ברל כצנלסון - יחסו לחינוך ילדים ולחינוך לערכים ולערכים יהודיים.

תקציר העבודה:

ברל כצנלסון ויחסו לחינוך הילדים


ראשי פרקים hy0822 -


1.מבנה העבודה והצגתה

2.הקדמה- סקירה על ברל ופועלו

3.מחשבתו החינוכית

4.סיכום

5.ביבליוגרפיה

מבנה העבודה והצגתה
זלמן ארן, מראשי החינוך היהודי בארץ ישראל לאחר קום המדינה אומר: "בבית
הספר היסודי התלמיד לומד במשך שמונה שנים למעלה מ3000- שעות מקצועות
עבריים על כל גווניהם. בבית הספר העל יסודי לומד התלמיד במשך 4 שנים כ 1500,-
שעות מקצועות עיבריים... מתי, ובאיזה דור ובאיזו ארץ, למד ילד יהודי או נער יהודי,
את המיקצועות העיבריים שלומדים אותם בבית הספר היסודי ובבית הספר על יסודי
במדינת ישראל?".
זלמן ארן ,יש לזכור, היה חילוני, ודבריו נאמרו מתוך גישה זו, שאינה מדויקת כלל
ועיקר. במשך מאות בשנים למדו נערי ישראל, מגיל שלוש ועד גיל 18 לפחות, יומם
וליל, רק מקצועות יהדות, כאשר לעיתים רחוקות נלמדו מקצועות אחרים כמו חשבון
ולימודים כללים. חישוב פשוט מראה כי כמות הנלמד בצורה זו עולה עשרות מונים, הן
בכמותה והן באיכותה על הנילמד כיום בבתי הספר, כולל הממלכתיים דתיים, ולכן
רמת הידיעות הינה מועטה.
קשיים רבים ישנם בכל יצירת תוכנית לימודים, ולא כל שכן ביצירת תוכנית שתהיה
אהודה על כלל ההורים והמורים.
יהדות, לצערנו, אינה אחת מן המקצועות החשובים שלה נוטים הורים ליחס יתר
חשיבות או חשיבות כמו שאר המיקצועות. כיום ההורים מיחסים חשיבות יתר
למקצועות הריאליים, ולכן אך טבעי הוא הדבר, כי ללימודים כמו תל"י יהיו בעיות
רבות, הן בישום והן בתיכנון.
יתר על כן, קיימת בעיה חינוכית ממדרגה ראשונה ללמד את הנער פרקי הווי הדורשים
ממנו להזדהות: "בעת שהרחוב הינו חילוני והבית חילוני ובית הספר הינו חילוני,
במקרה הטוב אפשר להסביר וללמד, אך אין הזדהות ואין ליצור הווי".
ברל כצנלסון נמנה על תנועת העבודה שיחסה לדת לא היה אוהד. אומנם ארבעת
התחומים של תוכניות הזרם במקצועות הרוח והחברה היו: תכנית התנ"ך והאגדה,
תכנית ההיסטוריה היהודית והיסטוריה כללית בצידה, תכנית הספרות 'מגולה
לגאולה', אולם הדגש היה על לימודי החברה הציונית, תנועת העבודה ועוד מתחומי
הסברת ההווה.

מטרת עבודה זו היא לסקור את יחסו של ברל כצנלסון לחינוך הילדים בכלל ולחינוך
היהודי ולחינוך לערכים בפרט, ולנסות להוכיח כי ברל יחס חשיבות לערכים בכלל
ולערכים יהודיים בפרט, כל זאת ללא משוא פנים כלפי חבריו בהסתדרות ובחנוך של
תנועת העבודה.

מקורות:

??? ??????? ????? ?????? ??????
ברל כצנלסון ויחסו לחינוך הילדים
ראשי פרקים
1.מבנה העבודה והצגתה
2.הקדמה- סקירה על ברל ופועלו
3.מחשבתו החינוכית
4.סיכום
5.ביבליוגרפיה
מבנה העבודה והצגתה
זלמן ארן, מראשי החינוך היהודי בארץ ישראל לאחר קום המדינה אומר: "בבית הספר היסודי התלמיד לומד במשך שמונה שנים למעלה מ3000- שעות מקצועות עבריים על כל גווניהם. בבית הספר העל יסודי לומד התלמיד במשך 4 שנים כ1,500- שעות מקצועות עיבריים... מתי, ובאיזה דור ובאיזו ארץ, למד ילד יהודי או נער יהודי, את
המיקצועות העיבריים שלומדים אותם בבית הספר היסודי ובבית הספר על יסודי במדינת ישראל?".
זלמן ארן ,יש לזכור, היה חילוני, ודבריו נאמרו מתוך גישה זו, שאינה מדויקת כלל ועיקר. במשך מאות בשנים למדו נערי ישראל, מגיל שלוש ועד גיל 18 לפחות, יומם וליל, רק מקצועות יהדות, כאשר לעיתים רחוקות נלמדו מקצועות אחרים כמו חשבון ולימודים כללים. חישוב פשוט מראה כי כמות הנלמד בצורה זו עולה עשרות מונים, הן
בכמותה והן באיכותה על הנילמד כיום בבתי הספר, כולל הממלכתיים דתיים, ולכן רמת הידיעות הינה מועטה.
קשיים רבים ישנם בכל יצירת תוכנית לימודים, ולא כל שכן ביצירת תוכנית שתהיה אהודה על כלל ההורים והמורים.
יהדות, לצערנו, אינה אחת מן המקצועות החשובים שלה נוטים הורים ליחס יתר חשיבות או חשיבות כמו שאר המיקצועות. כיום ההורים מיחסים חשיבות יתר למקצועות הריאליים, ולכן אך טבעי הוא הדבר, כי ללימודים כמו תל"י יהיו בעיות רבות, הן בישום והן בתיכנון.
יתר על כן, קיימת בעיה חינוכית ממדרגה ראשונה ללמד את הנער פרקי הווי הדורשים ממנו להזדהות: "בעת שהרחוב הינו חילוני והבית חילוני ובית הספר הינו חילוני, במקרה הטוב אפשר להסביר וללמד, אך אין הזדהות ואין ליצור הווי".
ברל כצנלסון נמנה על תנועת העבודה שיחסה לדת לא היה אוהד. אומנם ארבעת התחומים של תוכניות הזרם במקצועות הרוח והחברה היו: תכנית התנ"ך והאגדה, תכנית ההיסטוריה היהודית והיסטוריה כללית בצידה, תכנית הספרות 'מגולה לגאולה', אולם הדגש היה על לימודי החברה הציונית, תנועת העבודה ועוד מתחומי הסברת ההווה.
מטרת עבודה זו היא לסקור את יחסו של ברל כצנלסון לחינוך הילדים בכלל ולחינוך היהודי ולחינוך לערכים בפרט, ולנסות להוכיח כי ברל יחס חשיבות לערכים בכלל ולערכים יהודיים בפרט, כל זאת ללא משוא פנים כלפי חבריו בהסתדרות ובחנוך של תנועת העבודה.
סקירה על ברל ופועלו
כצנלסון ברל (דב באר בארי) היה בנו של סוחר אמיד. משכיל וחובב ציון. הוא לא למד ב'חידר' אולם השלים את לימודיו אצל מורים פרטיים. עיקר ההשפעה ביסודו באה מבית אביו שצירף מסורת יהודית, ציונות וליברליזם רוסי.
ב1908- כתב כי הוא רוצה לעשות משהו גדול על מנת להיפטר מהגלות. ב1909- יצא לאודסה. בימי עלייתו היה כצנלסון ממורמר ורוגז על התנועה הציונית ששקעה בקטנות בלאומיות חיצונית ובעסקנות בארצות הגולה. הוא היה גם מיואש מתנועת העבודה בציונות שהפכה "משרת מהפכות זרות". הוא היה מדוכא מפגישות עם יורדים בנמל יפו שהיו
מלאי לעג ובוז לציונות שהכזיבה. בכל זאת חש עם רדתו אל החוף ההומה ערבים ביפו כי זהו מקומו.
ב1911- נבחר לוועד פועלי החקלאות בגליל והיה למזכירו. כשהגיע לפתח תקווה ב1912- השתתף בהתארגנות פועלים ונבחר למזכיר ועד הפועלים החקלאים ביהודה. בכל אלה הופיע כבלתי מפלגתי.
פתיחת עבודתו הפובלציסטית היה מאמרו "מבפנים" בכתב העת "הפועל הצעיר". בקשר ליסוד קופת פועלי א"י, שעורר פולמוס בציבור הפועלים שהודרכו ע"י מרכזי מפלגותיהם בגולה.
בכל אותם שנים הוסיף כצנלסון לעסוק בחקלאות. מ1914- עד 1917 היה חבר בקבוצת כינרת ובימי מלחמת העולם היה בין יוזמי הקואופרציה הצרכנית "המשביר" והיה בין יוצרי הגרעינים הראשונים של קופת חולים. יחד עם זה היה מרצה בקביעות על הלשון העברית וספרותה. תיכנן ספריה מיטלטלת, הוצאות חוברות "לעם" ותרגומים מספרות
העולם לעברית. ב1917- עבר לירושלים ויסד לידה קבוצת ירקנים.
באותה עת החלה להתגבש ההסתדרות וכצנלסון היה בין ראשיה ומעצביה. עד יום מותו קבע כצנלסון יותר מכל אדם אחר את היקפה, אופיה, ופעולותיה של ההסתדרות. הוא תבע למזג בה איגודים מקצועיים עם מפעלים משקיים וכן פעולה התיישבותית דינמית תוך שימת דגש בפעולה התיישבותית. הוא יזם בנק פועלים, קבע את דמות העיתון "דבר"
ויסד את הוצאת הספרים "עם עובד".
כצנלסון הצמיד למשמעותה המדינית והחברתית של הציונות את משמעותה הרוחנית והתרבותית, ולתפקידו כמנהיג- את תפקידו כמורה ומחנך. ליבו היה פנוי ביותר לתנועות הנוער בארץ ובגולה ולעבודת התרבות של ההסתדרות ושל המפלגה. הרבה כח וזמן השקיע בטיפול במשמרת הצעירה של התנועה ובסמינריוני הנוער שלה.
כצנלסון לחם בכל כוחו בכתב ובעל פה בהתבטלות העצמית של תנועת העבודה הציונית בפני מהפכות הגדולות המתחוללות בעולם. שלא כרבים אחרים דאג כי לא ינתק הקשר בין העם המתחדש בא"י ובין צרכיו וכוחותיו של העם בגולה, ושלא תחדל הזיקה של התנועה לערכי המסורת של האומה. הוא השתדל לשלב יחד את הקשר למסכת התרבות המיוחדת
של העם היהודי לדורותיו וביותר לספרות העברית החיה. מן המיוחדים בתנועתו היה דבריו בזכות השבת והמועדים, במלחמתו על כשרות במטבחי ההסתדרות, על שמירת ברית המילה בקיבוצים ועל יחס של דרך ארץ והערכה לקדשי ישראל במוסדות החינוך של ההסתדרות. כמעטים בדורו היה רגיש מאוד לעניין "תשעה באב", ואף לעניין הצום שהכריזה
הרבנות בימי השואה באירופה.
הוא היה תקף מאוד במילוי תפקידיו הציבוריים ולפעמים נראה כעריץ בעיני מתנגדיו, ואפילו חבריו. אך תקיפות מעשית זו לא מנעה אותו מלהרהר תמיד במשמעותם של הערכים שלמענם לחם, ולעיתים אף לתהות עליהם. עם כל אמונתו ודבקותו בציונות הסוציאליסטית לא נמנע מלבחון את עמידתה במבחן מאורעות זמנו ומלצדד "בזכות המבוכה".
עליית הפשיזם והנציזם בחברה המתקדמת של אירופה המערבית מזה ושקיעת המהפכה הסוציאליסטית הרוסית במשטר של רודנות מזה, הביאוהו להטיל ספק באמיתת תפיסת ההסטוריה שבה דגלה תנועתו, וספק זה לא הרפה ממנו גם כשזכה לראות בראשית המפנה שחל במהלך מלחמת העולם השניה ובהתקרבות הניצחון על היטלר.
על מועקת מחשבות אלו נוספו בשנותיו האחרונות ייסורי מחלת לב קשה וממנה מת בגיל 57. מותו היה אבל ליישוב כולו. חבריו הביאו אותו למנוחות בבית הקברות בקבוצתו כנרת.
ברל לא היה דתי אולם חיבה נודעה לו לדת. במאמרו על תנועת הבונד שקראה כי אין אלוקים ואין משחיח (כרך אחד עשר, עמוד 62) הוא אומר כי החיים היהודים אינם ניתנים לניתוק מהעם היהודי וגם הסוציאליזם בכללותו המנסה לדחוק את רגלי הדת לא יוכל לה: "כך קרה בסוציאליזם, תנועת הפועלים היהודית איפשרה לכאורה לאדם דרך
חדשה לחיים לכל הוייה ומגע חדש עם המציאות. אבל בנתיים קרה משהו שסתם מעיין זה. אופי האנשים לא השתנה... אותם האינטליגנטים שעמדו בראש התנועה לא היו להם ידיעות מינימליות על החיים היהודים ומה שידעו שכחו...".
הוא גם מייחד מקום נכבד למסורת היהודית בעיצובו של העם: "ציינתי באיזו מידה המסורת היהודית החיה שנשתמרה מילאה תפקיד גדול ביצירת טיפוס אנושי גם לאחר השפעת ההשכלה ולאחר השפעות חיצוניות ולאחר שנתנער מכל מסורת יהודית דתית" (כרך אחד עשר, עמוד 31).
מחשבתו החינוכית
מטרת פרק זה הוא להציג את גישתו של ברל לגבי החינוך, שלב אחר שלב מבחינה רעיונית, על מנת להוכיח את מטרת העבודה.
אצל ברל החינוך תופס מקום ראשון במעלה ומביא לכך דוגמא מהחינוך מהיהדות החרדית: "...ואני שואל מבחינת חובת הישוב לעצמו ולתנועה כולה בתור אנשים כובשים היינו זכאים לעזרה ולצידה אבל קיבלנו צידה הגונה. שום ישוב לא קיבל בכוחות אנושיים וכספיים כמונו בתקופת הביסוס... וראיתי מה עושה היהדות הליטאית למען בית
הספר שלה- יהדות המתבוססת במחסור ואף על פי כן יודעת שעליה לתת אמצעים לחינוך...". (כרך רביעי עמוד 141).
כמו כן הוא מביא דוגמא ממקומות אחרים: "אפשר לראות מה היה עונשה של תנועת הפועלים בעולם על שהסיחה עצמה מחינוך הדור הבא או שעשתה פעולתה רמיה...." (כרך חמישי עמוד 281).
ברל היה ממפלגת העבודה אולם התנגד לחינוך המפלגתי. החינוך המפלגתי הרעיוני המתייחס לנושאים רבים ויובל דרור, בספרו על החינוך של זרם העובדים (1992) מסכם זאת בשמונה עיקרים:
1.לימוד לשם הרחבת הדעת בכלל לשם השקפת עולם סוציאליסטית.
2.לימודים ריאליסטים בעלי נושאים אידאולוגיים.
3.עבודה גופנית להשגת חינוך ערכי לעבודה.
4.האומנות תגויס לטובת הדברים הרלוונטיים.
5.דוגמא אישית של המחנך.
6.חינוך במסגרת חברת הילדים להרגלת החינוך הרעיוני.
7.שעת מחנך לדיון בבעיות ההווה. ציון ימי זיכרון לאומי.
ברל שולל גישות אלו מכל וכל. הוא אומר כי "המורה העושה את החינוך כלי שרת למפלגה, לעמדותיה וליחסיה ולתכסיסה, לארעי ולחולף שבה- ספק אם הוא עושה בזה שירות נאמן אפילו למפלגה היקרה לו. יש אומנם מפלגות אשר פרנסתן על ניצול נפש הילד באיבו והללו אינן חוששות לכך שנפש הילד תיכמש בטרם תגיע לאביב החיים. כי על כן
כל עניינהם ברווח ובניצחון ברוח לשעה ובניצחון לשעה ואחר כך יבוא מה שיבוא, אולם מפלגה אשר תכנה אינו מתמצה ברווח ובניצחון שלה והיא רואה עצמה אחראית לחיי הראווה בהווה וגם לימים הבאים, מפלגה כזאת אינה יכולה לנהוג בילד כבאובייקט של ניצול כי לה הילד אזרח של חברת העתיד ובבוא היום יופקדו בידיו -לשבט או לחסד-
הישגיה ומשאלותיה, ובבוא יום דין והכרעה האומנם תכריע הכוונה המפלגתית שהוטבעה בדחילו ורחימו בחינוכו של הילד?" (כרך שמיני, עמוד 174).
"בנקודה אחת אני מסכים עם המתנגדים: אני שולל מונופול מפלגתי בעניני חינוך. אני טוען לאוטונומיה של זרמים חינוכיים אך לא למונופולין של המפלגות" (כרך שביעי עמוד 204). "ואולי באמת אין ברירה אולי אי אפשר לפתח את היצירה הישובית במלוא עצמיותה ולחנך משמרות חדשות לחיים חלוציים בלי הפרטיקולריזם ההולך וגובר.
אולי אי אפשר לטפח בקרב דור המגישים נאמנות קנאית למפעלים בלי שיראו במעשיהם שלהם ולו גם הוא מעשה חלקי את חזות הכל" (כרך שביעי עמוד 273).
יותר מכך- הוא תוקף את ההסתדרות עצמה בדרך החינוך הכפייתית שלה ומדבר על הכפיה האנטי דתית (כרך שמיני עמוד 85): "הסתדרות הנוער העובד מבקשת להקיף כל נער ונערה היוצאים לעבודה, מכל עדה מכל שבט מכל גוון ציבורי. כלום זהו פשוט על כך, וכי מעטים הקרעים גם בחברה אנשים עובדים וכי אין מקום למגמות חינוכיות סותרות
ורועצות זו את זו לולא האמונה הגדולה... הסתדרות נוער הפונה לכל אב עובד שיאמין לה וימסור לה את החינוך החברתי של ילדיו אינה יכולה להתעלם מן ההתחייבות שהיא נוטלת על עצמה. שיטות חינוכיות המיוסדות על גניבת דעת כפי שהן נקוטות בסוגים מסוימים של הסתדרויות נוער אינן הולמות אותה וכשם שאין הסתדרות הנוער העובד
אפוטרופוסית לעניני דת כך אין מתפקידה גם הפצת דת הכפירה, זאת דרך בלתי פשוטה וגם בלתי פופולרית עליה התייצבה ההסתדרות, ואמרו יריבנו אשר יאמר אנחנו היודעים כי היא בחרה בדרך זו לא לשם גניבת דעת הבריות כי אם בתום לב ואי אפשר שבשעת התרגשות או מבוכה יהיה הדבר נשכח. יש בהסתדרות אלפים ואולי רבבות חברים אשר
יחסם לשאלות האמונה אינו עולה בד בבד עם אותה מודעה אשר הרפורטר של ה"בוקר" שלח... (הכוונה למודעה אתאיטטית)... איני מערער על זכותו האישית של כל אדם להכריז ברמה את ה"אינני מאמין" שלו...ואין לו כל דימיון להכרזות של אפיקורסות דמונסטרטיבית. שמעתי האומרים כי הוא נוטה לספר סיפורי חסידים מתוך ידיעה שרשית
וקרבה רוחנית...אדם מוציא מפיו בשאלות אמונה וכפירה הרי זה לא במה שהוא לומד לומר אמן אחרי חזן של מאמין או אחרי חזן של כופרים, כי אם במידה שאדם חי, חש או הוגה בכל וכלום מסירת המודעה של העסקן המקובל יש בה כדי לסייע לכך? וכי התביעה של הנביא: "הצנע לכת עם אלוקיך" חלה רק על הפתאים המוחזקים בעיני עצמם
ואינה חלה על הפקחים המוחזקים בעיני עצמם ככופרים?.
אי לכך אין הוא מתנגד להעברת החינוך למוסדות ממלכתיים לאומיים, וכך הוא אומר בקשר להעברת האחריות בחינוך לכנסת אמר: "איני סבור שתנועת הפועלים בארץ ישראל עם ערכיה התרבותיים והכוחות שהשקיעה בלשון ובספרות וביצירת הווי תרבותי בארץ זקוקה ללימוד זכות על עצמה בנדון זה. אומר אני רק זאת כי בשביל העבודה התרבותית
בתנועה הציונית כולה ובתנועתנו אינה ענין של פרפראות אלא מגופי הלכה. לא ענין טפל אלא אורגני. כשם שאי אפשר לנו להקים את בנייננו בלי עליה והתיישבות כי איננו מתארים לעצמנו שאפשר לכנס את פזורי ישראל וליצור המשך בלי עבודת תרבותית מחנכת מכוונת ליצירת עם אחד. לגבי תנועת הפועלים עם יחסה לבנין הארץ ולהקמת חברה
חדשה לא יתכן כלל הדבר בלי יצירת מכשירי תרבות חשובים שבלעדיהם בניינו יהיה לא בית אלא גל לבנים...ועתה אנו באים ושואלים מה חייבת התנועה הציונית לעשות לחינוך בא"י אחרי שיצאנו מתקופת יפו... אם לא תהיה עליה והתיישבות וקרקע לא יהיה לנו...והתלמיד הגומר את בית הספר לא יהיה לו על מה להישען כאן והתרבות תישאר
גם מצומצמת וגם חלשה..." (כרך רביעי, עמודים 139-140).
כלומר הוא אומר כי חייבים ערכים ובסיס ערכי על מנת שהנוער לא יתדרדר וערכים אלו חייבים להיות ערכים לאומיים. למרות זאת אין חובה לחינוך לאומי במלואו- ניתן להשתית אותו על ערכים אחידים עם סטיות. כך לדוגמא "אם יש לתימנים צורך בחינוך מיוחד משלהם בהתאם להוי המסורת אזי חושב אני שיש לאפשר להם זאת. איני מאמין
באחדות שתעקור אדם מעדתו ותרבותו ע"י מורה חניך סביבה אחרת לגמרי. אני מוסר כאן הודעה: אין אנו שואפים להשתלטות על החינוך אבל אנו דורשים לעצמנו את כל מלוא חופש היצירה. בקונגרסים עזרתי ל"מזרחי" לקבל אוטונומיה חינוכית מהכרה שהזרם החרדי זכאי לכך. האחדות לא תבוא מאונס אלא מתוך פרוצס ממושך של התגבשויות. את
האמת המוחלטת איננו יודעים אותה יוכיח העתיד... (כרך רביעי עמוד 144).
ברל מתבטא כאן ואומר כי אינו יודע איזהו זרם עדיף: הדתי או החילוני, אולם בכל מקרה הוא מעוניין באחדות: "או שנכניס את העולה למסגרת של תרבות עברית ונהפוך אותו לעוזר בקליטת גלי העליות הבאות או שבמשך זמן קצר תיהפך ארץ ישראל לבבל של שפות ונעמוד בקרוב בפני המוני עולים אנלפבתיים..." (כרך שביעי עמוד 90).
הערכים אצלו ברורים: "אין חינוך רציני בלי שתחדור אותו אידאה מרכזית. הנוער שלנו בחיי המעשה שלו- במפעלו החלוצי בחייו הקיבוציים בעבריותו קשור בטבורו אל האידאה המרכזית של ההסטוריה העברית החדשה, ממנה הוא יונק את כוחו, בשליחותה הוא יוצא. אבל תנועת הנוער שלנו, עם כל הגדולות שהן מבצעות, לקויות להוותנו בחוסר
הכרה מספיקה של האידאה המרכזית, בחוסר עוז נפשי ושכלי לקבל את שלטונה המוחלט. היא פועלת בתוכן אך אינה שולטת. היא מעירה להם אך אינה חודרת לכל הזוויות. מי שיעמיק חקר בקורות העליה השלישית וגושיה העיקריים- גדוד העבודה ו"השומר הצעיר", ישתומם על הסתירה העמוקה: פתוס הגשמה עצום, נכונות לכל מאמץ וקורבן ועם זה
רפיון אחיזה נפשית ושכלית בעצם האידאה אשר מתוכה צמח ונתגלם מעשה ההגשמה. והתוצאה האיומה מן הסתירה הזאת: רפיון שלטונה של האידאה הופך את כס ההגשמה על פיה".
ברל הציע להקים סמינריון לחינוך הנוער מעבר לחינוך הרגיל (מעין חינוך לא פורמלי ומשתמש בדבריו של גדול בדור בסוף המאה ה17-: "בשם הגאון מוילנא מספרים כי הוא התנגד לצמצום הלימוד בימיו לש"ס ופוסקים בלבד, ודרש גם לימוד מדעים. הוא היה אומר: כל כמה שיחסר האדם ב"שבע החכמות" הכלליות יחסרו לו עשר ידות בידיעת
התורה. באותה התקופה הדתית כשהרימו את הדת ואת החינוך הדתי צריך להבין את הגאון כי גם ההתפתחות הדתית מחייבת להתפתחות הרמונית של האדם בכל ענפי החיים ועל אחת כמה וכמה אנחנו השואפים לגדל אדם היוצר חברה חדשה וחיים חדשים" (כרך שלישי עמוד 184).
עמדה ברורה יש לו לגבי החינוך הלא יהודי: (כרך תשיעי עמוד 242-243) "נזכר אני שבאותם הימים נתגלגלתי לקנדה ומצאתי שם מגבית והתעוררות ציבורית פילנטרופית ו"דלגטים" יוצאים להציל את ילדי ישראל מאוקראינה אולם לא למען העלותם לארץ ישראל כי אם למען פזר אותם בבתי נדיבים. פיזור זה צריך היה להנחיל לילדים משפחות
חדשות ומולדת חדשה. איני יודע מה היו התוצאות מהבחינה הפרטית משפחתית למאומצים ולמאמצים אולם מבחינה יהודית תרבותית היה החשבון ברור לאלתר. זכו אלפי ילדים הבאים מן הנכר וארץ ישראל הופכת להם למולדת- וכמה ילדים שנולדו בארץ או שגדלו בה הופכת להם ארץ ישראל לנוכריה?...וכולנו נושאים גם בקלון זה: הפקרת ילדי
ישראל לחינוך המיסיוני. איך בא הדבר שחזיון מחפיר זה אשר שום עיירה יהודית בגולה לא ידעה דוגמתו ולא היתה משלימה אליו הפך ל"דרך הטבע" בירושלים דווקא? איך קרה הדבר שהתרגלנו בכך, שהשלמנו לכך? אם אינני טועה הרי מלחמת שלומי אמוני הישוב הישן בבתי הספר הערבים היתה נטושה הרבה יותר ממלחמתם בחינוך המסיוני.
ואפשר שכאן טמונה גם הסיבה מדוע, כשהותרה הרצועה, היו רבים שלא הבחינו בין זה לזה". הנזדמן לכם בלכתכם בחוצות ירושלים לפגוש ילדי ישראל כשהם יוצאים מבין החומות הזרות במדים הללו האומרים יתמות ונכר (הכוונה כנראה לבגדי השחורים של החרדים) ולשמוע אותם פוסקים את פסוקיהם ופולטים את תפילותיהן? הנתפניתם פעם
לחטיפת שיחה עם אלה לדעת מה בליל הלשונות אשר בפיהם והכפילות שבלשונם והרגלי ההתכתשות על לשונן? והזרות המהולה שחצנות ונחיתות- במגעם עם יהודים? החשבתם על השכר והעונש הנתון לנו בחינוך זה?...מדוע לא זכינו שימצא בארץ גם מי שדואג לעליית נוער בתוכה. מדוע מכל מוסדותינו הציבוריים מכל הסתדרויותינו הרבות, מכל
תנועות הנוער שלנו מכל אנשי הרוח ואנשי המעשה שבקרבנו, לא נמצא מי שהנגע הזה יכרסם לבו ויגזול את מנוחתו, מי שידור נדר כי לנגע הזה יושם קץ?".
יותר מכך- ברל אף אינו שולל לימוד בבית ספר מסורתי ומתקיף את אלו שניסו למנוע הקמתו של בית ספר כזה בתואנת פילוג: "היה זמן שהיה לנו בית ספר אחר. זה היה לפני היות ההשכלה ולפני הציונות. זה היה בית הספר הדתי ואילו קמה אז תנועה ציונית היה זה אולי בטבע הדברים שמתוך שלטון הדת בישראל היה מוקם בית ספר דתי
בטיפוס האחד והיחיד. אבל כשבאתם אתם המוני המשכילים האפיקורסים, כאשר הקימותם את "בית הספר ביפו" הכרזתם בזה שבתקופתנו אנו אין אפשרות לבית ספר אחיד להתקיים. אתם הייתם הרוצים לפרוש מן החדש שהיה מקובל באותה. אותם יודעים איזו מלחמה גדולה עורר בית הספר שלכם וכמה זה הזיק בשעתו לחיבת צין ולא נמנעתם מזאת.
אינני מאשים אותכם על שעשיתם מה שעשיתם, אבל אני דורש שלא תנהגו איפה ואיפה. אם יש בידכם להתפשר עם "המזרחי" ולהקים בית ספר אחד משותף לכם ולו כמו שמטיפים עכשיו כמה אנשים חשובים החרדים על הדת, ותהפכו את הבית הספר הכללי לבית ספר דתי למחצה, בבקשה עשו. אולם אל תכפו אותו על זולתכם ואל תאשימו אתם את האחרים
בפילוג שאתם פתחתם בו. כשד"ר בוגרשוב וחבריו ניגשו להקמת הגימנסיה היה מעשה זה פילוג או איחוד? הגימנסיה המתחילה במכינות בגיל של בית ספר עממי ואפשר אין זה פוגע באחדות ישראל משום שהגימנסיה נועדה לבני אמידים..." (כרך שביעי עמוד 116).
בהקשר לכך ברל מזכיר גם את ההידרדרות הרוחנית של הילדים וניבא יפה את הקורה בזמננו: "לרעתו של הנוער הלומר לא נמצאה קבוצת נערים שתמצא את דרכה במישרין אל ההסתדרות... הנער יליד הארץ אשר אבותיו חתרו אל תוך המולדת אורבת לו סכנת תלישות ושיבה נפשית וירידה מצריימה. אל נתעלם מכך, בימי העליה שניה קיטרגנו על
ילדי הישוב הישן ועל ילדי האיכרים המסתובבים במלוני קהיר, בירות ופריס ונודדים לאמריקה ולאוסטרליה. רק רגע קט נדמה כי השתפר המצב לטובה. וחזר הגלגל...צר להם המקום בארץ והם בוחרים להיות צוענים בעולם הגדול" (כרך חמישי עמוד 204).
יצויין כי גם על החינוך למבוגרים הוא מייחד את דיבורו (כרך שניים עשר עמוד 39) וכאן מצאתי בפעם הראשונה את חשיבותה של לימוד התורה על פי ברל: "הן זוהי משמעה של האמירה העתיקה על "כל המקיים נפש אחת מישראל" לקיים נפש אחת משמע לחנך אותה וכל עוד ידע הכלל היהודי לעמוד במערכה על נפשו ועל קיומו הקיבוצי היה דבר
"השכלת העם"- על ידי תלמוד תורה לקטנים וגם לגדולים, לכל הגדולים לכל אחד לפי כח קליטתו חלק אורגני של חיי החברה היהודית.... לפני עשרים וחמש שנים ביקשתי להגדיר את תפקידיה של תנועת הפועלים הארץ ישראלית "לקראת הימים הבאים" ואמרתי "וכל בניך לימודי ה'"- לא ברכה היא אלא צו. במידה שנתקדם במילוי צו זה תלוי לא
רק מצב תרבותנו כי אם גם שאר הצדדים של הוויתנו, אך עדיין רחוקים אנו מקיום ציווי זה..." (שם, עמוד 42).
סיכום
עבודה זו עסקה במחשבתו החינוכית של ברל כצנלסון ככל שזה נוגע לחינוך לערכים ולערכים יהודים בפרט.
מהסקירה עולה כי ברל כצנלסון, למרות היותו חלק מתנועת העבודה ומראשי ההסתדרות לא בחל וביקר את המחשבה החינוכית המקובלת על עמיתיו: הוא התנגד להטפה חינוכית מפלגתית ולהטפה בכלל, ולכן תמך בהלאמת החינוך. הוא התנגד לראשי החינוך דאז אשר טענו כי המזרחי פלגנים בכך שרוצים להקים בתי ספר משלהם וטען כי החלוצים עצמם
היו פלגנים.
ברל היה מודאג מאוד מהפלגנות בעם: "אינני שוכח אני מדבר על פעולה תרבותית בימים של מצוקה כלכלית וחרדה עצומה לגורלנו המדיני ואיני מסיח את דעתי... לא פעם הוצגה בדורנו האחרון הפעולה הרוחנית כמנוגדת לפעולה הישובית והפוליטית. יש בהיסטוריה שלנו ירושה כבדה: הניוגד הטרגי שבין אנשי יבנה לבין הקנאים.... אבל
ההיסטוריה העברית יודעת גם דוגמא של מזיגת קנאות מדינית וסוציאלית וקנאות רוחנית: הברית בין רבי עקיבא לבר כוכבא. מזיגה זו נדרשת בדורנו". (כרך חמישי עמוד 154).
אולם למרות זאת הוא טוען כי חינוך הומוגני לא יכול להיות מוצלח בשל אי הומוגניות האוכלוסיה בארץ ולכן חינוך דתי או חינוך עדתי לא יכולים להפסל על הסף.
אין הוא מחמיא למזרחי וטוען כי גישתם לגבי יחודיות החינוך שלהם אינה נכונה במאת האחוזים. ברל כואב את החינוך המסיונרי וכואב יותר מכל את אי היכולת של החינוך המקומי לתת תשובה הולמת לכך. הוא מיצר על כך אינם מקבלים חינוך יהודי.
לסיכום נראה לי כי עמדתו לא היתה אוהדת או נוגדת את היהדות. הוא היה אובייקטיבי בניגוד לשאר חבריו אותם הוא מכנה צבועים על שום שלא הסכימו לפלגנות בשעה שהם עצמם היו פלגנים ובשל כך שהחינוך שלהם היה חינוך שמטרתו היתה מפלגתית.
מכל מקום נראה מהערות אגב שלו כי הוא אהד את היהדות ואת חכמיה והשתמש בחוכמתם להארת דרכו.
ביבליוגרפיה
1.זיו ש., כמות הידע של תלמידי כיתות יא-יאא בבית הספר החילוני במושגים ביהדות המעוגנים בתוכנית הלימודים בספרות העיברית בכיתות אלו, אוניברסיטת ת"א, 1977.
2.כצנלסון ברל, כתבים, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י.
3.כרמון א. החינוך בישראל-סוגיות ובעיות,הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה.
4.האנציקלופדיה העברית, ערך כצנלסון ברל.
5.בן מאיר דב, ההסתדרות, תל-אביב, 1971.

תגים:

תנועת · הסתדרות · העבודה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "ברל כצנלסון - יחסו לחינוך ילדים ולחינוך לערכים ולערכים יהודיים.", סמינריון אודות "ברל כצנלסון - יחסו לחינוך ילדים ולחינוך לערכים ולערכים יהודיים." או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.