התפתחות תנועת הפועלים המצרית 1918-36

תקציר העבודה:

התפתחות תנועת הפועלים
המצרית, 1918-1936


ראשי פרקים hy0996 -

1.מבוא והצגת הנושא

2.המצב במצרים במחצית הראשונה של המאה

3.הקמת תנועת הפועלים

4.פעילות תנועת הפועלים
א.איגודי הפועלים
ב.מלחמת העולם הראשונה
ג.המפלגה הקומוניסטית
ד.מפלגת הופד
ה.קונגרס איגודי העם
ו.ההתאחדות הכללית
ז.השנים 1934-1936

5.סיכום

6.ביבליוגרפיה


מבוא והצגת הנושא
מטרת עבודה זו היא לסקור את תולדות תנועת הפועלים המצרית במחצית
הראשונה של המאה הנוכחית- פעולה והאידיאולוגיה שלה.
תורת הסוציאליזם נולדה והתפתחה באירופה המערבית בראשית המאה הקודמת
בעיקר ע"י מרכס ואנגלס. התורה דוגלת בצורך בשינויים מהפכניים יסודיים
לשבירת שלטונם של בעלי האחוזות וההון הגדול, והעברת עמדות מפתח כלכליות
מבעלות פרטית לבעלות המדינה, והדגשת התפקיד המרכזי של חובת המדינה למלא
פעילות כלכלית במטרה להביא לפיתוח מלא של כוחות היצור, וזאת על בסיס של
משק מתוכנן (בנושא זה ראה: סייבן גורג, תולדות תורת המדינה, תל-אביב, 1980).
"הסוציאליזם הערבי" אימץ לעצמו יסודות אלו, אך נמנע מלקבל יסודות אחרים,
מהותיים לא פחות, ובכך רוקן את הסוציאליזם מתוכנו הפועלי
והאינטרנציונליסטי. תחת מסווה של פופוליזם (עממיות) בא הסוציאליזם הערבי
להבטיח הלכה למעשה את הדיקטטורה של המעמד הבינוני, המכוון לא רק נגד
הארמונות של האריסטוקרטיה השוקעת כי אם גם לעבר הבקתות, במיוחד ברגע
שהבקתות עלולות לסכן את מעמדם של האצילים. אולם כתוצאה מן האופי הזעיר
בורגני האמביוולנטי של הנושא חברתי שלו, היו ב"סוציאליזם הערבי" מגמות
שונות המקשות על הבנת מהותו.
בארצות הערביות שליטים פיאודליים עיכבו את ההתפתחות התעשייתית המדינית
כמו שקרה בארצות אירופה, ולאחר שמדינות אלו זכו לעצמאות לא היתה
הבורגנות הערבית מוכשרת לבצע את המהפכה הדמוקרטית ולחסל את שרידי
השלטון הקולוניאלי. בתנאים אלה נועד התפקיד המהפכני המסויים לשכבת
הביניים.
"הסוציאליזם הערבי" מקורו בניסיון להביא את כל הזרמים המנוגדים המעוניינים
בהפלת השרידים הפטריאכלים לידי מכנה משותף. כאן מקור הכח המדיני
וחולשתו האידאולוגית. כוחו המדיני של "הסוציאליזם הערבי" באה לו מכיוון
שאין הוא מייצג דוקטרינה טהורה ופרטיקולרית, אלא סינטיזה אידיאולוגית שרק
היא בכוחה ללכד את רוב החוליות הבינוניות בשרשרת החברתית מדינית בארצות
ערב, ולהחזיק על ידי כך בשרשרת כולה. הסוציאליזם הערבי מקורו בשאיפה
ובניסיון הממשי לשים קץ להתפשטות החפשית של הזרמים הרעיוניים פילוסופיים
המנוגדים המתרוצצים בקרב הרבדים השונים של האינטליגנציה והמעמד הבינוני
הערבי, תוך מאמץ לאנוס זרמים מנוגדים בתכלית הניגוד לדור בכפיפה אחת,
במסגרת אידיאולוגית וארגונית אחת ויחידה.
בניתוח תולדות מעמד הפועלים במצרים בפרט ובעולם הערבי בכלל יש לזכור מספר
גורמי יסוד. ראשית יש לזכור את גידולו המתמיד של מעמד ממורמר ותוסס. מצד
שני יש לזכור את חולשתו הבסיסית של מעמד זה- הוא היה מסוגל להתפרצויות
חריפות מידי פעם אך לא למאמץ אירגוני מתמיד, בעיקר בשל בעיות אירגון ומימון.
הפועלים לא יכלו להרשות לעצמם לחיות ללא הכנסה קבועה, ולכן לא יכלו
לשביתות ארוכות.

מקורות:

לפי כתבי הTIMES- בקהיר ארגנו תועמלנים פוליטיים את השביתה והבטיחו לתמוך בה בכסף. ואכן הם הפיצו את השיטה גם למחוזות אחרים. באלכסנדריה היו הפגנות תלמידים, ובפורט סעיד פרצו מהומות ב21- לחודש, לאחר שתועמלנים הסיתו את פועלי הפחם לשבות. ההמון ניסה להיכנס לרובע המגורים של הזרים, אך הצבא מנע זאת בעדם, והיו
מספר אבידות בנפש.
תועמלנים פוליטיים אלו נתפסו ע"י הבריטים ונשפטו ל2- עד 12 שנות מאסר. ראש "אגודת הפועלים" (גמעית אל עמלאל) אחמד מוחמד עומר נדון על כך שהכין 4000 אלות ובראשן כדורי ברזל, כדי לתקוף בהם חיילים בריטים.
כמו כן נאסר הסוציאליסט המצרי, זגלול. זגלול היה למעשה הוגה הדעות החשוב ביותר של התנועה הסוציאליסטית במצרים, ונאצר המשיך את דרכו.
הוא שוחרר ב4- לאפריל. נערכה לכבודו מסיבה והפגנת שמחה בקהיר.
הממשלה שקמה באפריל אותה שנה בראשותו של רושדי, ראתה לעצמה חובה להשכין שקט. הממשלה השיגה הסכם עבודה, וכך שבו לעבודה כל השובתים, פרט לפועלי הסדנאות. אולם הצלחתה של הממשלה היתה חלקית. ההסתה והאיומים נגד מפירי השביתה נמשכו ביתר שאת.
תאוצה מחודשת קיבלה השביתה עם השביתה הפוליטית של פקידי הממשלה שנתנה תנופה חדשה לשביתות הפועלים. הפקידים ששביתתם נפתחה בתחילת אפריל והחמירה במשך מחציתו הראשונה, היתנו את שובם לעבודה בהכרת ממשלת רושדי בכך שלופד סמכות רשמית לייצג את האומה, והכרזה כי כינונה אינו מהווה הכרה בפרוטקטורט. כמו כן דרשו הרחקת
החיילים הבריטים מהרחובות.
מנהיגי השביתות לא נענשו, בעיקר בלחץ הבריטים, ואז קראו מנהיגי שביתת הפקידים לכינון "קונגרס כלכלי" של כל שכבות מעמד הפעולים ב16- לאפריל באוניברסיטת אזהר. הקונגרס, בראשותו של המופתי של מצרים הביע תמיכה בפקידים והחליט על שביתה כללית עד שתיעננה תביעותיהם. בעיקבות זאת פרצה שביתה כללית וקהיר שותקה. השביתה
התפשטה גם בין עובדי הרכבת במחוזות, והשירות הוגבל לצרכי הצבא וממשלה בלבד כשחיילים מפעילים את הרכבות. לאור מצב זה התפטרה ממשלת רושדי.
מבחינה מורלית שביתת הפקידים היא שקבעה את הימשכותו של גל השביתות, ואומנם לאחר ששביתת הפקידים נשברה ב23- לאפריל בלחץ האולטימטום של הגנרל אלנבי, החל גל השביתות להתמוטט.
במחצית השניה של 1919 התבלטה בהנהגה של תנועת הפועלים הסוציאליסטים זרים. הפעילים ביותר היו אמורים להיות חיילים משוחררים, בעיקר איטלקיים. יש לזכור כי פועלים אירופים רבים נטלו חלק פעיל בתנועת האיגוד המקצועי לפני המלחמה, וברור כי התסיסה הסוציאלית של 1818 לא פסחה אליהם. הצורך לשיתוף פעולה הביא את הזרים
והמקומיים לשיתוף פעולה. מעבר לכך, לתנועת הפועלים לא היו מספיק אידיאולוגיים והם נזקקו ל"מוחות" זרים, בעיקר אירופאים.
גל השביתות הגדול השני פרץ באוגוסט 1919, וקדמה לו פעולת התאגדות מקצועית נמרצת, הוא בתורו נתן דחיפה להקמתם של איגודים נוספים. ב10- באוגוסט הושבתו כל השירותים ואילו הגננים, מצחצחי הנעליים ומוכרי העיתונים פתחו בשביתה להעלאת הקומיסיון על מכירותיהם.
גל שביתות זה היה משמעותי מבחינתה של תנועת הפועלים. ראשית תנועת האיגוד המקצועי הופיעה עתה כגורם של קבע. שנית במרד 1919 היו הפועלים רק יסוד אחד, פחות בולט וחשוב מרבים אחרים. כמו כן האפיל העניין הלאומי הגדול על בעיות חברתיות. אותה מסגרת רחבה של שיתוף פעולה בין כל השכבות לא היתה קיימת בקיץ 1919. עתה
במשך חודשיים היה גל השביתות הגילוי הבולט ביותר- לא רק חברתית אלא גם פוליטית.
באמצע אוקטובר 1919 דיווח עבד אל רחמן פהמי, מזכיר הוועד המרכזי של הופד לזגלול, כי מאמצים לייסד איגודים בכל רחבי מצרים הניבו פרי, וכי האיגודים מועילים מאוד לתנועה הלאומית, והם נשק חזק ושאי אפשר לזלזל בו. בצורה זהה הציג זאת הלורד קרמזון בנאום ב25- בנובמבר בבית הלורדים.
את גל שביתות וההתאגדות הנהיגו הסוציאליסטים הזרים ולאומנים מצריים. האחרונים תוארו כעורכי דין בעיקר וכן כסטודנטים, כאשר ראש מארגני השביתה היה עורך הדין כמאל חוסין. כאשר הוא נאסר והוגלה בסוף אוגוסט, מחו הזרים על כך ואיימו בשביתה כללית.
הממשלה התערבה במטרה ליישב את סכסוכי העבודה, והקימה מוסד לבוררות. מאמצע ספטמבר היא פעלה נגד הזרים ע"י גירושים. בתגובה לכך קראה "לשכת העבודה" לכל פועלי הדפוס בקהיר לשבות 24 שעות. השביתה ב24- בספטמבר היתה כללית. מבין העיתונים הופיעו 3 בלבד, שהצליחו להשיג עובדים לא מאורגנים. "לשכת עבודה" ניסתה גם
להפעיל צנזורה על מאמרים העוסקים בתנועת הפועלים.
אומנם סבלם של הפועלים היה ממשי מאוד, אך התועמלנים המצריים והזרים גילו את ערך השביתות והאיגודים "ככלי זין במחסן הנשק שלהם". רבים מהמצרים עצמם נחרדו למחשבה על תנועת האיגוד המקצועי, שהופיעה כגורם של קבע ולא הובאה תחת "פיקוח מתאים" שימנע את ניצולה למטרות פוליטיות. כך הופיעה תנועת הפועלים לראשונה כמכשיר
מסוכן, בין בידיה של התנועה הלאומית ובין אם נגד ההסדר החברתי הקיים.
המפלגה הקומוניסטית
בשנת 1921-1922 נזקק השלטון לצעדי דיכוי גוברים נגד התנועה. החוק הראשון הוחק בינואר 1921, ואסר על מסירת איזה שהוא חלק מהמשכורת, דהיינו תשלום דמי חלק לאיגודים. ללא מקור מימון קבוע לא יוכלו איגודים אלה להתקיים.
תנופה משמעותית קיבלה התנועה לאחר התייצבותה של המפלגה הקומוניסטית המיליטנטית בהנהגתה של תנועת הפועלים. איגודים בהנהגת אנשי הוופד והמפלגה הלאומית היו פעילים, אולם השביתות וההפגנות שהנהיגה המפלגה הקומוניסטית כביטוי למלחמת המעמדות היו בולטות ומשמעותיות יותר.
על הקמתה ויסודה הרשמי של התנועה הסוציאליסטית הקומוניסטית יש עדויות שונות. מסרי טוען כי המפלגה הסוציאליסטית המצרית הוקמה כנראה בסוף 1920 לאחר התמזגותם של שתי קבוצות: המפלגה הסוציאליסטית שנוסדה מספר חודשים קודם לכן באלכסנדריה ע"י יוסף רוזנטל, צורף יהודי מרוסיה, והאחרת היא קבוצת משכילים מצריים בקהיר
אשר התקשרה עם רוזנטל בחיפושיה אחרי דרך בסוציאליזם- בראשה עמדו סלאמה מוסא, הסופר, והעיתונאי מחמוד חוסני אל ערבי, ד"ר עלי אל עניני ומוחמד עבדאללה ענאן. לעומתו ויטיקיוטיס טוען כי המפלגה נוסדה רק בשנת 1922.
מרכזה של המפלגה החדשה היה בקהיר, עם סניפים ומחוזות, ונראה כי הנהגתה הפעילה היתה בידי המצרים. המפלגה תבעה שחרור עמק הנילוס מהאימפריאליסטים, והביעה אמון מלא בהנהגתו של סעד זגלול. תוכניתה הכלכלית חברתית היתה מעורפלת למדי, ובתשובה על התקפות בעיתונות קידש במעט סלאמה מוסא את הרכוש הפרטי, ואמר כי המפלגה
מגנה את הקומוניזם, ותצעד בדרך האבולוציה ולא המהפכה.
מתינות זו הביאה בסופו של דבר לפילוג. בהנהגת הקיצוניים התייצב הסניף של אלכסנדריה, ובקהיר פרש חוסני אל ערבי מעל לשותפיו הקודמים. ב30- ביולי 1922 נערך קונגרס של כל סניפי המפלגה באלכנסדריה ובו הוחלט להצטרף לאינטרנציונל השלישי (הקומינטראן) ולהעתיק את מרכז המפלגה לאלכסנדריה.
רבים מחברי המפלגה הצטרפו לחוסני אל ערבי, אשר לו יוחס תפקיד המנהיג הפעיל. הוא נסע אותה שנה לרוסיה והשתתף בקונגרס הרביעי של הקומינטראן, ויצר את הקשר בין המפלגה המצרית והארגון הקומוניסטי הבין לאומי. עם שובו למצרים שינתה המפלגה את שמה מסוציאליסטית לקומוניסטית (שיועי) וקיבלה את התנאים של האינטרנציונל
השלישי. יוסף רוזנטל גורש משורות המפלגה משום שהיה מתון יחסית והתנגד לקשר עם הקומינטרן.
80% מבין חברי המפלגה היו זרים: יהודים, יוונים וארמנים והיא מנתה מספר קטן של מאות, ודיכויה של המפלגה באמצע שנות העשרים הוכיח כי לא היתה למפלגה אחיזה משמעותית בקרב האוכלוסיה.
בשנת 1923 החלה המפלגה להסית את האיגודים לפעולה ישירה. היתה זו תוצאה של עליית היסודות הקיצונים והתחייבות למהפכנות עם קבלת תנאי הקומיניטראן. בפברואר 1923, בעיקבות נאום של חוסני אל-ערבי שבתו מדליקי הפנסים של אלכסנדריה ללא מתן כל התראה מוקדמת לחברה, וההתאחדות פנתה לארגן הפגנות הזדהות עם מדליקי הפנסים
בערי מצרים. מספר פועלים נאסרו, אולם הרוחות נרגעו לאחר ביטולו של החוק הצבאי ביולי 1923.
נוסף על המתח המתמיד בין ארגון הפועלים של המפלגה לבין השלטון, ראוי לציין גם את הביקורת על החוקה החדשה. ב1- במאי נתפרסם בחתימתו של צופאן אבו אל פתח, ממלא מקום המזכיר הכללי, גילוי דעת שתקף את החוקה בחריפות וטען כי היא מנוגדת לאינטרסים של ההמונים העמלים, אולם הביקורת לא פירטה את הסעיפים או העקרונות
שעוררו את זעמה של המפלגה.
תגובתו של השלטון לאתגר הקומוניסטי מצאה ביטוי בחקיקה של ספטמבר 1923, תוך הזהרה לקומוניסטים. האחרונים התעלמו מהאזהרה ולא הססו לקרוא תיגר על סמכותה של "ממשלת העם" של סעד זגלול.
הממשלה לא סיימה את החודש הראשון לכהונתה כאשר במחצית השניה של פברואר פרץ באלכסנדריה גל שביתות גדול. לאור זאת כוחות הביטחון פשטו על מרכזי המפלגה וההתאחדות ובתי החברים. הם החרימו מסמכים והחלו במעצר המנהיגים הבולטים. אחדים ממנהיגי ההתאחדות אשר לא נעצרו, מיהרו להכריז כי להתאחדות הפועלים אין כל קשר עם
המפלגה הקומוניסטית, כי אין לה נטיות או מטרות פוליטיות בכלל וכי מטרתה היחידה היא קידום החברתי של הפועל. בדומה לכך הודיעו מספר אירגונים כי הם נקיים מכל קשר עם המפלגה הקומוניסטית.
מפלגת הופד הצליחה לנתק ביעילות את הקשר בין תנועות הפועלים לבין המפלגה הקומוניסטית, ומה שלא הספיקה ממשלה זו לעשות הושלם ע"י הממשלה לאחריה, אשר ערכה מאסרים והגליות נוספות בקרב הקומוניסטים ששבו והתארגנו בחשאי, וחיסלה למעשה את המפלגה.
המפלגה, בניתוח לאחר מעשה, פעלה לפי שיקולים שלא התאימו לזמן: ראיית הפועלים כמשענה העיקרי והדגשת מלחמת המעמדות. את העובדה שהמפלגה הצליחה להיות כח בקרב הפועלים יש לזקוף למאמץ האירגוני הגדול שהיא השקיעה, להכרת הניסיון האירופי ע"י פעיליה, ולעובדה שהיא היתה מוכנה לנצל את מרירותם החברתית של הפועלים עד
תום.
חיסולה של המפלגה וארגון הפועלים שלה היה בוודאי מכה קשה לתנועת האיגוד המקצועי, אבל בלתי נמנע. נכון אומנם שב1919- היו סימנים לשיתוף פעולה בין לאומנים ואנשי שמאל זרים, אך הוא נתאפשר רק הודות למאבק הלאומי נגד כל שלטון- בריטי ומצרי כאחד, ובאווירה של חוסר גיבוש פוליטי ותסיסה עזה.
לאחר חיסולה של המפלגה הוסיף השלטון לנקוט אמצעי מנע מופלגים, וסילק ממצרים את הקומוניסטים המעטים שפעילותם הסגירה אותם. כולם או מרביתם היו זרים, ועל אחדים מהם נמסר עליהם כי היו סוכנים רוסיים. אולם בשנות השלושים, עם גידולו של מעמד הפועלים והעמקתה של התסיסה החברתית, עוד גבר החשש מפני הזדקקותם של הפועלים
לאלימות ולאידיאולוגיות קיצוניות, זאת בשעה שנסיך בית המלוכה המצרי, עבאס חלים, והופד שלטו בארגוני הפועלים גדולים של התקופה, והקומוניזם טרם הופיע מחדש כגורם בזירה הפוליטית המצרית.
מפלגת הופד
דיכוי המפלגה הקומוניסטית והתאחדות הפועלים שלה לא היו פתרון, והגורמים לשביתות לא פסקו. לאור זאת קמה "ההתאחדות הכללית של אגודות הפועלים במצרים" בנשיאותו של עבד-אר-רחמן פהמי, מזכיר הוועד המרכזי של הופד לשעבר. ההתאחדות החדשה זוהתה עם השלטון, כמכשיר להטלת מרותו על הפועלים. יחד עם זאת לא ברור אם אומנם
הוקמה לפי תוכנית מוקדמת מטעם ממשלת הופד או כתוצאה מיוזמתו האישית של פהמי, תוך שאיפה לצבור כח פוליטי.
בסוף מרץ 1924 פהמי גם נבחר לנשיא "האיגוד הכללי של הפועלים", ובעיקבות בחירתו זו הוכתר ל"מנהיג הפועלים" ובראשותו הוקמה ועדה מכינה ליסוד התאחדות כללית של האיגודים במצרים. חברי הוועדה היו מצריים ופדים מבית הנבחרים, בינהם כאלו שהיה להם ניסיון קודם במנהיגות הפועלים.
ועדה מכינה זו פעלה לליכוד ארגוני הפועלים וחיברה את תקנון ההתאחדות הכללית של איגודי הפועלים המצרים. למועצה זו העניק התקנון זכות להכריז על סכסוכי עבודה וכד'.
הפעולה הישירה היחידה של הופד במשך תקופת שלטונו הקצרה בתחום יחסי העבודה היתה רפורמה בשיטת ועדת הבוררות. הוועדה, שהוקמה באוגוסט 1919, נבצר ממנה לטפל בכל סכסוכי העבודה שפרצו במקומות שונים במצרים. באחד במאי 1924 הוקמו ועדות בוררות נפתיות ומחוזיות במקום הוועדה המרחבית האחת.
קשה להעריך מה היה כוחה של ההתאחדות בקרב הפועלים, אולם נראה כי היא היתה חלשה ושמרנית. כך לדוגמא בעת ההפגנות בשנת 1924 ובאוגוסט 1925 התכוונה התאחדות לארגן הפגנות בכל רחבי מצרים במחאה נגד הדיכוי הבריטי ולאחר התערבות השלטון שלח הופד רק כתבי מחאה. לאור זאת נאלץ פהמי להתפטר.
תחת משטר הקואליציה של הופד עם הליברלים והקונסטיטוציונים בשנים 1926-1928, נהנתה תנועת האיגוד המקצועי מחופש פעולה רב יחסי באווירה כללית של חרויות הציבוריות ופוליטיות שנבעה מעצם מהותו של הסדר קואליציוני. רבים ממנהיגי האיגודים המקצועיים, ולפחות הבולטים ביותר, היו בעבר ופדים, ומהם מספר חברי פרלמנט. גם
עבודה זו תרמה לחופש הפעולה היחסי של האיגודים. יחד עם זאת היו עיניו של השלטון פקוחות על הפועלים מתוך מטרה למנוע את התפרצותה הגלויה של התסיסה שהיתה קיימת ביניהן.
אחד מסימני הפריחה של התנועה היה שבועון בשם "הפועל המצרי" שהחל להופיע במרץ 1930. השבועון עסק במתן אינפורמציה שוטפת על האיגודים, התריע על חולשתם והמחיש זאת בתיאור הפער הגדול בין תנועות הפועלים במצרים ובאירופה. בצד הקריאה ללכד שורותיהם, תבע העיתון פעולה לשיפור מצבם.
בינואר 1927 הצטרף הפרלמנט לתביעת האגודות המקצועיות לבדיקת מצבם של הפועלים בכלל, ולחקיקת חוקי עבודה בפרט. כתוצאה מכך הוקמה בקיץ 1927 ועדה שכללה ארבעה חברי פרלמנט וכמה פקידים בכירים. בתקופה זו לא היו חידושים מרחיקי לכת בעיקר בשל ניגודי אינטרסים בשל רגש הסולידריות המפלגתית. נראה כי מפלגת הופד כגוף לא
היתה קשורה בניסיונות הפועלים ולא ניסתה לאכוף מרות מפלגתית על שני עסקניה המתנצחים.
בתקופת שלטונו הקצרה של הופד (ינואר עד יוני 1930) התפתחה תנועת הפועלים. ניסיון של העסקנים הופדים לכונן התאחדויות מקצועיות כלל ארציות וניסיון לכונן התאחדות מתחרה הוכתרו בהצלחה יחסית. פעילי האיגוד המקצועי אימצו בתקופה זו תכניות מקיפות לארגונה של התנועה. לא ברור באיזו מידה היו הממשלה והמפלגה מעורבות
בניסיון זה, אך עובדת היותו של הופד בשלטון אפשרה לעסקנים, בניגוד לתקופה הקודמת, יוזמה חדשה, והיתה עשויה לתת לה יתר משקל בקרב הפועלים. יצויין כי הממשלה הבטיחה בתוכניתה כי תדאג לקבלתה של חקיקת עבודה. עסקנים אלו החלו מיד מעלים רעיונות לליכודה של התנועה.
עזיז מראם, אחד ממנהיגי התנועה הציע להקים גוש פרלמנטרי למען הפועלים, ומועצה מייעצת לפועלים אשר בה ישתתפו כל אלה שיש להם עניין בתנועה ואשר תפקידיה יהיו לייעץ לאיגודים. מנהיג אחר הציע להקים "משרד עבודה" שיפקח על ביצוע חוקי העבודה
קונגרס איגודי העם
לא הרבה התגשם מבין הרעיונות הנ"ל, אך יש לראותם כרקע וכגורם להופעתו, במאי 1930, של גוף חדש לכאורה: "קונגרס איגודי הפועלים". בכל אופן נראה כי הגורם העיקרי בכינוסו של הקונגרס ובדיוניו היתה שאלת חקיקת העבודה. ראש הממשלה נאחס הבטיח בנאום הכתר ב11.1.1930- כי ממשלתו תדאג לחקיקת חוקי עבודה, ואכן בפברואר
אותה שנה החליטה ועדת הפועלים והעניינים הסוציאלים הפרלמנטרית להאיץ את הממשלה בעניין חקיקת חוקי עבודה. הממשלה הגיבה בהצהרה כי היא מייחסת לשאלת הפועלים "חשיבות ממדרגה ראשונה".
תביעתו של הקונגרס למהר בהגשת הצעת חוק העבודה לא הביאה לתמורה ניכרת בטיפולה של הממשלה בנושא. בסוף מאי ותחילת יוני דווח כי הצעת החוק נמצאת בעיון במנהלת הביטחון הכללי במשרד הפנים. משם, בצירוף הערות ותיקונים, היתה ההצעה אמורה לעשות דרכה למיניסטריון המשפטים לשם עיבוד וניסוח מחדש. אולם סילוקו של הופד
מהשלטון באמצע יוני סתם את הגולל על פרשה.
"קונגרס איגודי הפועלים" שנערך לראשונה ב23- במאי בקהיר נתכנס כדי לדון בהשהיית החקיקה. במקביל לשאלת החקיקה דנו צירי הקונגרס בארגונה של התנועה, ולבסוף הצטרפו ל"התאחדות האיגודים הכללית". "קונגרס איגודי הפועלים" התכנס עוד מספר פעמים,אך כיוון שלא היה שום שינוי מהותי בהרכב משתתפיו,לא ניתן להעריך את
פעילותו.
במקביל לקונגרסים אלו הוקמה התאחדות פועלים נוספת- "ההתאחדות הכללית של איגודי הפועלים במצרים". נשיאה ומממן פעילויותיה היה דאוד בכ ראתב, עסקן ספורט מפורסם. היא הוקמה כשלד לבנייתו של ארגון איגודים מקצועיים חדש. נראה כי התעמולה שהיא ניהלה בקרב הפועלים הביאה ליסוד ולהצטרפות של איגודים ספורים בלבד. נציגי
התאחדות זו השתתפו בקונגרסים בחו"ל, אולם לא הועילו רבות.
בשנת 1930 אירגנו הליברלים איגוד מקצועי משלהם שבראשו עמד דאוד ראטיס. בנובמבר אותה שנה פתחה ממשלת איסמעיל צידקי במשרד הפנים "לשכות עבודה" (שהפכה כעבור זמן ל"מחלקת עבודה") ומיד עמד ה"וופד" והקים- בחודש דצמבר- איגוד מקצועי תחת הנהלת הנסיך עבאס חלים, בן למשפחת המלוכה. אולם ב1933-1934- הפריד עבאס חלים את
האיגוד הזה מן ה"וופד", והפכו למפלגת העבודת המצרית (יתכן כי עשה זאת בהשראת המלך). על כך הגיב ה"וופד" בהקמת איגוד מקצועי חדש משלו בשנת.1935
ההתאחדות הכללית
בפברואר 1931 התמזגו הארגונים ל"התאחדות הכללית של איגודי הפועלים המצרים" בנשיאותו של חלים. היה זה הצעד הראשון בתוכנית שאפתנית להקים התאחדות אדירה שתאחד בתוכה את כל הפועלים המצרים. ביסודה של התפתחות זו עמדה האיבה לממשל צידקי.
מבנה ההתאחדות היה מושתת על איגודים, התאחדויות מרכזיות והתאחדות כללית. ההתאחדות המרכזית היוותה דרג ביניים- יחידה לארגון איגודים על בסיס טריטוריאלי.
ההתאחדות תבעה הכרה רשמית באיגודים, הגבלת שעות עבודה וכד'. בין מוסדותיה המבצעיים של התאחדות, שכללו מזכירות וגזברות, יש לציין שלוש ועדות לארגון איגודים. כל המנהיגים של שני הדרגים העליונים היו בעלי מקצועות חופשיים, ואילו הפועלים לא הגיעו לדרגות גבוהות. חלק מחברי הנהלות האיגודים, שבדרך כלל נבחרו ע"י
האיגוד, היו פועלים אך גם מעבידים חדרו לאיגודים אלו.
בשנת 1931 התדרדרו היחסים בין תנועת הפועלים לשלטונו של צדקי לאיבה גלויה (יצויין כי שלטונו של צדקי לא היה אהוד על רוב אוכלוסי מצרים). במאי 1931, לאור זאת, היו מהומות וכ100- פועלים הועמדו למשפט. הופד לא הצליחה להשקיט את התמרמרות הפועלים.
ביוני 1931 הכריז חלים על הקמת "מפלגת פועלים מצרית" בנשיאותו. המפלגה לא הצליחה להתחרות על נפש הפועלים ולהעבירם מתמיכתם בופד. מעבר לכך המשטר האשים את המפלגה כי היא נמצאת תחת השפעתו של הופד מחד וקשורה עם ארגונים קומוניסטים באירופה מאידך וכי מטרותיה הם מרד נגד החוקה החדשה והסדר הקיים. כן האשים אותה
בניסיון להונות פועלים תמימים כדי לנצלם למטרות פוליטיות. כמו כן הופד לא היה מוכן כי חלים יבנה כח פוליטי חדש, והמפלגה החדשה פורקה.
במשך השנים הבאות, עד 1933 נשמעו מצד ההתאחדות רק מחאות בודדות, אולם ביוני 1934 החלו מהומות חדשות. השלטון התנגש עם פועלים ליד ביתו של חלים.
ממשלתו של תופיק נסים שהחלה פעולתה מנובמבר 1934, סימנה תקופה חדשה. השלטון אהד את תביעות הפועלים, אולם הקים אירגוני פועלים בעצמו. אחד משליחיו של המשטר היה אדגאר ג'לאד שניהל תעמולה להקמתה של התאחדות חדשה וניסה למשוך לצידו פועלים מהתאחדות חלים. איגודי הממשלה התקיימו בצילו של המשטר עד לנפילתה של ממשלה
יחיא בנובמבר 1934. לאחר מכן הם החלו להתפורר. לדעת חלים אירע הדבר משום שהממשלה החדשה הפסיקה את התמיכה והמימון החשאי לאיגודים אלה. לזאת יש להוסיף כי התאחדות חלים ניסתה להבנות על חשבון הארגון הממשלתי.
השנים 1934-1936
שנים אלו מסמנות התאחדות של חלים עם תנועת הופד. התרחבות זו הביאה לכך שבפברואר 1935 התקיימו עשר התאחדויות מרכזיות.
אולם בתחילת 1935 ניסה הופד להשתלט על תנועת הפועלים, ניסיון שנידחה ע"י חלים ומועצת ההתאחדות. עבאס חלים נקט בצעדי נגד והמשיך לסלק את נאמני הופד מעמדות המפתח ע"י פיזור הנהלות האיגודים ומינוי אחרות במקומן. במחוזות נעשה הדבר ע"י התאחדויות מחוזיות הנאמנות לעבאס חלים.
ב17- באפריל 1935 הודיע חלים על התפטרותו מראשות המועצה העליונה. בגילוי דעת הוא הסביר כי תקוותו כי המועצה העליונה תהיה לו לעזר בתנועתו נכזבה, וכי אנשי ההתאחדות פעלו על פי שיקולים פוליטיים.
ב19- לאפריל, יומיים לאחר שחלים הודיע על התפטרותו, התכנסה הנהגת הופד והודיע על "הדחתו" ומינוי אחמד חמדי סיף-אנ-נאצר לנשיא המועצה. המועצה העליונה החלה עתה בפעולה נמרצת במטרה להקים את מרכז ההתאחדות הכללית, לארגן תמיכה ולגייס תומכים נוספים. משרדי המועצה וההתאחדות הכללית נפתחו בקהיר והם שימשו גם כמרכז
ומקום התארגנות לאיגודים של עיר זו. המועצה העליונה הסתייעה בפעולותיה באיגודים בקבוצה של עורכי דין.
התאחדות זו של הופד דמתה להתאחדות שבימי חלים: איגודים, התאחדויות מחוזיות והתאחדות כללית, אך נוספה לה גם מועצה עליונה וועד פועל. ועד הפועל שהוקם באוגוסט 1935 לא הורכב רק מפועלים.
במאי 1936 נבחר הופד פעם נוספת לשלטון. המאמץ שלו היה לגייס את הפועלים לתמיכה אקטיבית כלל, נוסף על האיגודים והתאחדויות, עקרונות ואמצעים אירגוניים ופוליטיים חדשים. הכוונה בעיקר להקמת פלוגות פועלים במסגרת "החולצות הכחולות"- הארגון הטרום צבאי של הופד. הראשונים לארגון הפלוגות בתחילת 1936 היו הסטודנטים.
נאחס, מנהיג תנועת הופד שעלה לשלטון הצהיר במאי 1936 כי מפלגתו תחוקק חוקים שיכירו באיגודים, אולם למרות זאת היו התנגשויות בין הפועלים לשלטון. בסופו של דבר רק חוק לפיצוי על תאונות עבודה התקבל.
סיכום
עבודה זו עסקה בתנועת הפועלים המצרית בשנות ההתהוות שלה. נמצא כי היא עברה גלגולים רבים וברוב המקרים לא הצליחה לגבש לעצמה קו פעולה ברור שהביא למטרות המיוחדות.
לדעתי, תנועת הפועלים במצרים עברה גלגולים שונים, בעיקר משום שלא נמצא מנהיג כריזמטי בעל שיעור קומה, כמו שנמצא למשל בסוריה באותן שנים (מישל עפלאק).
כל הפעולות של התנועות הביאו לסדרה של חוקים וצווים חדשים שראו אור בין השנים 1933-1935, חקיקה זו מעידה על מידת החשיבות שבעיות הרפורמה הסוציאלית כבשו בתודעה הלאומיות באותה עת. בשנת 1933 חקקה ממשלת צידקי חוק חדש המסדיר העסקת נשים בתעשיה ובמסחר. שנתיים אחרי כן, בעת שכיהנה ממשלת מעבר שנתמנתה על ידי המלך
בראשותו של תאופיק ניסים, הועלתה מחלקת המסחר והעבודה לרמת מיניסטריון (1934) ואחר כך נחקק חוק המגביל את שעות העבודה בתעשיות מסוימות.
מן האמור לעיל אין להבין שנעדרה כל תנועת פועלים מסודרת או קבוצות מאורגנות אשר תבעו רפורמה סוציאלית מעבר לתחיקה יזומה של הממשלה. אולם בזמן הנדון היתה פעילות כזאת מוגבלת למספר קטן של אנשי אנטילגנציה- סטודנטים ומורי אוניברסיטאות וכמה עורכי דין ובעלי מקצועות חופשיים. תודעה פועלית ברורה ומתוחכמת, ותודעת
הצורך ברפורמה חברתית טרם הבשילו בקרב מעמד הפועלים חסרי ההשכלה, כלומר בקרב ציבור פועלי העתיד ההולך ומתהווה.
כל הקבוצות הללו השמיעו דרישות מקובלות של יום עבודה בן שמונה שעות, שכר השווה לזה שמשתכרים פועלי התעשיה באירופה וחופש התאגדות.
נקודה ראויה לציון בקשר לכך היא המפלגה הקומוניסטית שלא צלחה דרכה בקרב הפועלים. בשנות העשרים טרם התפתחו התנאים להיקלטותו של קומוניזם בחברה המצרית. המפלגה התקיימה בשוליים, בקרב הזרים בעיקר, ולמעשה היתה תופעה יוצאת דופן, חריג בהתפתחות הסוציופוליטית של מצרים. לקויר מציין כי בין הגורמים לכשלונה היה כי
היא הדגישה את מלחמת המעמדות במקום המאבק הלאומי. בעיות לאומיות מתקדמות אומנם נכללו בפרוגרמה, אך לא היו רלוונטיות לכל הפרשה. המפלגה טרם הבינה כי המשען העיקרי לקומוניזם יבוא מקרב האינטילגנציה. זה בוודאי נכון אך המעניין הוא שהמפלגה זכתה לפרסום, ללא שום יחס לכוחה הריאלי, דווקא משום שהיא פעלה לפי שיקולים
שהוכחו כמוטעים.
כל המפלגות ראו חובה לעצמן, בעיקר מסיבות אלקטורליות להפעיל חוקי עבודה. ממשלת עדלי יקן (יוני 1926) ממשלת מוחמד מחמוד (יוני 1928) ואחרות הבטיחו רפורמה סוציאלית גם לאוכלוסיה הכפרית.
בשנת 1930 הקימה ממשלת צידקי לשכות עבודה ו"ועדת לחקיקת עבודה" שלא השיגה רבות, אולם לאחר המלצות הוועדה של ארגון העבודה הבינלאומי של האו"ם (ועדת באטלר) תוקנו מספר חוקי עבודה.
במידה מסוימת אפשר להסביר את האיטיות שבה נענתה הממשלה לבעיות הרפורמה ולתביעותיהם של הפועלים בתחומי העבודה והחברה, בכך שקבוצות השמאל הופיעו בזירה הפנימית בשלב מוקדם כל כך של המאבק, ומן הנמנע היה לצפות שהמעמדות השליטים החדשים יצדדו בתעמולה מהפכנית שתבעה שינוי יסודי המשטר החברתי של המדינה.
התאחדות הפועלים שנמצאה, לאחר עליית הופד לשלטון במאי 1936 ה"תחת פיקוח המועצה העליונה" המשיכה להתקיים במשך השנים הבאות ולפחות עד תחילת 1938, אולם חלק ניכר מתמיכת הפועלים היא כבר איבדה ככל הנראה ה1936-. בסוף 1936 ושנת 1937 כבר היו ניסיונות להתארגנות בלתי תלויה בופד, ובסוף שנות השלושים היתה זו התאחדות
חדשה, שבראשה עמדו עבאס חלים ופועל שזכה להבחר לבית הנבחרים, אשד הנהיגה את המאבק למען חקיקת עבודה.
ביבליוגרפיה
*.בן צור אברהם, הסוציאליזם הערבי, תל-אביב, 1965.
*.בר גבריאל, ערביי המזרח התיכון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג.
*.ויטיקיוטיס פ.ג., תולדותיה של מצרים, הוצאת האוניברסיטה העיברית, 1987.
*.ויטיקיוטיס ג., מהפכת 1952 כביטוי למורשת ההיסטוריה, ת"א, 1970.
*.וורטברי ג'ון , הירהורים על היקף המהפכה במצרים, 1985.
*.מסרי מיכאל, "תנועת הפועלים בזירה הפוליטית במצרים", המזרח החדש, כ"א, תשל"א.
*.שמיר שמעון, תולדות הערבים במזרח התיכון בעת החדשה, תל- אביב,1987.
*.HERR M.H., "THE EMERGENCE OF A SOCIALIST IDEOLOGY IN EGYPT", MIDDLE EAST JOURNAL, 1962, 16.
*.IKRAM K., EGYPT: ECONOMUC MANEGMENT IN A PERIOD OF TRANSITION, LONDON, 1980.
*.FARNIE D.A. , EAST AND WEST OF SUEZ,OXFORD, 1969.
*.VALENTINE CHIROL, THE EGYPTIAN PROBLEM, LONDON, 1920.
*.LAQUEUR W.Z., COMMUNISM AND NATIONALISM IN THE MIDDLE EAST, LONDON, 1954.
*.SPECTOR I., "PROGRAM OF ACTION OF THE COMMUNIST PARTY OF EGYPT", MIDLE EAST JOURNAL, 10, 1956.
*.TIMES, 26.11.1919.
*.TIMES, 10.9.1925.
בן צור אברהם, הסוציאליזם הערבי, עמוד 4.
ויטיקיוטיס ג., מהפכת 1952 כביטוי למורשת ההיסטוריה,עמוד 16.
וורטברי ג'ון , הירהורים על היקף המהפכה במצרים, עמוד 25.
FARNIE D.A. , EAST AND WEST OF SUEZ, P. 34.
וורטברי ג'ון, הירהורים על היקף המהפכה במצרים, עמודים 30-33.
IKRAM K., EGYPT: ECONOMUC MANEGMENT IN A PERIOD OF TRANSITION, P.145.
שמיר שמעון, תולדות הערבים במזרח התיכון בעת החדשה, עמוד 177.
שם, עמוד 184.
בר גבריאל, ערביי המזרח התיכון, עמוד 144.
ויטיקיוטיס פ.ג., תולדותיה של מצרים, עמוד 329.
VALENTINE CHIROL, THE EGYPTIAN PROBLEM, P.151.
בו צור אברהם, הסוציאליזם הערבי, עמודים 39-42.
מסרי מיכאל, "תנועת הפועלים בזירה הפוליטית במצרים", עמוד 154.
TIMES, 26.11.1919.
ויטיקיוטיס פ.ג., תולדותיה של מצרים, עמוד 330.
מסרי מיכאל, "תנועת הפועלים בזירה הפוליטית במצרים", עמוד 155.
LAQUEUR W.Z., COMMUNISM AND NATIONALISM IN THE MIDDLE EAST, P.34.
TIMES, 10.9.1925.
HERR M.H., "THE EMERGENCE OF A SOCIALIST IDEOLOGY IN EGYPT", p.128.
מסרי, שם, עמוד 244.
מסרי, שם, עמוד 247.
LAQUEUR W.Z., COMMUNISM AND NATIONALISM IN THE MIDDLE EAST, pp.36-62.
SPECTOR I., "PROGRAM OF ACTION OF THE COMMUNIST PARTY OF EGYPT", p.436.

1

תגים:

מזרחנות

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "התפתחות תנועת הפועלים המצרית 1918-36", סמינריון אודות "התפתחות תנועת הפועלים המצרית 1918-36" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.