהוא עומד להציג אינה מקובלת, ויהיה עליו לשלול אותה בפני הקוראים.
המשורר מציב בשיר תבניות של ניגודים, המעצימות את התחושה של התנגדות לקונבנציות מקובלות, והצגת קונבנציות אלטרנטיביות:
"לא עצב הוא בשקע יום ולהט זעפו ירפה " = תפיסה מוטעית
"כי רך ותמהון" = התפיסה הנכונה, האלטרנטיבית של המשורר.
היום - מדומה לאבן השוקעת בתהום: מצטיירת תמונה של אבן השוקעת למעמקים, בכבדות ובאטיות. זוהי אבן אחרונה - אחרונה בסדרה של פעולות, שנערכו באותו יום.
תכונות הרך והתמהון הצצות לעת-ערב, נותנות תחושה של רפיון. המתחים, והפעולות האנטנסיביות שמילאו את סדר-היום העמוס, מלא הלהט, מפנות את מקומן לטובת עולם רגשי מעודן יותר, מגיב, וממוקד.
באופן זה, מתהפך היחס בין עיקר לטפל: הפעולות האנטנסיביות שלוו את היום הן בעצם החלק טפל, ההכרחי, שאינו תורם למערכת הרגשית של האדם, החלק המכאני שבחייו. העיקר, טמון ברגעים, שבהם האדם מגלה בעצמו קשב, רגישות והתעלות.
"כל ציץ נ ג ו ע - י ו ם יקשיב ברעד
עורקיו שוב רננה זרמה ואון"
ההתרסה כנגד שעות-היום קיצונית במיוחד בעצם השימוש במלים "נגוע יום" - היום מתואר כאן כחולי!, כדבר שיש להתנער ממגע עמו, ובהתאם, נוצרת אסוציאציה שלילית מיידית לגבי המלה יום, ואסוציאציה חיובית לגבי שעות הלילה.
"יקשיב ברעד" - המשורר טוען, שיש סוג קשב שונה המתרחש בשעות-הלילה. יותר רגישות, ורעד.
השימוש במלה "שוב" ("שוב רננה") ממחיש, שהאשר האמיתי קיים רק בלילה: הוא אובד ביום, וחוזר בשנית בלילה.
החושים מחודדים יותר, והדממה המאפיינת את הלילה מדגישה יותר את הפרטים. שעות היום גדושים במאורעות, ברעש ובהמולה, ורק בלילה, בדממה, הדברים שוב נשמעים חדים ובהירים:
"כשיר בא מרחוק אז הד כל צעד".
בלילה לבו של האדם נכון שוב לשמחה אמיתית, לשירה ולגלויים חדשים:
"ולב אדם רק אז יכשר לרן".
בניגוד לשני הבתים הראשונים, בהם המשורר מדבר באופן כללי, וערטילאי על הלילה לעומת היום, ומציג את אמונותיו, בשני הבתים האחרונים של השיר עובר המשורר לנימה אישית.
המשורר מעיד על עצמו, על משמעות שעות-הלילה עבורו, והשפעתן על כתיבתו.
בית ג' מתחיל בהתפעלות: "רן לבבי!" סימן הקריאה מבטא את ההתרגשות, את פרץ הרגשות הממלאים את הלב ופורצים מבלי שיהיה לו שליטה עליהם.
השעה המאוחרת מיוחדת במינה עבורו:
".......... שעה זה מאחרת
מלאה, עם הדממה, המיה נסתרת"
יש משהו קסום, נסתר, ואף מאגי, בשעה הלילית עבור המשורר. הדממה הופכת את הקיום למסתורי יותר, הוא שומע המיה נסתרת - קולות, שאותם לא שמע במשך היום, שהיו נסתרים מפניו משך שעות האור, ובשעות הלילה בוקעים לפניו.
בשורה הבאה מסתבר שההמיה היתה למעשה ה ש ר א ה.
המשורר זוכה להתגלות של קולות, תחושות, ועולם חוויתי-רגשי, שאינו מתגלה בפניו בשעות-היום. בשורה זאת, מתגלה, שכתיבתו מתרחשת רק בשעות-הלילה, רק אז "המוזה", כפי שנהוג לכנות את ההשראה, מתגלה בפניו.
"השיר בשל כפרי על בד נשכח"
שיאה של העשיה של המשורר, היא הלא הכתיבה, מדומה לפרי, שהיה בוסר בשעות היום, ורק בלילה הפך לפרי בשל, מושלם ומוכן להצגה.
בשלב זה מתברר, שזהו שיר ארס-פואטי: שיר העוסק בתהליך הכתיבה, ומספר משהו מתהליך היצירה, מאפייניו וייחודו. המשורר מגלה לקורא את עולמו הלילי - עולם בו נרקמים שירים, ונחוות חוויות רגשיות.
הנייר עליו נכתב השיר מדומה ל"בד נשכח": נייר שלא היה לו שימוש בבוקר, אך בערב התגלה ייעודו המקורי, להיות אמצעי להצגת היצירה של המשורר בפני העולם.
תהליך היצירה הוא תהליך של התעצמות, סחיפה, ואנרגיות ההולכות וגוברות:
"כגל, בזרועות שמש נם, - תפח"
התנועה הגלית, ההולכת ומקבלת עוצמה כבירה במהלך התקדמותה, מתארת כאן את התקדמותו של השיר.
שוב - המשורר מדגיש, שבשעות היום ה"גל" השירי היה ללא קיום, במצב של חוסר-תנועה "נם", ורק בשעות הערב קבל תאוצה "תפח" וקבל את מימדיו הנוכחיים. השמש, שבדרך-כלל אנו רגילים לראותה, כגורם אנרגטי, מלא בחיוניות, מהווה עבור המשורר גורם מסרס ומשתק.
החיבוק של השמש, וחיק השמש שבתוכו הוא נם משך שעות היום, הופכים אותו לפאסיבי, ולבלתי ממומש. רק לערב מיוחסים כוחות עצומים המסוגלים לתלוש את השיר מתנומתו בסלע:
"נתלש למגע ערב מסלעו"
המלים המסיימות את השיר, כמו בפתיחה, מדגישות את הניגודיות שבין אור וחושך, לילה ויום. המשורר מדגיש, שהשיר לא נראה באור-היום, לא נוצר במשך שעות-האור, ועל-כן היום אינו "מכירו".
בסופו של תהליך היצירה נברא עולם חדש - שיר חדש. הערב איפשר את הווצרותה של היצירה השירית, ועל-כן הלילה נעלה על היום, החושך אדיר מן האור.
מבנה השיר:
השיר כתוב בצורת הסונטה.
חריזה פנימית:
בית א': א-ג ב-ד. להט-שוקעת, תמהון-אחרון.
בית ב': א-ג ב-ד. רעד-צעד, און-רן.
בתים ג' ד': מאחרת-נסתרת,
נשכח-תפח, סלעו-ידעו.
השיר בנוי באופן של הצגת טיעון נגד, ועל כן מתחיל במלה "לא", וגם בסופו, בשורה האחרונה, מופיעה המלה "לא".
שני הבתים הראשונים הם רקע כללי, בחזקת ארגומנט (טענה) המתממשת בשני הבתים האחרונים. הבתים האחרונים (ג',ד') הם אישיים וארס-פואטיים.
בשיר ישנן מספר חזרות על מלים: "רן")"יכשר לרן","רננה", "רן לבבי") .
ישנן שדות-מלים הלקוחים מעולם-הטבע: "ציץ נגוע יום", "אבן", "פרי בשל" "גל נשכח", זרועות שמש". שוב , עולה זיקה חזקה בין המשורר לבין הטבע. השימוש בהאנשה (כמו לגבי זרועות השמש החובקות אותו, ובחיקן הוא נם, או תאור הערב באמצעות הבטוי "מגע ערב") ממחיש עד כמה הדוק הקשר שבין עולמו התפיסתי לבין הטבע סביבו:
עולם הדימויים והמטאפוריקה כל כולו שאוב מהטבע.
המלה "תמהון" מתארת תגובה רגשית על פלאי העולם, תגובה הנוצרת בשעות הערב, ועל-כן הופכת אותו לשעה מועדפת לכתיבת שירה.
מן השיר כולו עולה אווירה של אופטימיות, יצירתיות ורוממות רוח.
החוויה הארס-פואטית מתוארת כחוויה של כוליות, ושלמות.
לסיכום, ברצוני להביא את אבחנותיו של צבי לוז, שסכם בספרו את יחסו המיוחד של פישמן לשעות הלילה:
במסגרת שעות היממה נבחר הוא, הערב, שהוא שעת פליאה פוריה... ברורה ההקבלה שבאפקטים הרגשיים והטונאליים בין סתיו וערב. אותו מצב רוח של סוף ושקיעה והתחלה חדשה, של דמדומי-יום ודמדומי-שנה, אותה "תוגה מתוקה" של רזיגנאציה, אותה הרגשת רוויה ומלאות - משותפים לעונת הסתיו ולשעת הערב. התאמה בין שורשי נפש ליריים
אישיים ובין מראות וזמנים ייחודיים קובעת בשירים אלה הישג אסתטי מיוחד. ועיקר הדבר - הערב הוא שעה נבחרת לשירה." (ההדגשות שלי(.
שיר אחר של פיכמן, הנקרא: "אלנות בלילה" מזכיר מאוד את השיר "אלנות בירושליים",ואף משלים את הרעיונות הפואטיים בשיר "כי ירף זעם יום".
ה. אלנות בלילה
מה ייף מאילנות בליל, - משמע
צמחם רוגש בצל, ולא יחדל?
ברושים, זקיפי גבולות כהים, בלי נוע
ישגו שותקים ובד בם לא יבטל.
כה, אל שעפיו נחבא, אילן יגדל
ביחק הליל, עת ידמה לרגע,
ובהעזבו ישת לרויה הטל
וקם ורם - עת ידמה לשקוע.
בשחור לילות הסכנתי להקשיב
אל דממת אילן כאל נפשי -
כלו מוצק ראשו א על יגביה.
אך כל עלה בו ער וכל יונקה
לתהום, כלשד של אם, תפתח את פיה,
וכל יצמח, באפל לא ירגע.
בשיר זה, כפי שניתן לראות ישנן חזרות רבות על מוטיבים שהופיעו בשיר "אלנות בירושלים".
בשורות הראשונות מפנה המשורר שאלה רטורית לקוראיו:
"מה ייף מאילנות בליל?"
השיר עוסק באילנות, ובמיוחד מתעכב על הזיקה שבין הלילה (שהוזכר כבר בשירים הקודמים) האילנות והתהום.
האילנות גדלים בלילה. הלילה, אינו פאסיבי, אלא זמן הפעילות האמיתית של הטבע (כמו של האדם בשיר "כי ירף זעם יום":)
"אילן יגדל בחיק הליל".
נדמה כאילו אין שום תנועה, הטבע מתעתע במתבונן: "עת ידמה לרגוע", אולם, הצמיחה מקבלת תאוצה דווקא בשעות הליליות.
בית א' מוקדש לתאור האילנות העצומים, היפים, השותקים.
בית ב' מתאר את גדילת האילן בלילה. תהליכי צמיחה והתפתחות. הטל משמש לעץ מקור של חיים:
"ישת לרוויה הטל".
בית ג' מוקדש לתאור ההשפעה של האילנות על נפשו של המשורר. כמו בשירים הקודמים שנותחו, גם כאן המשורר מייחס ק ר ב ה נ פ ש י ת בינו ובין האילנות.
"הסכנתי להקשיב
אל דממת אילן כאל נפשי"
האילן המוצק, האיתן, ששורשיו נטועים עמוק באדמה, תמיד שואף להישגים גבוהים יותר, נעלים יותר ("כולו מוצק ראשו אל על יגביה"), הופך למודל הערצה והשראה של המשורר.
בית ד' מעניין לדעתי במיוחד. התהום מתוארת בצורה מאיימת, ועזה. ניכר, שהתהום עושה רושם עצום על המשורר.
האילן מתמודד באומץ ובהצלחה אל מול התהום המאיימת, הבולעת והדורסנית:
"אך כל עלה בו ער וכל יונקה
לתהום, כלשד של אם, תפתח את פיה,
וכל יצמח, באפל לא ירגע"
התהום מתוארת כמין יצור מיתי, המעורר פחד ויראה. האילנות ערים לאיום המתמיד על חייהם, אך אינם נרתעים, ונשמרים באמצעות ערנות תמידית. מלחמתם של האילנות היא מלחמת קיום נצחית, שאותה מעריץ המשורר.
השיר "אילנות בלילה" שתואר כאן בקצרה, ממשיך וחוזר על מוטיבים שכבר הוזכרו בשיר "אילנות בירושלים". הקשרים בין אדם - לילה - אילנות - תהום מקבלים בשיר חיזוק נוסף. המשיכה והדחייה מהתהום היא כנראה המשיכה והדחייה מהמוות. הסקרנות, מושכת את האדם קרוב אל התהום, אך הוא יודע שאם יפסע לתוכה - יאבד. התהום מהווה
איום קיומי תמידי לאדם ולטבע, וכל רגע של התמודדות - הוא ניצחון.
סיכום
עיון ביצירתו של יעקב פיכמן, מגלה את עולמו הפנימי והחוויתי של המשורר, כפי שבא לידי ביטוי ביצירתו.
בשירים רבים קיים לקסיקון רומנטי החוזר על עצמו. ניתן לאמר, שהשפה השגורה בשירים אלה דלה, בהיותה חוזרת על עצמה במקרים רבים, ואכן היו מבקרים, שטענו טענות מעין אלו כלפי יצירתו של פיכמן.
לדעתי, החזרות אינן מבטאות דלות של הבעה, אלא יש בכל שיר ושיר דקויות נוספות של הבעה: המשורר זוכה לחוויה רגשית, והמלה מתגלה בכל פעם בעוצמה מחודשת, במשמעות נוספת הטמונה בה.
החזרות הללו, גם יוצרות קשר רעיוני מוצק בין השירים השונים. עולה תמונה בהירה של תפיסת-עולם מאפיינת של המשורר.
תפיסותיו המיוחדת של פיכמן לגבי חשיבותו של הלילה, עוצמתו של הטבע, האהבה הנצחית והזיקה המיוחדת של האדם לטבע, באות לידי ביטוי בכל השירים שהוצגו בעבודה.
הלקסיקון הרומנטי ביצירה שוזר קשרים פנימיים בין כל השירים. המלים המרכיבות את הלקסיקון יוצרות מאפיינים ייחודיים ליצירה השירית שלפנינו. מלים כמו "לילה", "תהום", "אילנות", ומלים המתארות רגשות עזים, הופכות להיות כמעט "שייכות" לפיכמן. הוא מצליח לשכנע את הקורא, באותנטיות של החוויות המתוארות בשירים, ולקרב
את הקורא אל עולמו.
ביבליוגרפיה
1. לוז, צבי. שירת יעקב פיכמן, פפירוס בית ההוצאה באוניברסיטת תל אביב, 1989.
2. פיכמן, יעקב. פאת השדה, דפוס הארץ, 1944.
לוז, צבי. שירת יעקב פיכמן , עמ' 59.
לוז,צבי. עמ' 105.
לוז, צבי. עמ' 64.
13

תגים:

שירה · ליריקה · אהבה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הלקסיקון הרומנטי ביצירתו של יעקב פיכמן", סמינריון אודות "הלקסיקון הרומנטי ביצירתו של יעקב פיכמן" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.