אפלטון ויחסו למטאפיסיקה הפרמדינית

תקציר העבודה:

ביקורתו של אפלטון את היש והאין
הפרימידני

ראשי פרקים: hy0183
1. מבוא
2. היש והאין אצל פרמנידס
3. ביקורת האין
4. היש הוא אחד
א. סקירה כללית
ב. המובן הסמנטי
ג. היש כאחדות
ד. היש כשלמות
5. בעית התנועה
6. סיכום העבודה
7. ביבליוגרפיה

מבוא
מטרת עבודה זו היא לסקור את ביקורתו של אפלטון את המטאפיסיקה הפרמנידית
בנושא היש והאין.
ביקורתו של אפלטון מופנית כנגד שני טיעונים עיקריים העומדים בניגוד לתורתו
שלו: האחד- תמונת עולמו הדיכוטומית של פרמנידס המחלקת את המציאות
וההכרה ליש מוחלט ולאין מוחלט. והשני זיהוי היש האחד השולל את אפשרות
התנועה ואת ריבוי התופעות.
בביקורתו את הטיעון הראשון ירצה אפלטון להראות שלדיכטומיה זו אין מקום
והיש והאין נמצאים מעורבים זה בזה.
בביקורתו את הטיעון השני ינסה אפלטון לסתור את טיעוניו של פרמנידס לגבי
אחדותו של היש ולהכניס בו ריבוי ותנועה.
עבודה זו מתבססת על שני הדיאלוגים של אפלטון: הסופיסטן ופרמנידס.

מקורות:

ב.המובן הסמנטי
ג.היש כאחדות
ד.היש כשלמות
5.בעית התנועה
6.סיכום העבודה
7.ביבליוגרפיה
מבוא
מטרת עבודה זו היא לסקור את ביקורתו של אפלטון את המטאפיסיקה הפרמנידית בנושא היש והאין.
ביקורתו של אפלטון מופנית כנגד שני טיעונים עיקריים העומדים בניגוד לתורתו שלו: האחד- תמונת עולמו הדיכוטומית של פרמנידס המחלקת את המציאות וההכרה ליש מוחלט ולאין מוחלט. והשני זיהוי היש האחד השולל את אפשרות התנועה ואת ריבוי התופעות.
בביקורתו את הטיעון הראשון ירצה אפלטון להראות שלדיכטומיה זו אין מקום והיש והאין נמצאים מעורבים זה בזה.
בביקורתו את הטיעון השני ינסה אפלטון לסתור את טיעוניו של פרמנידס לגבי אחדותו של היש ולהכניס בו ריבוי ותנועה.
עבודה זו מתבססת על שני הדיאלוגים של אפלטון: הסופיסטן ופרמנידס.
היש והאין אצל פרמנידס
תמונת העולם אשר מצייר פרמנידס היא תמונת עולם דיכוטומית הנוגעת לאפשרויות המחשבה ולמבנה העולם כאחד: הווה או איננו, ואין דרך שלישית. או כפי שהוא טוען את טענתו המרכזית: היש ישנו ואין איננו (ואי אפשר לחשוב אותו). הקריטריון להוויה הוא מחשבתי ולכן קיימת קורלציה אצל פרמנידס בין המחשבה להוויה. המחשבה יכולה
לחשוב רק את אשר ישנו ולא יכולה לחשוב את אשר איננו. המחשבה היא לעולם מחשבה של תוכן והיא מכוונת לאוביקט. מחשבה ללא תוכן איננה אפשרית. אין לדעת את אשר איננו ולא ניתן להביעו.
בין האובייקט שבמחשבה לבין האוביקט שבממשות מתקייים יחס של זהות, דהיינו פעולת החשיבה והדבר שעליו היא חלה הם אותו הדבר עצמו. הערבוב של הוויה ואי הוויה הוא תוצאה של כניעה להרגלי תפיסת החושים ושימוש בלשון.
הישות עצמה נתפסת במובנה החומרי הממשי, כלומר הישות היא החלל המלא ואילו האינות היא החלל הריק. פרמנידס קובע כי החלל הריק הוא אין מוחלט שאי אפשר לתפוס אותו ואי אפשר לדבר עליו ואילו היש אפשר לדבר עליו ואפשר לתפוס אותו. אי לכך תכונותיו העיקרית של היש הן:
1.הוא ישנו.
2.כיוון שהוא ישנו, הוא לא נברא ולכן אינו חסר לעולם.
3.הוא שלם ומושלם בתוך עצמו ואינו ניתן לתנועה (במובן של שינוי) .
4.הוא אינו שואף לשום דבר (אין בו שינוי מקום).
5.אי אפשר לומר על היש שהיה פעם או יהיה פעם הוא תמיד הווה.
היש הינו נצחי היות ואם לא היה נצחי היה צריך להיווצר פעם, ואילו היה נוצר היה צריך להיווצר מהיש שהוא הוא עצמו או מהאין, אך זה בלתי אפשרי משום שהאין איננו.
היש הוא כדור מלא שכל הכיוונים בו שווים ואין משקל יתר אף לאחד מהם. בקביעת הנצחיות של היש יוחסה לו התמדה בזרם הזמן ואילו בקביעת היש כהווה נעשה הזמן חסר משמעות לגבי היש. הוא שלם, ובשלמות זו אין מוקדם ומאוחר.
היש הוא גם שלם מבחינה פיסיקלית ומושגית כאחד. אין בו הבחנות מכל סוג שהוא. הוא יחיד ומכאן ריבוי הוא בלתי אפשרי בו. פרמנידס טוען שכל ההבחנות שבני תמותה רואים בעולם הן אשליה שנוצרת בשל הפיזיולוגיה האנושית ובשל השפה, אשר יש בה ריבוי שמות.
לכן גם בנקודה מבטה של התבונה ומכיוון שהתבונה היא הקריטריון היחיד הקביל- הרי הפרדיקציה היא בלתי אפשרית, וכן גם ריבוי העצמים איננו ניתן להצדקה תבונית מלאה. כל הבחנה בין סוגים שונים של מה שהווה או בין אפנים שונים של הוויה היא כניעה לחושים ולחבלי הלשון ולא ניתן למצוא להם סימוכים תבוניים.
פרמנידס מטיל ספק בעולם התופעות כפי שהוא נתפס בחושים ורואה בו הכרח מוטעה, שהלשון הולכת בעיקבותיו. לעומתם חוקי התבונה שחורגים מחוקי התפיסה החושית לא עושים הבחנות ותופסים את ההוויה כשלמות אחת, כפי שהיא במציאות לפי תפיסתו של פרמנידס.
מכאן פרמנידס לא יכול להגיד שום דבר פוזיטיבי על היש מלבד אותם חמש טענות שהוזכרו, וכל אמירה נוספת על היש היא חסרת משמעות. לא ניתן ללמוד דבר על התופעות ואי מקום לפיסיקה אלא רק למטאפיסיקה.
ביקורת האין
האין המוחלט והאין היחסי
אפלטון איננו חולק על פרמנידס בנוגע לשלילתו את האין. כל עוד אין זו הינו "האין המוחלט" או "האין כשהוא לעצמו". מה שאיננו בשום אופן (דהיינו האין המוחלט), לא רק שאיננו קיים, הוא אף לא ניתן להכרה כלל ולכן הוא אבסורד גמור.
מכאן שאפלטון אף מסכים עם פרמנידס בנוגע לאין המוחלט וליחס המקביל בין התחום האונטולוגי לאפסיטמולוגי: למה שאין קיום לא ניתן גם להכיר, ואף יותר מזה לא ניתן לומר עליו שום דבר, כי בכל דרך שנדבר על האין נקשרו אל היש.
אך בניגוד לדיכוטומיה הפרמנידית טוען אפלטון לרצף אונטולוגי (בין היש המוחלט לאין המוחלט) אשר לו מקביל רצף אפיסטמולוגי בין הידיעה המוחלטת לחוסר הידיעה.
בתוך הרצף הזה מצוי האין שאינו בטהרתו אלא מעורב היש. מצב אונטולוגי זה שבין היש לאין לא ניתן לדעת ידיעה מוחלטת, אלא ניתן להגיע בו לסברה בלבד. סברה זהו המצב ההכרתי שבין הידיעה לחוסר הידיעה. האין במשמעות זו מזוהה עם האחר.
בדיון של אפלטון בנושא הבבואות מראה אפלטון שהאין המצוי לא באופן מוחלט אלא באופן יחסי. הבבואה היא לא אמיתית. מה שאמיתי הוא המקור, אך היא דומה למקור. מה שהוא דומה הוא לא אמיתי ולא ממשי, אבל בכל זאת יש לו קיום כלשהו. לא ניתן לומר עליו שהיא לא נמצא כלל. מכאן הבבואה שונה מן המקור.
האין אם כן הוא הדבר שמבחין את הלא האמיתי מן האמיתי (בשפה ובתודעה), ואת הלא ממשי מן הממשי.
האין והמשפט השקרי
אפלטון מנסה באמצעות המשפט השיקרי להראות שהאין ישנו, אומנם לא באופן טהור ומוחלט, אך הוא קיים באופן יחסי. לכן במשפט השיקרי טמון האין. ההנחה היא שאם המשפט השיקרי קיים באופן ממשי אזי קיים גם האין. ניתן לנסות להוכיח את האין ע"י ניסיון להגיע לאין מוחלט שהוא מכלול כל השלילות האפשריות. כלומר, ההתקרבות לאין
המוחלט תיתכן ע"י שלילת כל מה שעולה על הדעת מן היש.
אך במקום לשלול את כל היישים על מנת להגיע לאין המוחלט מציע אפלטון דרך קצרה יותר, באמצעות האין היחסי, שהיא שלילת משהו ממשתו דהיינו שלילת פרדיקט בתור אקט של שלילה. השולחן מדבר היא שלילה מוחלטת בלתי אפשרית עקרונית. אידאת השולחן ואידאת הדיבור נפרדות זו מזו. השולחן עדיין קיים, אך הדיבור נשלל מהשולחן
באופן מוחלט, משום שאידאת השולחן שונה מאידאת הדיבור. האין כאן מוגדר כשונות. "האינות" הוא מה שאיננו כלול במהותה של אידאה מסוימת.
האין והפרדיקציה
האין כלשעצמו איננו יכול להיות קשור לפרדיקט. אפלטון מנסה ליחס לאין מספר: דברים שאינם. ע"י מיספור האין, הופך האין ליש. יותר מזה כל דיבור על האין מקשרו אל היש. מכאן האין כשהוא לעצמו לא קשור ליש ולכן לא ניתן לייחס לו דבר.
בעיית החלת פרדיקטים מנוגדים על היש הפרמנידי. נניח שהיש הוא החם והקר. במקרה כזה היש אינו יכול להיות זהה עם החם שכן אז היה הקר אופן הופעה של החם- אפשר היה לעשות רדוקציה מהקור אל החום והיתה נוצרת תיאוריה מוניסטית. באותו אופן היש אינו יכול להיות זהה עם הקר. כמו כן אי אפשר להגדיר את היש כמיזוגם של הקר
והחם, כי גם במקרה זה מתאפשרת רדוקציה של היש לאחדות שסותרת את עצמה, מאחר שהחום והקור מנוגדים. מכל הניסיונות להגדרת היש כרבים מתקבלת תיאוריה מוניסטית. תיאוריה פלורליסטית תיתכן רק אם נניח שאופני הקיום של היש אינם זהים עם היש עצמו כלומר שהם רק מתארים את היש הם רק צורות הופעה של היש ומעבר להם קיימת
אידיאה נוספת של היש, והאידאות של אופני הקיום אינן ממצות את אידאות היש.
היש הוא אחד
א.סקירה כללית
בביקורתו של אפלטון את הטענה של פרמנידס האומרת כי היש הוא אחד הוא מנסה לפורר לא רק את אחדותו של היש אלא מתוך כך לטעון לקיומו של האין.
נשאלת השאלה מהו אותו הדבר האחד הזה החל על כל הדברים האחרים. אצל פרמנידס כאמור הכוונה לקוסמוס כולו. הנמצאים כולם הם יש אחד. היש הוא אחד; אין בו התהוות; אין לו לא התחלה ולא סוף בזמן; אין בו ריבוי פנימי; אין בו תנועה ואינו ניתן לתנועה.
כדרכו לעיתים אף בדיאלוגים אחרים, נמנע אפלטון מלכפות על עצמו ניסוח מילולי מדויק. מושג "האחד" המופיע בפרמנידס: הוא בעל שלוש משמעויות שונות ואפלטון משתמש בשלושתן כשהוא עובר מאחת לשניה ללא התראה, בהתאם לצרכי טיעוניו. שלוש המשמעויות הן:
1.האחד כיחידה.
2.האחד ככוללות.
3.האחד כגבול המבדיל ומגדיר את הבלתי מוגבל.
במשמעותו הראשונה מופיע האחד כיחידה בעלת גבולות, מוגדרת, בלתי תלויה ונצחית ולידה יחידות אחרות דומות לה. פרוש פיסי וקונקרטי לאחד, במשמעות זו ימצא לנו בטבעם ובאופן קיומן של מספרים בסדרתם האין סופית. כל מספר דומה למשנהו בהיותו יחידה מוגדרת, בלתי תלויה ונדחית. הוא שונה ממשנהו אך ורק במקומו בסדרת
המספרים. במשמעותו השניה מופיע האחד ככוללות,כלומר כאחדות של חלקים, כולל הכוללות של העולם הפרמנידי, הכדור המלא המכיל הכל. במשמעותו השלישית מופיע האחד כגבול מוגדר בתחום אין סופי.
ההיפותיזות על האחד
כל אחת מההיפותיזות דלעיל נבחנת על פי 10 שלבי בדיקה על מנת לבחון את תקיפותה.
1.במקום האחד ישנו ניתן לומר כי האחד-אחד ואין לתת לו את פרדיקט הישות ואף לא את פרדיקט ה"אינות".
2.האחד הוא שלמות המורכבת מחלקים כיוון שאין באחד חלקים אין בן גם התחלה אמצע וסוף. על כן אין לאחד גבולות.
3.האחד אינו יכול להיות קיים בתוך עצמו.
4.אם האחד זהה לאחר הרי התקשרו בזהות זו האחר והזהות שהם שתי אידאות.
5.אם האחד שונה מהאחר אי אפשר לייחס לו לא את פרדיקט הדימיון ולא את פרדיקט אי השיוויון.
6.7.8.9. אי אפשר לייחס לו פרדיקט בעל מימד.
10. אי אפשר לאטחק שום פרדיקט ואי אפשר להגיד עליו יותר מאשר האחד הוא אחד ולכן לא נוכל להתייחס אליו.
כלומר אפלטון מוכיח כי פיתוח עקבי של הנחת פרמנידס הורס לאמיתו של דבר את מה שרצה פרמנידס להשיג. פרמנידס רצה להשיג ניתוח הגיוני וטהור של היש כאחדות ובמקום זאת הוא מוכרח להגיע למסקנה כי אינו יכול ללמד דבר על האחד, ואינו יכול להגיד עליו אפילו שהוא ישנו.
לגבי ההיפותיזה השניה- האחד ישנו. מאחר שהצליח אפלטון להראות שאפשר לייחס לאחד את פרדיקט הריבוי והאחדות כאחד, ומכאן מסתבר שאפשר לייחס לאחד ריבוי, ולכן יש לו חלקים מראה אפלטון כי אפשר ליחס לאחד את פרדיקט הצורה וההגבלה. אפלטון משתמש כאן ובשלבים הבאים רק באספקט של ה"כוללות" של האחד, בד"כ מבלי לדון אף
באספקטים אחרים ומבלי להודיע על שימוש במשמעות מיוחדת. אפלטון אף מוכיח כי בתחום ההיפותיזה השניה מקבל האחד באופן שווה את הפרדיקטים הסותרים של גודל וקוטן ושיוויון של היפוכיהם, הן כלפי עצמו והן כלפי האחר.
לפי אפלטון מהדיון בסוגים הגדולים וקשריהם מתברר שכל יש מכוון לקביעות מסוימת למשל "היש הוא מנוחה". לכן מתברר שבכל יש מצוי ריבוי של קביעות פוזיטיביות, ומצוי בו אין סוף של קביעות נגטיבית. בלשון הגדרה אפשר לומר שהקביעות הפוזיטיביות "הישותיות" הינן כל מה שכלול במהותה של אידאה מסוימת ואילו הקביעות
הנגטיבית "האין-יות" הינן כל מה שאינו כלול במהותה של אידאה מסויימת. ניתן להסתכל על כל הגדרה כשלילת כל התכונות שאינן מופיעות בה כאלמנטים. בדיון מול פרמנידס השיג אפלטון את האפשרות לא רק לטפל באין, אלא אף לומר לנו מהו האין. "האין" הוא כל הקביעות שאינן נכנסות בהגדרתה של אידאה נתונה, שאינן אלמנטים
ומומנטים במהותן. האין הוא השונה- האחר.
ב.המובן הסמנטי
את טענת פרמנידס כי היש והאחד חד הם ומעשה ה"יש בפיכם הוא שם שני לאותו דבר עצמו" מבקר אפלטון ביקורת כפולה. מחד טוען הוא שאם יש רק אחד אין לתת לו שני שמות- יש לאחד ומאידך אם מכנים את היש האחד בשתי השמות יוצרים ריבוי משולש לפחות: הישות, האחדות ועצם הנוטל בהן חלק. שתי טענות ביקורת אלה נשענת על הנחה
משותפת, שלפיה אין כל אפשרות ניבוי של היש הואיל וכל פרידקציה מחייבת שונות או הבדל מינימום של סובייקט ופרקידט, כלומר הודיה בריבוי. יש לציין כי בעית אפשרות הניבוי לגבי היש האחד זוכה לניתוח בהיפותיזות שבדיאלוג "פרמנידס".
טיעון זה הוא טיעון סמנטי. ואכן נשאלת השאלה האם משתמשים בשני שמות לאותו הדבר או שמא הדברים אחרים הם. האם לא עושה כאן אפלטון
מעשה סופיסטי בעצמו, כאשר הוא בורח אל השפה. הפיצול עליו מצביע אפלטון הוא השפה המציינת (הוא אחד) והדבר המצויין ("היש"). המניח הנחה שה"יש הוא אחד".
ג.היש כאחדות
אפלטון נוקט במשחק דיאלקטי, בבואו לבדוק את האפשרות של מתן תשובה לבעיה מרכזית של פרמנידס: האם האידיאות נפרדות זו מזו או אינן נפרדות זו מזו לפי עצם מהות קיומן. אפלטון בוחר בשתי אידאות המושרשות עמוק בתורתו של פרמנידס: אידאת היש ואידאת האחדות. ואילו את היחסים שבינהם הוא בודק לפי לוגוס הממצא את כל
האפשרויות. תחילה הוא בודק את ההיפותיזה החיובית, את התקיימות הקישור. נניח כי אידאות אלה מתקשרות ולפיכך אפשר לטעון כי "האחד ישנו" מכאן הוא מסיק לגבי האחר או הרבים האחרים, ואילו לאחר מכן הוא בודק לגבי ה"אחד איננו". לכאורה יש לנו כאן ארבעה פיתוחים אך פרמנידס ממשיך ומבחין בשתי אפשרויות בתוך כל אחת משתי
הנחות היסוד- האחד ישנו והאחד איננו- לפי הדגשה המוסבת פעם על האחדות ופעם על הישות או ה"אינות"- קרי האין וכך אנו מקבלים שמונה אפשרויות שונות שהוא מטפל בהן בסדר הבא:
1.האחד ישנו- תוצאות לגבי האחד.
2.האחד ישנו- תוצאות לגבי האחד.
3.האחד ישנו- תוצאות לגבי הרבים.
4.האחד ישנו- תוצאות לגבי הרבים.
5.האחד איננו- תוצאות לגבי האחד.
6.האחד איננו- תוצאות לגבי האחד.
7.האחד איננו- תוצאות לגבי הרבים.
8.האחד איננו- תוצאות לגבי הרבים.
בדיקת האפשרויות מובאת כאן על ידי פרמנידס כ"משחק" מופשט באידאות ולכן נדמה שמשגה הוא לפרשה כמוסבת מלכתחילה על הקשרים שבין האידאה לעולם הגשמי- ביחוד מאחר שקשרים אלה הטיפול בהם נדחה ע"י פרמנידס.
ד.היש כשלמות
לפי פרמנידס לטענה "האחד הוא שלם" שני מובנים: האחד- אין בו ריבוי חלקים, הוא שלמות הומוגנית אחת. המובן השני- איזון החומר בוא הוא שווה ומבנהו כדורי: "מכל וכל שווה הוא לגושו של כדור מעוגל היטב, מאוזן מאמצעיתו לכל כיוון וכיוון; שכן אי אפשר שהיא במקום אחד יותר או פחות משיש במשנהו".
השלם אינו אחד
אפלטון משתמש במובן השני על מנת לסתור את המובן הראשון. וטענתו היא שאם לאחד יש אמצע וקצוות בהכרח יש לו חלקים. מכאן שהשלם אומנם אינו חסר, אך יש בו ריבוי ולכן אינו אחד.
מושג השלמות מחייב חלקים והרמוניה בינהם, אך מושג האחדות אינו מותיר חלוקה, לכן לומר על היש שהוא גם שלם וגם אחד אין זה מן האפשר.
היש אינו שלם
מן מסקנה הזו מסיק אפלטון שהיש אינו שלם אלא חסר. הוא עושה זאת כמשחק לוגי בשלושת המושגים שאצל פרמנידס הם זהים: "היש", "השלם", "והאחד".
כפי שראינו, אפלטון הראה שבשלם יש ריבוי מכאן הוא גוזר על היש: תנאי ראשון- היש איננו שלם מפני שהוא אחד (האחד אינו שלם), לכן הוא חסר- חסר את עצמו. תנאי שני- אם השלם עצמו אינו נמצא אזי היש חסר את עצמו, כיוון שהוא חסר את השלמות.
אפלטון מכניס את עצמו לבעיה בניסיונות ההפרכה הללו. בנסותו להכניס באחד השלם ריבוי הוא פוגע גם בקיומה של השלמות, ומכאן המסקנה הבלתי נמנעת שהיש אינו לוקח חלק באידאת השלמות (משום שאינה קיימת). עם מסקנה כזו גם אפלטון לא יסכים. אין משמעות לחוסר אם אין אידאה של שלמות.
בעית התנועה
ההנחה של פרמנידס שהיש הוא נצחי: אין לו התחלה וסוף בזמן, דהיינו הוא לא נוצר ולא יכלה לעולם. אין בו שינוי או התהוות. מכאן שביש אין תנועה והוא אינו ניתן לתנועה.
פרמנידס טוען לנמענות התנועה של היש האחד. התנאי של התנועה הוא שונות שמשמעה שבירת הרצף ההומוגני וכפי שטוען אפלטון ב"טימאיוס" "בתוך המצב אחידות לא תיתכן תנועה". ביטולה החד משמעי של התנועה-הן זו המופיעה כלפי חוץ והן זו המופיעה כלפי פנים גורר את הסתגרותו האוטרקית.
אפלטון טוען כי כל הפילוסופים מוכרחים לקבל הגדרה אחת של הקיום והיא שהיש הוא כח ו\או פעילות. אם נכון הדבר שישנם צדק ואי צדק וקיומם מתבטא למעשה בפעילות הרי היש הוא כח הפעולה. הכח הזה יכול להיות פעיל או סביל, אבל עצם האפשרות לפעול ולהיות נפעל שייך להגדרת היש. בכך אפלטון מנסה להסביר את מהות היש ולא את
אופנו והופעתו. הוא מעמיד זו כנגד זו שתי אסכולות- המטריאליסטים מול האידיאליסטים. המטריאליסטים מגדירים את היש כגוף. לדעתם כל מה שאפשר למשש בידיים הוא יש ותו לא. האידיאליסטים- מגדירים את היש כדבר שיש לו קיום במחשבה. את הגישה המטריאליסטית בקצוניותה אפשר לכנות כ"אטומיזם הכרתי" אבל יש מטריאליסטים פחות
חמורים המסכימים להודות כי בין הדברים הכלולים בין קיימו חיות רציונליות כגון אדם. האדם ניחן בנשמה שהיא מרכז חיותו והיא יכולה להיות צודקת או לא צודקת טובה או רעה. לפיכך הם חייבים להבחין בין צדק לבין אי צדק כאשר הבחנה זו מכירה בקיומו של צדק ככוח מכוון בנשמת בני אדם שאפשר להבדילו מכח הניגודי לו- הוא אי
הצדק. כוחות אלו מביאים לתוצאות ממשיות בעולם ומשנים את סדריו ושינוי זה ניתן לראייה, לשמיעה ולמישוש ועוד. כאן נפתח פתח שאף המטריאליסטים מכירים בו- לדיאלוג עם גישתם שכן הכח מופיע כיש.
ההכרה היא פעילות של הנשמה, והנשמה לפי עצם הגדרתה פועלת וחיה ונושמת. ההכרה עצמה היא תנועה, תנועה אקטיבית הנסובה על אידאות. ההכרה מכירה רק את האידאות והאידאות מוכרות על ידה ולפיכך הן "נפעלות". היות ואי לערער את עובדת הקיום של ההכרה ולו רק כבעיה או סימן שאלה לגבי תוקפה המוחלט ואמיתותה, מחוייבים גם
האידיאליסטים להסכים שמבחינה מסוימת אף האידאות שהן מושאי ההכרה נפעלות. האידאות ניתנות איפוא להגדרה המשייכת להם את הדינמיס. עובדת קיומה של הכרה כופות עלינו לקבל הנחה המייחסת שני אספקטים ליש: מנוחה ותנועה.
אפשרות ההכרה מותנית בקיום תנועה טוטלית ומנוחה טוטלית כאחת. היש כתנועה כולל את האידאות כאלמנטים בהכרה ואת ההכרה עצמה. הבעיה שעלינו לטפל בה היא בעיית יחוס התארים.
אפלטון דן בסוגים הגדולים וקשריהם: היש, הזהה והלא-יש ומקשר אותם בינם לבין עצמם וכן עם התנועה והמנוחה.
סיכום
בנושא האין המוחלט וחוסר היכולת להכירו ולדבר עליו אין מחלוקת בין פרמנידס לאפלטון. אך אפלטון איננו מקבל את הדיכוטומיה המוחלטת בין היש והאין וטוען למיזוג בינהם. האין מצוי בתחום הממשות שבין האין המוחלט ליש המוחלט, ולכן האין הוא אין יחסי, הלוקח חלק באידאות שהם היש המוחלט.
אפלטון חולק על תפיסתו של פרמנידס את האין כאחדות. עולם שאין בו ריבוי של תופעות התהוות ותנועה נוגדים את התפיסה האפלטונית. בדיאלוג פרמנידס מביא אפלטון את פרמדינס עצמו לידי סתירה עצמית ברעיונות אלה בעוד שבסופיסטן הביקורת היא ישירה. הבעיה בעולמו האחדותי של פרמנידס הוא שלא ניתן לומר עליו דבר מלבד
הטיעונים המטאפיסיים של פרמנידס. עולם זה לו מותיר מקום לטענות מדעיות על תופעות פיסיקליות וקוסמולוגיות וכד'. בעולם זה אין משמעות לשום אמירה נוספת.
הבעיה העיקרית של הביקורת האפלטונית היא ההבדל בהנחת היסוד של אפלטון ושל פרמנידס לגבי היחס בין השפה לעולם עליו היא מורה. לפי אפלטון השפה מורה על העולם, ולפי פרמנידס היא איננה מורה על העולם משום שאין זהות בין חוקי התבונה לבין חוקי התפיסה האנושית (החושנית) והלשון. מכאן לאפלטון יש קושי לתקוף את פרמנידס
לשיטתו.
בביקורתו דוחה אפלטון כמובן מאליו הנחת יסוד זו של פרמנידס. לכל טיעוניו של אפלטון המתייחסים לעולם התופעות אין משמעות בעולם המושגים הפרמנידי.
אפלטון כופה את עולם המושגים שלו על פרמנידס ובעצם תוך כדי מעשה זה הוא בונה את תפיסתו האונטולוגית והאפיסטמולוגית שלו עצמו.
ביבליוגרפיה
1.כתבי אפלטון, הוצאת שוקן, ת"א, תשל"ה:
פרמנידס.
סופיסטן.
פוליטיאה, ספר 5.
2.פפיטה האזרחי, על היש המושלם-עיונים באפלטון ובקודמיו, ירושלים, תשכ"ד.
3.טיילור ריצ'ארד, מטאפיזיקה, ירושלים, 1983.
4.ריביר שמריהו, "טיעוני חלק היש בתורת פרמנידס וביקורת אפלטון ואריסטו עליהם", עיון, י"ח, תשכ"ט.
5.שקולניקוב שמואל, תולדות הפילוסופיה היוונית, יחדיו, תל- אביב, תשמ"א.
1.BOEF J. DEN, CACIDIUS ON DEMONS, SORT TREATISE ON DEONTOLOGY, 1950.
2.LEE N.H., "PLATO ON NEGATION AND THE NOT-BEING IN THE SOPHIST", THE PHILOSOPHICAL REVIEW, 81, 1972.
3.CORFORD, PLATO AND PARMENIDES, LONDON, 1951.
שקולניקוב שמואל, תולדות הפילוסופיה היוונית, עמודים 90-91.
טיילור ריצ'ארד, מטאפיזיקה, עמוד 163.
שקולניקוב, שם, עמוד 93.
שקולניקוב, שם, עמוד 95.
אפלטון, סופיסטן, C283.
אפלטון, פוליטיאה, ספר 5, 477A.
סופיסטן, 240-241.
אפלטון, סופיסטן, 237.
אפלטון, סופיסטן, 238.
אפלטון, פרמנידס, 142A-137C.
LEE N.H., IBID, PP, 270-271.
אפלטון, פרמנידס 137C-142A.
פפיטה האזרחי,על היש המושלם-עיונים באפלטון ובקודמיו,ע' 223.
אפלטון, סופיסטן, 244.
פפיטה האזרחי,שם, עמוד, 194.
אפלטון, פרמנידס, 142A.
אפלטון,סופיסטן, 245.
שם, 245.
פפיטה האזרחי, שם, עמודים 217-219.
15

תגים:

טימאיוס · פרמינדס · אין · יחסי · מוחלט

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "אפלטון ויחסו למטאפיסיקה הפרמדינית", סמינריון אודות "אפלטון ויחסו למטאפיסיקה הפרמדינית" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.