תיוג החרדים כקבוצה חברתית

תקציר העבודה:

תיוג החרדים כקבוצה חברתית

ראשי פרקים hy0791 -

1.מבוא והצגת הנושא

2.סקירת התאוריה של וילדבסקי

3.השערות המחקר

4.ישום התאוריה

5.התאוריה אלמונד וורבה

6.סיכום העבודה

7.ביבליוגרפיה

מבוא והצגת הנושא
מטרת העבודה
מטרת העבודה היא לסקור שתי תאורית חברתיות ולהשליכן על המציאות בישראל,
ככל שזה נוגע לחרדים. התאוריות יהיו של וילדבסקי, השניה של צמד החוקרים
אלמונד וורבה.
הצגת הנושא
תופעת קיום הקבוצה החברתית "החרדים" ואי שירותם בצבא לא החלה בימים
אלו. האישור להיותם חברה נבדלת ניתן עוד בזמן בן גוריון (כנראה רצה שקט
חברתי).
התופעה של הסתגרות/בדלנות בחברה החרדית באה לידי ביטוי לכל אורך חייו של
האדם החי בחברה החרדית, מקטנות מידעים הוריו של הילד שיהיה גדול בתורה -
הדבר מתחיל ב"חיידר" וממשיך בלימודיו בבית הספר של החינוך העצמאי ולאחר
מכ בישיבות גבוהות.
משימתם העיקרית של בני ה18- במגזר החרדי היא בעיקר למצוע שידוך טוב -
ו"טוב" נמדד ביחסו לידע בתורה, למצב כלכלי וליחוס משפחתי. אולם למרות
שמדובר בחברה סגורה ונבדלת משאר החברה, ניתן לומר שהיא לוקחת חלק
בפוליטיקה הישראלית, כמו הצגת מועמדים ומפלגות וכן ההשתתפות בבחירות.
בכך הם קוצרים הצלחות יחודיות לחברה אותה הם מייצגים, כמו נתחים כבדים
מתקציב המדינה, שמירה על חוקים דתיים, ובין היתר אי גיוס בחורי הישיבה.
מנקודת מבט חרדית הם מעוניינים פשוט להגן על צאצאיהם, להגן על אורות
חייהם, למנוע מהם מפגש עם העולם האחר בעיקר למנוע את פיתוי ההתרחקות של
הנער מפיקוח הוריו, מכנחיו- קרי המעגל המצומצם אליו הורגל.
כפי שנראה להלן ניתן להבחין על פי התאוריה של וילדבסקי כי החברה החרדית
נוטה לכיוון השיוויוניות ודוחה השפעות מבחוץ מפחד שהחדירה של הסביבה
(GRID) לתוכה תשפיע על היציבות והאמונה במסגרת הקבוצה. לכן החברה
החרדית פנטית.

מקורות:

רק אחד כזה, בעוד שלמעסיק יש רבים. אליזבט תפסה בדיוק את הבעיה הזו כאשר תארה את חייו "כמו הגרלת פייס". הסביבה עושה לו דברים, לעיתים טובים לעיתים רעים, אבל הוא לא מסוגל לעשות דבר לה.
3.היררכים מחלקים את החברה שלהם למעמדות. התכתיב המכתיב רשת התנהגותית כה כבדה עד שהתוצאה היא שהוא מונע על ידי אחרים. זהו האמצעי שבו, הוא בצורה קולקטיבית עושה מניפולציה באחרים. תכתיבים אלה אינם נכפים על הקבוצה שלו על ידי קבוצה מסדר גבוה יותר כדי להניח אותו הם מוכתבים על ידי עצמו כדי להחזיק את הקבוצה
שלו, להבטיח שגבולות לא יטשטשו והבדלי הדרגות לא ייחשקו כתוצאה מציות רפוי שמאפשר לפעולות לגלוש מעבר לתעלות המתאימות שלהם.
4.האגליטרים דוחים את ההנחות של חוסר שיויון אשר באופן בלתי נמנע מלוות את מערכת ההיררכים. הוא חבר בקבוצה שהיא מכל וכל שיוויונית ומקבלת את הגדרתה לא ע"י קשרים מדורגים ותוצאה של מו"מ עם קבוצות אחרות אלא עקב דחיה ביקורתית של החברה הרחבה יותר עם כפייה וחוסר השיוויון שבה. הקולקטיב השיוויוני מתנתק מהעולם
החיצוני הלא שיוויוני, הרע והטורף על ידי "חומה של מעלות" אשר מגינה עליהם מבפנים, ובכך מספקת להם את העקרון היחידי לארגון. הבעיות הארגונית הנובעות משילוב קבוצה חיונית עם רשת שלילית כוללת- כיצד לשלוט ללא סמכות, כיצד לתת לגטימציה לקונפליקט פנימי, כיצד לשמור על חברות ללא כפיה או על זכויות סלקטיביות.
למרות שתוצאות אלה משמעותן אסון עבור האינדיבידואליסטים וההיררכיים, אין זה מעניינם של השיוויונים לתת, אלא לבקר. התלהבות ולא כוחות השוק או עיגון הארגון הם המשמעותיים עבורם.
5.עבור מספר פרטים יש דרך חמישית אפשרית בחיים, אשר בה הפרט מנוע\נמנע ממעורבות חברתית כפייתית או מניפולטיבית בכלל. זו דרך חיי הנזיר אשר בורח משליטה חברתית על ידי סירוב לשלוט באחרים או להישלט על ידם.
הנזיר במכוון נסוג מהמעורבות והכפיה החברתית שבה לכודות הישויות החברתיות האחרות, בדרכים השונות.
היחס לטבע:
1.ההיררכים טוענים כי הטבע טולרנטי- אולם עד נקודה מסוימת.
2.האגליטריים טוענים כי כל תזוזה תפיל אתי ולכן הטבע מסוכן ואני חייב לשמור על מקומי.
3.האנדיבידואליסטים טוענים כי הטבע משרת אותם.
4.הפטליסטים מתייחסים לטבע כבעל כפריזות משלו.
השערות המחקר
לאור סקירת התיאוריות לעיל אני מניח כי החברה החרדית הינה חברה שאצלה ה- GRID הינו שלילי ואילו הGROUP- חיובי, כלומר הם אגליטריים, אולם ניתן למצוא אצלהם גם סממנים של אינדיבידואליסטיים:
GRID+
היררכיים (הינדו) פטליים (עובד של בעל תחנה)
GROUP
+ -
אגליטריים אנדיבידואליסטים
(קומונלי) - (יצרן)
ניתן להתייחס אליהם כאל אינדיבידואלים הטוענים כי "לא אכפת לי מהקבוצה ולא מהסביבה" ולכן גם הקבוצה פנימה וגם הרשת החיצונית חלשים אצלהם.
הפטליזים מאמינים כי הכל מלמעלה- אצלם הקבוצה חלשה ומה שמחוץ לקבוצה (הרשת החברתית כולה) חזק- דבר שאינו נכון כלל אצל החרדים המסתגרים בתוך קומונות שלהם.
ההיררכים מאמינים כי כוחם ותפקידם בתוך המערכת- אינו רלוונטי לחרדים המתבדלים מול המערכת הכללית.
אי לכך האגליטריזם הוא הסיווג המתאים ביותר עבורנו. האליגטריסטים רואים את הקבוצה הפנימית כחזקה וכיחידה הצודקת.
הם רואים את הטבע כמסוכן- אי לכך חייב כל אחד להישמר לנפשו ולהיות חזק. הוא צריך להזהר מהמוסדות- כלומר מכל דבר שהוא חיצוני.
חדירה של הGRID- לתורה תשפיע על היצירות והאמונה במסגרת הקבוצה, למשל חברות חרדיות אם הן לא תהיינה פנטיות אז הם פוחדים מפירודים ולכן מתאחדים, עוזרים אחד לשני ודוחים את החברה החיצונית.
ישום התיאוריה
לפי הסקירה להלן נראה כי החרדים מאופיינים יותר כאגליטריסטים. כאמור לעיל האליגטריסטים רואים את הקבוצה הפנימית כחזקה וכיחידה הצודקת, ודוחים כל השפעה מבחוץ. להםלן נסביר מדוע.
עיקרי מסקנותיו של פרידמן (1991) הם כי החרדים מנסים להשאר כקבוצה מאורגנת העוזרת אחד לשני ולא להפתח כלפי חוץ. הם מנסים לא לטשטש את העבר ולהיצמד אליו בכל מחיר. אין הם מעוניינים לשנות את לבושם, את צורת הלמודים שלהם, את צורת החיים שבה חיו לפני 200 שנה, את צורת המנהיגות ובוודאי לא את צורת הקמת המשפחה,
שבחברות האחרות נעשתה היום יותר ויותר ליבראלית. השינויים אצלהם, בכל תחום שהוא, נעשים לאחר התיעצות עם "ראש הקהילה" שהוא הרב, במקרה של חסידים זהו אדמו"ר (אדוננו מורנו ורבנו).
מכל מקום, גם אם נעשה שינוי הוא נעשה בזהירות המירבית לאור חוקי הלכה יהודית מחמירים ביותר, כאשר כל שינוי ממנהגי העם העתיק נתפש כ"עימות בין הטוב לרע, בין שלומי אמוני ישראל לבין פושעי ישראל.
היות והם מעוניינים להשאר כחברה סגורה, השירותים החברתיים הניתנים אצלהם הם יחודיים, לדוגמא שירותי החינוך. דוגמא טובה להרחקת הילדים מהתרבות הכללית היא הרחקת ספרות הילדים החילונית והחדרת מערכת שלימה של ספרות ילדים דתית.
המושג "ספרות ילדים חרדית" אינו חדש. בשני העשורים האחרונים, החל משנות השבעים ובעיקר משנות השמונים ואילך, התפתחה בסקטור החרדי במידה גוברת והולכת עשיה רבה של ספרות ילדים. רוב הסיפורים הינם ריאליסטיים- קרי מתכוונים לתאר מעשים טובים או לא טובים. מלמדי הלקח השונים. לעיתים הדמות החיובית היא ילד אחר
בסיפור, "ילד טוב ומושלם, שהתנהגותו משמשת דוגמא ל"ילד הרע". ויש סיפורי שבהם חש הגיבור עצמו בושה במעשיו והוא משנה את התנהגותו מתוך שיקול דעת עצמי. כל האמצעים הללו מעידים על רצונו של המחבר הסיפור להורות את הדרך הנכונה, ועל ניסיונו להתקרב למציאות, בהעמידו גיבור ספרותי שאינו מושלם, גיבור שהוא כביכול
"דמות עגולה" המשתנה במהלך העלילה.
עובדת אי השירות של הבנים בצבא גם היא מראה על רצונם להסתגר בד' אמותיהם. החרדים מתנגדים כי בניהם ישרתו בצא, ובן העושה כן נחשב ל"סוג ב', בחברה, והדבר ישפיע על שידוכו, ועל מעמדו חברה.
באחרונה החמיר המצב עוד יותר עקב מגמה לקיצוניות שניתן לאבחנה בשתי הקבוצות. הדבר ניכר במיוחד בקרב צעירים דתיים הפונים לקנאות דתית. צעירים אלו מתויגים בתור "חוזרים בתשובה". הנטיה לרדיקליות זוכה בד"כ לתמיכת המוסדות החברתיים העיקריים של קבוצה זו. במקביל אפשר להבחין במגמות לכיוון השני בקרב קבוצות
החילוניים, הבאות לביטוי במעשי אלימות נגד אנשים ומוסדות דתיים.
במחקר (שלהב, יוסף 1983) שמטרתו להבין את סיבות הסגרגציה המרחבית של האוכלוסיה החרדית בירושלים וחקר הדרכים בהן היא משפיעה על המערך העיוני, נמצא שהאוכלוסיה החרדית מבדילה עצמה מהעולם החיצוני, לא רק כתוצאה משאיפה ליצור מרחב בו אורח החיים החרדי יהיה דומיננטי, אלא בעיקר מתוך התנגדות לאורח החיים החילוני
והרצון להנתק ממנו. לחרדים יש כמה איפיונים מרחבים העשויים להצביע על התפלגות אוכלוסיה זו בירושלים.
במאמר מצוינים 4 מאפיינים: הצבעה, מערכת החינוך, ה"ערוב", וסגירת הרחובות בשבת. ככל שהחברה הישראלית נעשית חילונית יותר הקונפליקט בין יהודים חרדים וחילונים הולך ומחריף, ונטיית הדתיים בכלל והחרדים בפרט להפרדה מרחבית מתחזקת.
החרדים חברים בקבוצה שהיא מכל וכל שיוויונית, ומקבלת את הגדרתה לא ע"י קשרים מדורגים ותוצאה של מו"מ עם קבוצות אחרות אלא עקב דחיה ביקורתית של החברה החילונית וחוסר העזרה והתמיכה שהיא מעניקה ליחיד. הקולקטיב השיוויוני מתנתק מהעולם החיצוני הלא שיוויוני, הרע והטורף על ידי "חומה של מעלות" אשר מגינה עליהם
מבפנים, ובכך מספקת להם את העקרון, העיקרי, להיותם מסוגרים בחברה נפרדת. הבעיה הנוצרת מכך היא יכולת קבלת מרות ע"י השלטון המרכזי.
נקודה נוספת בה הם נבדלים מהחברה הוא הלבוש המיוחד.
סגנון הלבוש של הנשים והן של הגברים המוגדר כסגנון הלבוש חסידישה ממשיך להתקיים כבר שנים רבות. אצל הגברים הוא מתייחס ללבוש השחור או המפוספס האולטרה-אורתודוכסי הוא בניגודו לכל לבוש אחר בחברה הכללית. אצל הנשים הכוונה היא לבגדי נשים רגילים מבחינת הצבע, החומר והגזרה אך המתייחסות בכך שהן:
1.בסגנון שלא נמצא באופנה הכללית.
2.בסגנונות מיושנים: בשימוש שנים רבות בניגוד לסגנונות האופנה המשתנים משנה לשנה. בדרך כלל הם נראים כבגדים מלפני שלושים שנה ויותר. הם יכולים להכיל מרכיבים בסגנון חסידי: ברוקדה משי רקום חוטי כסף, קטיפה לשבתות ופריטים רבים אחרים כמו צווארונים פרופים, חפתים, עניבות ולולאות. טעמן של נשים אלה בלבוש מיוחד
במינו: נעלי לקה שחורות, ריבוי קישוטים, שימוש רב בבדים סינטטיים עם דוגמאות, כשהכל מנותב בהתאם להגבלות הנובעות מטעמי צניעות.
נקודה אחת לא שמים החסידים לב אליה והיא דרך הכנת הבגדים, שכיום נעשית בצורה מודרנית לחלוטין; כנראה כי מנקודה זו הם מתעלמים.
מהאמור לעיל נובע כי החרדים, מעבר לרצון ללבוש את מה שאבותיהם לבשו, מעוניינים להבליט בכך את שוניים מהחברה הישראלית החילונית, שאחרי אלפיים שנות גלות הקימה בארץ מדינה, אולם חילונית. מורת רוחם מבוטאת, לעניות דעתי גם בצורה הזו של התרחקות מכל דבר שמקורו בחילונים: טלוויזיה, רדיו, עיתונות וכד', ויש אפילו
המשווים את ההדבקות להם למושג המתייחס לגויים: "ובחוקותיהם לא תלכו".
קבלה לחברה: החרדים אינם מוכנים לקבל כל אחד לחברת ישראל. הדעה השלטת בדיני ישראל אינה ברורה, אולם השקפת החרדים היא כי מומר או משומד דינו כיהודי לכל דבר, חוץ (אולי) מאי אלו דינים שוליים שאין להם חשיבות ממשית לגבי השאלה העקרונית, דיני ישראל הם לא רק דינים של ישראל, אלא דינים על ישראל ואם ההלכה החילה
אותם על המומר, הרי שגם הוא "ישראל" הוא, היינו- יהודי.
ככל שמספר החרדים גדל, כך גדלו צרכיהם ודרישותיהם. אגודת ישראל, הגוף המייצג הגדול של החרדים מצאה עצמה מחויבת באופן תמידי למצוא צרכים דתיים חדשים של מוסדותיה כך שהיא תוכל ל"סדר" את הממשלה.
למרות האמור לעיל ניתן למצוא מאפיינים גם לשלושת הטיפוסים האחרים.
החברה הגבוהה
ההינדו מהקסטה הגבוהה נהנה, בגלל חברותו, מזכויות ניכרות. זהו אמצעי שבו הוא בצורה קולקטיבית עושה מניפולציה באחרים. תכתיבים אלה אינם נכפים על הקבוצה שלו על ידי קבוצה מסדר גבוה יותר כדי להניח אותו. הן מוכתבים על ידי עצמו כדי להחזיק את הקבוצה שלו, להבטיח שגבולות לא יטשטשו והבדלי הדורות לא ישחקו כתוצאה
מציות רפוי שמאפשר לפעולות לגלוש. ההינדו מהקסטה הגבוהה פועל על פי אסטרטגיה מניפוליטיבית שבה הוא מבטל את עצמו על ידי ציות לכל החוקים הלא אישיים.
צורת חיים זו דומה לצורת החיים של החסידים. בראש חסידים עומד הרבי, שהוא המחליט והוא הקובע את ההררכיה בתוך קבוצתו. הרבי מכתיב את הרשת ההתנהגותית של חסידיו והוא למעשה, בשל חברותו בקבוצה זוכה לטובות הנאה: כל משכורתו ומחייתו ממומנים מקופת הקהל והוא נהנה מכבוד רב. כולם מצייתים לו בכל שטחי החיים: פרנסה,
בריאות, חינוך ואף נישואין.
גם אצל ה"מתנגדים" קיים רב שהוא המחליט ואומר מה לעשות, אם כי רק בנושאים הלכתיים שאינם ברורים, כגון התנהגות הקהילה לפני בחירות לשלטון וכד'.
ניתן להשוות את החרדים לאנשי סין, כפי שמוזכרים בספר. בסין ההררכי חושב באופן טבעי שכל סמכות צריכה להיות מסודרת בדרך יחידה, והדרך היחידה שהסמכות יכולה להיות מחולקת היא בין אלה המוכרים כעליונים לעומת הנחותים. גם אצל החרדים הלמדנים הם אנשים מורמים מעם, ואילו ענשי העמל הם האנשים הפשוטים, בתחתית המדרגה
החברתית.
היצרן
היצרן הגיע לאן שהגיע על ידי הפעלה של האינדיבדואליזם האישי שלו. הוא תמיד יהיה ישיר ויודע את רצונו. הוא פועל על פי אסטרטגיה אישית שהיא אינדיבידואליזם.
לדעת החרדים עיצוב מחדש של העולם דורש מאבק ועימות, במיוחד בגלל שהלא דתיים הינם כל כך עיוורים. אי לכך האדם חייב להיות אינדיבידואליסט.
האידיבידואליזם מביא גם לשוני המחשבתי הזה של הלגטימיות של העולם המודרני מייצג צורת חיים המסורתיות הפסיבית והפונדמנטליזם הפעיל יותר. שניהם דוחים חלק או את כל העולם המודרני, אך בשעה שהמסורתיות הפסיבית עושה כן ע"י הדגשת מעורבותה החיובית במסורת, עמיתיהם האקטיביסטים עושים הדגשה של מה שהיא מסרבת להיות.
לכן האקטיביסטים צריכים להיות במיוחד על המשמר. הם "החרדים" מודאגים לגבי השחיקה העתידית של דרך חייהם היהודית ע"י התפשרות ואימוץ תרבותי. החרדים האמיתיים רועדים ולא יכולים להיות מרוצים ע"י כך שיהיו פשוט פסיביים במסורתיות שלהם. הם חייבים להיות פעילים במחנה התרבותי שלהם, להציג בראש חוצות את "האמת" הדתית
שלהם ולהתנער מתרבות הנוכחית לתרבות אשר אליה הם מכפיפים את רצונם.
העדרה של יציבות והתמדה יהודית חברתית בזמנים החדשים מקנה את הרושם, שתולדות ישראל בזמנים אלו אינם בעיקר אלא תולדותיהם של היהודים, שעשו מה שעשו והצליחו במה שהצליחו כיחידים, ולא תולדותיו של כלל הציבור, המאוחד אחדות חיים מסוימת. אין הציבור אחראי יותר על הנהגתו של היחיד, ואין הציבור נתבע לפקח על מעשיו של
היחיד- כל אחד לעצמו. ניתן לראות בתופעה זו רק תופעה יהודית כי אם תופעה כלל עולמית. מתחילת המאה ה17- אנו רואים כי העולם נעשה יותר קפיטליסט ועם התארגנות השווקים החופשיים ונפילת המונרכיה והפיאודליזם הרי כל אחד יכול לפעול למען עצמו, ורוב האנשים נמדדים לפי עושרם. למעשה בכך יש גזילת רוב ערכיה של היהדות
הגורסת כי "כל ישראל ערבים".
היות והחרדים מעוניינים ביותר התייחסות כלפיהם וכלפי התרומה שהם תורמים לעם הם נוקטים בפעילות מחאה נמרצת. לדוגמא:
1.בראשית שנות השמונים היו מידי ערב שבת הפגנות בפתח תקווה נגד הקרנת סרטים.
2.הפגנות החרדים נגד החפירות הארכאולוגיות בעיר דוד בירושלים (1992).
3.ההפגנות נגד חילול קברים ביפו (1995).
פרופ' ליימן וילציג שחקר את תופעות המחאה בישראל טוען כי מחאות דתיות לרוב עוזרות בשל הרגישות הקיימת בציבור לנושאים דתיים, ובשל הרצון לא להרגיז את הדתיים בקואליציה (הארץ, 3.8.85). לדעתו ישנן סיבות מדוע החרדים מגבילים את האלימות. החרדים ככלל, אפילו הפעילים הקנאים למינהם, רואים את עצמם כביטוי לגטימי של
החברה היהודית המסורתית ושומרי ערכיה. הפגיעה הפיזית או אולי המוות של יהודי אחר, אפילו אם הוא אתיאיסט נחשבת כחילול לא מוצדק וחמור מאוד. השימוש באלימות במטרה לפגוע ע"י קבוצות בעלות אידאולוגיה קיצונית ע"י המייסדים הדתייים או הקיצוניים הפוליטיים נתפסת במימד של שלטון. המשמעות שלה הוא הרצון להנחות את
ההסטוריה. הרוב הגדול של המסורתיים הפסיביים לא מוכנים להנחות את ההסטוריה אפילו אם העמיתים האקטיביים הפונדמנטליסטים שלהם מחוץ לעולם החרדי מוכנים לעשות כן. האלימות היא מאוד מחוץ לתחום לגבי אנשים אשר רואים עצמם כמחוץ להיסטוריה, מחכים לישועה.
בעל טחנה
בעל הטחנה מוצא את עצמו בצד המקבל, לא במובן שחייו הם סבל וניצול, אלא במובן שהוא מוצא את עצמו אובייקט של המניפולציה של מעסיקו.
החרדים חושבים כל העת כי "דופקים" אותם. כולם מנסים להרע להם ובעיקר הציונים החילוניים. ואכן במהלך הזמן אגודת ישראל קיבלה את האופי שלה מנטורי קרתא, ולמרות גישה אוהדת למדינה, הם נעשו עויינים לה. חברי העדה החרדית נראו באופן גובר כגיבורי המאבק החרדי. כאשר המשטרה עצרה אותם או שהיכתה אותם, הפעילים נהיו
לקדושים. אלו אשר צעדו באזיקים או שנראו רצים מחוץ למועדונים היו לעיתים קרובות בחורי הישיבה. האברכים של הישיבה הבדילו עצמן מהקהילה ע"י חומרותם. התהליך היה של מעורבות כוללת ולא מתפשרת.
המעשים הציבוריים והאלימים של המסורתיים הפעילים תוארו כפעולות מחאה עם אלמנטים של אלימות מילולית ופיזית. למעשה היו אלו נטורי קרתא שיזמו את ההפגנות. באופן כללי ההפגנות התפתחו באופן ספונטני וכתוצאה מהתעוררות המהומות ע"י נטורי קרתא הם נהיו לאלימות ופרועות. נזרקו אבנים, נהרסו בריקדות ולפעמים נשברו
זכוכיות. ברם, כאשר אנו חושבים על השימוש באלימות בפעילות הקנאית, יש לזכור שהשימוש של החרדים באלימות היה די מוגבל. כמובן שזריקת אבנים על מכונית עוברת יכל להוביל לקטסטרופה, אך למעשה זה כמעט אף פעם לא קרה. בפעם היחידה (3.4.81) שבה נפגע אדם מאבן, ביקרו אותו אנשי העדה החרדית והתנצלו.
התיאוריה של אלמונד ורבה
התיאוריה שלהם טוענת כי השאלה המרכזית של המדיניות הציבורית בעשורים הבאים הוא התוכן שיהיה לתרבות העולמית החדשה.
הבעיתי לגבי התוכן של התרבות העולמית הוא האופי הפוליטי. התרבות הפוליטית העולמית החדשה ניתן להבנחה- זו תהיה תרבות פוליטית של שיתוף.
התרבות האזרחית אינה תרבות מודרנית אלא זו משלבת מודרניות ומסורת. בריטניה היא דוגמא טובה כיצד תרבות כזו יכולה להתפתח. התפתחות התרבות האזרחית בבריטניה יכולה להיות מובנת כתוצר של סדרת מגעים בין מודרניזציה ומסורת- מגעים חדשים כדי שיכניסו שינוי משמעותי אבל לא חד או מרוכז בזמן, כדי ליצור פיצול או קוטביות.
הפגישה בין מודרניזציה ומסורת יצרה תרבות חדשה- לא מסורתית ולא מודרנית, תרבות פלורליסטית המבוססת על שכנוע בתקשורת. התפיסה של תרבות פוליטית מסייעת לברוח מהפיזור של מונחים אנתרופולוגיים פוליטיים שהתחברו באותה אומה.
הנטיה הפוליטית של אדם יכולה להבחן שיטתית אם נבחן את התנאי הבאים:
1.איזה ידע יש לו על האומה והמערכת הפוליטית שלו במונחים כלליים, ההסטוריה, גודל, כח תכונות חוקתיות ועוד? מה הרגשות שלו כלפי תכונות אלה? מה הדעות השקולות שלו פחות או יותר או השיפוט שלו ודעותיו לגביהם.
2.כיצד הוא תופס את עצמו כחבר במערכת הפוליטית? איזה ידע יש לו לגבי הזכויות, הכח, החובות והאסטרטגית להערכת ההשפעה? כיצד הוא חש לגבי היכולות שלו? אלו נורמות ההשתתפות או ביצוע הוא מכיר ומשתמש בניסוח שיפוט פוליטי או בהגעה לדעה?.
3.איזה ידע יש לו על התבניות והתפקידים, העילית הפוליטית והצעות המדיניות הקשורות בזרימה כלפי מעלה בדרגים של קביעת מדיניות. מה התחושות והדעות לגבי תבניות אלה, מנהיגים והצעת מדיניות?
4.איזה ידע יש לו לגבי זרימה כלפי מטה של אכיפת מדיניות, תבניות, אנשים והחלטות מעורבות בתהליכים אלה? מה רגשותיו ודעותיו לגביהם?
מתוך 4 אלה הם יצרו החוקרים שלושה טיפוסים של תרבויות: נתינית, נתינית משתתפת ופטריאכלית. הפטריאכלים, כשכם כן הם, אזרחים מן השורה אולם לא מתערבים, מחוסר ידיעה או חוסר יכולת להתערב בפוליטיקה. הנתינים הם אזרחים היודעים את הנעשה אולם לא נוטים להתערב, ואילו הנתינים המשתתפים נוטים להתערב בפוליטיקה.
רמות אלו דומות לרמות שמציג ס.א. פיינר בספרו "האיש על גב הסוס". הוא מאפיין חברות שונות לפי רמות התרבות הפוליטית שלהן, וטוען כי בישראל ישנה רמת תרבות פוליטית גבוהה- קרי רוב העם נוטה להשתתף בנעשה בפוליטיקה.
אשר לארבעת הקריטריונים, נראה כי החברה החרדית היא "מדינה בתוך מדינה". אם נבחן את החברה החרדית נבין כי היא מעורה ביותר במערכת הפוליטית, תופסת את עצמה כחברה מלאה בחברה, ובעלת ידע לגבי כל הגורמים והמשתנים הקיימים בחברה, אולם יחד עם זאת מעוניינת להשאר בדלנית.
אשר לרמת הנתינות שלהם, מסקירת פועלם בעבר ובהווה ניתן לומר כי היא נתינית משתתפת:
ההשתתפות המסיבית החלה בשנות השבעים והשמונים. במהלך שנים אלו קרה תהליך של פרטיקולאריזם במחנה החרדי. תהליך זה היה חייב להיות מלווה בירידת כוחו של המחנה, אולם לא כך היה הדבר. אומנם רוב המפלגות הפכו ליותר פרטיקולאריות ויצגו נתח פחות גדול במחנה, אולם את החלל מילאו בצורה מהירה ביותר מפלגות אחרות אשר יצגו
את אותן דעות חסרות, אותן אנו מוצאים במפלגת ש"ס ובמפלגת דגל התורה, וכן בחב"ד אשר הוסיפה נופך מיוחד למפלגת אגו"י.
למפלגות אלו יש את האמביציה ואת האמונה כי הן צודקות במאה האחוזים בדרכן, ולכן יש להם אמונה בדרכם ונכונות להיאבק ולהגשים את מטרותיהם, ומימד רוחני הנותן משמעות עמוקה, היסטורית, למאבקם. סיבות אלו ואחרות הביאו אותן לעימות ישיר עם המפלגות הציוניות, לרבות האשמות פומביות של זניחת הדת, הפקרת העולים החדשים,
והספרדים לחסדי הקיבוצים, במקרה הטוב (דוגמת נאומו של הרב שך במאי 1990, אשר האשים את הקיבוצניקים ב"אכילת טריפות ונבלות". כך קרה כי הגוש החרדי בארץ גדל, והשכיל ל"תפוס" קולות גם ממצביעים לא חרדים (דוגמת ש"ס).
התודעה הפוליטית אצל הציבור החרדי גדלה, והם התגייסו בהמוניהם לטובת המפלגות (לעיתים "הצביעו" גם כאלו שלא יכלו להציע טכנית) המפלגות, הסכינו לנצל את רגשותיו של הציבור הדתי.
תוצאה זו העיבה על היחסים בין הדתיים לחילוניים. רבים מהעם לא רואים בעיין יפה את "השתלטות" החרדים על הממשלה ומודעות כגון "אני חילוני חרד" הופיעו חדשות לבקרים, הנתק החמיר, והרצון לגשר בם הפערים בעם התעמעם. רוב החוקרים מסכימים כי אפקטיביות המגע הבין-גזעי עולה, אם הוא מתקיים באוירה אוהדת ותוך תמיכה
מוסדית. תמיכה זו יכולה להיות" חוק, מנהג, אוירה חברתית, מדיניות ממשלתית וכו'. תמיכה כזו חשובה כי היא יוצרת רציה חברתית המשפיעה על בני אדם לפעול בכוון המגע, אולם אם הבעיה מתחילה מהמנהיגים הרי היא קשה שבעתיים.
החרדים הזכילו גם להקים לובי פוליטי. עסקניהם הם מהבולטים לאור השתדלותם הרבה להשיג תקציבים, וכן בהשתדלותם למען חוקים דתיים.
סיכום העבודה
עבדה זו עסקה בתיוג החרדים ובאפיונם החברתי.
התיאוריה הראשונה היא התיאוריה של וילדבסקי הממפה כל אדם בחברה, לפי השתייכותו לקבוצה החברתית שבה הוא נמצא ולרשת החברתית החיצונית. הוא מביא 4 דוגמאות ל4- הטיפוסים שהוא מציין: טוחן העובד כשכיר, איש החברה הגבוהה בהודו, איש קומונה והאינדיבידואליסט (הנזיר מאפיין את הפונקציה החמישית, הניטרלית).
ניתן כבר להבחין על פי התיאוריה של וילדבסקי שהחברה החרדית נוטה לכיוון האגליטריזם (קומונליות)- קבוצה שדוחה השפעות מחברות מאחר שחדירה של הסביבה לתוכה תשפיע על היציאות והאמונה במסגרת הקבוצה. אי לכך הם מתאחדים ודוחים כל השפעה מבחוץ. למרות זאת ניתן למצוא מאפיינים גם לצורות האחרות, כאמור לעיל.
על פי התיאוריה של אלמונד, החברה מאופיינת כקבוצה אחת ובוחנים אותה לפי זיקתה הפוליטית והשתתפותה בחיי המדינה, והנתינים מסווגים לפי מידת השתתפותם בחיים הפוליטיים של המדינה.
לפי תיאוריה זו ניתן לומר כי החרדים הינם "נתינים משתתפים". הם פועלים בכל שטחי הפוליטיקה, מנסים להשפיע ללא הרף על מהלכי הממשלה בנושאים הנוגעים אליהם, ומנסים אף לשנות את מהלכי הציבור כולו, בעיקר בנושאים הקשורים לדת. הדוגמא אחת מובהקת היא החוק לאיסור יבוא בשר לא כשר או הניסיונות לקבל תקציבים יחודיים
גדולים יותר מידי שנה.
מהסקירה דלעיל עולה כי החרדים מעוניינים להבדל מעל שאר אזרחי המדינה, אולם להשפיע מבחוץ, כך שללא ספק יווצר עימות בין הקבוצות. חומרת העימות בין שתי קבוצות אלה נובעת מבסיסן האידאולוגי. שתי הקבוצות חלוקות על רוב ההיבטים הקיומים של חיי היום יום מה מותר ומה אסור לאזרח לעשות? האם צריכים לשלוט במדינה כללי
המוסר וקובץ החוקים הדתיים או האזרחיים? מערכות אלה קובעות את אורח החיים של כל אזרח ואזרח. לפיכך נודעת להן חשיבות רבה. הקושי הינו שבשני אורחות חיים אלה ישנם רכיבים רבים שאינם ניתנים לגישור, שכל אחד מהם מושתת על בסיס ערכי או דתי מסויים שעליו אין כמובן הסכמה בין הקבוצות. המאפיין המיוחד והפרדוקסלי של
היחסים בין שתי הקבוצות הוא שקבוצה אחת מסכימה שהשניה תנהג ע"פי אורח החיים וכללי ההתנהגות שלה, ואילו קבוצת המיעוט דורשת כי אורח חייה, לפחות בצדדיו הציבורים יהיה לחוק המדינה ולתקן ההתנהגות של האוכלוסיה כולה.
ביבליוגרפיה
*.אטינגר ש., "ההנהגה החסידית בעיצובה", דת וחברה בתולדות ישראל והעמים, תשכ"ה.
*.הלוי יצחק הרב, "הבחירות בפתח", עלון הסברה בנושא היערכות לבחירות, פברואר, 1992.
*.הרטמן,יוסף, החינוך במשנת חב"ד, רשת אהלי יוסף יצחק, תשמ"ה.
*.חיינטי מרים, "סגנון לבוש של חרדים במאה שערים", בתוך שמגר- הנדלמן ל., בר-יוסף ר., (עורכות), משפחות בישראל, ירושלים, אקדמון, 1991.
*.לוי אמנון, החרדים, תל-אביב, 1992.
*.ליימן וילציג, שמואל, מחאה ציבורית בישראל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ב.
*.מלחי אסתר, "ספרות הילדים החרדית כתופעה תרבותית ישראלית", בתוך הראל ש., (עורך), באמת?, בית ברל, 1993.
*.פיינר ס.א.,האיש על גב הסוס; מקומו של הצבא בפוליטיקה; הוצאת מערכות; 1982.
*.פרידמן מנחם, החברה החרדית, מקורות מגמות ותהליכים, ירושלים, 1991.
*.פרידמן מנחם, "המפד"ל בתמורתה- הרקע לירידה האלקטורלית", מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים, 20, תשמ"א.
*.קריזמן בנימין, "המפד"ל בנסיגה?", טורים, 1989.
*.רפאל ניר, "רטוריקה אלקטורלית בישראל", ביקורת ופרסום, 2/1988.
*.שפירא בועז, "ההשתלשלות, המפלגות", פוליטיקה, ינואר 1989.
*. FRIDMAN MENACHEM AND HILMAN SHMUEL, "THE CASE OF THE CHAREDIM", IN MARTIN E., SCOTT R. (ED), FUNDEMENTALISM AND THE STATE, CHICAGO, 1993.
*. LAWRENCE BRUCE B., DEFENDERS OF GOD, SAN FRANCISCO, 1989.
*. ALMOND G.A., VERBA S., THE CIVIC CULTURE REVISITED, BOSTON: LITTLE BROWN, 1965.
*. THOMPSON ELLIS AND WILDAVSKY, CULTURAL THEORY- INTRODUCTION, 1990.
THOMPSON ELLIS AND WILDAVSKY, CULTURAL THEORY, CH. 12.
לוי אמנון, החרדים, עמוד 31.
מלחי אסתר, "ספרות הילדים החרדית כתופעה תרבותית ישראלית", עמודים 45-28.
FRIDMAN MENACHEM ,HILMAN SHMUEL,"THE CASE OF THE CHAREDIM", P.665.
חיינטי מרים, "סגנון לבוש של חרדים במאה שערים", עמוד 344.
THOMPSON ELLIS AND WILDAVSKY, CULTURAL THEORY, CH. 12.
ליימן וילציג, שמואל, מחאה ציבורית בישראל, עמודים 146-148.
ניר רפאל, "רטוריקה אלקטורלית בישראל", עמוד 54.
LAWRENCE BRUCE B., DEFENDERS OF GOD, p.306
שביד אליעזר, "יחסים בין דתיים לבין חילוניים במדינת ישראל", סקירה חודשית, 1986, ל"ג; בן ארי רחל ויהודה אמיר, עימותים בין קבוצתיים, תל אביב, 1988; ברנע מרים ויהודה אמיר, עמדות הדדיות של דתיים וחילוניים ושינויין בעקבות מפגש בינהן, תל אביב, 1981; כהן עובד, "הקונפליקט בין דתיים לחילוניים", ירושלים
1975.
שם
1

תגים:

חילונים · דתיים · דתי · חילוני · חרדי · קונפליקט · חברה · סטיגמה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "תיוג החרדים כקבוצה חברתית", סמינריון אודות "תיוג החרדים כקבוצה חברתית" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.