משמעות החיים אצל חולי נפש

תקציר העבודה:

תוכן עניינים:
מבוא
פרק ראשון: משמעות החיים
פרק שני: אכזיסטנציאליזם
פרק שלישי: האהבה ותחליפיה
פרק רביעי: האובססיה
סיכום
ביבליוגרפיה

מבוא
העיסוק במשמעות החיים אצל חולי הנפש, מחייב אותנו להגדיר את משמעות החיים מחד וכן את משמעות מחלת הנפש. משמעות החיים ידועה לנו כסיבה התודעתית שבגינה אנו חיים. ויקטור פרנקל (1970) טען, כי אם יש איזה "למה" שלמענו תחיה, תוכל לשאת כל "איך". קרפלוביץ (1991) טוען כי משמעות החיים נובעת מהשקעת
המרץ, האמונה והיכולת כולה באושר האישי.

יש הקושרים את חיפוש משמעות החיים בדת. הגישה כי משמעות החיים נובעת מכך שאני מגשים את מטרות האל, נפגמת מתוך הקושי העולה מגישה זו, כאשר נוצרת סתירה בין הדת והאמונה. האמונה אמורה לספק את ההצדקה מתוך עצמה, כלומר כיוון שאני מאמין באלוהים, הרי שהכל מופעל על ידו ונגרם על ידו, ואין לי חלק בעצם
התהליך מבחינה מעשית.

אפשר למצוא באהבה את משמעות החיים. האהבה מעסיקה אנשים רבים, בין אם בדרך של עיסוק באהבה ובין אם בחיפושה. כאשר קיימת אהבה עוסקים פחות בנושאים אחרים, וניתן ללמוד זאת מהסברו של רווה (1994), לסיבת עבודתו על פילוסופיית האהבה של פרוסט. הוא מציין כי חיפש נושא שיוכל לקשור אותו אל חייו בעבותות ושום היסח דעת ושממון לא יוכלו לנתק ביניהם, ומשום כך בחר בפילוסופיה של האהבה. כלומר, האהבה עומדת מעל להיסח דעת ושממון ואולי היעדרה גורם לשממון, אך היא עדיין מהווה משמעות לחיים.

חולי נפש שונים בתכונותיהם האישיות מהאדם הרגיל. חולים פסיכותיים וסכיזופרניים, אשר מהווים את החלק הארי של המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים, סובלים מדכאון, בדידות, ניכור חברתי, אגרסיביות, חוסר בטחון עצמי
ותגובות לא צפויות. הם שונים בערכיות שהם מייחסים לדברים שחשובים לבני אדם רגילים, כמו עבודה, פרנסה, סטטוס חברתי, שכמעט ולא מעניינים אותם. (ברגמן ואח', 1993; גלסר ומנדלברג, 1992; גלזר ואח' 1993) הדרך בה הם רואים את העולם היא דרך שונה מהמקובל אצל בני האדם הרגילים ולכן, גם משמעות חייהם שונה.

בעבודתי ארצה לטעון, כי מאחר שחולי הנפש רואים את העולם באופן שונה וכן את מהלך החיים בכלל, כלומר באופן חריג, אך לא בהכרח שלילי, הרי שהפרמטרים שלהם לגבי משמעות חייהם שונים. דברים שחשובים לבני אדם רגילים, אינם חשובים להם כלל ועל כן הדברים הסטנדרטיים חסרי משמעות עבורם. אם קיימת משמעות לחייהם
של חולי הנפש, הרי שהיא מצויה בעולמם הפנימי, שאטען כי אף הוא שונה.

מקורות:

העיסוק במשמעות החיים אצל חולי הנפש, מחייב אותנו להגדיר את משמעות החיים מחד וכן את משמעות מחלת הנפש. משמעות החיים ידועה לנו כסיבה התודעתית שבגינה אנו חיים. ויקטור פרנקל (1970) טען, כי אם יש איזה "למה" שלמענו תחיה, תוכל לשאת כל "איך". קרפלוביץ (1991) טוען כי משמעות החיים נובעת מהשקעת המרץ, האמונה
והיכולת כולה באושר האישי.
נייג'ל מציין, כי ניתן לתת הסבר לרוב פעולותינו, אך אף אחד מן ההסברים אינו מבהיר את טעמם של החיים בכללותם. הפעולות האמורות, נובעות על פי רוב מכורח, כמו אכילה, שתיה ועבודה, האמורה לאפשר לנו את כלכלתנו במשך החיים.
המחשבה כי בעוד מספר שנים נמות, מהווה אופן מחשבתי התופס אותנו בתוך הקשר רחב יותר, כך שהנסיון להבין את משמעותו של אותו משהו רחב יותר, לא יחדל כיוון שלעולם לא נפסיק לשאול. למרות זאת יתכן כי לא קיימת תשובה לשאלה זו, ולפיכך נסיונותינו יסתיימו, משום שהם חסרי טעם. (שם)
יש הקושרים את חיפוש משמעות החיים בדת. הגישה כי משמעות החיים נובעת מכך שאני מגשים את מטרות האל, נפגמת מתוך הקושי העולה מגישה זו, כאשר נוצרת סתירה בין הדת והאמונה. האמונה אמורה לספק את ההצדקה מתוך עצמה, כלומר כיוון שאני מאמין באלוהים, הרי שהכל מופעל על ידו ונגרם על ידו, ואין לי חלק בעצם התהליך מבחינה
מעשית.
קיומו העצמאי של האל, פוסל מציאת חיזוקים חיצוניים לקיומו ועצם האמונה נובעת, ככל הנראה, מכך שהיקום ניתן להבנה, אך לא על ידי בני אדם. (שם)
אפשר למצוא באהבה את משמעות החיים. האהבה מעסיקה אנשים רבים, בין אם בדרך של עיסוק באהבה ובין אם בחיפושה. כאשר קיימת אהבה עוסקים פחות בנושאים אחרים, וניתן ללמוד זאת מהסברו של רווה (1994), לסיבת עבודתו על פילוסופיית האהבה של פרוסט. הוא מציין כי חיפש נושא שיוכל לקשור אותו אל חייו בעבותות ושום היסח דעת
ושממון לא יוכלו לנתק ביניהם, ומשום כך בחר בפילוסופיה של האהבה. כלומר, האהבה עומדת מעל להיסח דעת ושממון ואולי היעדרה גורם לשממון, אך היא עדיין מהווה משמעות לחיים.
משמעות החיים שונה בין האנשים השונים, כאשר עבור הבודהיסט, משמעות החיים להגיע למוקשה ולהשתחרר מגלגוליו בעולם הזה, עבור אדם שהוא פחות רוחני, משמעות החיים היא לאחוז בהנהגה ועבור אחר, להיות עשיר. כל אדם חי בשאיפה לדבר מה, אשר על פי הכרתו יהפוך אותו למאושר.
חולי נפש שונים בתכונותיהם האישיות מהאדם הרגיל. חולים פסיכותיים וסכיזופרניים, אשר מהווים את החלק הארי של המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים, סובלים מדכאון, בדידות, ניכור חברתי, אגרסיביות, חוסר בטחון עצמי ותגובות לא צפויות. הם שונים בערכיות שהם מייחסים לדברים שחשובים לבני אדם רגילים, כמו עבודה, פרנסה,
סטטוס חברתי, שכמעט ולא מעניינים אותם. (ברגמן ואח', 1993; גלסר ומנדלברג, 1992; גלזר ואח' 1993) הדרך בה הם רואים את העולם היא דרך שונה מהמקובל אצל בני האדם הרגילים ולכן, גם משמעות חייהם שונה.
בעבודתי ארצה לטעון, כי מאחר שחולי הנפש רואים את העולם באופן שונה וכן את מהלך החיים בכלל, כלומר באופן חריג, אך לא בהכרח שלילי, הרי שהפרמטרים שלהם לגבי משמעות חייהם שונים. דברים שחשובים לבני אדם רגילים, אינם חשובים להם כלל ועל כן הדברים הסטנדרטיים חסרי משמעות עבורם. אם קיימת משמעות לחייהם של חולי
הנפש, הרי שהיא מצויה בעולמם הפנימי, שאטען כי אף הוא שונה.
כנראה שחולי הנפש הינם בעלי אפיקי התעניינות אחרים, או שקיים בהם פוטנציאל לאופקים אחרים, העשויים להיות בעלי משמעות עבורם ולמלא את עולמם.
פרק ראשון: משמעות החיים
במהלך הדיון לגבי מהותה של משמעות החיים, ארצה להתייחס לפן של מימוש עצמי. המימוש העצמי מצביע על נקודת שיא כלשהי אליה שואף האדם, וזו המשמעות שהוא מעניק לחייו. סיגד (1993) מוצאת במושג מימוש עצמי, מושג מבולבל השאול מן הפילוסופיה, כאשר כל הוראתו שונה מאשר בפילוסופיה.
סיגד (שם) רואה את הבעיה במימוש העצמי, בכך שמימוש עצמי אשר יכול להיות מושג והוא מובן מאליו, הינו טריוויאלי ועל כן אין מה להתהדר בו. הכוונה היא שהמימוש העצמי הופך למעין מטרה קרובה, כמו לימוד קרוא וכתוב, ובכך אינו שונה ממטרתם של רבים אחרים ובעצם, אין כאן את המהות היסודית של המימוש העצמי, האמור להוות
נקודת שיא כלשהי. מאידך, המימוש העצמי המתבטא באידיאל חינוכי, אשר מהווה מעין חלום רחוק, כמו למצוא את הדרך להאריך חיים למאתים שנה, או להגיע לאידיאל נעלה כלשהו [באופן סובייקטיבי], הרי שהוא כה קשה להשגה, שלמעשה אנו עוסקים בו מתוך הונאה עצמית. (שם)
סיגד מציגה את המימוש העצמי הטריוויאלי, על פי מה שמקובל בפסיכולוגיה בשם בריאות הנפש ואינו קשור ליצירתיות, לפוריות או למקוריות. סוג זה של מימוש עצמי מכוון אולי לסיפוק עצמי ולאושר, אך אין בכך כל יחודיות ממשית. מימוש עצמי זה מתייחס לפרט כחלק מהכללי ולכן, המימוש העצמי אף יתכן כשאיפה לכללי, המתבטא באמת,
מוסר, אהבה וכולי. לעומת זאת, המימוש העצמי שהינו אידיאל, טוען כי הפרט הוא סובייקטיביות מוחלטת ולכן המימוש העצמי יתכן רק כשאיפה אל הפנימי, כלומר האותנטיות האישית, ויעמוד בסתירה למצבו החברתי של האדם. (שם)
משמעות החיים במובן האידיאל, הרצון להגיע לשיאים יחודיים, מתבטא באופן שונה אצל בני האדם, כיוון שהפרמטר הוא האינדבידואליזם המוחלט. כך ניתן לפגוש באנשים שמכינים צלחת חומוס בקוטר של שלושים מטר כדי להיכנס לספר השיאים של גינס וכמו כן, אנשים משתתפים לשם אותה מטרה בתחרויות שונות, מתנשקים במשך עשרים או
שלושים שעות ויותר, כדי לשבור את השיא הקודם ובכך להיכנס בצורה משונה לדפי ההיסטוריה. ישנם אנשים שמשמעות חייהם מתבטאת בכך שיוכלו לקבל חשיפה תקשורתית, אחרים בהישג פוליטי כלשהו ויש שימצאו זאת ביצירה אמנותית. במחזהו של יונסקו (1982), "הכסאות", מצפה זוג קשישים לקהל מאזינים רב, כאשר הוזמן גם נואם, שדיבורו
אומנותו, כדי להסביר את משנתו של הקשיש. הקשיש הינו סמל חיל רגלים לשעבר ובתפקידו במחזה, הינו הש.ג. של הבניין. למעשה, באותו ערב אמור זוג הזקנים לממש את נקודת השיא של חייו, כאשר משנתו של הקשיש תועבר לאנושות. גרוטסקה פתטית זו מתאטרון האבסורד, מציגה באופן חד את משמעות החיים של רבים, אשר משקיעים את
חסכונותיהם ואת הפנסיה שלהם בהוצאת ספר, שבדרך כלל איש לא יטרח לקרוא.
ככל שהמטרה קשה יותר עבור האינדבידואל, הרי שהיא עשויה לשמש משמעות רבה יותר לחייו. כאשר אדם מצוי בדרגי השלטון הבכירים, הגם שהוא תאב שלטון, אין הוא רואה במשרת שר בכירה קצת יותר, את משמעות חייו, כיוון שהתרגל כבר להיות לצמרת. מאידך, הדבר עשוי להוות משמעות לחייו של אדם המשקיע את כל חסכונותיו, זמנו וקשריו
וכן הלוואות שלוקח, בנסיון להגיע לכנסת, תוך חלומות על היום שיכבוש בסערה את השלטון. הריאליה של אותו יום דומה בערך לחשיבותם של דברי הקשיש ב"כסאות" ולאותם ספרים המודפסים, מבלי שאיש יקרא.
עבור אחרים משמעות החיים קטנה בהרבה. במחזותיו של חנוך לוין (1988), ניתן למצוא את פופר האומלל, שמשאת נפשו היא למות נשוי.
הוא מגיע למעמד הזה, כאשר הוא נישא לקולפה הזונה. החל מאותו רגע בו נישא פופר לקולפה הזונה, הגשים את משאת נפשו ומצא משמעות לחייו ושוב לא היה כרוך אחריה, אלא גסס כשעזבה אותו. ניתן לראות בנקודת ציון זו, את המשמעות האמיתית לחיים, אשר יסודה באובססיה.
כל עוד היה רחוק פופר ממשאלתו, היה הדבר, מבחינת אידיאל, להשגה עבורו. משהשיג אשה, שוב לא העסיקה אותו ופופר עסק בנושאים אחרים. המשמעות התבטאה בסטטוס. ברעיון להיות נשוי ועל כן גם הלם העזיבה היה כל כך קשה. אך אין לתוכן של הנישואין משמעות מיוחדת, בדיוק כשם שאין לתוכן של התפקיד הפוליטי שממלא אדם משמעות
מיוחדת בעיניו. על פי רוב, בחברה הרגילה כרוכים אנשים אחרי התואר והסטטוס שהוא מקנה להם. גם קרפלוביץ (1991) מביא דוגמה מבחור שחלם על זכיה גדולה שתיפול לרשותו ולאחר שהתבשר על זכייתו, חגג במשך חודש ימים. לאחר מכן, החל להיות עצוב ולא ידע את הסיבה לכך, אלא שככל הנראה בזבז יותר מדי אנרגיות על הזכיה, עד שלא
נותרו בו כוחות וכך, החל להמר ו"זרק" כסף ללא חשבון, כיוון שחיפש עוד סיבה לחיות ולהיות מאושר. הוא חיפש ארוע מרגש אחר.
פרק שני: אכזיסטנציאליזם
סיגד (תשל"ה) מגדיר את האכזיסטנציאליזם כפילוסופיה המזהה את המושג "אדם" עם המושג "מציאות". מקומו של מושג האותנטיות בפילוסופיה האכזיסטנציאליסטית חשוב, שכן האדם הינו בגדר פרט בודד ועל כן ניתן לייחס לו שתי משמעויות. האותנטיות במשמעותה האחת, הינה התייחסותו של האדם אל עצמו ללא מעטה או גבולות.
משמעותה השניה של האותנטיות, מתייחסת לדעת הכלל לגבי האדם ביחסו שלו לעצמו.
סרטר (1988) הינו נציג מובהק של האכזיסטנציאליזם המודרני. עבורו השיטה האכזיסטנציאליסטית הינה תכלית כשלעצמה. סרטר תופס את מהות האדם באופן קיצוני, אין אצלו גבולות לחירותו של הסובייקט ולרעיון החירות האנושית בכלל. הוא מתייחס כך אל העולם הקיים, הממשי והיומיומי בו אנו מתנהלים כסובסטנציות חופשיות, כשווים
ללא כל הבדלים הירארכיים.
סרטר אינו מעמיד את חירות האדם כנקודת שיא, אשר יש לשאוף על מנת להשיג, כי אם נקודת מוצא עליה הוא בונה את כל עולמו, בנסיונותיו לדון בסבל. הוא טוען כי הסבל הינו בעצם הביטוי המשמעותי של החירות והאדם סובל, כיוון שהוא חירות פרטית ובלתי תלויה, אשר אחראית לעצמה ולעולמה. הסבל על פי סרטר, נתפס כבחירה חופשית
של האדם, כחלק מהגשמת חירותו כסובייקט.
עבור סרטר, קיומו של אדם קודם למהותו. האדם קודם כל מרגיש, חי ופועל, ורק אחר כך נותן הגדרות למהותו. סרטר מתנגד גם להגדרות אלו, כיוון שהאדם "אינו מה שהוא חושב שהינו, אלא מה שהוא מבקש להיות או מה שהוא עושה מעצמו". זה העקרון הראשון של הסובייקטיביות, כאשר האדם מרגיש שהוא נמצא בכל פעולה מפעולותיו.
על פי סרטר, אדם פרטי אינו יכול שלא לממש את עצמו, על כן נידון האדם ליצור את עצמו מחדש ללא הרף. (שם) ב"המילים" (סרטר, 1964) מציג סרטר את מיתוס היעוד שגדל עליו והוביל אותו לכתוב כל ימי חייו. הוא היחידי הקובע לגבי יעודו, כפי שהוא טוען (סרטר, 1988), כי האדם הוא אדון לעצמו והאחראי היחידי למעשיו. הוא רואה
את האדם כמי שמכיר בעובדה שהוא חייב לעשות מעשה, לא רק לגבי עצמו אלא לגבי כלל האנושות, בעת שאינו יכול להשתמש ברגש של אחריות מלאה ועמוקה. ניתן להיזכר בדברים אלה של סרטר, באותו קשיש מה"כסאות" של יונסקו (1982). גם אלבר קאמי שייך לזרם האכזיסטנציאליסטי, בספרו "המיתוס של סיזיפוס", מעלה קאמי את נושא ההתאבדות
לדיון וטוען כי להתאבד, פירושו להודות, כלומר האדם מודה בכך, שהחיים גברו עליו או כי אינו מבין את החיים ואינו מוצא בהם משמעות. אם סרטר דיבר על מעמדה של החירות ועל האדם כיוצר חופשי הבונה את עולם המשמעויות שלו, כך שמתקבל עולם שהוא פונקציה של ההתכוונות האנושית, הרי שקאמי ממשיך שלב אחד הלאה, בדיונו באדם
האבסורדי, כאשר בפניו האפשרות למרוד או להתאבד. הפתרון הקל לכאורה, הינו להתאבד, כיוון שבהתאבדות טמונה ההסכמה וההשלמה עם הקיצוניות. האדם משלים עם גורלו, עם עתידו, קופץ ובכך חוזר אל עברו ההיסטורי. בעת שהאדם מאמין כי ניתן לו להגיע לדבר מה והוא יכול לכוון את חייו, הרי שפעולתו היא כאילו היה אדם חופשי
וכאילו היתה משמעות לחייו. לאחר הופעת האבסורד של מוות אפשרי, הכל מתנפץ וככל שהאדם חשב כי יש מטרה לחייו, כך הסתגל לתביעות של השגת המטרה ונעשה עבד לחירותו. על פי קאמי, משמעות החיים הינה אדישות לעתיד והתאווה למצוא את כל הנתון.
משמעות החיים כרוכה תמיד בסולם הערכים, בבחירה ובהעדפות שלנו.
גם ב"הנפילה" אומר קאמי כי כל חייו היה עורך דין ששפט את כל העולם. רק בעת שהוא מתעורר מחייו שחלפו לריק, הופך המספר להיות "שופט אסיר חרטה". בעצם הוא איבד את העניין ואת המשמעות בכך שהיה עשיר, שכולם היו חייבים לו והוא חש עצמו מעל כולם. הוא ניחם על מעשיו והחליט להיות שופט אסיר חרטה, כדי לכפר כלפי עצמו על
ההתנהגות שליוותה אותו עשרות שנים ולא היתה מקובלת עליו כעת.
ניתן להסיק שלוש מסקנות מהאבסורד עליו מדבר קאמי: המרד שלי, החירות שלי, הגאווה שלי. מה שבעבר נתפס כהזמנה למוות, הוא כעת פעולת התודעה. בשלב זה, אני דוחה את רעיון ההתאבדות, שהוא כאמור השלמה עם הגורל המר ובהקשר לכך כותב ניטשה: "נראה בבירור כי העניין החשוב ביותר בשמים ובארץ הוא לציית זמן רב ובכיוון אחד.
בסופו של דבר נובע מזה משהו שלמענו כדאי המאמץ לחיות" (ניטשה, 1978) גישה זו הינה צד אחד של המטבע עליו כתב פרנקל (1970) - אם יש איזה משהו שלמענו כדאי לחיות, ניתן לסבול כל "איך".
ניטשה (1978) אף מוסיף כי החיים הינם רצון לעוצמה. אין בהם שום חוקיות, אלא מהלך אירועים ופעולות סתמיות, שמטרתם התחזקות והתגברות על המכשולים. מכאן, שהסכנה הגדולה הארובת לחיים, הינה המתינות, הפסקת הלחימה בהם, או אם נרצה, נקרא לזה השלמה. כלומר, התאבדות כפי שקאמי תיאר זאת.
לחיות, כתב ניטשה, משמע לדחות את כל מה שרוצה למות ורק הפעלת האינסטינקט היא האושר. לחיות משמע להיות פרט בעל קיום עצמאי ולהתנגד לכל אובייקטיביות, שמשמעותה העקרונית היא ביטול כוחו של הפרט למען משהו אחר. להיות אובייקטיבי משמעו, עבור ניטשה, למות.
להיות, משמע להיות סובייקט.
הגותו של קירקגור (שגיא, תשנ"ב) משקפת התמודדות מתמדת עם חויית הניכור, שהיא חויית היסוד במפגש שלו עם העולם ומעצבת את פני הפילוסופיה שלו. הביטוי שהוא נותן לחוייה זו, נמצא בספרו "חזרה": "היכן אני? מה משמעות הדבר לומר: העולם? מה המשמעות של עולם זה? מי הונא אותי והכניסני לתוך דבר זה והתרני עומד כאן? כיצד
נעשיתי מעורב במפעל גדול זה הקרוי ממשות? מדוע עלי להיות מעורב?" תחושת הניכור, המבטאת את חוסר המשמעות של הקיום, מתטבאת אצל קירקגור בתחושת אימה עמוקה, המתוארת פעמים רבות ביצירותיו.
הוא כותב כי "נקודת המבט לעבודתי כסופר, לבדי באימה עד מוות, לבדי לנוכח חוסר המשמעות של הקיום".
השאלות אותן מעלה קירקגור, הינן הנקודה שבה הופכת שאלת משמעות החיים משאלה קיומית חושנית, לשאלה פילוסופית. זה השלב בו אדם, מעבר לחיפושים שלו אחר האושר, מנסה להבין גם את מהות קיומו של העולם. זה השלב שלעיתים הוא מנער מעל עצמו גשמיות מסויימת ולוקח כתחליף, לעיתים זמני, שאלות בעלות מהות פילוסופית.
פרק שלישי: האהבה ותחליפיה
מלכתחילה התכוונתי לכתוב פרק זה על האמנות. האמנות כולה, כך מסתבר, סובבת סביב האהבה ולא רק האמנות. ראונר (1993) מציין כי "אמנות אינה פועלת בלי אהבה. אם לא מרגישים ביצירה אדם חי, שאהב או שנא [צריך להכיר בשקילות המוזרה של האהבה והשנאה] מישהו, או משהו בעולם הזה, אז כנראה זאת אמנות-דמה, עקרה, שאינה עושה
דבר".
באשר להבחנתו של ראונר (שם), הרי שהאהבה והשנאה הולכות יחדיו, כפי שכל ההפכים הולכים יחדיו. אין טוב בלי רע, אין יש בלי חסר ואין כן בלי לא. כך גם אין אהבה בלי שנאה. בלא שיהיה את הצד השני של המטבע, הרי שגם הצד הראשון אינו אלא פיקציה.
משמעות החיים קיימת אצל אנשים שזכו לכך באהבה. אם הם מצליחים לממש את האהבה במהלך חייהם, הרי שאינם להוטים אחר עיסוקים אחרים. עובדה שהיא שולנטינו וקזנובה לא עסקו בפוליטיקה וגם דוד המלך, למרות מלחמותיו, השקיע את אונו ומרצו בנשים ואף לא בחל ב"כבשתו" של הרש, אוריה החיתי.
ספיר (1993) מציינת, כי אמנים רבים הביעו, בצורה ישירה או עקיפה, את תשוקתם, הערצתם ואהבתם לאשה שעמה חיו ויחד עם זאת, גם את הדחיה, החרדות והסלידה שחשו כלפיה. רמברנדט נישא לססקיה למרות התנגדות משפחתו ויחד איתה איבד את כל נכסיו, הצלחתו המסחרית וארבעת ילדיהם, עד שהיא עצמה נפטרה. אותה אהבה המשפיעה על
האמנות השפיעה גם על הצייר שגאל, אשר ביטא בציוריו את אהבתו העזה לאשתו ומותה היה עבורו מכה קשה, עד שנעכרו ציוריו. וינסנט ואן גוך התאהב ביוג'יני והיה מאושר מאי פעם, אך רק עד שהציע לה נישואין ונודע לו כי היא מאורסת לאחר. יש אומרים כי היא היתה הגורם שעורר את מחלתו ואת ההתמוטטויות הנפשיות שלו. באותה
מידה, גרם סירובם של בני משפחתה של מרגוט, המבוגרת מואן גוך בעשר שנים, שהשיבה לו אהבה, לאפשר את הקשר עם הצייר, לנסיון התאבדות של מרגוט עצמה. ואן גוך יצר קשרים עם נשים נוספות, אך אף אחת מהן לא מימשה את חלומו, על כן מעטים ציורי הנשים שאהב. (שם)
אהבה היא אולי המימוש העצמי היחידי שניתן לראותו לאורך כל ההיסטוריה. כאשר עוסקים באמנים, ישנן דוגמאות קלאסיות, כמו אהבתו של הצייר הספרדי פרנסיסקו גויה לדוכסית מאלבה ושגעונו של סלבדור דאלי, כאשר פגש לראשונה את גאלה דימיטרובנה. כדי להרשים אותה ואת בני זוגה, מרח על עצמו עיסה המורכבת מצואה, אבקת כביסה
וחומרים נוספים. כאשר ראה את גבה, חש דוחה עם המימרח שלגופו, הסיר אותו במהירות ומאותו רגע החל הרומן ביניהם, כאשר לאחר עשרים ותשע שנים נישאו. דאלי הציג את הערצתו לגאלה בכל הזדמנות ובכל ציור, צייר אותה אלוהית ומושכת ויחד עם זאת, אפופת דימויים המבטאים פחד וגועל. (שם)
פעמים רבות הפכה האהבה לאובססיה. אדווארד מונק, הצייר הנורבגי, גיבש את דרכו האמנותית על קרקע של אהבה נכזבת. האהבה הראשונה שלו, רומן אסור עם אשת דודנו, הותירה אותו פגוע, כאוב ומלא רחמים עצמיים. אהבתו האומללה של מונק התפתחה והתגבשה על רקע התפיסה התרבותית רבת השנים, שראתה בנשים אובייקט מיני ו"פאם פטאל",
מאיימת, הרסנית, נצלנית ומסרסת. מרירותו של מונק על שקריה ובוגדנותה של אהבתו הראשונה והשפעתה ההרסנית על תמימותו, הולידה סידרת יצירות וכן טקסטים שכתב, אשר ביטאו את תחושותיו בנושא. (בן-גיגי, 1993)
ההמשך היה שמונק התמכר לאלכוהול, חייו הוא ללא מסגרת וב1908- עבר התמוטטות עצבים, אשר ליוותה אותו כל מחצית חייו השניה, בה בילה בבית מרפא ובציור. (שם) גם ואן גוך מצא את משמעות החיים ב"מתן ביטוי לאהבתם של שני נאהבים באמצעות זיווג של שני משלימים, עירובם וניגודיהם...". אהבתו הנכזבת הובילה אותו לכך, שבערוב
ימיו כתב לתיאו על חוסר הטעם שבחיים, בעודו מאבד את משמעות החיים ויורה בעצמו באקדח. הוא מצליח לשוב, ומת מקץ יממה בזרועות אחיו. (פונדה, 1993)
לא רק האמנות היוותה ביטוי למדאובם של חולי האהבה. גם סרן קירקגור פיתח את הניכור, המתבטא בהגותו כתוצאה מכשלונו ביצירת קשר עם רגינה, בדידותו ונסיונותיו הבלתי נלאים לתת פשר ומשמעות לקיום. (שגיא, 1993) למרות שעדיין אין ביוגרף מדעי שתיעד את יגאל עמיר, אשר רצח את יצחק רבין, הרי שרבות היו העדויות בתקשורת,
כי לו היתה אהבת חייו נעתרת לו, ככל הנראה, היה נמנע ממעשה זה.
יוצא, שהאהבה מספקת משמעות לרבדים גדולים של האנושות. מה צר הוא הדבר ש"האהבה האמיתית נדירה מאוד אולי שתים שלוש במאה שנה".
(קאמי, "הנפילה") אין הדבר אומר שאהבה חד-סיטרית אינה קיימת, אלא שאהבה חד-סיטרית אינה אהבה, ומשום כך אינה מתקיימת, או כפי שאומר שפינוזה (תשמ"ח), "אוי לו לאוהב שליבה של אהובתו נתון לאחר". כאשר האהבה היא חד-סיטרית, הרי שהמשמעות שנותנת האהבה לחיים, הופכת לריאקציה ואז מחפש האדם תחליף למשמעות זו ויכול
למצוא אותה לפעמים באמנות, לפעמים בפוליטיקה, לפעמים
בעסקים ולפעמים בפעולות אלימות, שמגמתן למשוך תשומת לב ולזעזע ובשלב זה, בעצם, אובדים השפיות והאיזון.
אך עד כה הסברתי, במידת מה, כיצד אובדן המשמעות בחיים, המוקנית על ידי אהבה, גורם לאובדן השפיות ולשגעון. כעת, ברצוני לדון במשמעות החיים כפי שנתפסת על ידי חולי הנפש.
פרק רביעי: האובססיה
השאלה היא האם חולי נפש מתבטאים בצורה שונה מאנשים אחרים? האם חולי נפש יוצרים אמנות באופן שונה מאנשים החסרים כל הכשרה אמנותית?
חולי הנפש אינם יוצרים עבור קהל ואינם מתחשבים במוסכמות ובצרכי הקהל. ביצועיהם והטכניקות שלהם אינם מושפעים ממסורת אמנותית כלשהי. במסגרת הגדרות אלו וההתייחסות ליצירות של חולי נפש כאל יצירות ראשוניות, אפשר לנסות ולבדוק אם אכן יצירות של חולי נפש שונות מיצירות של ילדים, של פרימטיבים ושל אמנים בראשיתיים
אחרים.
תמונותיהם של מונק, ואן גוך וגויה, מאופיינות באלמנטים מטורפים, אך האמנם אלמנטים אלה מהווים את המשמעות לחייהם של חולי הנפש?
להערכתי חולי הנפש מאבדים, בעצם, את הפרמטרים הנורמאליים ואת משמעות החיים כפי שמצטיירת בעיניהם של בני האדם הנורמאליים, גם אלה שחורגים מהנורמות והמסגרות המקובלות, ומתמקדים יותר באובססיות.
האובססיה מתבטאת בעקשנות ובמלחמה בטחנות רוח. לעיתים, טחנות הרוח שוקטות ואינן משיבות כלל מלחמה, אך האובססיה קיימת. בעוד שהאדם הנפגע מאהבה נכזבת, כמו מונק, שתקף את הנשים ההרסניות, יגאל עמיר שרצח ראש ממשלה ואחרים הנוקטים בפעולה דראסטית והפגנתית, אך אינם חולי נפש כרוניים, הרי שאצל חולי הנפש הכרוניים לא
נועדה האובססיה כדי לזעזע, אלא שהיא מוטבעת בתוכם באופן דתי משהו.
האובססיה האופיינית לחולי הנפש, מבטאת את האכזיסטנציאליזם בשיאו, כאשר אכזיסטנציאליזם זה אינו מודע לאנטגוניזם החברתי וגם אינו מוטרד ממנו, אלא פועל כאילו חולה הנפש הינו יחיד בעולם.
אובססיה זו, הנגרמת על ידי חולי הנפש, משמשת עבורם מעין טקס או פולחן ועל כן, יכול היה אדווארד מונק לבלות מחצית משנותיו, עד מותו, במעון מרפא לחולי נפש, תוך כדי יצירה והתעלמות מהסביבה.
באותה מידה, היה ואן גוך שקוע בענייניו ובעצם איבד את המשמעות לחייו, מאז התערערה בריאותו הנפשית.
בסרט "חולה אהבה בשיכון ג'" (בוזגלו, 1994) , ניתן להבחין בתופעות אלו בבית החולים לחולי נפש, הנמצא בבאר-שבע ולשם מובא גיבור הסרט. גיבור הסרט, שאינו חולה כרוני, מתעורר מהאובססיה בעת שהוא מבין כי אהובתו לעולם לא תאהב אותו ובטח שלא תעזוב למענו את בן זוגה. מאידך, ניתן לראות שם דמויות אחרות, אשר מפתחות
לעצמן אובססיה, הממלאת את עולמן ומקנה משמעות לחייהן, כיוון שאין עבורן משמעות אחרת או לחילופין, המשמעות שהיתה באהבה לבן או בת זוג, אבדה. ניתן לראות זאת בשלוש דוגמאות:
א. כאשר מגיעה אהובתו של הגיבור לבקר אותו במוסד, וזאת לאחר ששידר לה ללא הפסק בטלויזיה לכבלים, ומתעורר מהחלום שלא יוגשם ומבין, כפי שאמרו ידידיו שמחוץ למוסד, "שהבין באינסטינקט שלו כי לא תאהב אותו יותר לעולם". לעומתו עומדים בעת הפגישה החולים הכרוניים ורוצים שיאמר לה דבר שטות בקשר להווי היומיומי במוסד.
בעוד הוא שותק, אחד החולים מתפרץ ומשתולל בהתקפת טירוף, תוך תביעה אובססיבית שיאמר לה. מבחינתו לא היה שום עניין אישי לומר לה איזשהו דבר, אלא שהוא מצא בכך עניין למלא את סיפוקו ואפילו שמדובר בסערה בכוס תה, הרי שהדבר גיבש עבורו עניין שהעסיק אותו עד לכדי התפרצות.
ב. הרבנית. בבית החולים נמצאת בחורה, המודיעה כי היא אשתו של רב ומקיימת יחסי מין כמעט עם כל דיכפין. היא מגדירה את עצמה כרבנית, אלא שבמציאות לא מיני ולא מקצתי. מעצם אימוץ אישיות וזהות חדשה, מנסה אותה רבנית למלא את עולמה הריק ממשמעויות, וברגע שגיבור הסרט משתחרר מהאובססיה האישית ומחליט שהוא אוהב אותה,
הרי שהיא מוצאת עניין חדש ומשמעות חדשה בחיים, וחדלה להיות רבנית.
ג. המקרה הקיצוני ביותר, מתרחש כאשר הגיבור מחליט לחזור לרבנית, לאחר שהשתחרר מהמוסד לחולי נפש ופוגש את אהובתו [אוולין] של חולה אחר במוסד. החולה השתגע כאשר היא עזבה אותו ומאז פיתח לו טקס פולחני, כאשר מדי ערב בעשר הוא מתייצב במרכז החצר, בידיו ספר תנ"ך וזועק בקריאות שבר ובניגון חצי פיוטי מספר פעמים את
המשפט "אוולין אל תלכי". כאשר באותו ערב אמור מגיעה אוולין לבקר אותו, קורא הדבר מספר דקות קודם השעה עשר. לאחר מספר מילות נימוסין ביניהם, מסתכל החולה בשעונו, מבקש סליחה, ניגש לאותה במה בחצר וזועק שוב את המנטרה היומית, "אוולין אל תלכי". אותו חולה לא השתחרר מהאובססיה ומשמעות חייו מתבטאת באותה אובססיה,
אשר הופכת עבורו לתוכן המרכזי בחייו.
גם מונק, שהתאשפז בבית חולים לחולי נפש, חסר אונים מול אכזריות הגורל. מצד שני, הטירוף הוא הכלי המפעיל את יצירתו האמנותית וטוען, כי ציוריו מגינים עליו מפני העולם. הוא הקיף את עצמו בציוריו והתבונן דרכם על העולם, וכתב כי "בציורים נותן הצייר את הנכס היקר ביותר: נפשו, סבלו, שמחתו, הוא נותן את דמו".
אחת היצירות הידועות ביותר של מונק, והמהווה את ראשית האכספרסיוניזם, היא "הזעקה". הדמות המתוארת ב"הזעקה", בעלת פני גולגולת, אוטמת את אוזניה למשמע זעקה שהיא עצמה משמיעה. הזעקה אינה של הדמות בלבד, אלא גם זעקת הטבע, כפי שתיאר הצייר: "ערב אחד הלכתי בדרך, נשענתי על המעקה, הייתי מאוד עייף. העיר מצד אחד
ולמטה הפיורד. השמש שקעה, השמיים נעשו אדומים כדם. חשתי צעקה מזדעקת בטבע". (מושנזון, 1990) בדבריו של מונק מעורבבים החויה הממשית והדמיון. הדמויות המטושטשות שברקע הם עוברי אורח שהפכו לצללים אנונימיים, השותפים לחוייה הכוללת, המעבירה בצופה צמרמורת של אימה. גם הדמות וגם הנוף שרויים כביכול במצב נפשי
מעורער. הניכור, הבדידות האיומה והיאוש, הדוחפים את האדם עד לקצה יכולת העמידה שלו, אל סף הטירוף, גורמים לו לזעוק לעזרה.
מעניין לדעת כי באחת מגרסאות "הזעקה", שירבט מונק בעפרון בחלקה העליון של התמונה, באותיות קטנות "רק משוגע היה מסוגל ליצור עבודה כזאת".
אם נתייחס לאמנות אצל אדווארד מונק כמאפיינת אמנים אחרים שלקו בטירוף, ועסקו באמנות באופן אובססיבי, הרי שניתן לראות גם את האובססיה בכמיהתו של ואן גוך לטבע וכן, את עיסוקו האובססיבי של רמברנדט באשתו ססקיה. (ספיר, 1993) העיסוק האובססיבי אינו חייב להיות בתחום ספציפי, אך תמיד יביע את הפנימיות של האדם.
על כן ניתן לראות בהגדרת האכזיסטנציאליזם, (סיגד, תשל"ה) כזיהוי מושג האדם עם מושג המציאות, כהולמת את עיסוקם של חולי הנפש באופן אובססיבי בדבר מסויים, שעליו הם מתמקדים, אך אכזיסטנציאליזם זה אינו נובע מתוך מודעות פילוסופית, אלא מתוך ניתוק וניכור מהעולם.
סיכום
את עבודתי התחלתי בטענה, כי חולי הנפש שונים במהותם ובראייתם את העולם, על כן גם עולמם הפנימי שונה ומשמעות חייהם שונה מהמקובל אצל בני האדם הרגילים. כדי להבין את משמעות החיים, ניסיתי להגדירה. התייחסתי לגישתו של סרטר (1988), אשר רואה בקיומו של האדם דבר הקודם למהותו, תוך ציון העובדה כי האדם אינו מה שהוא
חושב שהינו, אלא מה שהוא מבקש להיות או מה שהוא עושה מעצמו.
עקרון ראשון זה של הסובייקטיביות, מהווה את הבסיס להגדרת משמעות החיים. אם האדם הוא מה שהוא עושה מעצמו, הרי שהקיום אינו תכונה קבועה ועומדת, אלא מציאות זורמת ומשתנה. מאחר שהאדם נפרטי נתפס כהתהוות ואינו ניתן להגדרה, הרי שלא ניתן להתייחס אליו באורח אובייקטיבי ולפיכך, לא ניתן להגדיר תכנית מחייבת למימושו
של האדם, כפי שניתן בגישה הקלאסית של אפלטון ואריסטו. יחד עם זאת, ניתן לראות במשמעות החיים את המימוש העצמי שאדם שואף ומצליח להגיע אליו.
אם כך, ברור הוא שהמימוש העצמי או משמעות החיים, כרוכה באכזיסטנציאליזם טהור. לא עוד רצון קולקטיבי, אידיאל קולקטיבי או אינטרס קולקטיבי, אלא רצון עצמי, אינטרס עצמי ומימוש עצמי, אשר אמור להוות את פיסגת האידיאל האישי.
אין דבר אישי מהאהבה. כל אדם אוהב אנשים באופן בלתי תלוי באחרים ואף שונא אותם. כמובן שאדם יכול להיות מושפע ביחסו לאנשים מאחרים, אלא שאין מדובר באהבה אמוטיבית ובשנאה אמוטיבית, אלא במערכות יחסים תקינות וידידותיות. האהבה והשנאה מבטאות רובד עמוק יותר באישיותו של האדם ועל כן הוא עלול אף לאבד את שפיותו,
בעת שהוא מרגיש כי איבד את האהבה. דוגמאות לכך הבאתי מתחומים שונים, אך כל האמור מתייחס לדרכים המובילות לשגעון ולא למשמעות החיים, כפי שמתבטאת אצל חולי הנפש.
בהתייחסותי לחולי הנפש הכרוניים, הרי שניתן לראות כי משמעות חייהם מתמקדת, על פי רוב, בנושא אחד ספציפי ובנקודה מסויימת.
עבור אותו חולה שהוזכר בסרט "חולה אהבה בשיכון ג'", היתה הזעקה היומית לאוולין, המשמעות שעבורה הוא חי. עבור קירקגור, אדווארד מונק וואן גוך, היתה היצירה החבל שהחזיק אותם מעל פי התהום ונתנה משמעות מסויימת לחייהם. משמעות זו מנעה מהם את המוות, או לפחות דחתה אותו. מאידך, שימשה היצירה כלי עבורם, כדי להביע
את מחאתם ולזעוק את הזעקה האישית של כל אחד ואחד מהם.
תחושת הניכור מבטאת את חוסר המשמעות של הקיום ולפיכך קשורה לאימה, זרות ובדידות. חוסר המשמעות בחיים, הינו הצד האחד של משמעות החיים. כפי שכבר טענתי, שאהבה היא ההיפך מהשנאה והכן הוא ההיפך מהלא, הרי שהחסר הוא ההיפך מהיש.
כיוון שהחסר הוא ההיפך מהיש, הרי שבעת שדבר מסויים, כמו שהזכרתי לעיל, מביע את חוסר משמעות הקיום, הרי שהיפוכו מביע את משמעות הקיום. בשלושת המקרים מצויינת התדרדרותם [של קירקגור, מונק וואן גוך], כתוצאה מאהבה נכזבת ולפיכך, גם כאשר הם חדלים להיות מודעים לכך, ארצה לראות דווקא במשמעות שאולי הובילה אותם
לחוסר משמעות, את המשמעות האמיתית. כלומר, אם חולה הנפש טוען לחוסר משמעות כתוצאה מדכאון, פחד, אימה וכיוצא בזה, הרי שהגורם שהביא אותו למצב זה, הוא בעצם המשמעות שמקנה לחייו.
האובססיה אותה הזכרתי בפרק האחרון, הינה נחלתם של רבים מחולי הנפש הכרוניים. אובססיה זו מציגה את המפלט המצומצם והממוקד שמצאו לעצמו אותם חולי נפש. אין מדובר במימוש עצמי ואין מדובר במשמעות עצמית רחבת היקף. הפעולה שעושה אותו חולה נפש במוסד סגור, הינה יותר פעולה של תקווה בהיבט הדתי שלה ואמונה שאותה מנטרה
שהוא זועק מדי יום ביומו, תקרב אותו לאותה משמעות אבודה, שבעצם הוא חושק בה, כלומר אותה אוולין, שמבחינתו אבדה לחלוטין, אבל יש בתוכו את האמונה שהיא תחזור. בשלב מסויים הופכת האמונה לדת והדת היא כידוע אופיום. האופיום הוא כבר ממכר וכאשר אתה נתפס לאובססיה, הרי שגם כאשר מושא המשמעות האמיתי מופיע כמו במקרה
זה, הרי שברגע שמגיעה השעה היעודה לתיקון הטקס הפולחני, לא יעזור גם עצם המימוש העצמי מבחינת הסובסטנציה, כלומר הממשות, וחולה הנפש ידבק באובססיה.
לפיכך, אעדיף לראות בעצם הגורם למחלת הנפש, או בעצם האידיאל בעל הממשות הריאלית, גם אם הוא אבד, את המשמעות האמיתית שיש לחייהם של חולי הנפש, אשר מחזיקה אותם בין אם במישרין, תוך כדי תקווה, ובין אם בעקיפין, כפי שאומר ויקטור פרנקל (1970), "אם יש איזה 'למה' שלמענו תחיה תוכל לשאת כל 'איך'".
ביבליוגרפיה
בן-גיגי, ד., "האשה הבשלה, המפתה, היא באדום", משקפים 18 ,1993, ע"מ 45-47.
ברגמן, א., הוצלר, י., שטיין, ד., אבידן, ד., ווזנר, י., "פעילות גופנית טיפולית שיקומית לבני נוער במחלקה פסיכיאטרית סגורה", סוגיות בחינוך מיוחד ובשיקום, כרך 8, מס' 2, אחוה-הוצאה לאור, 1993, ע"מ 37-44.
גלסר, ח.מ., מנדלברג, ח., "פעילות גופנית וספורט כאמצעי לשיקום חולי נפש: תכנית חלוץ טיפולית", בתנועה, 3, 1992, ע"מ 103-116.
יונסקו, א., (1982), הכסאות, (תרגמו: ח. ומ. אדם) הוצ' אור-עם, תל-אביב.
לוין, ח., (1988), סוחרי גומי ואחרים, סימן קריאה, תל-אביב.
מושנזון, ע., (עורכת), (1990), אדווארד מונק, מוזיאון תל-אביב לאמנות, תל-אביב.
ניטשה, פ., (1978) , הרצון לעוצמה, שוקן, ירושלים ותל-אביב.
נייג'ל, ת., (1994), מה המשמעות של כל זה?, פפירוס, אוניברסיטת תל-אביב.
סיגד, א., "מימוש עצמי - האם הוא מטרה אפשרית או ראויה בחינוך?", מטאפורה 3, 1993, ע"מ 120-135.
סיגד, ר., (תשל"ה), אכזיסטנציאליזם, מוסד ביאליק, ירושלים.
ספיר, ל., "אין אמנות בלי זה", משקפים 18, 1993, ע"מ 18-23.
סרטר, ז'.פ., (1988), האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, (תרגם: י. גולומב), הוצ' כרמל, ירושלים.
סרטר, ז'.פ., (1964), המילים, (תרגם: אהרון אמיר), ספרית הפועלים, מרחביה.
פונדה, א., (1993), וינסנט ואן גוך, (תרגמה: ש. הרן), ענבל, תל-אביב.
פרנקל, ו., (1970), האדם מחפש משמעות, הוצ' דביר, תל-אביב.
קאמי, א., (1990), המיתוס של סיזיפוס, עם עובד, תל-אביב.
קאמי, א., (1975), הנפילה, (תרגום: ניקו ניתאי), תיאטרון הסמטה, תל-אביב.
קייז, ק., (1991), מרשמים לאושר, (תרגם: ד. יזרעאלי), צ'ריקובר, תל-אביב.
קרפלוביץ, א., (1991), תנטנדו, הוצ' הנקודה הכתומה, תל-אביב.
ראונר, ת., "דבר המערכת", משקפים 18, 1993, ע"מ 4.
רווה, א., (1994), אהבה ומהות: פילוסופיית האהבה של פרוסט, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך באוניברסיטת תל-אביב.
שגיא, א., (תשנ"ב), קירקגור: דת ואקסיסטנציה, מוסד ביאליק, ירושלים.
שגיא, א., "יום והבעיה האקזיסטנציאליסטית", מטאפורה 3, 1993, ע"מ 7-22.
שפינוזה, (תשמ"ח), מאמר קצר על אלהים, האדם ואושרו, מאגנס, ירושלים.
בוזגלו, ח. (במאי), (1994), חולה אהבה בשכון ג' (סרט).

תגים:

מחלת · נפש · אקזסטיאליזם · אכזסטיאליזם · אובססיה · אהבה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "משמעות החיים אצל חולי נפש", סמינריון אודות "משמעות החיים אצל חולי נפש" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.