מדיניות נאצר לפי תורתו של מקיאבלי

תקציר העבודה:

נאצר היה איש צבא ומדינאי מיצרי אשר החל את דרכו נגד ישראל עוד בימי מלחמת השחרור בכיס פלוגה המפורסם. הוא נולד באסיוט ליד אלכסנדריה והתחנך בבתי ספר בקהיר.
במלחמת העולם השניה הוא שירת במדבר המערבי ובשנת 1942 יסד תנועה של קצינים חופשיים. הוא יזם מהפכה בשנת 1952 והציע למיגור נאגיב מוחמד להיות ראש הממשלה. בנובמבר 1954 הודח נאגיב לאחר שפעם נוספת חלק על גישתו של נאצר ונאצר היה לראש הממשלה. ביוני 1956 נבחר לנשיא הרפובליקה ולאחר חודש הלאים את תעלת סואץ, דבר שגרם לפריצת מלחמת קדש. מלחמה זו נסתיימה, למזלו של נאצר, ללא אבדות פוליטיות.
ביוני 1967 פתח במלחמה על ישראל, אשר לוותה במסעי הפחדות, התגרויות והשמצות ,והסתיימה במפלתו.
נאצר היה מנהיג אהוב אשר לא התקשה להשתלט על עמו היות ושלט לאחר שלטון זר והיה דיקטטור אשר שלט ללא עוררין עד מותו. הוא נחשב ללא ספק ללאומני ולדוגל בגישה הפן-ערבית ואת זאת אפשר לראות בלא מעט ממהלכיו המדיניים והצבאיים.
מטרת עבודתי זו היא לסקור את תקופת שלטונו על מנת לענות על השאלה האם הוא פעל לפי תורתו של ניקולו מקיאבלי, ואם לא אזי מדוע: האם מסיבות אוביקטיביות או מסיבות טקטיות גרידא והאם בכלל נוצרו התנאים על מנת שנוכל לשפוט את השאלה הנ"ל.
תורתו של מקיאבלי מציעה מספר שיטות להנהגת פנים ולהנהגת חוץ. כל השיטות הינן שיטות אכזריות למדי, ללא התחשבות באף אחד, ומחנכות את השליט להיות עריץ ואנוכי. ישנם הרואים במקיאבלי עריץ ואכזר אשר כתב ספר זה על מנת לזכות בטובת הנאה אישית אולם ישנם הגורסים שהוא היה לאומני וכתב את תורתו על מנת ללכד את נסיכי איטליה ולגרש את הברברים. כלומר תורתו מכוונת לטובת העם ולא לטובת הנסיך, על כל המשתמע מכך, ולמעשה אחת ממטרות העבודה תהיה להראות האם הוא היה לאומן ובאיזו צורה עשה זאת ומהי מדיניות החוץ שלו; האם היא על פי תורת מקיאבלי של אי התערבות חיצונית.

ראשי הפרקים הם כדלקמן:
1. סקירת תקופתו של נאצר, מדיניותו ומהלכיו.
2. סקירת תקופתו של סאדאת בהשוואה לנאצר.
3. סיכום-האם ניתן לומר שנאצר וסאדאת היו מקיאבליסטים או לא.
4. ביבליוגרפיה.

מקורות:

מדיניותו של נאצר לפי תורתו של מקיאבלי
מדיניותו של נאצר לפי תורתו של מקיאבלי
הקדמה וראשי פרקים
נאצר היה איש צבא ומדינאי מיצרי אשר החל את דרכו נגד ישראל עוד בימי מלחמת השחרור בכיס פלוגה המפורסם. הוא נולד באסיוט ליד אלכסנדריה והתחנך בבתי ספר בקהיר.
במלחמת העולם השניה הוא שירת במדבר המערבי ובשנת 1942 יסד תנועה של קצינים חופשיים. הוא יזם מהפכה בשנת 1952 והציע למיגור נאגיב מוחמד להיות ראש הממשלה. בנובמבר 1954 הודח נאגיב לאחר שפעם נוספת חלק על גישתו של נאצר ונאצר היה לראש הממשלה. ביוני 1956 נבחר לנשיא הרפובליקה ולאחר חודש הלאים את תעלת סואץ, דבר
שגרם לפריצת מלחמת קדש. מלחמה זו נסתיימה, למזלו של נאצר, ללא אבדות פוליטיות.
ביוני 1967 פתח במלחמה על ישראל, אשר לוותה במסעי הפחדות, התגרויות והשמצות ,והסתיימה במפלתו.
נאצר היה מנהיג אהוב אשר לא התקשה להשתלט על עמו היות ושלט לאחר שלטון זר והיה דיקטטור אשר שלט ללא עוררין עד מותו. הוא נחשב ללא ספק ללאומני ולדוגל בגישה הפן-ערבית ואת זאת אפשר לראות בלא מעט ממהלכיו המדיניים והצבאיים.
מטרת עבודתי זו היא לסקור את תקופת שלטונו על מנת לענות על השאלה האם הוא פעל לפי תורתו של ניקולו מקיאבלי, ואם לא אזי מדוע: האם מסיבות אובייקטיביות או מסיבות טקטיות גרידא והאם בכלל נוצרו התנאים על מנת שנוכל לשפוט את השאלה הנ"ל.
תורתו של מקיאבלי מציעה מספר שיטות להנהגת פנים ולהנהגת חוץ. כל השיטות הינן שיטות אכזריות למדי, ללא התחשבות באף אחד, ומחנכות את השליט להיות עריץ ואנוכי. ישנם הרואים במקיאבלי עריץ ואכזר אשר כתב ספר זה על מנת לזכות בטובת הנאה אישית אולם ישנם הגורסים שהוא היה לאומני וכתב את תורתו על מנת ללכד את נסיכי
איטליה ולגרש את הברברים. כלומר תורתו מכוונת לטובת העם ולא לטובת הנסיך, על כל המשתמע מכך, ולמעשה אחת ממטרות העבודה תהיה להראות האם הוא היה לאומן ובאיזו צורה עשה זאת ומהי מדיניות החוץ שלו; האם היא על פי תורת מקיאבלי של אי התערבות חיצונית.
ראשי הפרקים הם כדלקמן:
1. סקירת תקופתו של נאצר, מדיניותו ומהלכיו.
2. סקירת תקופתו של סאדאת בהשוואה לנאצר.
3. סיכום-האם ניתן לומר שנאצר וסאדאת היו מקיאבליסטים או לא.
4. ביבליוגרפיה.
1. סקירת תקופתו של נאצר
הגישה המקובלת על החוקרים כיום היא כי מדיניות החוץ נקבעת כתוצר של היבטים פנימיים וחיצוניים גם יחד. ישנה טענה כי במדינות המתפתחות דווקא הגורמים הפנימיים: הלגיטימציה הפוליטית והמערכת הכלכלית הם הקובעים את מדיניות החוץ ומשום שבמסגרת מדינת הלאום, קדמה המדינה להולדת האומה, הפכה מדיניות החוץ הדבר המלכד של
כלל מרכיבי החברה ואמצעי העיקרי של השלטון להשגת לגיטימציה. זאת ועוד, בתהליך קביעת מדיניות החוץ יש חשיבות רבה יותר לתיפקודי המנהיג ומעמדו במדינות המתפתחות מאשר המפותחות, כאשר לרקעו הסוציו- כלכלי השפעה רבה.
המפלה במלחמת ששת הימים השפיעה על כל העם הערבי ובמיוחד במצרים. משמעויותיה של מפלה זו התמקדו במנהיג, נאצר.
חזון המהפיכה הערבית אשר היה קשור בשמו של נאצר ואובדן חזון זה הציגו ככלי ריק. הוא לבדו היה היוזם של המהלכים העיקריים העיקריים בתהליכי ההסלמה במאי 1967 והוא אשר נאלץ לקבל על עצמו את התבוסה לאחר מכן. לעובדה זו היתה משמעות לכל יחסיו עם ישראל וליחסיו הבין לאומיים בכלל. לפיכך המושג שנתבע מיד לאחר סיום
המלחמה "מחיקת עקבות התוקפנות" לא היה ניסוח רטורי בלבד.(ראה בנושא זה סקירה "גילויים על המשטר הנאצרי" בהוצאת מכון שילוח 1984).
האידיאולוגיה הערבית של נאצר היתה בדרך כלל אסקריפטיבית יותר מאשר מעשית. תפקידיה מוגבלים בעיקרם-הבטחת התמיכה בשלטון והגברת הסולידריות דרך השתתפות.
באשר לאידיאולוגית מדיניות החוץ המצרית, הערביות והניטרליזם-שתי המגמות העיקריות בתורתו של נאצר, אשר נוצרו כאשר פנה נאצר לפעילות האקטיבית במדיניות החוץ, נקבעו ועוצבו כתוצאה מהחצנת מדיניות מצרים, ולא כחלק מהשקפת עולם ברורה ומוגדרת. יחד עם זאת חובה לציין כי מגמות אלו, הן הערביות והן הניטרליזם, רווחו
במצרים עוד לפני עליית נאצר. המשטר הנאצריסטי לא יסד אידיאולוגיה חדשה אלא שכלל את הישנה. בעלונים אשר חילקו הקצינים החופשיים עוד לפני המהפכה לא ניכרת כל אידיאולוגיה שהיא; יש הדגשה על סיסמאות ושאיפות לאומניות. המאבק הלאומי והמלחמה על נושאים לאומיים הם העומדים בראש מעיניהם. כל דיון קונקרטי מראה כי
לקצינים החופשיים לא היתה אידיאולוגיה שהיא וכי סיסמתם התבטאה במילים "אחדות, סדר, עבודה". בספרו הידוע "הפילוסופיה של המהפכה הוא משרטט שלושה מעגלים בהם מצרים צריכה לנוע: הערבים, אפריקה והאיסלם. המעגל הערבי שהוא חלק של מצרים כשם שהיא חלק ממנו ושההיסטוריה של מצרים התמזגה עמו. מעגל יבשת אפריקה הקרובה
אליו מבחינה גיאוגרפית ומעגל האיסלם אליו הם קשורים מההיסטוריה.
מקובל על רוב החוקרים כי למצרים לא היתה מדיניות חוץ עד סוף 1954.ההחלטה האמיתית על קביעת המדיניות הבין ערבית היתה רק לאחר ברית בגדד המפורסמת. ניתוח נאומי נאצר בתקופה הזו מעיד על כך. עד למאבקו עם עירק לא היתה לנאצר כל התייחסות לנושא הערביות. עד לסוף 1953 נזכרת המילה ערביות רק פעם אחת, והלאומיות הערבית
אינה מוזכרת כלל. מדינות ערב והאינטרסים הערביים מוזכרים פעמיים בהקשר של ברית ההגנה המערבית המוצעת. אינדיקציה לעיל ניתן למצוא בשידורי הרדיו של מצרים מינואר 1952 ועד דצמבר 1959 ולתאר את המעבר ההדרגתי שחל במדיניות זו. נמצא כי המעבר הברור לערביות חל רק בפברואר 1955,אותו חודש בו נחתמה ברית בגדד, ומכאן
ואילך הזהות הלאומית המצרית הפכה לערבית אשר שיאה היתה מעורבות פעילה של מצרים במדיניות הערבית ביטא זאת נאצר בשיחות האיחוד בשנת 1963:
הרגשות הלאומיים בסוריה הינם ברורים מזה זמן רב. כשנולד בסוריה תינוק, הוא מבטא את המילים לאומיות ערבית ואחדות ערבית...במצרים צמחו רגשות אלו רק ב1955- או 1956..."
הלאומיות הערבית שלו הגיעה לשיאה כאשר תקף את שכנתו תימן(והשתמש אף בחומרי לחימה כימיים כגון גז החרדל)על מנת לאלצה לשנות את מדיניותה. הפניה לערביות כללה מישוג חדש של האומה הערבית במסגרת ההיסטוריוגרפיה האיסלמית. כמובן שלא קים קונפליקט כלשהו בין הפטריוטיזם המצרי ובין הלאומיות הערבית. בפני נאצר עמד
התפקיד הקשה להוכיח לעם כי הינם ערבים. על כן החל במצרים פרסום ענק של ספרים וכתבי עת על הנושא הלאומני ועל הלאומיות הערבית בפרט.
מבחינה רעונית לנאצר לא היתה כל אידיאולוגיה בין ערבית, או שאיפה להשגת אחדות כל שהיא. האינטרס המידי של נאצר היה יצירת חזית משותפת של המדינות הערביות ותיאום מדיניות החוץ של כולן בהנהגתו. גישה זו לאידיאולוגיה הבין ערבית נבעה מהעובדה, כי בניגוד לכל מדינות ערב יש למצרים הרגשת זהות מבוססת כמדינת לאום ולכן
טבעי בשבילה לחשוב במונחי פעילות במסגרת קהילת מדינות ולא איחוד על לאומי של כל מדינות ערב. לנאצר לא היה אינטרס מיוחד להשגת אחדות פוליטית מעבר למימוש אינטרסים משותפים בהנהגתו. במרץ 1957, בעת ראיון אמר נאצר שהוא אינו חושב במונחים של פדרציה וכי לעת עתה הוא מעדיף קשרים בלבד.
עבור נאצר משמעות האחדות הערבית היתה סולידריות, תאום מדיניות החוץ של מדינות ערב ומימוש בצורה זו או אחרת את הקשרים הכלכליים שבינהם. הוא ביקש לשלוט במדינות החוץ של מדינות ערב, אך לא לספח אותן או להתמזג עמהם. הוא קרא לערבים להתאחד תחת מנהיגותו ולאמץ מדיניות חוץ משותפת. לדעתו הסולידריות הערבית מהווה את
הבסיס לפניית הלאומיות הערבית. היא תחזק את מדינות ערב דרך שיתוף פעולה כלכלי, צבאי, ומדיניות חוץ. האיחוד אינו צעד בלתי נמנע ומחויב.
את פניית נאצר למדיניות חוץ אקטיבית ניסו לרוב להסביר על רקע גורמים חיצוניים הקשורים בהקמת ברית בגדד. בעוד הערכה זו הינה בלתי נכונה, מעט מאוד שמו לב לגורמים הפנימיים אשר השפיעו על עיצוב ההחלטה. בעצם, מאבקה של מצריים על רקע ברית בגדד בגורמי הקמת הברית, התפתח בעיקר תוצאת כישלונות נאצר בתחום
הסוציו-כלכלי.
המסקנה הברורה ביותר היא כי המאבק על ברית בגדד אכן היווה את נקודת המפנה החשובה ביותר בהתפתחות המחשבה הפוליטית במצריים באשר לפניה למדיניות חוץ אקטיבית.
עיקר פעילות המשטר הופנתה כלפי חוץ והנאצריזם הפך להיות הכח המניע בעולם הערבי. ברית בגדד גרמה, אם כן, למפנה קריטי בהתפתחות אידיאולוגית מדיניות החוץ במצריים.
עד שנת 1955,לא היתה לנאצר כל כריזמה. היא התפתחה כתוצאה מהצלחותיו במדיניות החוץ ורק לאחריהן לאור הצלחתו המרשימה של נאצר על ברית בגדד הוא הפך לגיבור לאומי.
נאצר פנה אם כן למדיניות חוץ רדיקאלית אקטיבית, תוך כפית מדיניותו בעולם הערבי על ידי פניה להמונים מעל ראשי ממשלות להדיח את משטריהם. לאחר הניצחון על ברית בגדד נשלטה הרפובליקה הערבית על ידי נאצר. הצלחתו ויוקרתו נבעו ממהלך המאורעות מיכולתו לסחוט מכסימום של יתרונות במישור הבין גושי, ותודות לתכונותיו
כמנהיג פוליטי. כל אלא הקנו לנאצר מימד של חשיבות, אולי מעבר לחשיבותו האמיתית.כך יכול היה להרשים בתדמיתו כמנהיג מהפכני לאומי.
הישגי אידיאולוגית מדיניות החוץ המצרית מתבטאים בשלושה מוקדים: פניתו לערביות בשם ערכי הערובה, קידמה את מעמדה של מצרים כמנהיגת העולם הערבי, ואת נאצר כמנהיג האחד המיצג אותו והנלחם למענו. תרומת נאצר לרעיון הערביות היתה הפיכתו משאיפה שברגש לממשות פוליטית במדיניות הבינערבית, הפיכת מצרים לבסיס המרכזי של
התנועה הלאומית הערבית והפיכתו הוא למנהיג אשר בו האמינו הכל כי יוכל להגשים את הרעיון. הופעתו המרשימה על הבמה הבין-לאומית תוך שהוא מטפח את עקרונות הניטרליזם החיובי. בעוד הערביות והניטרליזם החיובי שימשו לנאצר אמצעי ומטרה, סיפקה המלחמה הקרה תנאים מתאימים לניהול מדיניות מצליחה.
לגבי יחסיו עם הצבא:הוא היה חסיד של המשטר הצבאי ועוד מימי נאגיב בשנת 1953 היה עימות בינו לבין נאגיב על הפונקציות שממלא הצבא. ב28- במרץ 1953 בוצעה הפיכה קלאסית ע"י הצבא: נאגיב נתפס והורד בדרגה ואילו נאצר השליט משטר צבאי והוציא מחוץ לחוק את שאר המפלגות. רמת העתערבות של צאו של נאצר היתה, אם כן, גבוהה
מאוד, והוא שאף ללא הרף להגדיל את צבאו ע"י עזרה מהסובייטים.(במאמר מוסגר ניתן לאמר שהוא פעל כאן לפי תורתו של הובס אשר אמר כי: כדי לחיות היטב גם בעתיד חייב הוא להגדיל כל הזמן את העוצמה והאמצעים העומדים לרשותו.(T.HOBBES,LEVIATHAN,BOOK 1 CH.1.
2. מדיניותו של אנואר סאדאת
נתוניו ההחלתיים של אנואר סאדאת לא היו טובים יותר מאשר של נאצר. תדמיתו היתה ירודה ביותר והעם ראה בו "אומר הן" של נאצר וחסר כישרונות משלו. הוא הופיע כאנטי גיבור לכל דבר והאצולה המצרית לא אהבה אותו. לעומת זאת נתגלו באישיותו תכונות אשר עשוהו נוח להתקבל על דעת השכבות העממיות והקלו על ההזדהות של הקהל
הרחב עימו; במקום להופיע כמנהיג הוא הופיע כאב רחמן.
סאדאת לא הסתלק באופן רשמי מהנאצריזם. הוא טען כי משטרו ממשיך את דרכו של נאצר והוא עצמו ממשיך את דרכו של נאצר. נשמר התוקף של המוסדות העיקריים ושל מסמכי היסוד הרשמיים.
אולם למעשה פתח סאדאת פתח לרויזיה מקיפה של הנאצריזם. בלי ליחס את האחריות במישרין לנאצר, מנה סאדאת אחד לאחד את הכישלונות של השילטון הקודם. לאמצעי התקשורת ניתנה אפשרות להרחיק לכת אף מעבר לכך, והללו תקפו בחריפות יתר את משטרו של נאצר. כמו כל מנהיג אחר למד סאדאת היסטוריה כללית ומצרית וממנה שאב את
ידיעותיו. נאומיו ומדיניותו היו מלווים בפרקים מן ההיסטוריה המצרית.
סאדאת התחייב ברוב נאומיו לרעיון ההנהגה הקולקטיבית שלפיה פעל נאצר אשר דגלה באיחוד העם הערבי. למעשה הוא ניסה לבודד את מצריים מהנהגת העם הערבי וביטוי לכך אנו מוצאים בהחלשת כוחו של האס"ע (האיחוד הסוציאליסטי הערבי שבראשו עמד עלי צוברי ואשר הגיע לשיא כוחו במלחמת ששת הימים).מכאן אנו רואים כי סאדאת היה נגד
כל ניסיון לקשר פוליטיקה בערביות גם מבית וגם מחוץ, קו שהנחה אותו בכל שנות שלטונו(ראה סקירה "הסטודנטים במשטרו של סאדאת 1970-1977" בהוצאת מכון שילוח 1982 וכן "גילויים על המשטר הנאצרי עמוד 10 ואילך).
יש להדגיש כי סאדאת היה מוסלמי אדוק אולם דגל בדת ומדינה לחוד. יחסיו עם הצבא היו טובים אולם לא טובים כקודמו משום שלא פירגן להם כמוהו. גם הוא שאף להגדיל את צבאו(שהרי כבר נאמר "על חרבך תחייה") אולם המפנה שהוא ביצע בו היה העלאת מורל הצבא ורמתו האינטלקטואלית.
3. סיכום
בעבודתי זו העלתי את תיפקודו של נאצר והתנהגותו למן ימי הקצינים החופשיים ועד ימי מלחמת ששת הימים. לאחר מכן הסברתי את מהלכיו של סאדאת יורשו על מנת להשוות את מדיניותו כלפי נאצר וכדי לבחון גם אותו האם הוא התנהג על פי תורתו של מקיאבלי.
למעשה תורתו של מקיאבלי צריכה להיות תפורה על נאצר. תורתו הינה תורה שעצותיה הינם בעלי אופי מהפכני וכל כולה אומרת שלטון בעזרת מהפכה: פנימית או חיצונית, זה כבר תלוי במצב השלטון. משטרו של נאצר הושג בעזרת הצבא. לפי תורת מקיאבלי במצב כזה אל לשולט לשנות את סדרי החיים בעם; עליו להשאיר הכל על כנו ולא לפגוע
בשום מעמד משום שבני האדם הינם אגואיסטים מטבעם ולא יסכימו לשינויים אשר יפגעו בהם. נאצר פעל לפי שיטה זו. לא ברור אם פעל כך מחוסר מדיניות פנים אולם עובדה היא שלא ביצע רפורמות חברתיות מידיות במצריים. הוא אומנם הוציא מחוץ לחוק כמה מפלגות אולם בארץ בעלת רמת התערבות פוליטית נמוכה כמצרים אין זה נחשב
"לפשע".
למעשה לנאצר לא היתה כל מדיניות פנים כך שכל החלק אשר מדבר עליו מקיאבלי לגבי מדיניות פנים אינו שייך לדיוננו. נאצר מצא עם אשר היה מוכר לו מימים ימימה והוא היה אהוד עליהם. הוא ביצע את תורתו של מקיאבלי לגבי התחבבות על העם בצורה טובה: את המעצרים וההוצאות אל מחוץ לחוק הוא ביצע במהירות וללא אכזריות
מיותרת(הוא לדוגמא רק הוריד את נאגיב בדרגה ולא פגע בו מעבר לכך, דבר שהיה עלול לעורר את חמת העם כלפיו).בעלותו לשלטון הוא סילק את כל המתנגדים מראשות הממשלה והושיב בה את כל האנשים אשר השתתפו עימו במהפכה. דבר זה תואם את רוח גישתו של מקיאבלי. לאחר מכן הוא שומר על "פרופיל נמוך" בכל הקשור לענייני פנים. בכך
הוא מישם את עצתו של מקיאבלי: אדם המבקש לעלות לגדולה בתחום המדיני צבאי חייב לעשות רק את הדברים אשר עשויים להביא לו את ההצלחה המירבית בתחום זה. הוא לא פעל כמעט בענייני פנים(סביר להניח שמשום שהיה בור בעניינים אלו אולם בעייני חוץ הוא היה "כוכב". לא בטוח האם זה היה בכדי לשמור על השילטון או תוצאה שלו: "כל
שהללו מבקשים לעצמם הוא חיים שקטים...כל עוד אלו מובטחים להם הם נוהגים בפסיביות גמורה בכל הקשור לענייני ניהול מדינתם".
בעיניו של מקיאבלי יעד הפעילות המדינית הוא השגתה של היכולת למשול. נאצר פעל בדיוק לפי מתכונת זו: ברית בגדד וסיפרו על המהפכה הראו בעליל שאדם זה נועד למשול וידו בכל. הוא למעשה אשר שלט בברית בגדד ויצא ממנה מנצח כאשר איחד את רוב מדינות ערב תחת הסיסמא של לאומיות ערבית. אין אנו נכנסים כאן ללאומנות שאין ספק
שהיה לאומן לפחות כמו מקיאבלי אם לא יותר מכך. למעשה הוא פעל כל הזמן להאדרת כוחו, דבר אשר מיחד את מקיאבלי: כח. את הכוח הוא מצא בהאדרת צבאו ובבריתות עם ערבים אחרים(וגם עם הרוסים)הוא הבין שללא כח מספיק הוא לא יוכל להביס את ישראל ולשם כך כרת בריתות.
מקיאבלי טוען שאת הכוח יש להפעיל כלפי פנים וכלפי חוץ יש לפעול בתכחנות. כלפי פנים הוא אכן פעל כך עד אשר הבטיח את שילטונו. כלפי חוץ ישנה מחלוקת מה היה הקו שלו. מצד אחד הוא תוקף את תימן אשר סירבה להיכנע ללחציו ומצד שני כלפי שאר מדינות ערב הוא פועל בתכחנות: הוא פונה אל העם מעל לראשי המנהיגים, הוא מפרסם
את דעותיו גם במדינות אחרות והוא אשר לא חוסך מאמצים על מנת לאחד את העם הערבי סביבו.(גם בועידת חרטום בשנת 1964 הוא היה מסמר האירוע וטען לאחדות ערבית בשם האומה הערבית).
נקודה נוספת היא נושא ההונאה. מקיאבלי טוען שאפשר להונות את העם ואפילו רצוי לעשות זאת מפעם לפעם במידה והנסיך חושב שצורה זו יכולה לסייע לו. נאצר בנושא זה היה אומן מושלם. הוא הלעיט את עמו בידיעות כוזבות על מנת ליצור תחושה של ביטחון. הוא פעל כך בעיקר בענייני ביטחון. לדוגמא: לפני מלחמת ששת הימים הוא
הלעיט את עמו ביכולתו לנצח את ישראל אף על פי שידע שעדיין לא הגיע עם ישראל לכלל איזון צבאי. בזמן המלחמה הוא שיקר לעמו ללא הרף על תוצאות הקרבות ולכן אך טבעי הוא הדבר שההלם לאחר המלחמה היה גדול מנשוא והוא הוצרך לחפש שעירים לעזאזל.
סאדאת לעומתו היה פחות כריזמתי ולכן פנה לענייני פנים עד אשר קנה לעצמו את מעמדו ויצא למלחמה עם ישראל. קשה לומר אם הוא היה מקיאבליסט משום שנכנס למערכת אשר היתה שבויה בקסמיו של נאצר. הוא לא ביצע את דעותיו במהירות ולא באכזריות ולכן גם זכה לבוז מהקהל. חיסולו את המשטר הנאצריסטי נעשה באיטיות ולכן נראה שלו
היה מקיאבליסט. אולם לבסוף כן שינה את המשטר.
הוא לא גייס מסביבו כח כדי להלחם אם ישראל; את מלחמת יוה"כ הוא ביצע כמעט לבד, ואף את יוזמת השלום הוא ביצע לבדו. ניתן לומר אם כן שהוא לא פעל ברוב המקרים על פי תורתו של מקיאבלי אולם ניתן להרחיב את הויכוח על כך.
ביבליוגרפיה
1. אילון עמי משטר ואופוזיציה במצריים בתקופת סאדאת ת"א 1985.
2. אלף אישים ערך נאצר.
3. אילן כפיר ויעקב מאיר ישראל ומצריים ת"א 1979.
4. בוקעי דוד; עבודת דוקטורט על ברית בגדד.
5. סאדאת אנואר על מלחמה ושלום 1980.
6. שמיר שמעון ירידת הנאצריזם ת"א 1975.
7. שמיר שמעון נאצר וסאדאת: 2 גישות נוכח המשבר. ת"א אוקטובר 1974.
8. שרה יזראלי שקיעתו הפוליטית של האיחוד הסוציאליסטי ערבי מכון שלוח 1974.
9. ספרן נ. העימות הישראלי ערבי ירושלים 1969.
10. חוברות שונות של מכון שילוח העוסקות בתקופתו של נאצר.
11. עיתונות יומית מהתקופה הרלוונטית.
10

תגים:

נאצר · נאסר · עבדול · גמאל

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "מדיניות נאצר לפי תורתו של מקיאבלי", סמינריון אודות "מדיניות נאצר לפי תורתו של מקיאבלי" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.