יחסי המעצמות בתקופת הדטאנט

תקציר העבודה:

מסוף מלחמת העולם השניה ועד תחילת שנות השבעים אנו עדים למאבק בין גושי במישור האסטרטגי. מאבק יקר ומאיים הבא לקבוע עובדות פוליטיות דרך הכח הצבאי. שתי המעצמות הבינו שדבר זה הוא לרועץ להם ובמיוחד בריה"מ שהבינה שרות התל"ג שלה מופנה ליצור נשק.
על רקע המאבק הבין גושי יש לראות את התקופה הראשונה של המאמץ הבין לאומי לפירוק החימוש על פני השנים שמ1946- ועד 1953. בשנים אלו התמקדה הפעילות בתוכנית הראשונה לפרוק הנשק שהוגשה ע"י ארה"ב במסגרת האו"ם.
בספטמבר 1949 ערכה בריה"מ ניסוי גרעיני ראשון ומרגע זה ואילך היה ברור כי העולם נכנס למירוץ חימוש בעל איכות שונה ממה שקדם לו ואף לעידן חדש ביחסים הבין לאומיים - עידן האימה הגרעינית. גם בבריה"מ הביאה החרדה הגרעינית למפנה בתפיסה האסטרטגית המדינית והצבאית. אם בשנת 1952 עדיין הצהיר סטאלין כי "המלחמה נגד האימפריאליזם היא בלתי נמנעת" הרי כבר בשנת 1953 מיד לאחר מותו נחשפו קיומם של חילוקי דעות חמורים בקרמלין סביב שאלת המרוץ.
בתחילת שנות השבעים אנו עדים לשיחות מעמיקות הידועות בשם סאל"ט 1 ו-2. מלחמת יום הכיפורים הביאה בכנפיה משבר שדעך במהירות אולם השאיר טעמו על פני כל שנות השבעים.

מטרת עבודתי זו היא לסקור את מהלכי שנות השבעים, את מניעיהם של הסוביטיים לשחות סאל"ט, למשבר הגרעיני ולפרוק החימוש.

ראשי פרקים:
מבוא
א. החימוש והפירוק הגרעיני לתולדותיו
1. סקירת החימוש הגרעיני עד שנות השבעים.
2. סקירת שיחות סאל"ט בשנות השבעים.
ב. המניעים לשיחות בריה"מ מבחינת בריה"מ מול מניעיהם של האמריקאים בשיחות.
ג. סיכום.
ד. מראי מקום ובבליוגרפיה.

מקורות:

יחסי בריה"מ - ארה"ב
יחסי בריה"מ - ארה"ב
מבט דרך תקופת הדטנט
ראשי פרקים
מבוא
א. החימוש והפירוק הגרעיני לתולדותיו
1. סקירת החימוש הגרעיני עד שנות השבעים.
2. סקירת שיחות סאל"ט בשנות השבעים.
ב. המניעים לשיחות בריה"מ מבחינת בריה"מ מול מניעיהם של האמריקאים בשיחות.
ג. סיכום.
ד. מראי מקום ובבליוגרפיה.
מבוא
מסוף מלחמת העולם השניה ועד תחילת שנות השבעים אנו עדים למאבק בין גושי במישור האסטרטגי. מאבק יקר ומאיים הבא לקבוע עובדות פוליטיות דרך הכח הצבאי.
שתי המעצמות הבינו שדבר זה הוא לרועץ להם ובמיוחד בריה"מ שהבינה שרות התל"ג שלה מופנה ליצור נשק.
על רקע המאבק הבין גושי יש לראות את התקופה הראשונה של המאמץ הבין לאומי לפירוק החימוש על פני השנים שמ1946- ועד 1953. בשנים אלו התמקדה הפעילות בתוכנית הראשונה לפרוק הנשק שהוגשה ע"י ארה"ב במסגרת האו"ם.
בספטמבר 1949 ערכה בריה"מ ניסוי גרעיני ראשון ומרגע זה ואילך היה ברור כי העולם נכנס למירוץ חימוש בעל איכות שונה ממה שקדם לו ואף לעידן חדש ביחסים הבין לאומיים - עידן האימה הגרעינית.
גם בבריה"מ הביאה החרדה הגרעינית למפנה בתפיסה האסטרטגית המדינית והצבאית. אם בשנת 1952 עדיין הצהיר סטאלין כי "המלחמה נגד האימפריאליזם היא בלתי נמנעת" הרי כבר בשנת 1953 מיד לאחר מותו נחשפו קיומם של חילוקי דעות חמורים בקרמלין סביב שאלת המרוץ.
בתחילת שנות השבעים אנו עדים לשיחות מעמיקות הידועות בשם סאל"ט 1 ו- 2. מלחמת יום הכיפורים הביאה בכנפיה משבר שדעך במהירות אולם השאיר טעמו על פני כל שנות השבעים.
מטרת עבודתי זו היא לסקור את מהלכי שנות השבעים, את מניעיהם של הסוביטיים לשחות סאל"ט, למשבר הגרעיני ולפרוק החימוש.
א. החימוש והפירוק הגרעיני לתולדותיו
1. סקירת מירוץ החימוש הגרעיני עד שנות השבעים
תוצאותיה של מלחמת העולם השניה והיריבות הרעיונית פוליטית שנתגלעה בין בריה"מ והמערב הביאו להתהוותם של שני גושים עוינים במערכת הפוליטית העולמית - הגוש המזרחי בהנהגתה של מוסקווה והגוש המערבי בהנהגת וושינגטון. יחסי הכוחות הכלכליים, הטכנולוגים, המדעים והצבאיים, בין שני המחנות היריבים היו מלכתחילה לטובת
המחנה המערבי - עובדה שאילצה את הצד שכנגד לחפש דרכים להטיית מאזן זה, ולו חלקית, לטובתו. החרפת המאבק, שהתבטא בפיתוח צבאי מואץ, בחימוש מזורז, בצבירת כלי נשק וחומרי הרס בכמות עצומה, בשנות הארבעים המאוחרות ובשנות החמישים - יצרו יחד עם זאת, באופן פרדוכסלי, תנאים ודחף בין לאומי לטיפול בסוגיה שהעסיקה את
האנושות משחר התרבות והיא פירוק החימוש. או בלשון התקווה היהודית העתיקה "ולא ילמדו עוד מלחמה".
מצבה הצבאי של בריה"מ למחרת המלחמה היה בכי רע, הישגיה הצבאיים שנבעו בראש ובראשונה מעוצמתם המרשימה של צבאותיה היבשתיים, איבדו הרבה מערכן המעשי מול כוחה הצבאי של ארה"ב. בתום המלחמה הפגינה ארצות הברית את עליונותה הצבאית המוחלטת כאשר הטילה, באוגוסט 1945, לראשונה בהיסטוריה, שתי פצצות אטום על הירושימה
ונאגאסאקי שביפן מול המונופול על הנשק הגרעיני של בעלות הברית שנהפכה ליריבה, היו הסובייטים שרויים בחוסר בטחון ובחשש. ההנהגה בקרמלין האמינה אז כי נשק האימה האמריקאי מופנה מעתה אליה, ורק אליה. משום כך , לא ראתה מנוס מרתימת כל הכוחות והמשאבים לרכישת הידע לפיתוח ולייצור עוצמה גרעינית עצמאית שתציב בפני
ארה"ב אתגר נגדי.
בספטמבר 1949 ערכה בריה"מ ניסוי גרעיני ראשון. מרגע זה ואילך היה ברור כי העולם נכנס למירוץ חימוש בעל איכות שונה מכל מה שקדם לו ואף לעידן חדש עידן האימה הגרעינית. משהסתבר לארה"ב כי הרוסים הצליחו לייצר נשק אטומי, חמש שנים לפני המועד הצפוי בתחזיות המודיעין האמריקאיות, גברה אצל ראשי הפנטגון ההכרה, כי
אמנם חל שינוי מהותי במאזן הכוחות הבין-גושי. נצחון הקומוניסטים בסין, היציבות הרופפת שזה עתה הושגה תוך קשיים בבלקנים, משבר ברלין וההסגר הסובייטי וכן מלחמת קוריאה הולידו בבית הלבן בוושינגטון את הטראומה על סכנת ההתפשטות הקומוניסטית וחשש שמא המאזן האיסטרטגי העולמי יופר לטובת הקומוניסטים, בצילו של איום
גרעיני סובייטי. לראשונה, איימה בריה"מ כמעצמה גרעינית וכמנהיגת הגוש הקומוניסטי, על שלום בעלות בריתה של ארה"ב ומבחינת ההגמוניה הפוליטית של ארה"ב עצמה.
עקב זאת עוצבה בוושינגטון תפיסת איסטרטגית-מדינית, כלכלית וצבאית שהותאמה לנתונים החדשים של מערכת היחסים הבין-לאומית: תמורת סיוע כלכלי, צבאי וטכני מקיף, אירגנה ארה"ב בעזרת בעלות בריתה באירופה שרשרת בריתות צבאיות (נאט"ו, ברית בגדד, סיאט"ו) הקשורות הדדית , בהנהגתה ושליטתה או פיקוחה של וושינגטון, התפיסה
האיסטרטגית החדשה של ארה"ב גרמה לקיטוב נוסף במערכת היחסים העולמית, מעתה התנהלה הפעילות הפוליטית צבאית בעולם כשהיא קבועה במסגרת דו קוטבית קשוחה של התמודדות שכונתה "המלחמה הקרה".
על רקע המאבק הבין גושי יש לראות את התקופה הראשונה של המאמץ הבין לאומי ל"פירוק החימוש", במסגרת מוסדות האו"ם ובזירת המאבק הדיפלומטי, מחוצה לו. תקופה זו משתרעת על פני השנים שמ1946- עד 1953. בשנים אלו התמקדה הפעילות בתכנית ראשונה לפירוק נשק שהוגשה על ידי ארה"ב במסגרת האו"ם ב14- ביוני 1946, שנה אחת לאחר
הטלת הפצצה על הירושימה.
תמצית הההצעה שנודעה כ"תכנית ברוך", היתה שארה"ב תוותר על נשק גרעיני ועל כל אמצעים גרעיניים אפילו לצרכי שלום, בתנאי שמדינות אחרות יסכימו לבעלות בין לאומית על ההתפתחויות בתחום הגריעני וליצירת גוף מפקח עליון שבו לא תהיה לארצות החברות זכות וטו.בסתיו 1953, זמן קצר לאחר פיצוץ פצצת המימן הסובייטית הראשונה
(אוגוסט 1953), הוצע על ידי העצרת הכללית של האו"ם ש"נציגי הכוחות העיקריים המעורבים יחפשו פתרון מתאים בינם לבין עצמם" וידווחו לוועדה לפירוק נשק שהוקמה זה כבר. באפריל 1954 הקימה הוועדה לפירוק נשק, תת ועדה בת 5 מדינות חברות - ארה"ב, ברה"מ, בריטניה, צרפת וקנדה, שעליה הוטל לבדוק מחדש את מכלול נושאי פירוק
החימוש. תת ועדה זו פעלה כגוף המנהל משא ומתן עד שנת 1957.
כל אותה עת, דאגה ברה"מ לתיקון חוסר הסימטריה במאזן הצבאי בינה לבין ארה"ב: ב26- באוגוסט 1957 שיגרו הסובייטים את הטיל הבין יבשתי הראשון בעולם, ובעקבותיו ב4- באוקטובר -1967 שוגר ה"ספוטניק", החללית הראשונה בעולם. מעתה היה ברור כי יש בידי ברה"מ אמצעי שילוח ויכולת לפגוע בטריטוריה אמריקאית בנשק גרעיני
ולאזן על ידי כך את האיום על מרכזיה החיוניים, שמקורו היה לא רק בבסיסים שבארה"ב עצמה, אלא גם בבסיסים הקידמיים של המערב באירופה.
הבהלה שאחזה את מימשל הנשיא אייזנהאואר היתה זמנית. תוך זמן קצר התברר כי יעלה בידה של וושינגטון לשפר מחדש ובמהרה, את המאזן הצבאי לטובתה.
בינואר 1957 על רקע משברי הונגריה וסואץ, העלתה ארה"ב הצעה בדבר הצורך להגיע להגבלתם של הניסוים הגרעיניים ובשלב מאוחר יותר, להפסקתה. לעומתה הציעה ברה"מ, ביוני 1957, ארכה של שנתיים לניסויים שייעשו תחת פיקוח ועדה בין לאומית. כאשר נראה היה שעמדות ארה"ב וברה"מ קרבות זו לזו, גיבשו הכוחות המערביים, באוגוסט
1957, תכנית מקיפה לפירוק נשק. צעד זה הביא את הסובייטים לדחיה מוחלטת של התכניות המערכביות. אולם, בזכות התמיכה של רוב הקולות של חברות האו"ם, הצליחו ראשי המערב, בסוף אותה שנה, להעביר את התכנית שלהם כהחלטה של העצרת הכללית שנתקבלה ברוב של 57 קולות לעומת 9 שהצביעו נגד ו15- שנמנעו. תורת ה"דו קיום בשלום"
שהחלה להתגבש באותה עת במוסקבה, בהנהגתו של ניקיטה חרושצ'וב, הוסיפה דינאמיות ותנופה למאמצים אלה. לתורת הדו קיום היו מגמות גלויות של הפגת המתיחות הבין גושית וליצירת הפשרה ופשרה ביחסים שבין מזרח ומערב, אך מטרה מעשית נוספת היתה - להביא להתגברות מחודשת של גורמי הפירוד בתוך המחנה המערכבי, ובעקבותיו
להתפרקות הברית הצפון-אטלנטית. היה זה מהלך פוליטי סובייטי נכון, בעיקר נוכח החלטתה של ארה"ב לנהל ולקיים מגעים וכללי משחק חדשים עם הקרמל - אפילו על חשבון בלימת בעלות בריתה המערביות, דוגמת התנהגותה בעת מלחמת סואץ, (מבצע קדש).
כל אותה עת, נמשכו המאמצים המדיניים והתעמולה מסביב לנושא פירוק הנשק. במארס 1960, בעקבות הקמת ועדת פירוק הנשק, שבה היו חברות 10 מדינות, חודשו המגעים על בסיס רשמי, כשברה"מ וגרורותיה מציעות תכנית ל"פירוק נשק כללי ומוחלט". מעצמות המערב הגישו הצעות נגדיות שהדגישו את הצורך באימות ופיקוח. כך נמשכה התמודדות
ללא תכלית מעשית נראית לעין כשהמטרה העיקרית של הצדדים נעוצה בניצול הבמה לצרכים תעמולתיים.
שתי מעצמות העל המשיכו בדרך שהותוותה בהסכם לאיסור חלקי של הניסויים הגרעינים , שעה שהדיון על פירוק הנשק עצמו - לאכזבת מדינות קטנות ולא גרעיניות, קיבל מעמד מישני בלבד.
הדיונים התרכזו עתה בדרכי הפיקוח על מירוץ החימוש וייצובם של "יחסי ההרתעה". ב19- בדצמבר 1966 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את החוזה שנחתם בין ברה"מ וארה"ב (במסגרת ועדת האו"ם) המגביל את השימוש בחלל החיצון רק לצרכי שלום והאוסר את השימוש בנשק השמדה מאסיבי בחלל.
ביוני 1968 אישרה העצרת חוזה לאי הפצתו של הנשק הגרעיני.
2.סקירת שיחות סאל"ט בשנות השבעים
השיחות בין מעצמות העל להגבלת מירוץ החימוש הגרעיני (סאל"ט) עמדו במרכז מערכת יחסיהן בשנות השבעים. כל ועידות הפיסגה בין מנהיגי ארה"ב וברה"מ בעשר השנים הללו היו קשורות, ולעיתים אף מותנות, בהסכמים או בהבנות לגבי שיחות סאל"ט. השיחות הללו נמשכו ברציפות כ12- שנים, על ידי מנהיגי שתי המעצמות, וכן על ידי
אנשים וגורמים רבים בזירה הבינלאומית, כשיחות החיוניות לקיומו של המין האנושי ולשלום העולם. הן תוארו גם כאמצעי היחיד העשוי למנוע התנגשות גרעינית בין שתי המעצמות, אשר פירושה שואה והרס. שתי המעצמות הסכימו להגביל את עצמן לשתי מערכות אי.אי.אם לכל אחת מהן כאשר מערכת אחת מיועדת להגנת הבירה ומערכת נוספת
להגנה על אתר טילים בין-יבשתיים. בסופו של דבר הוקמה רק מערכת הגנה אחת. אבל ההגבלה הכמותית על מערכות הגנה אי.בי.אם חשפה בעיה של אימות ופיקוח , שחזרה על עצמה בצורות שונות גם בסיבובים הבאים של שיחות סאל"ט. הבעיה היתה איך ניתן להבדיל בין סוגים של מערכות שונות המשמשות לנשק אסטרטגי לבין מערכות המשמשות
לנשק אחר, כאשר מבחינה חיצונית אין הבדלים גדולים ביניהן. בתחום הנשק האופנסיבי הסכימו שתי המעצמות, במסגרת הסכם סאל"ט 1 להקפיא את מספר המשגרים היבשתיים והימיים אולם הן התקשו לקבוע הגבלות ביחס לפיתוח כלי נשק חדשים והחלפת כלים ישנים בחדשים. החשש העיקרי של שתיהן נבע מהרעיון להחליף את הממגורית הנייחות של
הטילים הבין יבשתיים, שהפכו לפגיעות בעקבות השיפור בדיוק הקליעה של טילי ההתקפה, במערכת טילים ניידת, שתנוע במנהרות מתחת לפני הקרקע, ושתוכל להיות מופעלת בכל נקודה לאורך מנהרות אלה. מחד גיסא הקמת מערכת טילים ניידת תת קרקעית עשויה לכאורה, לייצב את מאזן האימה, שכן היא תגביל במידה ראשונה בחלק גדול של כלי
הנשק של הצד השני. אולם מאידך גיסא, מערכת טילים תת קרקעית מקשה ביותר על אימות ופיקוח על הגבלות, היא יקרה ובתנאים מסויימים ניתן להתגבר עליה. לפיכך דרשה ארה"ב מברה"מ בשלב הראשון של שיחות סאל"ט התחייבות להימנע מפיתוח והצבה של מערכות טילים ניידות, אולם ברה"מ סירבה, והיתה מוכנה רק לתת הבטחה בעל פה בעינין
זה. האמריקנים הסכימו לבסוף להבנה כזו משום שהניחו, שברז'נייב אינו יכול להתחייב בכתב על הימנעות מפיתוח והצבה של מערכת ניידת וזאת בשל לחצים כבדים שהופעלו עליו מצד הצבא ומערכת הביטחון הסובייטית.
הסכם סאל"ט 1, כלל למעשה, שני חלקים נפרדים, כל אחד בעל תוקף ואופי שונים. החלק האחד אמנה להגבלת הפיתוח, הייצור וההצבה של נשק הגנה אי.בי.אם לתקופה בלתי מוגבלת (אך כל צד יכול לבטל את התחייבותו להגבלה בהודעה מראש של שישה חודשים, אם הוא יחוש שהאינטרסים החיוניים שלו נפגעים). החלק האחר היה הסכם ביניים,
המטיל הגבלות מסוימות על נשק אופנסיבי. תוקפו של הסכם הביניים נקבע לחמש שנים. לשני חלקים אלו נלוו גם הצהרות מצד ארה"ב, שהבהירו אותן הבנות שניתנו בעל פה, כדוגמת זו בענין מערכות הטילים הניידים. ההצהרות האמריקניות הוגשו יחד עם הטקסט העיקרי של ההסכם לאישור הסינט האמריקני תוך הדגשה, שאם ברה"מ לא תכבד
אותן, תראה ארה"ב את ההסכם כבטל ומבוטל. המושגים של הסכם ביניים, הצהרות ומכתבי לוואי, שאיפיינו את המשא ומתן בין ישראל לבין מצרים ואת ההסכמים שהושגו במהלכו, אינם חדשים ואינם ייחודיים, וכפי שהובהר לעיל הם פותחו ואומצו כבר בשלב הראשון של שיחות סאל"ט.
היבחרו של ג'ימי קרטר לנשיאות ארה"ב עורר בציבור האמריקאי ציפיות ליוזמות חדשות ולשינויי גישה בכל התחומים, בידי הנשיא קרטר נפלה בתחום זה ירושה מעורת. מצד אחד הצליח מימשל ניקסון להביא לפריצת דרך היסטורית בנושא, כאשר הגיע עם הסובייטים לניסוח הסכם לריסון מירוץ החימוש הגרעיני. ההסכם, הידוע בשם סאל"ט 1,
אשר נחתם במוסקבה ב26- במאי 1972, מורכב משני חלקים. הראשון הגביל בצורה משמעותית את מספר מערכות הטילים נגד טילים של שני הצדדים. החלק השני של ההסכם אסר באורח זמני, על פיתוח נשק גרעיני התקפי. כשנחתם החלק השני בהסכם סאל"ט 1, רווחה בארה"ב ההנחה, שלא יארך הזמן עד לחתימתו של הסכם קבוע יותר בשאלת הנשק
הגרעיני ההתקפי. אולם הנחה זו התבדתה. הסובייטים ניצלו כנראה את ההסכם להשגת יתרונות: גורמי הגנה אמריקאייים התריעו מדי פעם על כך, שהרוסים אמנם אינם מפירים את הסעיפים המפורשים שבהסכם סאל"ט 1, אך מנצלים לטובתם את הפרצות שבסעיפים אלו.
על רקע זה נפתח משא ומתן חדש, שנועד לפתור את הבעיות שהתעוררו בעקבות הנסיון ליישם את ההסכם הראשון. המשא ומתן נקלע למבוי סתום, שנפתר חלקית רק בוועידת פיסגה שערכו הנשיא פורד וליאוניד ברז'נייב בוולדיבוסטוק בנובמבר 1974. בפגישה הוחלט עקרונית להטיל הגבלות מפורטות יותר גם על נשק התקפי: הוסכם לקבוע תיקרה של
2400 טילים לכל אחת ממעצמות העל מהם 1320 טילים המצויידים בראשי נפץ מתפצלים. קיסינג'ר ראה הישג בקביעת תיקרה זו, שכן ברה"מ הסכימה שלא לכלול ברשימה את כלי הנשק הגרעיניים האמריקאיים המוצבים במערב אירופה.
אולם תרגום ההסכמה העקרונית שהושגה בוולאדיבוסטוק להסכם פורמלי נוסף (סאל"ט 2) נתקל בקשיים רבים, הקשיים הללו נובעים בעיקר מפיתוחם של טכנולוגיות מתקדמות ושל כלי נשק חדישים הן בארה"ב והן בברה"מ.
המשא ומתן הבין מעצמתי על תירגום עקרונות ולאדיבוסטוק להסכם סאל"ט 2 נמשך ב1975- ובמחציתה הראשונה של 1976. אחר מכן נקלע המשא ומתן למבוי סתום ולקיפאון, לא במעט בשל מערכת הבחירות המוקדמות לנשיאות בקרב המפלגה הרפו ליקאית האמריקאית, שחשפה את הנשיא פורד להתקפות מצד יריבו, מושל קליפורניה לשעבר, רונלד ריגן.
מאוחר יותר במערכת הבחירות בין פורד לקרטר, הטיף זה האחרון לנסיונות נועזים בתחום הגרעיני בכלל, ובתחום הגבלת מירוץ החימוש הגרעיני הבין מעצמתי בפרט. קרטר קרא להפסקת הניסויים בכלי נשק גרעיניים גם מתחת לפני הקרקע, לפירוק נשק ולהטלת הגבלות חמורות על תפצתם של כורים ומיתקנים גרעיניים.
עוד לפני בואו של ואנס לברה"מ היה ברור לסובייטים, שמימשל קרטר מתכוון להעלות נוסחאות חדשות. לכן הזדרז ברז'נייב להביע כבר ב18- בינואר 1977 התנגדות עזה לכל חריגה מן העקרונות שנקבעו בינו לבין הנשיא פורד בוולאדיבוסטוק. התנגדות זו הודגשה אחר כך כמה ומכמה הפעמים על ידי דיפלומטים סובייטים מדרגים נמוכים
יותר.
קרטר הניח לפני הסובייטים שתי הצעות אלטרנטיביות. הראשונה שילבה יסודות של הקפאת מירוץ החימוש הגרעיני ושל פירוק נשק. לפי הצעה זו תונמך תיקרת מספר כלי הנשק הגרעיניים שכל מעצמה תורשה להחזיק בהם מ2400- כפי שנקבע בוולאדיבוסטוק ל1800- כאשר רק 1100 עד 1200 מהם יהיו חמושים בראשי נפץ מתפצלים.
מימשל קרטר חזה כנראה מראש את ההתנגדות הסוביטית להצעה הראשונה, ולכן הגיש להם במקביל הצעה אלטרנטיבית: בהעדר צימצום נשק ממשי, יותר לכל מעצמה להגיע לתיקרת החימוש שנקבע בוולאדיבוסטוק, כלומר ל2400- כלים. אולם במקרה זה לא יוטלו שום הגבלות על פיתוחם של טילי השיוט ושל מפציצי ה"באקפייר".
הצעתו השניה של קרטר נועדה, ככל הנראה, להדגיש את יתרונותיה של ההצעה הראשונה. לברה"מ אין טילי שיוט, שהם לכל הדעות, כלי נשק מהפכני. באמצעות התחייבות אמריקאית להימנעות מפיתוחו של כלי נשק חדיש זה, ניסה איפוא הנשיא קרטר לזכות בהסכמת ברה"מ לפירוק נשק ממשי.
אך תיקוותיו של קרטר התבדו. ה-סובייטים דחו את שתי ההצעות כאחד, וונאנס חזר לוושינגטון ביידים כמעט ריקות.
עם זאת דאגו שני הצדדים להבטיח את חידוש המשא ומתן, בקבעם את כינוסה של ועידה נוספת בג'נבה בדרג של שרי חוץ. הוועידה הזו אמנם התקיימה במאי 1977.
בשיחות שניהלו ואנס וגרומיקו בג'נבה הושגה בסופו של דבר נוסחה כללית, שהפשירה במעט את הקיפאון. שני הצדדים הסכימו על "מסגרת להסכם" המבוססת על פשרה בין ההצעות האמריקאיות, שהוצגו במוסקבה, לבין תביעותיה של ברה"מ. ה"מסגרת להסכם" לא פורסמה במלואה, עובדה שהצביעה על שינוי במדיניות האמריקאית, שהיתה הפעם חשאית.
אולם מכמה פרטים, שדלפו בכל זאת לאמצעי התקשורת, ניתן להסיק כי ה"מסגרת להסכם" כוללת שלושה סעיפים:
א. שני הצדדים יחתמו על הסכם המאשר את תיקרות החימוש שנקבעו בוולאדיבוסטוק. הסכם זה יהיה בתוקף עד שנת 1985.
ב. להסכם יצורף פרוטוקול שיעמוד בתוקף במשך שלוש שנים מיום חתימת ההסכם. הפרוטוקול יסדיר את בעיית כלי הנשק החדישים השנוים במחלוקת, כמו טילי השיוט האמריקאים והמפציץ הסובייטי המכונה "באקפייר".
ג. להסכם תצורף הצהרת הנחיות ועקרונות להמשך המשא ומתן לקראת הסכם לפירוק נשק. עקרונות אלה יכילו יסודות מן ההצעות שהוגשו לברה"מ ונדחו על ידה בחודש מרס ובכללן הנמכת תיקרת כלי הנשק לכמות הקטנה במידה ניכרת מ2400-.
ב. הגורמים לשיחות בתקופת הדטאנט מצד בריה"מ תוך השוואות לארה"ב
שיחות הדטאנט התנהלו בכמה שלבים. ההסכם הראשון תואר כפריצת דרך ראשונה בדרך לריסון החימוש הגרעיני. ההסכם השני (21 בנובמבר 1972) נחתם לאחר שנתיים של דיונים מייגעים.
בכוונתן של שתי מעצמות העל היה להיכנס לדו שיח להשגת הבנה ביניהן בתחום הרגיש ביותר והנוגע לבטחונן הלאומי - יחסי הכוחות האסטרטגיים - שיקפה כשלעצמה את התמורה שחלה במרכיביה של המערכת העולמית. תמורה זו חייבה את שתיהן לייחס ריצנות וחשיבות עליונה לצורך בקידום ההבנה וההסכמה ביניהן לקראת צמצום מירוץ החימוש
הגרעיני.
השלבים הראשונים היו מלאים בחששות אולם ההכרה שהשיחות חשובות דחפו אותם לקראת זה.
כסיבות עיקריות אפשר למנות את:
א. השוני במרכיבי העוצמה הגרעינית שברשותן, שנבע ממירוץ כמותי סובייטי מול מירוץ איכותי אמריקאי. שוני זה הוליד אצל ארה"ב וברה"מ כאחד את החשש מפני התערערות היציבות האיסטרטגית, שהיא אבן היסוד לשמירת השלום העולמי. הצטברותה של עוצמת כח אדירה בידיה של כל אחת משתי מעצמות העל, עד כדי יכולת של כל אחת מהן
להביא להרס ודאי של יריבתה הן במהלומה ראשונה (יוזמתית) והן במהלומה שניה (תגובתית) המחישה להן כי בתחום בו ההרתעה היא פסיכולוגית בעיקרה, אין חשיבות לאיזון בלתי ידוע או בלתי ודאי. לכן איזון שוויוני (או אפילו חוסר איזון) מקובל או מוסכם (גם אם אין הוא אלא אשליה) הופך לנתון מכריע בחשיבותו לשמירת יציבותה
של הבנה איסטרטגית.
ב. התפתחותם של מוקדי כח טכנולוגיים כלכליים, יפן והשוק האירופי המשותף, הבליטו את האתגר הטמון אף בתחום זה, למעמדן והשפעתן של שתי מעצמות העל בעתיד: ארה"ב מבחינת כושר התחרות שלה עם מוקדים אלה, וברה"מ מבחינת יכולת עמידתה בפניהן ובפני ארה"ב גם יחד.
ג. חופש הפעולה היחסי - הצבאי והמדיני, שנתאפשר למעצמות ביניים בזירה העולמית , עקב הניטרול ההדדי של שתי מעצמות העל, אף הוא המחיש את הסכנה להפרת היציבות. השתתפותן העקיפה או הישירה של ברה"מ וארה"ב במאבק האלים באיזורי מתיחות עולמיים - ויטנאם והמזרח התיכון, הבליטה את הסכנה שבהיגררות למצבי עימות צבאי ישיר
בין המעצמות. נוכח אלה ראו עצמן ברה"מ וארה"ב מחוייבות להגדיר עקרונות משותפים, שינחו את פעולתן על בסיס של הימנעות וניתוק ממצבי סכנה ובמקביל - כיבוד הדדי מצד כל אחת מהן את האינטרסיים החיונים של יריבתה, בעיקר על ידי אי ניצול חלושה להפקת יתרונות חד צדדיים.
ד. היעלמן של טראומות ישנות ובברה"מ מפני יתרון המתמיד של ארה"ב ביחסי הכוחות הגרעיניים. שינוי זה גרם שהקושי העיקרי שמנע שיתוף פעולה בין שתי מעצמות העל יוסר מאליו. יתר על כן, עצם העובדה שאין לאף אחת משתי מעצמות העל, פרט לשוני במבנה החברתי פוליטי של משטריהן, מחסומים פסיכולוגיים אמיתיים להידברות ביניהן
כמו לדוגמא, דרישות טריטוריאליות, או זכרון של כיבושים, מלחמות ומפלות, הופכת את ברה"מ וארה"ב לשתי מעצמות ( מתוך ה5- המשחקות כיום בזירה הבין מעצמתית) שלהן קרקע פוריה ביותר לשיתוף פעולה. זאת ועוד, קיימת שותפות טבעית בין שתי מעצמות העל, באחריות על השלום והיציבות העולמיים, בתוקף שליטתן בעוצמה הגרעינית
המכרעת.
אתייחס לכל אחת באופן ספציפי.
הנרי קיסינג'ר טוען שהמעצמות הגרעיניות הגדולות, יש לאל ידן לעשות הכל זו בזו אולם יש להן קושי בתרגום היכולת הזאת ללשון של מדיניות חוץ. לפי מהלך ההיסטוריה אין אנו רואים שהמצב היה כך. והוכחה טובה היא משבר הטילים ב1963-. מעבר מאיום לביצוע נתפס אצל ראשי הקרמל כבר ביצוע ולכן פחדו הם מפני עימות כזה במידה
והיה שהרי אין זה משנה למי יש את יכולת התגובה השניה. חיזוק נוסף לטענה זו דלעיל נמצא במילים שנאמרו בועידת המפוגה ב1980-
"Detente is a natural result of the corelation of porces in the world".
כמו כן טען הנרי קיסינג'ר בניגוד לטענתו דלעיל:
"Failwre to maintain aquivalence could Jeopardize not only owr freedon but our very suruiual"
כמו כן טוען מר גלבוע איתן, (או לפחות כך משתמע מדבריו) ששיחות סאל"ט נערכו משום שהרוסים הגיע למסקנה שמרוץ החימוש הוא חסר תועלת. בשנת 1972 היו לארה"ב 4084 ראשי חץ לעומת 2300 ( 78% יותר) של הרוסים ובשנת 1977 היו 8231 לעומת 3584 (129% יותר) כאשר מחצית הכמות בלבד מספיקה להרוס את כל היקום האנושי.
עזרה למדיניות זו של הסובייטים "דוקטרינת ניכסון" שקבעה כללי מדיניות חדשים.
שמירת יציבות פוליטית הובנה גם ע"י האמריקאים עוד בזמנו של קנדי. ידוע הוא שקנדי שאמנם בזמנו התרחש משבר קובה, אולם היה מוכן לדו שיח עם הסובייטים.
האמריקאים גם קיבלו את הדעה שיש להשיג שיוויון ואין לדבר במונחי שולט ונשלט כפי שהתבטא ברייזנייב "אך בל ינסה איש לדבר אלינו במונחים של אולטימטום וכוח".
אשר לנקודה השניה דלעיל. שני מרכזי כח כלכליים טכנולוגים קמו בעולם: היפנים שהצמיחה השנתית שלהם היא 10% בממוצע והשוק האירופי המשותף שבשנות ה60- לאחר פתיחת שערי המכס באירופה הגדיל בשליש את התפוקה שלו. הסובייטים הרגישו שעתיד העולם אינו תלוי רק בכוח כי אם גם בהישגים כלכליים ולכן רצו להפנות יתר משאבים
לנושא זה. המנהיגים הקומוניסטים עמדו לא פעם מול הצורך להסביר את האבסורד שלמעלה מ3/1 התפוקה הלאומית הולך לבטחון פנים וחוץ בעוד שרמת החיים היא מן הנמוכות בעולם.
העולם בימנו בנוי על השגיות והשגיות בימנו מתבטאת בעיקר ברמת חיים ובצמיחה כלכלית. מה גם שצמיחה טכנולוגית תהא בעתיד לצמיחה צבאית בתחום התעשיה הצבאית המתוכחמת . מרכזי העוצמה הכלכלית שקמו בעולם ללא ספק היוו אתגר למעצבי מדיניות החוץ והפנים של ברה"מ וארה"ב כאחד ואך טבעי הוא הדבר שהם ינסו להפנות משאבים
לכיוון זה.
שתי המעצמות מהוות "פריפריה מדעית" ובתור שכאלה הן חייבות לשמור על רמה נאותה ולהקדים בצעד אחד את גרורותיהן שאם לא כך הם יאבדו את ההגמוניה בשטח זה.
הגורם השלישי אותו הזכרתי לעיל הוא הגורם של הגדרת עקרונות והבנה הדדית . גם בין אויבים חייבת להיות הבנה הדדית בכללי המלחמה שאם לא כן האבדות הצפויות במאבק כזה יהיו כבדות יותר. המעצמות חייבות להבין אחת את השניה גם דרך מעצמות הביניים כמו שאמר נ. לבדב: התפתחות של מעצמות ביניים יכולה להפריע את האיזון
לרעתנו" (תרגום חופשי), ברור למה הוא התכוון. מעצמות העולם החופשי מתפתחות מבחינה כלכלית ומפתחות בסיס איתן לצמיחה צבאית בעתיד ולכן יש "לעמוד על המשמר" מהבחינה הזו.
ההתערבות ההולכת וגדלה של ברה"מ באפריקה החלה לעורר תרעומת בין לאומית. (בסוף שנות ה70-) דבר זה רק מראה עד כמה חשובה הבנה בינלאומית בנושא ואי ניצול חולשות של צד אחד. ארה"ב בנושא זה לא היתה מעוניינת להסתבך משום שכבר היה לה נסיון מר בויאטנם. לעומת זאת לברה"מ היה די אנרגיה להתערבויות בינלאומיות. מה גם
שעושי דברה בקובה היו מוכנים להושיט עזרה. ניצול לרעה זה של חולשת ארה"ב הוא בניגוד למניעים שגרמו לברה"מ להכנס לשיחות סאל"ט אולם לפי דעתי, ההשגים האסטרטגיים שהם יפיקו ממדינות אפריקה יהיה זעום הן בשל חשיבות המדינות והן בשל המשטר הרעוע.
הסיבה הרביעית היא פשוט נכונות יתר לשיחות שלום. לאחר כ20- שנות מרוץ גרעיני, מלחמת מוחות וסכסוכים בינה"ל שני הצדדים התעייפו מכך.
נפילת המחסומים האלו (כמו המחסומים ברה"מ-סין ברה"מ-יפן וכו') הקלה על ההידברות. הבט פסיכולוגי נוסף בעינין הוא העוצמה הגרעינית שבידי המעצמות. לכל אחת מצבור נשק המסוגל להשמיד ארבע פעמים את כדור הארץ. במצב זה כמעט ואין משמעות לכמה מאות ראשי נפץ פחות המשמעות היא אחת: חסכון באנרגיה להפקתם.
דבר נוסף שגרם להדברות הוא התחלפות המשטר הישן בארה"ב נבחר ג'ימי קרטר ובבריה"מ כיהן ברזנייב. (לא כ"כ צעיר אבל פתוח בדעותיו קצת יותר מחרושצו'ב).
ביבליוגרפיה
1. ד"ר הודרה יוסף, "מחקר ופיתוח בארצות קטנות תוך התייחסות לישראל", בר אילן 1985.
2. מבוא לממשל ופוליטית של ארה"ב, הוצאת משרד החוץ של ארה"ב 1988.
3. דיפלומטיה בצל העימות, בעריכת בנימין נויברגר (רמת-אביב, ת"א, האוניברסיטה הפתוחה, 1984).
4. שלמה נקדימון, סבירות נמוכה, (ת"א, רביבים , 1982).
5. אבא אבן, הדיפלומטיה החדשה, יחסים בינלאומיים בעידן המודרני", ת"א, 1985.
6. קיסניג'ר הנרי א. מדיניות החוץ האמריקאית, ישראל 1974.
7. Sobel A. Kissinger And Detente, N.Y. 1975.
8. William B. Quandt, Decade of Decisions, California University, 1985.
9. Raymond L. Garthoff: Detente and conffontation U.S.A. 1985.
10. Shelezinger, "A Thousand days" U.S.A. 1970.
"מדיניות החוץ האמריקאית" עמודים 50-1.
Raymond p. 38.
Kissinger p.20.
סקירה חודשית עמודים 3.
ירחון משרד ההגנה האמריקאי 1988 "The soviet military Power" .
Shlezinger: pp. 80-162.
הקונגרס ה42- של ועידת המפלגה הקומוניסטית 31.3.71.
הקומיקון שהוא השוק של מזרח אירופה נופל בהרבה מקצב ההתפתחות של השוק האירופי המשותף ((EEC ובימנו עלה לאחר התהפוכות הפוליטיות יש כאלו החוזים את קיצו.
בנושא זה ראה חוברת :
Usaf military power" "Department of state 1985".
מושג המבטא מרכז מחקרי כאשר הסובבים אותו יונקים ממנו את ההשראה במימון והיוזמה (ראה לדוגמא ספרו של פרופ' יוסף הודרה "מחקר ופיתוח במדינות קטנות" בר אילן 1985.
קונגרס המפלגה הקומוניסטית ה12-, .31.3.71
7

תגים:

הברית · ברית · ארצות · המועצות · איום · גרעיני · אמריקה · רוסיה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "יחסי המעצמות בתקופת הדטאנט", סמינריון אודות "יחסי המעצמות בתקופת הדטאנט" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.