חובות התנהגות של נושאי משרה בכירה כלפי הציבור בכללותו

תקציר העבודה:

האם מוטלת חובה על חברה בע"מ לנהוג באזרח טוב בקהילה? האם מותר לחברה להקים את מפעלה במצפה רמון, במקום בנתניה, כדי להקל על מצוקת האבטלה במצפה רמון, גם כאשר התשואה הצפויה להון נראית מבטיחה יותר בנתניה? האם מותר לחברה לתרום לתזמורת הפילהרמונית, למגרש טניס לנוער בקריית שמונה או לאגודה לנפגעי שיתוק מוחין? שאלות רבות דומות עולות בנושא הפילנתרופיה התאגידית.
הבעייתיות כאן היא בהתנגשות אינטרסים של המעגל הפנימי יותר בחברה - של הצדדים הקשורים עם החברה בחוזים שונים כגון; נושים, בעלי מניות ועובדים שהאינטרס שלהם הינו מיקסום הרווח לעומת המעגל החיצוני שלכאורה אין לו דבר עם השאת רווחים הקשורים לחברה.
בעבודה זו אנסה להשיב על השאלות הנ"ל, שכולן בעצם מתמצות בשאלת חובת התנהגותו של נושא המשרה בחברה כלפי הציבור בכללותו שאינו בעל יחסים ישירים עם החברה.
כרקע לדיון אדון בקצרה בחובות התנהגות של נושאי המשרה כלפי צדדים הקשורים ישירות לחברה ובהמשך אסקור את הדין המצוי בסוגיה ואדון בדין הרצוי.

תוכן העניינים:
1. הגדרת חובת ההתנהגות
2. בעלי המניות
3. עובדי החברה
4. אחריות חברתית של החברה: חובות שניתן לאכוף ופעולות רצוניות של מצפון החברה
הבעיתיות
5. רעיון לפתרון:
6. דעות שונות בעד ונגד:
7. לסיכום
8. הערות

מקורות:

Untitled
חובות התנהגות של נושאי משרה בחברה
כלפי הציבור בכללותו
מבוא
האם מוטלת חובה על חברה בע"מ לנהוג באזרח טוב בקהילה? האם מותר לחברה להקים את מפעלה במצפה רמון, במקום בנתניה, כדי להקל על מצוקת האבטלה במצפה רמון, גם כאשר התשואה הצפויה להון נראית מבטיחה יותר בנתניה? האם מותר לחברה לתרום לתזמורת הפילהרמונית, למגרש טניס לנוער בקריית שמונה או לאגודה לנפגעי שיתוק מוחין?
שאלות רבות דומות עולות בנושא הפילנתרופיה התאגידית.
הבעייתיות כאן היא בהתנגשות אינטרסים של המעגל הפנימי יותר בחברה - של הצדדים הקשורים עם החברה בחוזים שונים כגון; נושים, בעלי מניות ועובדים שהאינטרס שלהם הינו מיקסום הרווח לעומת המעגל החיצוני שלכאורה אין לו דבר עם השאת רווחים הקשורים לחברה.
בעבודה זו אנסה להשיב על השאלות הנ"ל, שכולן בעצם מתמצות בשאלת חובת התנהגותו של נושא המשרה בחברה כלפי הציבור בכללותו שאינו בעל יחסים ישירים עם החברה.
כרקע לדיון אדון בקצרה בחובות התנהגות של נושאי המשרה כלפי צדדים הקשורים ישירות לחברה ובהמשך אסקור את הדין המצוי בסוגיה ואדון בדין הרצוי.
הגדרת חובת ההתנהגות
את מסכת חובותיו של נושא המשרה בחברה (בין אם זהו מנהל או דירקטור ולצורך העניין אין מקום להבדיל ביניהם), ניתן לחלק לשני מישורים עיקריים: חובת הזהירות, וחובת האמונים. 1 זאת למרות שפקודת החברות2 והמשפט המקובל האנגלי אינם מגדירים את מעמדו של הדירקטור, דבר שבעצם רק מקשה על קביעת תחומי אחריותו וחובותיו של
הדירקטור.3 למרות קושי מסויים זה, הטילו בתיה"מ על הדירקטור חובות שמקורן בדיני הנאמנות והשליחות לאור קווי הדימיון בין דירקטור לבין נאמן או שלוח.
הסעיפים שעוסקים בחובות נושא המשרה בחברה, ואין הבחנה לעניין זה בין חברה ציבורית לבין חברה פרטית או אחרת4 הם סעיפים 96 כ"ה לפקודת החברות - הדן בחובת הזהירות, סעיף 96 כ"ו לאותה פקודה הדן באמצעי הזהירות ורמת מיומנות, וסעיף 96 כ"ז לפקודה הדן בחובת האמונים.
את חובת הזהירות ניתן להגדיר כך שהינה מחייבת נושא משרה בחברה שלא להתרשל במסגרת מילוי תפקידו בחברה.
תיקון מספר 4 לפקודת החברות5 מחיל על נושא המשרה בחברה את נורמות הזהירות השאובות מהדין הכללי - סעיפים 35 ו36- לפקודת הנזיקין6, מאחר ובין נושא המשרה לבין החברה קיימים "יחסי רעות" באופן שנושא המשרה חב חובת זהירות מושגית לחברה.7
בסע' 96 כ"ה לפקודת החברות מודגש בסעיף קטן (ב) שאין בכך למנוע קיומה של חובת זהירות מכח סעיפים אלה כלפי אדם אחר ובדברי ההסבר מדברים על כך שיתכן ואותו אחר יכלול; בעלי מניות, נושה או עובד של החברה.
חובת האמון זוהי החובה העיקרית המוטלת על נושא המשרה בחברה. ובדומה לחובת הזהירות גם היא מופנית כלפי החברה בה הוא מכהן8 כך נקבע גם לפי עקרונות המשפט האנגלי המקובל 9. בסעיף 96 כ"ז (ב) לפקודה נאמר גם, שאין בכך כדי למנוע קיומה של חובת אמונים של נושא משרה כלפי אדם אחר. בדברי ההסבר מציעים לכלול בכך כי
החובה הזו תופנה גם כלפי בעלי המניות.
חובות ההתנהגות - הקיימות
בעלי המניות: פסק הדין האנגלי בעניין 10Percival קובע את ההלכה כי הדירקטורים אינם נאמני בעלי המניות ולכן אינם חבים להם חובת אמון. כמו כן הוסיף ביהמ"ש וקבע כי חובות האמון של הדירקטורים מופנות אך ורק כלפי החברה11.
"The general rule is that directors' duties are owed to the company and not to the individual shareholders..12
בארה"ב רוב חוקי המדינות קובעים כי חובת האמון של הדירקטורים מופנית אף כלפי בעלי מניותיה הנוכחיים והעתידיים של החברה. 13 הילכת Percival תקיפה אף כיום בישראל ובאנגליה אך בכל זאת יתכן והדירקטור יחוב חובת אמונים כלפי בעלי המניות במקרה שבו ירכוש את מניותיהם או מכח חוזה מפורש או מכללא. אבל אז מקור חובה זו
הוא הסכמי ואינו נובע מכהונת הדירקטור.14
בשנת 1980 תוקן חוק החברות האנגלי וכיום הוא קובע במפורש כי הדירקטור חייב לשקול בין יתר שיקוליו אף את שיקולי בעלי המניות. בארה"ב דעה זו מקובלת, והדירקטורים רשאים (אך לא חייבים) לשקול את טובת בעלי המניות בשוקלם ביצוע פעולות למען החברה.15
הנושים: הדירקטורים אינם רשאים להעדיף את טובתם של נושי החברה על פני טובת החברה, אינם חייבים חובת אמון כלפיהם ואסור להם לשקול שיקולים לטובתם - זהו הכלל בארץ ובאנגליה.16
עובדי החברה: עד שנת 1980 באנגליה החוק הנוהג היה כי נושאי המשרה אינם חבים שום חובה כלפי עובדי החברה, וכי אינם צריכים להתחשב בשום אינטרסים שלהם.17 פסק הדין המנחה בסוגיה זו היה 18 Parker v. Daily News , שם פסל ביהמ"ש את החלטת הדירקטורים, הואיל והשיקול המכריע בהחלטתם היה טובת העובדים ולא טובת החברה.
בעקבות ביקורת ציבורית קשה שונה חוק החברות האנגלי משנת 1980, וכיום הוא קובע במפורש כי הדירקטור חייב לשקול בין יתר שיקוליו, אף את טובת עובדי החברה.19 בארץ, עדיין מחייבת הילכת Daily News , שכן המצב החקיקתי בסוגיה זו טרם שונה, אך נראה כי המגמה עשוייה להשתנות ע"י בתהמ"ש ע"י חקיקה שיפוטית.20 בארה"ב נחלקו
הדעות בין המלומדים והגישה כיום היא כגישתו של dodd (שעליו ארחיב בהמשך).
חובת התנהגות כלפי הציבור - האם קיימת?
בארץ אין מוטלת חובת אמון של נושאי משרה בחברה כלפי הציבור וכך גם בחוק האנגלי, יש הסמכה מפורשת לדירקטורים להתחשב בטובת העובדים, בלי להרחיבה לטובת הציבור בכללותו. למשל, הדירקטורים אינם רשאים להחליט על מתן תרומה לציבור מכספי החברה אלא אם תועיל התרומה לחברה. בעצם הכוונה היא שהתרומה אינה יכולה לעמוד
לכשעצמה מול טובת החברה, ועליה להוות שיקול צדדי במסגרת שיקול מרכזי עיקרי, שלפיו תביא התרומה, בעקיפין או במישרין, לטובת החברה.
לדעתו של פרופ' פרוקציה; בהינתן החובה הפוזיטיבית לטובת החברה כולה, המוגדרת כמכלול בעלי מניותיה, ובהינתן העדר החובה כלפי כל היתר, ניתן להסיק את המסקנה כי על נושאי המשרה בחברה מוטלת גם חובה נגטיבית: שלא לעשות דבר לטובתם של כל היתר, אם תוצאות העשיה עלולה לגרוע מן הנתח בעוגה השייך לחברה. שאלת
הפילנתרופיה התאגידית זכתה לסיקור משפטי נרחב בספרות המשפטית האמריקאית והגיעה לשיאה בהתכתשות האקדמית המפורסמת בין הפרופסורים Berle ו .Dodd- שהחל בשנת 1931. עמדתו של המלומד Berle הייתה כי חברת המניות הינה כלי מסחרי טהור הנעדר מטרות ציבוריות - שלא לדבר על פילנתרופיות. ונושאי המשרה בחברה חייבים לשקול על
מילוי חובותיהם רק כלפי שולחיהם, הלא הם מכלול מעלי המניות בחברה.
פרופסור Dodd חלק על עמדתו, לדעתו המעורבות העמוקה של חברות הענק בקהילה המודרנית מחייבת אותן שלא להיות אדישות לרווחתה. הקהילה מפרנסת בעצם את התאגידים ומאפשרת את שגשוגם, מכאן מתבקש כי ראוי להטיל חובה מקבילה על התאגידים לדאוג לשגשוגה של הקהילה. המנהלים אינם נאמנים רק של בעלי המניות אלא גם של הציבור
כולו - ביחוד של ציבור הלקוחות שלהם. כח פירושו גם אחריות.
גישתו של Dodd הועלתה לראשונה בפרשת Dodge שבה נטען בין היתר כי האינטרסים של בעלי המניות צריכים להיות כפופים לאלה של העובדים, לקוחות החברה והציבור בכללותו. ביהמ"ש דחה גישה זו ופסל את מדיניותו של נשיא החברה. ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי במדיניותם האמורה, הפרו פורד והדירקטורים של החברה, שנטלו חלק בהחלטה, את
חובתם, שהוא הגדלת רווחי החברה ובעלי המניות ולא שיפור רווחתו של הציבור.
בשנת 1954 חזר בו פרופ' Berle והצטרף לדעתו של .Dodd המשמעות לכך היא שהחברה המודרנית הוסיפה מימד חדש לחיי הכלכלה. לדעת Dodd מנהלים מודרניים אינם מוגבלים לשאוף למיקסום רווחים, אולם הם נחשבים בעיני החוק גם כמנהלי קהילה.
לאחרונה, השתנה המגמה שנקבעה בפס"ד Dodge ובתהמ"ש והמדינות בארה"ב נוטים יותר ויותר לקבל את עמדת .Dodd אף פרופ' גאור מבקר את הגישה האנגלית בעניין זה וסבור כי היא מיושנת. לדעתו חייבים הדירקטורים לשקול גם את טובת בעלי המניות, העובדים, הלקוחות והציבור בכללותו.
בארץ, אמר הנשיא שמגר באמרת אגב בד"נ פנידר: "דומה שהמגמה המודרנית המתפתחת היא, כי על החברה ועל מנהליה הפועלים עבורה לקחת בחשבון לא רק את טובתם של בעלי המניות... אלא גם את טובתם של עובדי החברה, צרכניה והציבור הרחב בכללותו". יש לשים לב, כי ניסוח הדברים במקרה זה הוא בלשון חובה, בהבדל מנתינת זכות
לדירקטורים להתחשב באינטרסים האמורים.
בפס"ד ברנוביץ אמר הנשיא שמגר: "על החברה ועל מנהליה הפועלים עבורה לקחת בחשבון לא רק את טובתם של בעלי המניות, אלא גם את טובתם של עובדי החברה, צרכניה והציבור הרחב בכללותו".
Herald Co. v. Seawell
החוק לא עודד פעולות של אחריות חברתית של החברה, בארה"ב. הנורמה ש"חברה עסקית מאורגנת ומופעלת בראש ובראשונה למען רווחיהם של בעלי המניות" נתן את הטון להחלטות מאז פס"ד. Dodge למרות זאת יש לחץ גובר על הנהלת חברות לשקול עניינים אחרים מלבד רווחיהם של בעלי המניות, כאשר הם קובעים את מדיניותם, תוך התחשבות
מיוחדת בעובדים ובציבור.
במקרה של: Herald Co v. Seawell הצהיר ביהמ"ש לערעורים שסמכותו של חבר המנהלים כוללת את הסמכות לפעול למען האינטרס הציבורי, גם כאשר יש הפסד פיננסי פוטנציאלי למחזיקי המניות. במקרה של Seawell ביהמ"ש הציע שמנהלים יכולים להביא את החברה לרכוש את מניותיה שלה, כדי למנוע ממישהו בחוץ להשתלט על החברה, אם הם
חוששים שהאדם מבחוץ לא יפעיל את החברה למען האינטרסים של הציבור, זו הייתה הפעם הראשונה בארה"ב שבית המשפט הציע שחברה יכולה לחסום השתלטות ע"י רכישת המניות של עצמה, בגלל סיבה שאיננה הגנה על האינטרסים העסקיים שלה. זוהי הקביעה השיפוטית הראשונה שהנהלת חברה חייבת להפעיל את עסקיה באופן אחראי מבחינה חברתית.
המקרה הזה עלה מניסיון בלתי מוצלח של סמואל ניוהאוז בעליה של אחת מרשתות העיתונים הגדולות ביותר להשתלט על ה"דנוור פוסט" בית המשפט קבע שפעולתם של המנהלים הייתה הולמת כדי למנוע את נפילתה לידיים זרות, ידיים שלא ימשיכו במדיניות שלדעת המנהלים היא חיונית לרווחת העובדים והציבור, למרות שהיא פחות רווחית לחברה.
עוד קבע ביהמ"ש כי מדיניות העריכה והתוכניות לפעולות קהילתיות של "הפוסט" תחת ההנהלה הנוכחית הן דוגמא לניהול המציב את טובת הציבור וצרכיו על התשוקה לרווחים ולדעת ביהמ"ש זה מוצדק לחלוטין.
אחריות חברתית של החברה:
חובות שניתן לאכוף ופעולות רצוניות של מצפון החברה
יוצא מכך, כי הרעיון שלמנהלים יש חובה רק כלפי המניות הולך ומטשטש. בתה"מש בארה"ב התחילו לדבר במונחים של החובות הציבוריות של חברות. חוקי מדינות מסוימות טיפחו את הרעיון הזה ע"י חקיקת חוקים המאפשרים לחברות לתרום נכסים למטרות חברתיות חינוכיות ומדעיות. האחריות החברתית מתחלקת לשני סוגים:
א. אחריות שניתן לאכוף.
ב. אחריות רצונית של מצפון החברה.
ההבדל בין שניהם הוא בין חובה וסמכות. חובות חברתיים של החברה הם אלה שהמדינה אוכפת באופן ישיר ע"י החוק הפלילי, או באופן עקיף ע"י כך שהיא מאפשרת לאזרחים להגיש תביעות לבתהמ"ש למשל, לבעל בית חרושת יש חובה לייצר מוצרים בטוחים, מוציא לאור שלא ידפיס שקרים וכד'. חובות אלה תמיד קודמות לחובות ההנהלה להגדיל את
הרווחים.
יש מספר טיעונים כנגד גישה זו הגורסים כי "מדיניות חברתית" היא תפיסה אמורפית ואין דרך להבטיח שהמנהלים מיישמים מדיניות שהציבור באמת רוצה. קשה למחזיקי המניות להעביר למנהלים את דעתם על המדיניות שהם רוצים שהחברה תנקוט. מנהלים ברצונם לשרת את האינטרסים הציבורי, עשויים ליישם את השקפותיהם האישיות. מנהלים
המעודדים שינויים חברתיים, הן כלכליים והן אקולוגים עושים זאת משום שהם כאינדיבידואלים מאמינים שזה יועיל לחברה.
הבעייתיות:
הרחבת התפיסה של אחריות חברתית גררה ביקורת כסיכון פוטנציאלי לרווחתה הכלכלית של האומה, כי מודל קפיטליסטי משמעו: רווחים. אם חברה לא תנסה להגדיל את רווחיה למקסימום תתרחשנה הפרעות בסיסיות. אם לאנשי עסקים יש אחריות חברתית מלבד הגדלת הרווחים למען מחזיקי המניות, איך הם ידעו מהי? בעצם חוות הדעת המשפטית
בSeawell- נתנה ביטוי למה שאולי כבר התקבל ע"י מנהלי חברות. ולכן ההמנעות המסורתית מלהתערב בהחלטות עסקיות של מנהלים כמוה כאישור פסיקתי של קבלת החברה את חובתה הציבורית. אם חברות הן מקור לתגובה על בעיות חברתיות, בתהמ"ש חייבים להרחיב את סמכות המנהלים כך שתכלול את הסמכות לקבל החלטות שיקדמו את האינטרס
הציבורי בעלות רווח שולי לחברה. לבקש ממנהלים לפעול בצורה אחראית מבחינה חברתית אבל לשלול מהם אמצעים - כגון החוק, בעזרתם יתגוננו בפני התקפות שהרגישות הזו עלולה לחשוף אותם, אינו הגיוני. לכן רצוי שהחוק יאפשר למנהלים להגן על מדיניותם. מה שטוב בשביל הציבור בכללותו לא בהכרח מקדם את האינטרסים של בעלי חברות
המעונינים בחלוקת רווחים ודיבידנדים. חברה היא גם מפעל עסקי הפועל להישגים פרטיים והוא גם מוסד סוציאלי. אמנם מנהלי החברות הפכו יעד לשני כוחות שלרוב פועלים בכיוונים הפוכים: האחת, דאגה בקשר למניות, והחלטות חשובות הנוגעות לבעלי המניות. והאחרת גידול של חוות דעת ציבורית ופחד מחקיקה מגבילה, והחלטות הקשורות
לאינטרס ציבורי. השניים יכולים להתפשר. אך כשזה בלתי אפשרי ותביעות הציבור עלולות לפגוע בבעלי המניות, אינטרס בעלי המניות יגבר בעיני המנהלים. החלטות המנהלים במתח שבין בעלי המניות והציבור ישפיעו באופן ישיר על עמדת הציבור כלפי מנהלים. אמנם המנהלים הכרחיים לניהול חברה אבל הם כבולים ע"י הכח של בעלי החברה
וגורלם, החברה אותה הם מנהלים מדריכה אותם להגשים את כל רצונם של בעלי המניות. אך תיאוריות מוסכמות של כח קולקטיבי הובילו את דעת הקהל להקטין את הניגודים ולהדגיש את הכח. משום כך הכח שמופקד בידי המנהלים נראה כמפיק שני יעדים: להגן על אינטרס בעלי המניות ואינטרס הציבור. ההצעות הדורשות להגן על האינטרס
הציבורי הן בעלות אותם יעדים כהצעות להגן על בעלי המניות:
שניהם מבקשים להגביל את כח המנהלים. ההגנה על בעלי המניות וההגנה על הציבור שתיהן מבקשות לקדם מטרות שונות בשל סיבות שונות. בעלי המניות דורשים פעולות לטובתם האישית ומטרות אחרות שיוגשמו הם זוטרות לטעמם. אינטרס הציבור מנוגד לעדיפויות אלה. ניתן להשיג את עדיפויות הציבור ומטרותיו, יתכן וע"י שינוי במבנה
הפנימי של החברות. אפילו אם שינויים אלה מנוגדים לאינטרסים של בעלי המניות. ישנה דרך בה שני אינטרסים אלה יוכלו לחיות יחד, אם מנהלים יקבלו על עצמם אחריות סוציאלית שהתגבשה בחובות חוקיות בלי שום קשר להשפעה על בעלי המניות ואז גם יהיו ההשלכות על בעלי המניות מפעילות חברתיות מינימליות. במקרים כאלה מנהלים
מחוץ לחברה, בתפקיד של מפקחים יעודדו מנהלים לבדוק ולהרחיב את התחום שיתאים הן לאינטרס בעלי המניות והן לאינטרס הציבור. יתכן ותהיה בעיתיות מסויימת בכך, משום שיכולתם של המנהלים לפעול לטובת אינטרס הציבור תמיד תהיה מוגבלת ע"י לחץ מתמיד להשביע את רצונם של בעלי המניות. נראה כי רק חבר דירקטוריונים החופשיים
משליטת מנהלים יכולים לפשר על המתח שבין בעלי המניות ומטרות ציבוריות טוב יותר מאשר מנהלים לבדם, או מנהלים מפקחים מחוץ לחברה.
רעיון לפתרון:
נראה כי דרך המלך תהיה בכך שמנהלים יהיו חייבים להמציא ניהול פנימי שיבטיח ציות לדרישות חוקיות שונות ובמידה אפשרית לכבד גם את דעת הציבור. המנהלים, יש לשער, יעשו כן לא רק כדי לזכות ב"אישור ציבורי", אלא גם כדי להשביע את רצונם של בעלי המניות. הממשלה תמשיך להטיל תקנים וגבולות לפעולות החברות, כך שיהיה זה
בלתי חוקי או אפילו לא רווחי בשביל חברות לעסוק בפעולות סוציאליות בלתי רצויות. אך עדיין התרחבות של חברות בשוק עסקי התחרות, המשתמשות בהון ובמשאבים ליעדים לא רווחיים (בשל ההגנה על האינטרס הציבורי). אינו אפשרי, הן לא יוכלו לשרוד בעולם העסקים אלא אם תכריח הממשלה את כולם לעבוד בשיטה זו.
דעות שונות בעד ונגד:
ישנה דעה 38 שגישת Dodd תתאים לדירקטורים ובעלי מניות בחברות ציבוריות גדולות (להבדיל מחברות פרטיות קטנות). בחברות גדולות בעל המניות מעוניין בדיבידנדים שיקבל ולא בעסקי החברה. ניהול החברה מסור להנהלה עסקית בכפוף לפיקוח הדירקטורים שלגביהם המשקיע הוא הציבור הרחב, לכן יש מקום לקבוע כי הדירקטורים יתחשבו
בין היתר בטובת הציבור. לעומת זאת בחברות קטנות משמעותה הכלכלית של התחשבות כזו היא הקטנת הרווח המיידי של בעלי המניות.
לדעתה של צ. כהן יש מקום להרחיב את השיקולים להתחשבות בטובת הציבור. לדעתו של פרופ' פורקצ'יה ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות את מושאן של מי שחבים להם חובות התנהגות - ישנה קבוצה פנימית יותר הכוללת בתוכה צדדים הקשורים עם התאגיד בקשרי חוזה, כגון נושים או עובדים או בעלי מניות ומולם קבוצה נוספת חיצונית - כלל
הציבור. לדעת פורקצ'יה יש להטיל את חובות האמון והזהירות כלפי הקבוצה הפנימית ואותו "אחר" שנזכר בסעיפים הרלוונטיים יכלול אותם ולא את הציבור הרחב.
לדעתו תרופתם של הקבוצה החיצונית תמצא לא בדיני החברות אלא אולי בדיני המיסים, הרווחה והביטחון הסוציאלי. "רתימתה של הפירמה המסחרית לעגלה הכבדה של תיקון העולם לא תתקן את העולם, אך תשקיע את העגלה עמוק בבוץ". לעומתו 41 ישנן דעות נוספות הגורסות כי כל עוד ממשיכה חברה להתקיים כעסק, מחייבים האינטרסים שלה
וטובתה ממילא התחשבות באינטרסים אחרים, כגון אינטרסים בעלי המניות, הנושים, העובדים ואף של הציבור. ללא צוות עובדים רגוע, נושים שאינם חוששים לגורל כספם, לקוחות מרוצים ותמיכה ציבורית וממשלתית, עשויה התפתחותה הכלכלית של החברה להיפגע.
לסיכום: יתכן והפתרון שישביע רצון ביותר יהיה משותף לשתי הגישות. והוא כזה:
היעד המרכזי של מנהלי החברה יהיה למקסם את תועלתם המשותפת של כל בעלי המניות.
אך עם זאת, מנהלי החברה יהיו רשאים להביא בחשבון שיקולים כלל חברתיים לרבות שיקולים הנוגעים לרווחת העובדים. הלקוחות, הנושים והציבור בכללותו. ובלבד שדרך פעולה זו לא תהיה בלתי סבירה מבחינת עלותה החומרית לחברה. כלומר, בנוסף למיקסום הרווח: החברה מתחייבת לפעול בגבולות שהציב החוק. החברה תיקח בחשבון עקרונות
אתים הרלוונטיים מתחום ההתנהגות העסקית. וכמו כן החברה תשקיע מאמצים, בגבולות הסבירים, לשם מטרות של שמירה על רווחת הציבור, מטרות הומניטריות, חינוכיות ופילנתרופיות.
הערות
1. אוריאל פורקצי'ה, דיני חברות חדשים לישראל, דין נוהג, דין רצוי והדרך לחקיקה (ירושלים, 1989) 319.
2. פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג - 1983, נ"ח תשמ"ג, 731.
3. יוסף גרוס, חובות הדירקטור ונושאי המשרה בחברה, הדירקטור בעבודתו הלכה ומעשה, המרכז הישראלי לניהול (ת"א, 1992) 77.
4. מיכאל אוחיון, יהודה מ.לוי, אחריות מנהלים בחברות (ת"א, 1991) 83.
5. החוק לתיקון פק' החברות (מס' 4) (אחריות נושאי משרה) תשנ"א1991-, ס"ח תשנ"א 132, פורסם ביום 28.3.91.
6. פקודת הנזיקין [נוסח חדש] נ"ח תשכ"ח, 266 (להלן: פרק' הנזיקין).
7. דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת החברות (מס' 4) התש"ן1990- , ה"ח 138 (מיום 13.3.90).
8. יוסף גרוס, מדריך למנהלי חברות (ת"א, 1993) 61.
9.Perciral V.Wright [1902] 2 Ch. 421.
10. ראה ה"ש 9.
11. יוסף כהן, דיני חברות (ת"א, 1991) 174.
12.Peter Loose, John Yelland and David Impey,The Company Director Power and Duties, (Bristol,1993) 170.
13. ראה ה"ש 11, 176.יוסף גרוס, דירקטורים ונושאי משרה בחברה (ירושלים,1989) 250,249 .14 .
15. ראה ה"ש 11, 179.ראה ה"ש 11, 183
16. L.C.B. Gower, Gower's Principles of Moclern Company Law (5th ed. .17 ,London, 1979)579.
Parker V.Daily News Ltd.[1961] 1 W.L.R.493;[1962]Ch.927. 18 .צפורה כהן, בעלי מניות בחברה - זכויות תביעה ותרופות(ת"א, 1990)
206 .19
20. גישה זו מצאה את ביטויה בארץ באמירת אגב של נשיא שמגר בד"נ 81/7 פנידר, ח ובניין בע"מ ואח' נ' קסטרו, פ"ד לז (4) 673, 695.
11

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "חובות התנהגות של נושאי משרה בכירה כלפי הציבור בכללותו", סמינריון אודות "חובות התנהגות של נושאי משרה בכירה כלפי הציבור בכללותו" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.