שבט אפרים ונחלתו במקורות

תקציר העבודה:

ארץ ישראל חולקה, כמצוות הקב"ה לפני הכניסה לארץ, וכל שבט קיבל נחלה, למעט שבט ראובן, שבט גד ומחצית שבט המנשה שקיבלו נחלה בעבר הירדן.
שבט אפרים, בנו של יוסף, קיבל נחלה באזור השומרון, ליד נחלות השבטים של מנשה ובנימין. שבטים אלו ונחלתם מופיעים פעמים רבות במקרא, בהיותם צומת דרכים חשוב בא"י ובשל המאורעות הרבים שקרו בהם, הן מבחינה לאומית והן מבחינה דתית. אפרים, לכן, משמש שם נרדף לכלל ישראל לאחר חלוקת הארץ לשתי ממלכות.
נחלת אפרים ומנשה מתוארת כגוש אחד (יהושוע, טז', א'-ג'), ובתיאור הגבולות משולבים גם פסוקים המתארים לכאורה קוי גבול בין אפרים ומנשה, תוך השטח שנתייחד לבית יוסף בכללו (יהושוע, טז', ה'-ח'). ידיעות אחדות על מושבות בית יוסף שמורות גם בדברי הימים ז', כח'-כט', אבל אינן מתיישבות בדיוק עם אלה שבספר יהושוע.

מטרת עבודה זו היא לסקור את האמור על שבט אפרים במקרא, תוך דגש על הנחלה, ולנתח את התרומה והחשיבות של המקומות השונים בנחלתו למורשת של עם ישראל.
כמו כן העבודה תעסוק בנושא הגורלות של הנחלות. יצויין כי אפרים הוא שם נרדף לעם ישראל כולו בגלל חלוקתו של ירבעם את העם באזור אפרים.

ראשי פרקים:
1. מבוא
2. ברכת משה לשבטים
3. יחוסו של אפרים
4. תיאור גבולות הנחלה
5. ישוב הנחלה והתמורות בה
6. כיבוש הר אפרים והכשרתו
7. ערים מפורסמות
8. סיכום העבודה
9. ביבליוגרפיה

מקורות:

על חלוקת נחלאות לאפרים ולמנשה מעיר ב"צ לוריא כי מרובה מספר המובלעות של אפרים במנשה ושל מנשה באשר ויששכר. אם כך לפנינו שתי בעיות:
א.מה טיבה של תשובתו של יהושוע לבני יוסף?
ב.מדוע נוצרו מובלעות מוזרות בהנחל יהושע את הר אפרים?
נתבונן בפסוק "עלה לך היערה ובראת לך..." (יהושוע יז', טו').
מימי רש"י ועד ימנו רגילים לפרש את התיבה "ובראת" בהוראת כרת, והסברו של הפסוק הוא: 'כרות את עצי היער, ותהיה לך חלקה למזרע'. כך נהגו איכרי צרפת בימיו של רש"י, וכך מובן הפסוק לכל מי שיש לו מושג על יערות הצפון. רש"י מסתמך גם על הפסוק השני, שבו מופיעה תיבה זו (יחזקאל כ"ג, מז): "וברא אתהן בחרבותם, ובו
מדובר על הרג אהלה ואהליבמה אשת הזמה".
פסוק זה ביחזקל קשה שבעתיים מן הפסוק ביהושוע י"ז, כי אין בו אף מילה אחת בצורת לשון רגילה ומקובלת. הניסיון להעזר בו כדי לפרש את התיבה הקשה ביהושוע אינו מבטיח כלל: ואין צורך להרחיק במציאת שורש ברא-כרת. פסוק שיהושוע מתפרש יפה, אם נקבל את הוראתו הראשונה של שורש זה: ברא- היות שלם בגוף, היות בריא, הוראה
זו מצויה לא רק לגבי אדם או בעל חי, אלא גם לגבי צומח: "שבע שיבולים עולות בקנה אחד בריאות וטובות" (בראשית, מ"א, ה'). הוראת התיבה "ובראת"- תבריא את האדמה מהזנחתה ומחליה ותחזיר לה את כוחה, את פוריותה ותנובתה.
על מה תלונתם של בני יוסף? בגורלם עלה ההר ואילו העמק לרגליו- בקעת בית שאן ועמק יזרעאל- הוא בידי הכנענים ואין בכולם לכבוש אותה, ובעמקים הפוריים שבין ההרים התנחלו לפני דורות משפחות רבות מבני אשר ומבני יששכר, משפחות שלא ירדו מצרימה, הם אחים ואין להלחם בהם ולנשלם. אדמתו של ההר אינה פוריה ואין יא נוחה
לעיבוד. את העמק קרא העברי הקדמון יפתח-אל ויזרעאל, כלומר האלוהים פותח את אדמת ומפלח אותה, הוא זורע אותה, אדמת העמק מצמיחה מאליה, ואילו בהר האדמה זקוקה להבראה, כדי שתהיה פוריה ותצמיח יפה.
קודם שנקבע מה טיבו של יער אפרים נבחון מהו יער בלשון התנ"ך, בטבע הארץ ובתפיסתו של העברי הקדום. לוריא משער שמושג זה השתנה בתפיסתנו ובלשוננו במשך הדורות ורק מתוך הכרת הארץ וטבעה נוכל לשחזרו ולהבין את דברי יהושע אל בית יוסף.
כשמדובר ביער בהרי אפרים- אין הכוונה לשטח צומח אילנות, העומדים צפופים זה אצל זה. יערות כאלה לא היו בארץ בתקופה ההיסטורית, ואם נתברכנו בכמו אלה בדורנו על ידי נטיעה שיטתית וטיפול ממושך בנטיעות עד שהם מתגברים על קשיי הטבע, מתעצמים ורוכשים לעצמם סגולות לקיום ממושך- הרי זה חידוש בנוף הארץ, הם בצורתו והן
בתוכנו. היער בהר אפרים אינו דומה לנוסח יער כפי שראה רש"י בצרפת, אלא ארץ גבעות שעליה פזורים פה ושם שיחים ועצים בודדים ללא משטר וסדר, וההר עצמו הוא טרשים וסלעים, ורק פה ושם מצוים בגאיות בין הגבעות חלקות הניתנות לעיבוד.
העברי הגביל בו הקרקע לגבי הגדל עליו, ועל כן הוא אומר: עשיתי לי ברכות מים להשקות מהם "יער צומח עצים". התיבה "יער" אינה מספיקה כדי למצות את המושג כפי שהוא בפניו כיום. בדומה לכך אומר ישעיהו (מ"ד, כג): "פצחו הרים רנה, יער וכל עץ בו": הרינה והשבח הוא בפי היער לחוד, וכל עץ בו לחוד. בניגוד ליער צומח עצים-
יש יער שאין בו עצים, כפי שאפשר ללמוד מדברי ישעיהו: "ביער בערב תלינו ארחות דדנים" (כ"א, י(D. ולא יעלה על דעתו של מי שמכיר את מדבר ערב לחפש שם יער שיש בו עצי אורן ברוש או כל עץ אחר. יער הוא סוג קרקע. הנביא אומר שם: "הריעו תחתיות ארץ פצחו הרים רנה יער וכל עץ בו". כאן מקביל היער להר ולגיא, והקבלה דומה
אנו מוצאים בתהליכים: "כי לי כל חייתו יער בהמות בהררי אלף". היער אינו אדמה ברוכה, להיפך: הוא סימם לאדמה חרסה. הושע אומר: "הושיבו גפנה ותאנתה ושמתיה ליער". ו (ב, יד).
כלומר היער שבפני העברי הקדום אינו קיבוץ של עצים כי אם קרקע הררית ומושג של עץ היער הוא עצים הגדלים בקרקע טרשים. כדי לעבד את אדמת ההר צריך לעקור את השיחים, לסקל את האבנים והסלעים, לבנות באפיק הנחל סכרים שיעצרו בעד זרם מי הגשמים מלסחוף את האדמה: במדרון הקל יש להקים מדרגה ולישרה ע"י העלאת אדמה תחוחה מן
העמק. כך יוצרים שטחים לפלחה ולכרם. לעבודה זו שולח יהושע את בני יוסף כשהוא אומר להם: "כי יער הוא ובראתו והיו לך תצאתיו".
בימנו אנו קוראים לכך הכשרת קרקע, במושג העברי הקדום- הבראת האדמה.
לפי הפירוש המקובל יועץ יהושוע לבני יוסף לכרות את הצעים: וכבר אמרנו שאין במקרא שימוש בפועל "ברא" לגבי פעולה זו, פרט לפסוק הנדון. הפעלים הרגילים הם: כרת, גדע, ונדח, כמו "שקמים גדעו" (ישעיהו, ט', ט').
המפרשים מסבירים את הכתוב: "עלה לך היערה"- אורן היערות, שהשתרע אז על פני שטח גדול בצפון מערבו של הר אפרים, והכוונה היא לאור היערות שהיו במערב ובדרום הרי שומרון. אולם קשה הדבר היות ואופיו של הר אפרים ועולם הצמחים שלו בימי יהושוע לא היה שונה מן המצוי בימנו בשטחים שאינם מעובדים או ברובו של ההר לפני
כמאה שנה, ותיאורים מפורטים של ההר וצמחייתו מלפני שלושה, ארבעה שורות מצויים בידנו בשפע מידי נוסעים חוקרים בני סמך, לא היו בימי יהושוע יערות בהרי אפרים כדוגמת יערות הצפון, כשם שלא היו בדורות האחרונים.
גם הפרשנים המסורתיים לא הבינו את התיבה "ובראת" מלשון כרות עצים. התרגום מדבר על התקנת ההר והתאמתו למזרע. לפסוק טו' הוא אומר: "עם סגי אתן סקו לכון לחורשא ותתך לך תמן אתל". ולפסוק יח': "ארי טורא יהי לך ארי חורשא ותתקיניה ויהי לך מפקנוהי". לפי פירוש זה של "ובראתו" משמע להתקיים, להטיב ולשפר.
את הויכוח שבין יהושוע לבין בני יוסף נבין לפי התרגום שהוא יועץ להם: התנחלו בהר ושבו בו, הבריאו והיטיבו את אדמתו ותהיה לכם תנובה. פירוש זה, יש לציין, עורר התנגדות עזה אצל וייץ. לדעתו "ברא" מתייחס לעץ ולא לקרקע כלומר לשרש את העצים.
בין השאר מסתמך וייץ על המשל שבפני יחזקאל (כא' א')- "אש ביער הנדב", אולם אין זה תיאור ריאליסטי כי אם משל בלבד ואין להבין את המשל ללא קשר לנמשל. המדובר הוא בגזל אדמת יהודה על ידי האדומים שפלשו לכאן בימי החורבן.
העברים שישבו באפרים לפני תקופת ההתנחלות
ברשימת ל"א המלכים שכבש יהושוע נזכרו רק שתי ערים בחבל ארץ זו- תרצה ותפוח. וכיצד יכן שלא נכבש הר אפרים ובכל זאת עברו דרכו וכבשו והתנחלו בעמק ובגליל? את ההסבר לקשיים שלפנינו יש לחפש ברקע הדמוגרפי והמדיני של הארץ. הארץ היתה ברובה מיושבת ישוב עברי קמאי, בו לא נלחם יהושוע, אותו לא השמיד ואת עריו לא ירש.
יוסף מספר לשר המשקים: "כי גנב גנבתי מארץ העברים". יוסף יצא מסביבות חברון והגיע עד דותן. לפיכך קשה לקבוע אם הוא מייחס את השם "ארץ העברים" לכל ההר מחברון ועד עמק יזרעאל או רק לאותו מקום בו אירע המאורע שאחיו מכרו אותו לישמעלים, כלומר לסביבות דותן. אם נרחיב את המושג "ארץ העברים" ואם נצמצם אותו- בשני
המקרים הוא מתייחס לחלקו הצפוני של הר אפרים.
בשירת דבורה נאמר: "אשר ישב לחוף ימים, ועל מפרציו ישכון" הדברים תואמים את תיאור נחלתו של אשר לפי יהושוע י"ט כב'-ל'. אף על פי כן יש בידנו מסורת אחרת המציינת את מקום מושבו של שבט אשר בשטח אחר, רחוק מן הגליל ומן הים. מסורת זו שמורה ללוח היוחסין של אשר שבדברי הימים ז' ל' ואילך. בלוח זה רשומים שמונה
שמות, שהם שמות של ישובים או שמות של אזורי ישוב והם: ישווה, שרח או תנמת סרח, ברזוית, יפלט, שומר או שמר, שועל, שלשה ובראה. כפי שנראה כל המקומות הללו נמצאים בחלקו הדרומי של הר אפרים, בין שכם לבין דרך בית חורון, בנחלת אפרים:
*.ישווה היא חרבת א-סויה מצפון ללבונה.
*.שרח היא הכפר חריס כ15- ק"מ מדרום לשכם.
*.ברזוית כי הכפר בירזית 7 ק"מ מצפון לרמאללה.
*.יפלט אינו שם עיר, זוהי משפעה שבזמן חלוקת הארץ לשבטי ישראל ישבה בחלקו המערבי של השטח המשתרע בין עטרות לבית בית חורון תחתון.
*.שומר היא שמיר שבהר אפרים, עיר מולדתו של השופט תולע בן פואה, איש יששכר.
*.שועל היא ארץ שועל הנזכרת בשמואל א' יג': "ויצא המשחית (מגבע בנימין) בשלושה ראשים: הראש האחד יפנה אל דרך עפרה אל ארץ שועל". לפי זה ארץ שועל היא בין גבע לבין עפרה: שתיהן ידועות היום כא-ג'בה וכא-טייבה. ארץ זו בשינוי קל בשם: ארץ שעלים, נזכרת במסעו של שאול, כאשר יצא לחפש את האתונות, ומקומה בדרומו של הר
אפרים, בין בית-אל לבין עפרה.
*.בארה היא בארות הידועה בימי הכיבוש כאחת מערי הגבעונים. מזהים אותה עם אל-בירה שליד רמאללה.
מכאן מסיקים כי יהושוע לא כבש את הר אפרים, שנפתחו לפניו מעצמו, כי הוא בא לארץ אחרים, אל בני אחר, שישבו בדרום מערב ההר, ואל בני יששכר שישבו במרכזו, ואל עברים רבים אחרים שרין כיום בינו להגדיר בדיוק את עריהם. רב ידוע שהם השתכנו במרבית ערי האמורי. ישובים אלה של עברים קמאים הם ההסבר מדוע התאוננו בני יוסף
ליהושוע: "מדוע נתת לי נחלה גודל אחד וחבל אחד ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ה'". הנחלה המתוארת ביהושוע ט"ז וי"ד היתה ארץ שברובה היתה תפוסה על ידי עברים קמאים, שלא ירדו מצריימה.
ערים מפורסמות
אחד המקומות היותר מפורסמים בנחלת שבט אפרים הוא שילה. זהו אחד האתרים החשובים ביותר בהר המרכזי של ארץ ישראל והיה במחציתו הראשונה של המאה ה11- לפני הספירה המרכז המקודש של האוכלוסיה הישראלית בהר, ובה עמד במשך זמן ארוך המשכן, שבתוכו ניצב ארון הברית.
המקום אינו נזכר בסיפור האבות במקרא (פרט לברכת יעקב) וגם לא מקורות המקראים מתקופת הממלכה החדשה, אך הוא מופיע פעמים רבות בספרות המקראית המתארת את תקופת ההתנחלות והשופטים. המקרא מספר כי בשילה הוקצו הנחלות לשבטים (יהושוע י"ח, י') ונקבעו ערי הלווים (יהושוע כא', ב'). העם התכנס כאן בשעות מצוקה (יהושוע
כב', יב') וגם נחוגו בו מידי שנה חגיגות דתיות שבהם היו יוצאות בנות שילה לחולל בכרמים (שופטים, כא', יט'-כא'). חשיבותה של שילה כמרכז דתי וכמקום מושבה של הנהגת שבטי ישראל הגיעה לשיאה במחצית הראשונה של המאה ה11-, בסוף תקופת השופטים. עלי הכהן ושמואל הנביא, בהיותו נער, פעלו אז במקום, אליו באו עולי הרגל
שהביאו עימם מנחות (שמואל א', ג').
בפרשת מלחמת אבן העזר מוזכרת שילה בפירוט יחסי תוך כדי תיאום המאורעות הדרמטיים שהביאו לחורבנה (שמואל א', ד'). לאחר תבוסת ישראל המערה, שניטשו במבואות המערביים של ההר בקרבת מישור החוף, ניצלו הפלישתים את יתרונם, עליו, ככל הנראה, אל ההר בקרבת שילה, ושרפו את המקום. המקרא איננו מתאר אומרם בצורה ישרה את
קיצה של שילה, אך הדבר נרמז פעמים אחות בספר ירמיהו ובתהלכים (ירמיהו, ז', י"ב, ד"י,כו; תהילים ע"ח, ס'), וגם מתברר מתוצאות החפירות.
לאחר שנהרסה שילה עבר המערב הישראלי דרומה אל הר בנימין ואחר כך אל ירושלים, ושילה עמדה זמן מה בשיממונה. אך בימי ירבעם כבר חודש הישוב במקום (מלכים א', י"ד) עדיין נתקיים בזמן חורבן בית ראשון (ירמיהו מ"א, ה').
שילה מופיעה במקורות ההסטוריים גם בתקופות המאוחרות, והשרידים באתר מלמדים כי היה שם רצף ישובי כמעט מלא עד ימי הבניים המאורחים, אך למידת חשיבותה בימי השופים לא חזרה עוד. היא נזכרת פעמים אחרות במקורות הרבניים, בספרות הכנסיה ואצל עולי הרגל של התקופה הביזנטית כשאשתורי הפרחי מצא אותה חרבה.
מקום האתר
זיהוי של שילה בחרבת סילון חודש ב1838-. מלאכת הזיהוי היתה פשוטה למדי: ראשית, האתר היה ידוע עדיין בימי הביניים ושנית המקורות ההסטוריים מתארים את מקומה של שילה בדיוק יחסי. הכוונה בראש ובראשונה לתיאור הגיאוגרפי המפורט היוצא דופן שבסוף ספר שופטים: "הנה חג ה' בשילו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה
השמש למסלה העלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה" (שופטים כ"א, י"ט).
בית אל מזוהה עם הכפר ביתין שמצפון מזרח לרמאללה, את לבונה יש לאתר בקרבת הכפר לבן שרקיה הסמוך לשילה מצפון מערבו המסילה, כלומר הדרך הקדומה עברה ככל הנראה בתוואי המקורב לכביש ירושלים-שכם של ימנו. כיוון שכך, אין קושי לאתר את מקומה של שילה.
שכם
שכם מופיעה בדברי הימים כעיר הצפונית של אפרים. במערכת הגבולות יהושוע ט"ז ח' אין שכם נזכרת כלל היא מצאת מצפון לגבול, במנשה. שכם עצמה נחשבת למשפה במנשה גם בדברי הימים א' ז' יט'. מכאן ברור כי רשימת ערי הגבול של אפרים ורשימת היחס של מנשה משקפות שני מקורות בלתי תלויים. כיוון שאין בידנו על מידע אודות
חלוקתה הפנימית או אודות גבולה הצפוני של "מדינת שומרון" בתקופה הפרסית, אין כל אפשרות לאמת גבול זה.
"עיה" בעייתית יותר. אהרוני זיהה אותה עם "עית" באזור מכמש (ישעיהו י, כח)- היא "עיה" בנחמיה יא', לה' והעי בעזרא ב', כח', ובנחמיה ז' לב'- כולם באזור מכמש ובית אל. את עיה זו הוא מזהה בחרבת חייס לא רחוק מחרבת א-תל, היא העי הקדומה יותר. אולם מה טעם מצא בעל הפרק למנות עיר לא ידועה, באזור שסקר כבר בראשית
הפסוק? אחיטוב זיהה את עיה עם עיה בבנימין והציע ש"שכן עד עיה" מציין את היקף הנחלה מצפון לדרום. אולם אין בכך מענה לשאלה מדוע בחר בעיר שולית ולא בבית אל שבדרך הראשית משכם דרומה? מה תפקידה של "עיה" בסכימה?
רודולף הבין את הבעייתיות והציע לחפש את עיה בצפון מערב אפרים, באזור נחל קנה. בחלק המקומות מוחלק השם "עיה" ב"עשה". כך מופיע בחלק מגרסות השבעים, בתרגום יונתן ועוד ואף בעל "המנחת שי" העיר המסורת העברית דחתה את הגרסה המקורית שכן ברור שלא מדובר בעזה המפורסמת שבפלשת.
דסמקי הציע לזהות את עזה בכפר עזון, שעל דרך שכם קלקיליה, מצפון לגדת נחל קנה. כמו שכם מדובר גם כאן בעירה מוקדמת למעשה מצפון לגבול מנשה-אפרים, כפי שהוא בא לידי ביטוי ביהושוע ט"ז. הסקר הארכיאולוגי באזור הראה שבעזון עצמה היה ישוב בתקופת הברזל השניה.
סיכום
עבודה זו עסקה בשבט אפרים במקורות והתמקדה בנחלתו.
נחלת אפרים, שכמו כל השבטים עלתה בגורל, לא היה אזור נוח במיוחד מבחינה טופוגרפית, אולם בעיה נוספת היתה בה: העברים ועממי הארץ הקדומים שישבו בה לפני בא שבטי רחל. כנראה ששכנו בחלק ההר הזה לא רק שבטים עבריים ישראליים אלא גם משפחות אחדות לא עבריות, שבדומה למשפחות האבות נדדו בעקבות צאנם מגב ההר עד צפון הרי
אפרים. רק על סמך הנחה זו אפשר ליישב את המסורת הקדומה הכלולה בשירת דבורה: מני אפרים שרשם בעמלק (שופטים, ה', יד).
עמלק זה, הקשור בנגב, היה ודאי איגוד משפחות נודדות בימי הקיץ אל אזור ההרים שם הפתיעם הכיבוש ושם נשארו עד שנטמעו בקרב הכובשים. רק לאחר הכיבוש וימי ההתנחלות הראשונים חלה התגבשותם של משפחות בני רחל לקבוצות מיוחדות של שבטים. כך גם מסתבר מהכתוב בדברי הימים א' ז', כח' המשמש לכאורה המשך לדברים המוסבים על
בני אפרים: לאחוזתם ומושבותם בית אל ובנותיה (שהיא בשבט בנימין) ולמזרח נערן (הגבול בין בנימין ומנשה) ולמערב גזר ובנותיה ושכם ובנותיה עד עזה.
יש להניח כי יהושוע לא כבש את הר אפרים, ולכן בני השבט היו צריכים להתפשר מבחינה טריטוריאלית. ישובים אלה הם ההסבר מדוע התאוננו בני יוסף ליהושוע: "מדוע נתת לי נחלה גודל אחד וחבל אחד ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ה'". הנחלה המתוארת ביהושוע ט"ז וי"ד היתה ארץ שברובה היתה תפוסה על ידי עברים קמאים, שלא ירדו
מצריימה.
בשעת התגבשות זו היתה אפרים קטן ממנשה במנין ובשטח ומכאן המסורת שמספרת שהיה צעיר בניו של יוסף: אולם גרם לו מזלו שנחלתו מוקפת היתה מכל צד שבטים עבריים: מנשה בצפון ובמזרח, בנימין ודן בדרום: ודן בדרום מערב. רק קצה גבולו המערבי היה פתוח אל השפלה הצפונית, אל מול גזר, אונו ואפק, אלא שעיקר ההתנגדות בסביבה
זו הופנתה אל מול דן. לפיכך לא גילה אפרים את כוחו במאבק עם הכנעני היושב בארץ, כדרך שכילו כוחותיהם מנשה ודן שישבו בגבולותיו, וכן לא הסתבך במלחה קשה עם ברית שבטי ישראל, כדרך שנסתבך בה בנימין. בתוך שלווה יחסית זו ניתן לו לאפרים לגדול ולהתגבר ולהתפשט בעיקר צפונה ודרומה מערבה ואף לקחת לעצמו חלקים
מנחלותיהם של מנשה ודן.
התפתחותם של שבטי רחל בכלל, ושבט אפרים בפרט, במרכזה ההררי של הארץ, שהיה חופשי מלחץ זרים עד ימי כיבושיהם הגדולים של הפלישתים והתפשטותם בארץ, הביאה הביאה לידי התהוותו של טיפוס אנושי חופשי וגאה, הוא יהודה, ומרכזה של עמידה מאורגת ומסודרת כנגד כל ניסיונות כיבוש מבחוץ ושעבוד מבפנים, ומהם יצאו כמעט כל
מנהיגי ישראל עד ראשי המלוכה, ואף המלך הראשון בכלל כיבוש הארץ.
מצד שני הביאו תכונות אלו של אהבת חופש לידי סכסוכים פנימיים וסירוב לקבל מרות כללית ולקריעת הממלכה הישראלית לשניים. העלאת אפרים לדרגת ראשון במעלת השבטים בראשית ימי המלוכה מרומזת גם בתהילים ע"ח נט'-סח', שם הסביר הכתוב מדוע עברה ההגמוניה השבטית והגיאוגרפית לשבט יהודה. השושלת הראשונה שמלכה בישראל היא
שושלת ירבעם בן נבט, היתה מבני אפרים. על מוצאה של השושלת שלאחריה היא שושלת בעשא, אין המקרא מספר דבר.
שרידי בני השבט שנשארו בהר אפרים לאחר גלות עשרת השבטים הטמיעו בקרבם את התושבים הנוכריים שהושיבו שם מלכי עשור או נטמעו בקרבם ומהם קם לימים הישוב הכותי השומרוני. יהירותם, התבדלותם וגאונם של בני השבט הזה הם שליבו בישוב המעורב את השנאה למלכות יהודה. הניסיונות שעשו מלכי יהודה האחרונים לפרוש את כנפיהם על
שרידי עשרת השבטים נתקלו בחבלי אפרים בלבד (דברי הימים ב', ל', י-יא). אין ספר שרגשות אלו חלקם רב בהשתלשלותם והתעמקותם של יחסי המתיחות והאיבה בין השומרונים והיהודים בתקופת הבית השני ולאחריה.
לסיכום ניתן לומר כי כמו ברוב הנושאים האחרים בתנ"ך, גם כאן אנו מוצאים כי הסתום אינו מעט. מיקום הישובים אינו ברור כל צרכו וגם שושלות השבטים אינם נהירים לנו. הבעיה העיקרית היא בשוני בין הנוסחים המופיעים הן ביהושוע, הן בספר שמואל, הן בספר מלכים והן בספר דברי הימים.
ביבליוגרפיה
פרשנות מסורתית
*.מפרשים שונים המוזכרים במהלך העבודה.
*.פרשת השבוע, הוצאת מכון הדסה, תש"מ.
*.מעינה של תורה, י-ם ,1974.
*.ירושלמי שמואל, מאורה של תורה- אוצר מפרשים, ירושלים,תשל"ו.
*.הרב נבנצל אביגדור, שיחות לפרשת השבוע, ירושלים, תש"ם.
*.הרב יעקובסון י., בינה במקרא, עיונים בפרשיות השבוע, הוצאת סיני, ת"א, תשל"ו.
פרשנות מודרנית
*.אביגד מ., "מאמרי יהושוע שר העיר ובמות השערים", בית מקרא, תשל"ח, חוברת ב'.
*.אהרוני י., ארץ ישראל בתקופת המקרא, ירושלים, תשכ"ג.
*.אהרוני י., התנחלות שבטי ישראל בגליל העליון, ירושלים, תשי"ז.
*.אורבך אליהו, המדבר וארץ הבחירה, חלק א', תל אביב, תשכ"ג.
*.אחיטוב ש., "עי, העי, עיה, עית", אנציקלופדיה מקראית, ו', ירושלים תשל"ב.
*.גופנא ר', פורת י, "הסקר בארץ אפרים ומנשה", בתוך כוכבי מ' (עורך), יהודה שומרון וגולן- סקר ארכיאלוגי משנת תשכ"ח, ירושלים, תשל"ב,
*.גליל גרשון, "הערות למגילות היוחסין של אפרים", בית מקרא, תשל"ו, עמוד 123.
*.וייץ יוסף, "כי יער הוא ובראתו", בית מקרא, י"ד, תשכ"ב.
*.לוין יגאל, "נחלות אפרים ומנשה בתפילת בעל ספר דברי הימים", מחקרי יהודה ושומרון, 1993.
*.דמסקי א., "רשימת היחס של מנשה ומיקומה של בת צלפחד", ארץ ישראל, ט"ז, ירושלים תשמ"ב.
*."יחסי גומלין שבטיים", מרחבים ב~, 1970, עמודים 49-75.
*.יפת ש, אמונות ודעות בספר דברי הימים ומקומן בעולם המחשבה המקראית, ירושלים, תשל"ז.
*.לוין יגאל, "נחלות אפרים ומנשה בתפילת בעל ספר דברי הימים", מחקרי יהודה ושומרון,4, 1993.
*.כוכבי מ., (עורך), יהודה, שומרון וגולן, ירושלים תשל"ב.
*.לוריא ב"צ, "בארץ שמרון", בית מקרא, תשמ"ג.
*.מלמט א., ישראל בתקופת המקרא, ירושלים, תשמ"ג.
*.עלי שיח, 1980, כרך 24.
*.פינקשלטיין ישראל, הארכיאולוגיה של תקופת ההתנחלות והשופטים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1986.
*.קויפמן יחזקאל, תולדות האמונה בישראל, תל-אביב, 1965.
*.קויפמן י., הסיפור המקראי על כיבוש הארץ, ירושלים תשט"ו.
*.קלאי זכריה, נחלות שבטי ישראל, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1967.
*.קלאי זכריה, גבולותיה הצפוניים של יהודה, ירושלים, תש"ך.
*.WRIGHT G.E, SHECHEM, NEW-YORK, 1965.
*.KALLAI Z. "THE SATTLEMENT TRADITIONS OF EPHRAIM: A HISTORICAL STUDY" ZDPV, 102, 1986.
*.MAZOR L., "THE ORIGIN AND EVOLUTION OF THE CURSE UPON THE REBILDER OF JERICHO", TEXTUS, 14, 1988.
*.BURNEY C.F., ISRAELS SETTELMENTS IN CNNAN, LONDON, 1921.
לוין יגאל, "נחלות אפרים ומנשה בתפילת בעל ספר דברי הימים", עמוד 60.
הרב יעקובסון י.,בינה במקרא, עיונים בפרשיות השבוע, עמוד 54.
ירושלמי שמואל, מאורה של תורה- אוצר מפרשים.
יפת ש, אמונות ודעות בספר דברי הימים ומקומן בעולם המחשבה המקראית, עמוד 18.
KALLAI Z. "THE SATTLEMENT TRADITIONS OF EPHRAIM: A HISTORICAL STUDY",PP.68-74.
מלמט א., ישראל בתקופת המקרא, עמוד 41.
MAZOR L., "THE ORIGIN AND EVOLUTION OF THE CURSE UPON THE REBILDER OF JERICHO", PP.1-26.
גליל גרשון, "הערות למגילות היוחסין של אפרים", עמוד 123.
קלאי זכריה, גבולותיה הצפוניים של יהודה, עמוד 17.
BURNEY C.F., ISRAELS SETTELMENTS IN CNNAN, P.54.
NOTH J. P.103, בתוך קלאי, עמוד 129.
קלאי זכריה, נחלות שבטי ישראל, עמוד 122.
קויפמן י., הסיפור המקראי על כיבוש הארץ, עמודים 40-41.
קלאי זכריה, נחלות שבטי ישראל, עמוד 131.
קלאי זכריה, שם, עמוד 140.
יוחנן אהרוני, "רבבות אפרים ואלפי מנשה", עמוד 40.
אהרוני י., ארץ ישראל בתקופת המקרא, עמוד 216.
אהרוני י., התנחלות שבטי ישראל בגליל העליון, עמוד 122.
יוחנן אהרוני, "רבבות אפרים ואלפי מנשה", עמוד 38.
WRIGHT G.E, SHECHEM, P.123.
כוכבי מ., (עורך), יהודה, שומרון וגולן, עמוד 198.
יוחנן אהרוני, "רבבות אפרים ואלפי מנשה", עמוד 40.
אנציקלופדיה מקראית, מקר' ו', טורים 179-180.
אביגד מ., "מאמרי יהושוע שר העיר ובמות השערים", עמוד 163.
לוריא ב"צ, "בארץ שמרון", עמוד 215.
אורבן אליהו, המדבר וארץ הבחירה, עמוד 275.
לוריא ב"צ, "בארץ שמרון", עמוד 219.
וייץ יוסף, "כי יער הוא ובראתו", עמוד 97.
פינקשלטיין ישראל, הארכיאולוגיה של תקופת ההתנחלות והשופטים, עמוד 183.
פינקשלטיין ישראל, שם, עמוד 186.
אחיטוב ש., "עי, העי, עיה, עית", עמוד 572.
לוין יגאל, שם, עמוד 61.
דמסקי א., "רשימת היחס של מנשה ומיקומה של בת צלפחד", עמודים 70-75.
גופנא ר', פורת י.,"הסקר בארץ אפרים ומנשה", עמודים 195-241.
1

תגים:

חלוקת · עשר · הארץ · ארץ · קרקע · כנען · שניים · השבטים · שטח · תורה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "שבט אפרים ונחלתו במקורות", סמינריון אודות "שבט אפרים ונחלתו במקורות" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.