עליית יהודי אתיופיה

תקציר העבודה:

מטרת העבודה
בחודש ינואר השנה היינו עדים להפגנת כח, שביטאה חוסר כח של עדת עולי אתיופיה בארץ. הדבר היה בשל היחס הכללי אליהם, ומה ששבר את גב הגמל היו תרומות הדם שהושמדו.
מטרת עבודה זו היא לנתח את יחס החברה בישראל כלפי יהודי אתיופיה, כפי שבאו לידי ביטוי בניסיונות להעלאתם לארץ.
יהודים אלו תויגו בצורות שונות, בשל ההבדלים התרבותיים, בשל חוסר ידיעה את מנהגיהם, וכן בשל חוסר ודאות לגביהם.

ראשי הפרקים:
1. מטרת העבודה
2. היחס לעולי אתיופיה
3. סיכום
4. רשימת מקורות

מקורות:

היחס כלפי עליית יהודי אתיופיה
היחס כלפי עליית יהודי אתיופיה
ראשי הפרקים
1. מטרת העבודה
2. היחס לעולי אתיופיה
3. סיכום
4. רשימת מקורות
מטרת העבודה
בחודש ינואר השנה היינו עדים להפגנת כח, שביטאה חוסר כח של עדת עולי אתיופיה בארץ. הדבר היה בשל היחס הכללי אליהם, ומה ששבר את גב הגמל היו תרומות הדם שהושמדו.
מטרת עבודה זו היא לנתח את יחס החברה בישראל כלפי יהודי אתיופיה, כפי שבאו לידי ביטוי בניסיונות להעלאתם לארץ.
יהודים אלו תויגו בצורות שונות, בשל ההבדלים התרבותיים, בשל חוסר ידיעה את מנהגיהם, וכן בשל חוסר ודאות לגביהם.
היחס לעולי אתיופיה
במשך עשרות שנים חתרה התנועה הציונית לעליה חופשית לא"י. עם כינון מדינת ישראל הושגה מטרה זו. במגילת העצמאות נאמר: "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות", וכבר למחרת כינונה נפתחו שערי הארץ לעליה. בכ' בתמוז תש"י קיבלה הכנסת את חוק השבות הקובע כי כל יהודי רשאי לעלות ארצה. חוק האזרחות
(1952) הקנה את אזרחות המדינה לכל יהודי העולה לישראל (אלא אם הצהיר שאין בדעתו לקבלה).עם פתיחת שערי מדינת ישראל ידעה המדינה גלי העליה המוניים שהקיפו את כל תפוצות ישראל בגולה. סה"כ מאז קום המדינה ועד סוף 1993 עלו לישראל 1,7370,000 עולים. עולים אלו עברו תהליכי סוציאליזציה קשים, אולם בסופו של דבר נקלטו
בארץ.
החרדים טענו מאז ומעולם כי יהודי אתיופיה הם ספק יהודים בשל כך שדיני האישות אצלם מעורפלים ככל שזה קשור בגיטין ונישואין וכן בשל כך שהיו בינהם גויים רבים.
אנשי הציונות הדתית, "המזרחי" גם הם טענו כך והרבנים הראשיים חייבו את העולים בטבילה "לחומרה" על מנת להימלט מספק. מה שהנחה את הרבנות הראשית היא ההלכה ופסיקת בית הדין העליון בנושא, בפס"ד אוסוולד רופאיזן (בג"ץ 62/72).
השופט זילברג הביע את דעת ההלכה בצורה הברורה ביותר בפס"ד ואמר: "לפי ההלכה ברור מאוד היחס למומרים ועוזבי דת ישראל". ובמקום שלא ברורה היהדות הולכים לחומרה.
ההיסטוריה של העלאת יהודי אתיופיה:
העיתונות היהודית שימשה שופר תעמולה ומאיץ חשוב לפעולות למען יהודי אתיופיה. ההתעוררות הגדולה בפעילות בשנים 1863-1867 למשל התחילה ברובה הגדול מעל דפי כתבי העת היהודים באירופה. במסגרת זו תפרסמו קריאות שכוונו "אל כל אחינו בני ישראל".
לפרסום הקריאות היתה תועלת מעשית בסיסית בעצם הפצת המידה אודות השבט שהיה במשך שנים רבות רחוק משאר בית ישראל.
"קול קורא" של הרב עזריאל הילדסהיימר (1864) התפרסם ברוב העיתונים היהודיים. במאה הנוכחית, כשכבר נוצרו קשרים ופעולות של ממש, התפרסמו פניות להרחבת הפעילות. כך בדצמבר 1921 כתבו הרבנים הראשיים של א"י דאז: הרב קוק והרב יעקב מאיר, מכתב תמיכה בידי ד"ר פייטלוביץ שנוסח כקריאה חמה אל יהודי העולם לתרום למפעלו.
ד"ר פייטלוביץ יצא בקריאה כבר בראשית ימי המדינה. הוא ציפה שממשלת ישראל והסוכנות היהודית יכלו להעלות את בני העדה במבצע כדוגמת מבצע "מרבד הקסמים" שבו הועלו יהודי תימן.
מסוף שנות ה70- כשכבר היתה הסכמה מצד ממשלת ישראל לעלייה פורסמו בישראל ובחוץ לארץ, בעיקר בארצות הברית האשמות מצד פעילים ועולים נגד ממשלת ישראל והסוכנות היהודית על התנכרות לעדה. לצד הפגנות רחוב נוסחו קריאות להצלה מרדיפות ולאיחוד משפחות, והוטחו גם טענות קשות על אפליה ביחס לעליות אחרות, ועל מחדלים באי
עשייה למען הצלתם ועלייתם של בני העדה.
חלק מן ההכרעות ההלכתיות על מעמדם היהודי של בני העדה והמאבק הפומבי סביב עמדת הרבנות הראשית שדרשה את הליך "חידוש הברית (גיור בהליכים מקוצרים) כתנאי לקבלתם השלמה בעם היהודי, הסתייעו אף הם באמצעות גילויי דעת ומנשרים שנדפסו בעיתונות בישראל.
לקריאות התלווה במשך כל שנות הקשרים צליל של אזעקה. כותבי אגרות כיוונו את דבריהם "אל כל אחינו בני ישראל...", וממילא הודגשו הערכים המרכזים היהודיים והאנושיים המשותפים המלכדים את כל הציבור היהודי: הצלה משמד, שמירת מסורת וכו'.
רוב חוות הדעת ההלכתיות ניתנו למן שנות ה50-.
התייחסותו של הרב הראשי, הרב הרצוג במכתבו מא' אדר תשי"ד אל ראש המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה של הסוכנות היהודית מהוות מסמך יסוד הלכתי ליחסה של הרבנות הראשית. פסיקתו ההצהרתית של הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף באדר תשל"ג היא שהביאה למפנה ההיסטורי ביחסה של מדינת ישראל לעליית יהודי אתיופיה. הוא
קבע כי "הפאלשים הם צאצאי ישראל שהדרימו לכוש" וקרא לממשלה ישראל, לסוכנות היהודית ולאירגונים בישראל ובגולה לסייע לחינוכם הדתי ולעליתם ארצה. משינה זו הוגדרה ע"י הרב יוסף "כמצוות הצלת נפשות אחינו". בעקבות ההצהרה ובהסתמך עליה הוחל, כעבור שנתיים "חוק השבות" על יהודי אתיופיה.
חוות דעתו המנומק של הרב שלמה גורן מקיף תשל"ד בעת שהיה רב ראשי מייצגת עמדה שונה ביחס לזהותם של בני העדה. הוא לא ראה בהם יהודים גמורים וחייב רק את הסיוע ההומניטרי- לחיות ולפרנסתם שמו ליהודים". עם עלייתם של ראשוני העולים אתיופיה, ואף לאחר "מבצע משה" סביב המאבק נגד עמדת הרבנות, נכתבו כמה פסקים הלכתיים
אודות מעמדם של עולים, הן באשר ליחוסם היהודי והן באשר למעמדם האישי ביחס לנישואים עם יהודים. בספר הובאו פסקים של הרב פיינשטיין, מועצת הרבנות הראשית והצהרות של גדולי תורה מעולם הישיבות החרדיות.
עניין אישי שהיה לפרשה עלה לכותרות בישראל כשביקש צעיר מבני העדה, בנימין גטיה להירשם לנישואין במשרדי הרבנות בירושלים. בנימין, בנו של גטה ירמיה, עלה לישראל עם בני משפחתו ובבואו להירשם לנישואין הופנה ע"י רושם הנישואין אל בית הדין הרבני ומשם הופנה לבית הדין הגדול בירושלים. הראשון לציון, הרב יצחק ניסים,
מינה הרכב בית דין מיוחד לצורך גיורו של בנימין באמצעות טבילה שאמורה היתה להתקיים ביום 21.2.1966. הוא סירב ועשה טקס פרטי בביתו ללא נוכחות רב, על מנת לבטא את סלידתו מחלוקת הכח הרבני הלא נכונה.
באמצעות עורך דין פנה לבית הדין הגבוה לצדק בתביעה נגד הרבנות והמועצה הדתית בירושלים. פסיקת בג"צ שניתנה כעבור שנתיים היתה לתקדים עקרוני באשר לסמכותה של הרבנות בישראל לדרוש מבני העדה גיור בטרם ינשאו על פי חוקי מדינת ישראל. הם קבעו כי הוא לא הוכיח את יהדותו על פי ההלכה. נשיא בית המשפט העליון, אגרנט, אף
נכנס לבירור שאלות הלכתיות והביא מרקורות הלכתיים ומחקרים. לדבריו "הספק בדבד היותם של הפאלאשים יהודים הוא כפול: מבחינה סוציולוגית הספק הוא אם הם מזרע בית ישראל או שמא יש לראות בהם צאצאי גרים. מבחינה דתית הספק הוא האם דתם היא "דת ישראל על הלכותיה". הסברה היתה כי הם ידעו על היהדות משליחים שהגיעו אליהם
במשך השנים.
לאור זאת נפגש מנהיג העדה עם שר הדתות, ד"ר זרח ורהפטיג ביום 13.9.1966 והצהיר כי "בשם הציבור המיוצג על ידו, כי הפאלאשים יקבלו את אשר הרבנות הראשית תדרוש מהם לעבור תהליך של גיור כדי לסלק ספקות ולהביא לידי הכתרתם כיהודים לכל דבר". הצהרות דומות, בכתב ובעל פה, בשם מנהיגי העדה נשלחו אל הרב הראשי יצחק
ניסים.
בחודש שבט תשל"ג התפרסם דו"ח משרד הקליטה אל יהודי אתיופיה. הדו"ח קבע כי הפלאשים הם חלק מהאתיופים וקיבלו את היהדות בתקופה שלא ניתן לקבוע בדיוק את זמנה. רק בשל הבדלי תרבות אין אנו מסוגלים להבין את יהדותם. יחד עם זאת המשיכו להחזיק באי אלה ממנהגיהם האליליים וסיגלו להם גם ממנהגי הנוצרים לאחר שהנצרות
הובאה לאתיופיה. ההלכה אינה ידועה להם וכן כל היצירה היהודית העתירה מאז ימי הבית השני ועד ימנו. אי לכך התרחק גם מבחינה הדתית מן היהודית. כמו כן נכתב כי יש לחשוש פן יחדרו גולים ארץ דרך ים סוף, באמצעות אוניות ישראליות ואחרות ויתחזו ליהודי אתיופיה.
אי לכך המלצתו בעניין העליה היתה שלילית והחלטית בהתאם: "נראה כי אין לעודד פעולות מצד גורמים יהודים ובוודאי לא מצד גורמי ישראל המכוונת להגברת זיקתם של הפאלשים לישראל. בוודאי שלטונם של הפלשים עצמם ולטובתם של ישראל יש לזנוח לחלוטין תכניות כלשהן להעלאתם לישראל".
דו"ח משרד הקליטה שהוגדר כדו"ח פנימי נגנז מהר מאוד ולהמלצותיה לא היתה השפעה מכיוון שחודש לאחר מכן התפרסמה פסיקתו של הרב עובדיה יוסף.
לאחר פסיקתו של הרב עובדיה בישיבה משותפת של שרי המשפטים, הפנים, הקליטה ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית שהתקיימה ביום 28.1.1975 הוחלט על הקמת צוות בין משרדי לבדיקת חלות חוק השבות על יהודי אתיופיה. כעבור כחודש כתבו חברי הצוות את חוות דעתם. הם ציינו שעל אף המחלוקת הפנימית בתוכם באשר להגדרת "יהודי", לעניין
חוק השבות האם הוא רק על פי ההלכה או שההגדרה רחבה יותר, הרי לדעתם יש להתייחס בחיוב להמלצתו של הרב עובדיה יוסף.
בישיבה נוספת שהתקיימה ביולי אותה שנה הוחלט להעניק אשרות עלייה לבני העדה. היעוץ המשפטי לממשלה, פרופ' אהרון ברק גם חיווה את דעתו שבעקבות ההחלטה להכיר ביהודי אתיופיה כיהודים על פי חוק השבות אין לעכב את רישומם כיהודים במרשם האוכלוסין.
חילופי השלטון באתיופיה (1982) יצרו מציאות חדשה ועדינה ביחסי ישראל-אתיופיה. רבים חששו להרעת מצבם של בני העדה, הן בשל השלטון המרקסיסטי והן בשל המצב הפנימי המעורער באתיופיה. לאחר החלת חוק השבות על יהודי אתיופיה הוגברו לחצי הוועדים והפעילים על ממשלת ישראל והסוכנות היהודית כדי שיינקטו במעשים שיביאו
לעליית קבוצות גדולות של בני העדה לישראל. הוועד הישראלי נקט בדרך כלל במפגשים שקטים ופעולות ללא פרסום, מחשש להכשלת מבצעי העלייה. חלק ניכר מהפעילות התרכז בסיוע לעולים שכבר הגיעו לארץ.
בשנים תשל"ה-תש"מ לא חל שינוי של ממש בעלייה מאתיופיה. ראש הממשלה מנחם בגין הביע את יחסו החם ליהודי אתיופיה, ואכן בשנת 1977 יצאו את אתיופיה בעזרת ממשלת ישראל 121 יהודים. בפברואר 1978 פרסם שר החוץ משה דיין את ההודעה שישראל מספקת נשק לאתיופיה ופרסום זה היה לראש ממשלת אתיופיה, מנגיסטו, תואנה להפסקת
העלייה.
גישת הממשלה היתה שיש לפעול רק בדרכי הדיפלומטיה עקב התנגדותה של ממשלת אתיופיה ליציאת היהודים. אולם רבים מעולי אתיופיה חלקו על גישה זו ואף פיקפקו ברצונה ובמעשיה של ממשלת ישראל בעניין.
בעקבות הפגנה בינואר 1979 הבטיח מנחם בגין את עזרת הממשלה אולם ביקש לשמור על שתיקה. בקיץ 1979 חתמו חמישה עשר מעולי אתיופיה על קריאה שפורסמה בארה"ב והאשימו את ממשלת ישראל והסוכנות שאינן מייחסות חשיבות לחיי היהודים באתיופיה.
שנה שלמה עברה ורק כמה עשרות עולים הגיעו לישראל. בממשלה באותה שנה גבר הלחץ על ממשלת ישראל ושוב הפגינו כ250- יהודים לפני בניין הכנסת (הארץ, 30.10.1979).
משנת 1981 מסתמן מפנה, ובמשך כארבעה שנים הגיעו לישראל 700 עולים. בשלהי חורף תשמ"ד החלה תנועה של יציאה המונית מכפרים באזור גונדר ובמשך כמה חודשים יצאו משם כ10,000- נפש. הם הגיעו למחנות פליטים בסודן בסמוך לגבול עם אתיופיה. המלחמות הפנימיות באתיופיה הרב חוסר היציבות השלטונית הביאו לבריחתם אל המחנות,
בריחה שעלתה בקורבנות רבים.
הידיעות על התרכזותם של אלפים מבני העדה במחנות בסודן והעדויות על מצבם הקשה והטרגי במשך זמן כה רב הביאו לגל של מאות ולחצים נגד ממשלת ישראל שהואשמה בהפקרתם למוות. פעולות אלו המשיכו להתקיים אפילו בימים הראשונים של "מבצע משה".
הרבנות הראשית קיימה ישיבה בימי ההכנות ל"מבצע משה" והוחלט בה להקל על הגיור ולהסתפק בטבילה בהתחשב עם ברית המילה הנהוגה בקרב העדה. ההתנגדות בקרב חלק מן העדה לגיור, אף שירדה מסדר היום הציבורי, לא פגה. היו כאלה שערכו טקסי נישואין פרטיים על ידי כהנים מן העדה. אחרים בבואם להינשא קיבלו למעשה את דרישת
הרבנות וטבלו בחשאי (מעריב, 22.5.1985).
סיכום
עבודה זו עסקה בנושא עמדת הציבור והשלטון בארץ כלפי עליית יהודים, או מי שמכנים עצמם יהודים, מאתיופיה.
ברוב השנים עולים אלו הוחשבו כמי שאינם יהודים. הודבקה להם תוית של נוצרים למחצה, אשר השתלבו בחברה האתיופית והם למעשה חלק מהם. לאור הסוציאליזציה הגבוהה שלהם עם החברה בארץ מוצאם היה חשש להתבוללות רבתי.
מסוף שנות ה70- כשכבר היתה הסכמה מצד ממשלת ישראל לעלייה פורסמו בישראל ובחוץ לארץ, בעיקר בארצות הברית האשמות מצד פעילים ועולים נגד ממשלת ישראל והסוכנות היהודית על התנכרות לעדה. לצד הפגנות רחוב נוסחו קריאות להצלה מרדיפות ולאיחוד משפחות, והוטחו גם טענות קשות על אפליה ביחס לעליות אחרות, ועל מחדלים באי
עשייה למען הצלתם ועלייתם של בני העדה. הם טענו כי בשל הבדלים תרבותיים לא מבינים נכון את עמדתם ביחס ליהדות.
סוציולוג מהגישה הפונקציונליסטית יטען, לפי דעתי, כי ההפגנה בוצעה על מנת לגרום ליציבות בחברה. אומנם כלפי חוץ הפונקציה הגלויה של מקרה זה הוא להתנגד לתהליך הקורה כיום, אולם הפונקציה הסמויה היא חיזוק האמונה משני הצדדים כי אין פיתרון בדרכי שלום ושיכנוע החברה בכללותה כי יש להתנהג אליהם אחרת.
סוציולוג מגישת הקונפליקט היה טוען כי קבוצות אנשים מכל חברה נאבקים אלו באלו על מנת להוכיח אחת לשניה מהי הסטיה ומהי הנורמה במקרה זה. המאבק, במקרה שלנו הוא מאבק אלים המודרך ע"י האינטרסים הצרים של המשתתפים בו.
רשימת המקורות
*.בורקוב חיים, "השתלבות עולי אתיופיה בצה"ל", בתוך נועם גילה (עורכת), הישגים ואתגרים בקליטת עולי אתיופיה, ירושלים, דצמבר 1994.
*.וייל שלמה, אמונות ומנהגים דתיים של יהודי אתיופיה בישראל, המכון לחקר הטיפוח בחינוך, האוניברסיטה העברית, י-ם, 1988.
*.ולדמן מנחם, מעבר לנהרי כוש-יהודי אתיופיה והעם היהודי, משרד הביטחון, 1989.
*.ולדמן מנחם, מאתיופיה לירושלים- יהודי אתיופיה בעת החדשה, משרד החינוך והתרבות, ירושלים, תשנ"ב.
*.כהנא י., אחים שחורים, ת"א, 1977.
*.ליסק משה, "עליה וקליטה בפרספקטיבה היסטורית", סקירה חודשית, 7, 1990.
ליסק שלמה, עליה וקליטה, עמודים 23-4.
כהנא י., אחים שחורים, עמוד 54.
ולדמן מנחם, מאתיופיה לירושלים- יהודי אתיופיה בעת החדשה, עמוד 13.
שם, עמוד 22.
ולדמן מנחם, מעבר לנהרי כוש-יהודי אתיופיה והעם היהודי, עמודים 273-274.
וייל שלמה, אמונות ומנהגים דתיים של יהודי אתיופיה בישראל, עמוד 18.
2

תגים:

מבצע · שחורים · אתיופים · עולים · ישראל · משה · חברה · עלייה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "עליית יהודי אתיופיה", סמינריון אודות "עליית יהודי אתיופיה" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.