אליהו הנביא

תקציר העבודה:

מבנה פרקים י"ז-י"ט במלכים א'
ואישיותו של אליהו הנביא

תוכן הענייניםhy0457 -
1. הצגת העבודה
2. הצגת פועלו
3. הקושי בפסוקים המתארים את פעולתו
4. ציות הנביא
5. ביצוע הפעולה הנבואית
6. שכנוע בדברי נועם
7. הצגת הבעיה והגדרתה בפני העם
8. ביבליוגרפיה

מטרת העבודה
מטרת חיבור זה הוא לסקור את פועלו של אליהו הנביא ואת הקשיים בסיפורים
אודותיו בספר מלכים א' פרקים י"ז- י"ט, בהם מסופר על התגלותו של אליהו ועל
נדידותיו, שסופם בהתגלותו לפני העם בכרמל.

מקורות:

מבנה פרקים י"ז-י"ט במלכים א'
מבנה פרקים י"ז-י"ט במלכים א'
ואישיותו של אליהו הנביא
תוכן
1. הצגת העבודה
2. הצגת פועלו
3. הקושי בפסוקים המתארים את פעולתו
4. ציות הנביא
5. ביצוע הפעולה הנבואית
6. שכנוע בדברי נועם
7. הצגת הבעיה והגדרתה בפני העם
8. ביבליוגרפיה
מטרת העבודה
מטרת חיבור זה הוא לסקור את פועלו של אליהו הנביא ואת הקשיים בסיפורים אודותיו בספר מלכים א' פרקים י"ז- י"ט, בהם מסופר על התגלותו של אליהו ועל נדידותיו, שסופם בהתגלותו לפני העם בכרמל.
הצגת פועלו
אליהו היה נביא בישראל בזמן אחאב ואחזיהו. כינויים רבים היו לו ואחד מהם הוא "התשבי מתושבי הגלעד" (מלכים א', י"ז). אי לכך ראו כמה חוקרים יסוד להערכה שאליהו לא ישב במקום מסויים בלבד אלא נמנה על כת הרכבים שחיו חיי נדודים.
אף במלחמתו הקנאית של אליהו בבעל ובקנאתו לה' רואים חוקרים אלה קו מיוחד, שהיה לדעתם אופייני לרכבים אך לא לעם בכללו- ישיבה על אדמתו. ואולם המקורות שלפניו מעידים שהתנועה שהקים אליהו מצאה תמיכה מרובה בתוך המוני העם. כמו כן אנו למדים מתיאורי נדודיו של אליהו (מלכים א', יז) שלא פרש מן הישוב מטעמים עקרוניים
אלא מחמת מסיבות שהוטל לתוכן בתוקף תפקידו הנביא או מפני שהוצרך למצוא את פרנסתו בימי הבצורת.
אי לכך נראה שאליהו היה נמנה על אותו חבר הנביאים ביהודה ובישראל מימי אסא ואילך שנלחמו על טהרתה של עבודה ה', אלא שאליהו החריף מלחמה זו והביא אותה לידי מצב של התנגשות בהכריזו על רעיון הקנאה לה'- רעיון שלא רק ששלל בהחלט כל עבודת אלוהים אחרים בצידה של עבודת ה' בישראל, אלא אף חייב מלחמה עד הסוף בעבודת
אלוהים אחרים כזו. עמדה קיצונית זו שהתבטאה בסיסמא: "קנא קנאתי לה' אלוהי צבאות" (מלכים א' י"ט ,י) היתה שונה ביסודה מן ההשקפה הפוליתאיסטית שלא התנגדה מעולם התנגדות עקרונית למזיגתם של פולחנים דתיים זה בזה או למציאותם של פולחנים דתיים שונים זה בצד זה. אין ספק בדבר שאף איזבל, שנלחמה בקנאים מסוגו של
אליהו, לא יכלה להתנגד לעבודת ה' בישראל.
ההתנגשות בין אליהו ומתנגדיו נבעה איפוא מתוך תפיסה דתית שבעינהם של שכני ישראל הפוליתאיסטים לא היתה מובנת כל עיקר ושנוסף על כך היתה עלולה לגרום לקלקול היחסים בין ישראל לשכנותיה.
הקושי בפסוקים המתארים את פעולתו
ההרגשה בפרקים אלו היא שיש לנו קומפילציה של מאורעות הבאים אחד אחרי השני על מנת למסור מסר רב משמעות אחד. מסקנה זו מבוססת על שיכלולי סגנון ומבנה ועל קשיים עניינים ומתיחויות תוכניות, אולם בהם ישנם קושיות לא מעטות.
בין הפרקים הללו: כלכלת הנביא ע"י העורבים ועד לאחר התגלותו בכרמל עוברים שלוש שנים, ולדעת החוקרים הניסים המסופרים באמצע: כלכלתו ע"י העורבים, האלמנה ובנה בצרפת והחייאת בן האלמנה באים ליצור רושם אצל הקורא בדבר רציפות העניינים ובדבר גדולתו של אליהו. במוטיבים הללו אין שום קו אופייני לדמותו של אליהו הנביא
כפי שאין כאן גם התפתחות משמעותית ממעשה ניסים אחד למשנהו. יתירה מזו: להחייאת הילד אין אפילו זיקה עקיפה שבעקיפה לבצורת- פרט לקשר הפורמלי גרידא שבאזכור בן האלמנה, ולפיכך לא היה הסיפור חסר אילו הושמטה פרשת ההחיאה.
קושי נוסף בפסוקים הוא התבלטותו של אחאב בכרמל. בפרק י"ח מסופר כיצד פגש אליהו את עובדיה ואחר כך את אחאב. אליהו אינו מזכיר את עצירת הגשמים ואת הבצורת. הוא אינו מזכיר את מעשי אחאב בשעת המזבח בכרמל ולכן ניתן לתמוה האומנם כרע אפיים לה' יחד עם כל העם? האומנם הצטרף ליורדים לנחל קישון והיה עד דומם להריגת
נביאי הבעל. מוזרה גם שתיקת המספר אודות מעשי העם שעה שהשמיים התקדרו והגשם המקווה ירד על הכרמל. ארי ככלות הכל היה זה העם שהוכיח בדיבורו, והנה לא זו בלבד שאין הנביא משתף את העם בבשורתו לאחאב, אלא שגם המספר נמנע משם מה מנוסחת הסיום השכיחה אודות שיבת המתכנסים איש לביתו.
לקושיות אלה מתווספים קשיים חומרים המכבידים את הבנת פרק י"ט: ראשית חסרה התמונה על השאלה "מה לך פה אליהו" הבאה הן לפני התגלות ה' והן לאחריה, ועמה נכפלת גם תשובתו של אליהו החוזר על דבריו "קנא קנאתי" משל לא אירע בינתיים דבר. משמעותה של התיאופניה לה זכה הנביא נשארה סתומה למרות הפירושים הרבים שהוצעו
להבהרתה. עוד פחות מכך נהירה הזיקה של הופעת האלוהים להקשר הרחב שבו היא באה- לאות האש בכרמל שקדם לה, ולעונש החורבן שלאחריה. מכל מקום לא כל החוקרים מוטרדים מכך שאין לפנינו תיאור של מביית יהוא וחזאל בידי אליהו ומכך שיש פער בין הצו למשוח את אלישע לנביא לבין מינויו כמשרת.
בעיות מבניות אלו הולידו שתי מונוגרפיות על אליהו הנביא מפרי עטם של פורר (1957) ושל שטק (1968).
פורר פותח בניתוח ספרותי של פרקים י"ז- י"ט אולם בניתוחו אינה מגיע לידי פירוש הסתירות המבניות. החידוש שלו הוא בעלאת תיאוריה אודות דרך התהוותה של היחידה הסיפורית שבפרקים הללו. לדעתו של פורר, היא מורכבת מארבע סיפורים: הבצורת ומתן הגשם, במבחן בכרמל, התאופניה בחורב, מינוי אלישע, ומחמש אנקדוטות (נס המזון
בנחל כרית, נס המזון בצרםפפת, החייאת בן האלמנה, הפגישה עם עבדיהו, נס המזון במדבר). הבנחה זו בין מסורת לאנקדוטה מושתתת על שיקולים הסטורים וטיפולוגיים המעורבים זה בזה ללא הפרד. במאורעות הוא רואה פיתוח של מאורע הסטורי ואילו האנקדוטות ניכרות באי סבירותן ההסטורית או במוטיבים האגדתיים שבהן. ההנחה
ההיסטורית, אליבא דפורר היא שאחאב נקט מדיניות נויטראליסטית כלפי שני חלקי האוכלוסיה, הישראלים והכנענים ועורר בשל כך את וגזם של נביאי ה'. ומכאן שאיזכור של רדיפת כלל הנביאים או של הסתתרות אליהו דיו להעיד על אופיו האנקדוטלי ומעמדו התניני של הטקסט שבו הוא מופיע.
מחקרו של שטק נקי מהליקויים המתודולוגיים והשיקולים ההסטורים והספרותיים. מובנית זה בזה בבהירות מירבית. שטק מאבחן שלוש תחנות עיקריות בתולדות המסירה של סיפורי אליהו המשתקפות בשלוש תשובות הניתנות על שאלה אחת, שהעסיקה לדעתו את כל נושאי המסורות לדורותיהם: בין האשמה על הצרות שה' מביא על עמו מוזכר המפגש
ומושמט התיאור המקורי של פגישת אליהו ואחאב ומוכנס תחתיו האישום: "עוכר ישראל". ואילו בתחילת שלטונו של יהוא, נדחק הצורך להצדיק את הריגת איזבל הגבירה ויהורם המלך, ולהעניק לגטימציה להמתת עובדי הבעל. לשם כך הוזחה האשמה העיקרית אל המלכה הנוכריה ואילו הכחדת נביאי הבעל יוחסה לאליהו בבחינת מעשה מתווה דרך
המחייב השלמה בידי תלמידו אלישע. שלב המסירה השלישי היה בסוף ימי יהוא או בימי יהואחז כאשר המלוכה שיתפה פעולה עם חוגי הנביאים. עתה הועברה האשמה מבית המלוכה אל העם עצמו על ידי השמטת הסוף המקורי של פרשת אליהו במדבר באר שבע, והמרתו בסיפור חדש שעיקרו בקובלנתו של הנביא בחורב: "כי עזבו בריתך בני ישראל"
(י"ט, 1) ובמענהו של ה' בדבר השמדת רוב העם תוך הבטחת קיומו: "והשארתי בישראל שבעת אלפים" (י"ט, 18).
ציות הנביא
ההודעה הלקונית שהשמיע אליו באוזני אחאב על הבצורת הממשמשת ובאה אינה מובהרת בלי מודע ורקע על חטאי אחאב בבעל. גם ההתיחסות אל איזבל בגוף הסיפור כאל אישיות מוגדרת מחייבת להניח שכבר קודם לכך מסופר עליה.
הודעת אליהו לאחאב אודות הבצורת באה ללא ציון של מקום הפגישה וזמנה ובלי תיאור נסיבותיה ואופן סיומה. כמו כן לא הסמיך הנביא את דברו על התגלות שקדמה להופעתו וכן אין הוא נזקק לנוסחת השליחות "כה אמר ה'". יש המסיקים מאי איזכור בולט זה של צו ה' שאליהו הוא הוא שהביא את הבצורת על עם ישראל ביוזמתו שלו ושהוא
היה מוכן להסתכן בשבועה כה נועזת על דעת עצמו. מכל מקום יש המניחים שלא הובא לתיאור מתן צו ה' לאליהו לומר למלך מפני שצורה זו היתה מקשה את ניסוח ההיגד הנבוי בצורת שבועה אישית: "חי ה' אשר עמדתי לנפיו אם יהיה השנים אלה טל ומטר כי אם לפי דברי". מיקוד זה של הקונפליקט על אישיות הנביא הוא חלק מהותי של הבשורה
שבפיו: הדרך לגשם עוברת מעתה את נביא ה' בלעדי דברו לא היה טל ומטר. הבצורת- שנועדה להפגין בעליל את אי יכולתו של האליל להעניק טל ומטר חייבת להתחיל ולהסתיים בדברו של נביא ה' למען לא יופק לקחה. יתר על כן, בהתניית מתן הגשם בדברו של אליהו יש משום קריאת תיגר לא רק על הבעל אלא גם על נביאיו. כשלונם המתמשך
בהורדת הגשם הוא שיפתח את לב המלך לדברו של נביא ה'.
אין המספר מוצא לנחוץ לספר מה היתה תגובת המלך על ההתגרות החמורה של הנביא וכנראה יש להסיק מכך שאחאב נמנע מכל תגובה דרמטית: לא נענה לנביא ולא איים עליו. ואכן לא מסופר שאליהו ברח לנחל בגלל סכנה שבעין, אלא שהוא הלך לשם אנוס היה על פי הדיבור. בשתי דרכים מבליט המספר את הישמעותו זו של הנביא: על ידי היגד
המפורש (י"ז, 5) ועל ידי הקהלה ארכנית בן הצו וביצועו:
"ויהי דבר ה' אליו לאמר: לך מזה ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית אשר על פני הירדן... וילך ויעש כדבר ה', וילך וישב בנחל כרית אשר על פני הירדן" (י"ז, 2-5).
להסתתרות הנביא מחוץ להישג ידו של המלך יכול להיות גם פן של הגנה, אך בנסיבות המתוארות ברי שפן הבנה זה הינו משני. העלמות הנביא כאן היא רכיב חיובי של פעולתו הנבואית והיא נועדה להמחיש את ההחלטיות של רצון ה', כל עוד הוא בתוקף יעלם נושא דברו. אמת, בבוא הזמן עתידה היעלמות אליהו למנוע באורח מעשי את אחאב
מלנבות להפסיק את הבצורת על ידי שימת יד על הנביא, אך עיקרה הוא בכלל שכבר מעתה היא מעניקה לבצורת מימד נוסף: לעצירת ברכת השמיים מצטרך ניתוק המגע. על כן מוטעם שהנביא יצא להסתתר עקב ציות לצו מפורש אשר ניתן מיד לאחר הכרזת הבצורת ושהוא לא חזר להיראות אל המלך עד שלא נצטווה על כך במפורש מפי ה' לקראת סיומה
(י"ח, 1).
לצו נתלוותה הבטחה: מחוץ לתחום הישוב תהיה כלכלתו של הנביא על ה': עורבים יביאו לו לחם ומים ובשר ומן הנחל ישתה. הודות לצירוף זה של הניסי עם הארצי לא נותק הנביא המבודד משותפות הגורל עם בני עמו הנענים. עם החרפת הבצורת יבש גם נחל כרית, ללמדנו שבתוכי ההויה הניסית לא נעקר הנביא מספירת הקיום האנושי. באין
מים בנחל, אין אליהו יכול להישאר במסתור וכך מסתיימת סציינה זו תוך צפיה ברורה להתפתחות חדשה.
ביצוע הפעולה הנבואית
בקריאה פשטנית ניתן להבין כי במקרים מסוימים אליהו זונח את שליחותו. בהליכתו "אל נפשו" משליך אליהו מאחורי גוו את נטל שליחותו, את המלך והמלכה ואף את הממלכה שפעל בה, ממלכת ישראל, הוא נוטש בעברו ל"באר שבע אשר ליהודה". בהליכתו לבאר שבע "יצא לו מתחת רשות אחאב ומארצו והלך לו אל ארץ יהודה מפחדו מ"איזבל"
כדברי הרד"ק ונראה כי הליכתו אינה רק בחירה מפני אלא גם הליכה אל נפשו- נפשו היא מחוז חפצו. איזבל ביקשה את נפשו והוא אכן רואה בנפשו את חזות הכל. בבאר שבע, המסמלת את גבול נחלתם של בני ישראל, גבול הארץ הנושבת ש"מדן ועד באר שבע" מנתק אליהו את הקשר האחרון עם שליחותו הנבואית.
אולם לא כך. התבוננות במלאכתו מראשיתה מעלה רושם אחר.
כאשר אליהו מגיע לאלמנה הוא היה אמור לגלות לה את צו ה'. הוא נכנס לארץ שהיתה מלאה בעבודת הבעל, שהיתה מקור הבעל, ואכן בהגיע אליהו אל פתח העיר הוא היה נתוך בלבטיה של סיטואציה נבואית טיפוסית אם כי זעירת מימדים: הנמען של דבר ה' לא היה מלך או ציבור אלא רק אלמנה צידונית אחת. רש"י מעיר כי אליהו למד מאליעזר,
ואכן מעשיהם היו דומים משלוש בחינות: שניהם החליטו לזהות את האישה באמצעות נסיון, שניהם ישמו את הניסיון על מועמדת שלפי מראה עניהם תאמה את הדרישות (והנערה טובה מאוד, בתולה- ואשה אלמנה מקוששת עצים) ושניהם התרשמו עוד טרם הופעת המועמדת.
אליהו העמיד את האישה במבחן אמונה ומשנוכח אליהו שהאלמנה מוכנה להפסיק את מלאכת איסוף הזרדים כדי להשקות נכרי שכמותו מים מיהר להציב לפניה אתגר קשה פי כמה: פת לחם לרעב בעת רעב. היא מעידה עליה גם את מיעוט הזרדים שבידה- שהמדובר הוא בפת לחמה האחרונה, ושעל כן אין חובת הכנסת אורחים תופסת לגביה.
אליהו לא ראה בסירובה משום מרי. אדרבה: הוא היטב לזהות ולהזדהות עם פחדיה ומצוקתה: "ויאמר אליה אליהו אל תראי". בה בעת הוא מקטין את דרישותיו ומצד שני הוא מדגיש שצו ה' כולל את הכרתה בזכות הקדימה של נביאו: "...לי בראשונה והוצאת לי ולך ולבנך עשי באחרונה". אם יעמוד לה כח אמונה להפריש לו מעיסתה את הראשית
בחינת ביטוי להכרה ש"ה' אלוהי ישראל"- ולא הבעל הוא הנותן "גשם על פני האדמה", רק אז לא תחסר קמח ושמן עד תום הבצורת. מבחן האמונה של האלמנה היה מבחן הנבואה של אליהו ובעשותה כדברו היתה התחלה להצלחתו.
לאחר הדברים האלה חלה בנה היא לא יכלה להצדיק עליה את הדין הקשה מפני שיחסה את מיצויו האכזרי לעצם נוכחותו של אליהו בביתה. היא נענתה לאיש האלוהים הנושא את דבר האל, אך התקוממה נגד איש האלוהים מזכיר העוון בהטיה בו "מה לי ולך איש האלוהים" הריהי מנתקת על קשר וזיקה עימו באומרה "באת אלי להזכיר את עווני
ולהמית את בני, הריהי אף שוללת למפרע את היענותה הראשונית- מעיקרה לא היתה צריכה להכניסו לביתה.
בתשובת אליהו לאלמנה "תני לי את בנך" בולטת לא רק היענותו המעשית אלא גם הימנעותו מלבוא עמה בריב על דבריה. גילויים אלה של הזדהות והבנה לא הושלמו הפעם. בניגוד לתפילת משה בספר שמות (ו', 1) אליהו צפה לתיקון המעוות- להחייאת האל. לפיכך צירף מעשה לדיבור וניסה במיטב יכולתו להשיב את הנער לחיים. שלוש פעמים
התמודד על הילד ומשלא היה די גם בכך חזר וקרא אליו.
שכנוע בדברי נועם
לאזכור של האלמנה יש מקבילה בדברי עובדיהו. המונולוג הנרגש של עובדיהו נתפרש כבעל עקביות פנימית וכח שיכנוע רב. הנושא המלכד את כל רכיביו הוא המחאה הנואשת של ירא ה'. יש להניח כי ההקבלה השיתטית המעובדת לפרטיה של העימות אליהו עובדיהו עם שתי הסצינות שבצרפת נועדה למקד את תשומת הלב בבעיה כרונית- אי מובנותו
של נביא ה'. הכנת אליהו לקראת השעה בה יטיח כנגדו מלך ישראל שהוא עוכר ישראל החלה בצרפת והושלמה במבואי שומרון. על הרקע של "מה לי ולך" (י"ז 18) ומה חטאתי אין לייחס בפשיטות את איבתו של אחאב כלפי הנביא לרשעותו של המלך. עוקצה של הבעיה הוא בכך שאפילו מצילי נביאים ומכלכליהם יכלו לראות באליהו את עוכרם.
ופתרונה- ביכולתו של הנביא לכבוש את עלבונו ועלבון שליחותו, לחוש את פחדיהם של הנרתעים מפניו ואף להזדהות עם תביעת הצדק שלהם. משיתגבר על כאבו לנוכח ממדיה המדהימים של החשדנות ימצא את הדרך להרגיע, לאשש ולשאת ברכה והצלחה.
האלמנה ועובדיהו כאחד נזקקו לשבועת בה' כדי לשכנע את הנביא באמיתות תיאורם את חומרת המצב בו היו נתונים. אליהו בא להרגיע את שניתן בעזרת המידע אוות העתיד, מידע שאושש אך הוא על ידי הבטחת ה' או שבועה בשמו. אליהו לא התווכח עם החרדים לחייהם ולא הוכיחם על פניהן. אדרבה, בספקו להם נתונים חדשים אשר לא היה
באפשרותם לשערם, הריהו מעניק מעין אישור להסתייגותם הראשונית, והיעענותם של השניים הושגה לא רק מכח ההבטחות שהעניקו לצו השרירותי סבירות אלא גם בגין רגישותו האנושית שהופעתה בצידה של התביעה הנבואית הפתיעה לא פחות.
גם פרשת העמדת אחאב בניסיון תואמת את הדגם האחיד אותו מצאנו בניסיונות שניסה אליהו את האלמנה ואת עובדיהו: היענות ראשונית-התנגדות תוקפנית- שיתוף פעולה.
הצגת הבעיה והגדרתה בפני העם
באמור אליהו "אני נותרתי נביא לה' לבדי ונביאי הבעל ארבע מאות וחמישים איש" (פסוק כ"ב) כוונתו העיקרית היא להגדיר את יחסי הכוחות שיתמודדו במבחן הביצוע. יחד עם זאת נועדה לשון "נותרת" לאפיין את דרכם. נביא ה' מכריז הזה על נכונותו להתמודד עם העוצמה המאסיבית של 450 נביאי הבעל על רקע האיבה הנוראה כלפי נביאי
ה' שהתבטאה בהכחדתם הפיזית.
בקביעת תנאי המבחן לפרטיהם משתקפת תבונתן היתרה של אליהו. ראשית חוכמה הוא כפה על יריביו עם עצם ההתמודדות ואת כל תנאיה על ידי שנמנע מלדון עמהם אודותיה, אלא הגיע לידי הסכם עם העם מעל לראשיהם. להישג ראשוני זה יש פן נוסף שכן נציגי העם- אותם הפך על ידי הצעתו מנאשמים באי הכרעה לשופטים המתחייבים לנקוט עמדה-
ענו עתה פה אחד במענה נלהב: "ויען כל העם ויאמר: טוב הדבר".
לאחר שכפה על נביאי הבעל את רמת העשת האמונה שלו הוא העניק להם בנדיבותו המודגשת הן את זכות הבחירה בין שני הפרים (מום זעיר עלול לגרום לכשלון חרוץ בכגון אלה) והן את זכות הקדימה בשחיטת הפר, באשר הם רבים. מי שיודע וחש שבעבור נביא ה' הבעל אינו אלא לא אל יבין שלגבי אליהו היתה הוכחת חוסר כוחו של הנבל מרכיב
הכרחי של המבחן הגורלי וברי שהשקידה על השפעה פסיכולוגית מרבית חייבת שהיענותו המהירה של ה' לא תקדם את מאמציהם הממושכים של נביאי הבעל ואף לא תבוא במקביל להם. כדי שכל הנוכחים יכירו בכך שה' הוא האלוהים ולא הבעל צריך היה אליהו לדחות את קריאתו שלו עד לאחר שהכל יווכחו בכשלון הגמור של יריביו.
הקריאה לבעל, הפסיחה סביב מזבחו וההתגודדות בחברות וברחמים תוארו באכירות ואילו בניית המזבח והכנת הזבח נרמזו רק אגב אורחא. מכאן משמע כי בדאגה לביצור תוקפו של המבחן שקד אליהו כאמור גם על הבהרת משמעותו. בהתקבצות מסביב למזבח ה' ההרוס כשלעצמה היא משום הזכרת עוון המצטרפת לתוכחה אודות רדיפת נביאי ה'. שיקומו
של המזבח העתיק נועד להמחיש בעליל את חזקתה של עבודת ה' באתר הזה, ואילו בניית מזבח משתיים עשרה אבנים באה לסמל את הברית עתיקת הימים שבין ה' לבין שניים עשר שבטי ישראל ושמא אף להקים מחיצה בין נביאיו של האל הזר. רש"י מפרש שבאמצעות האות העלה אליהו ארוכה לעבודת ה' המוזנחת.
אליהו כפל את דבריו (פסקים 36 ו37-). בראשונה הוא נוקט לשון אוביקטיבית סתמית ואילו בשניה הוא מתייחס באופן ישיר ומיידי לציבור הקונקרטי הניצב עמו על ההר. אך עיקרו של השינוי הוא בכך שבתפילה השניה נעדרת לגמרי ההתייחסות לעניינו של הנביא שעמדה במרכזה של הראשונה: "בדברך עשיתי את כל הדברים אלה. אמור מעתה:
כפי שבצרפת נענתה התחינה הזכה הממוקדת כל כולה בהחייאת הילד הזה כך גם בכרמל נענה ה' לתפילה החרדה שנעלתה מעל לכל עניין אישי ושמתייחסת אך ורק לריפוי השבר שבין "העם הזה" לבין אלוהיו. כלומר גדולתו של אליהו מתגלה שוב ושוב.
אליהו מתעלה מעל לכל שיקול אחר וטובח את נביא הבעל. נקודת המוצא להבנת מעשהו של אליהו ולהערכתו צריכה להיות העובדה הבסיסית ששעתה של הסולבנות דתית עדיין לא הגיעה בימי המקרא שהרי לא זו בלבד שנצטוו לעקור את העבודה הזרה מן הארץ אלא גם להאביד את עובדיה. אולם יש לשאול אף אם אין בהמתתם ההמונית ללא נוהל שיפוטי
משום חריגה מן הנורמות המקראיות?
התשובה נראית כשלילית היות ואליהו הלך בעיקבות משה שכן הצירוף של התביעה להכרעה ברורה ("לכו אחריו") עם הצו הנוראי ("תפשו את נביאי הבעל") נשמעת כהד ברור לקריאתו של משה במלחמתו בעבודת העגל :"מי לה' אלי... שימו איש חרבו על ירכו והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו" (שמות ל"ב). אולם, בעוד שאליהו
לא הסתמך על דבר ה' בצוותו ללכוד את נביא הבעל, הרי משה אמר במפורש.
אין המספר מסביר מדוע נמנע אליהו מלעשות את המעשה בכרמל ומה חייב אותו להוריד את כולם לקישון, ונראה כי הוא לא רצה שיטמאו את הכרמל הפורה. נראה כי קדושת חיי האדם ומעמדו כנברא בצלם אלוהים מחייבים משנה זהירות אף לאנשים שדמם בראשם. שהרי גם הלנת נבלתו של איש שיש לו משפט מוות- "כי קללת אלוהים תלוי ולא תטמא
אל אדמתך" (דברים, כ"א, כ"ד).
ביבליוגרפיה
1.זקוביץ יאיר, "קול דממה דקה, צורה ותוכן במלכים א' יט", תרביץ, נ"א, עמודים 329-346.
2.סימון אוריאל, "מלחמת אליהו בעבודת הבעל, אחדות הסיפור ומבנהו", עיוני מקרא ופרשנות, א', עמודים 18-54.
סימון אוריאל, "מלחמת אליהו בעבודת הבעל, אחדות הסיפור ומבנהו", עמוד 59.
13

תגים:

אלוהים · כתובים · נביאים · בעל · נביאי · תורה · אמונה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "אליהו הנביא", סמינריון אודות "אליהו הנביא" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.