זכות השתיקה בהליך הפלילי

תקציר העבודה:

מטרת העבודה היא לסקור את החיוב והשלילה של זכות השתיקה: מתי אין לנאשם זכות לשתוק, הזכות בנוגע לחוקים השונים וזכותו של עד שלא להעיד.

אחת מזכויותיו של חשוד בחקירתו, או בעדותו בבית המשפט היא לשתוק. זכות זו מוקנית לו על מנת שלא יפליל את עצמו ולא ישים עצמו רשע. זכות זו מעוגנת בחוק, וכמובן שאינה מוסיפה נקודות זכות לנחקר. היותה של זכות השתיקה משום עקרון המושתת באושיות השיטה המשפטית הישראלית אין בה כשלעצמה כדי להוות ערובה לקיומה המוחלט, והדבר מותנה ברצונו של המחוקק.
זכות הנאשם שלא להפליל עצמו הינה, כאמור, אחת מזכויות היסוד של נאשם העומד או צפוי לעמוד לדין פלילי, בניגוד למשפט העברי הקובע "שתיקה כהודאה דמי" (מסכת יבמות ף פ"ז עמוד ב) וכן "ואם לא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא א'). הכרה בזכות זו כזכות יסוד ניתן לראות במרבית שיטות המשפט, שחלקן אף הגדילו והכירו בזכות זו כזכות יסוד חוקתית.
הבטחת זכויותיהם של המעורבים בהליכים פליליים חשובה במיוחד בשיטתנו הלעומתית (אדברסרית) שבה מוטל נטל הוכחת האשמה על התביעה. קביעות אלה, גם אם אינן נכללות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, זוכות למשנה תוקף בהשראת החוק, שהעלה את זכותו של האדם לחירות, לכבוד ולפרטיות, לדרגת חשיבות עליונה.
אלא שזכויות אלה, חשובות ככל שתהיינה, אינן מוחלטות. מולן ניצבות זכותה וחובתה של החברה להילחם בעבריינות ולהגן על עצמה ועל כל אחד מפרטיה, מפניה; מולן ניצבת חובתה של החברה כלפי קורבנות הפשיעה, שכבודם, חירותם, ביטחונם האישי ורווחתם נרמסים, ויש צורך למגר פשיעה הפוגעת ברקמה העדינה של החברה במישור הערכי, הנורמטיבי, הפרטי והציבורי.
בישראל, נכון להיום, לא קיימת האפשרות לעגן את הזכות בחוקה שאינה קיימת, וספק אם תהא קיימת בעתיד הנראה לעין. אך, גם בלא שתועלה לדרגת זכות חוקתית יש לראות בזכותו של אזרח כאמור משום זכות יסוד קונסטיטוציונית. זכות שכזו יכול ותישלל מכח הוראתו המפורשת של המחוקק.

תוכן העניינים:
1. מבוא
2. הוראות החוק
3. מהות הזכות
3.1 מהותה של זכות השתיקה
3.2 מטרת הזכות
3.3 סוגי זכות השתיקה
3.4 זכות להיוועץ עם עו"ד
3.5 שתיקה כ"דבר מה נוסף"
4. מעמדה והיקפה של זכות השתיקה לאור פקודת מס הכנסה
4.1 שתיקה המהלך בירור השומה
4.2 האם ביטל או פגם סעיף 135 לפקודה בזכות השתיקה
4.3 אפשרות השימוש בראיות שהושגו במהלך חקירה
5. הימנעות ממתן עדות
5.1 הילכת קינזי
5.2 הכרסום בהלכת קינזי
5.3 החלת הילכת קינזי על עדי הגנה
5.4 זכות השתיקה מול חסיון מפני הפללה עצמית
סיכום
ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

מקורות:

לדעת השופט שלוש אפשרויות קיימות לפרוש ההוראה בחוק הפיקוח על המטבע המחייבת נחקר למסור מידע:
"הנחקר חייב להשיב, והדברים שאמר יוכלו להיות מובאים כראיה נגדו, אפילו יש בהם כדי להפלילו. אם יסרב להשיב - תופעל כנגדו סנקציה עונשית" זו האפשרות בה תומך השופט הלוי בפס"ד קרייתי. נקודת המוצא ממנה יוצא השופט הינה ביטול תקנה 11(ד) לתקנות ההגנה (כספים) שקבעה "כל ידיעה שנמסרה על ידי אדם מתוך מילוי אחר
הוראות התקנה מותר לתיתה כראיה נגדו ואפילו יש בה כדי להפלילו". אולם, משבוטלה התקנה, ולאור סעיף 47(ב) לפקודת הראיות, החל על כל העבירות הפליליות, במידה ואין דברים סותרים בחיקוק מסוים, פוסל השופט פרשנות זו.
הנחקר רשאי לשתוק, לסרב להשיב ולמסור מידע, וחרף זאת שום סנקציה לא תופעל כנגדו. לאור לשונו הברורה של החוק דוחה השופט אפשרות זו.
הפרשנות השלישית אותה מציע השופט היא "שהנחקר חייב אמנם להשיב לשאלות המוצגות לפניו ולמסור את המידע הנדרש ממנו, אפילו ביקש חסיון מפני הפללה עצמית".במקרה כזה, על פי הפרשנות האמורה, אם יציית, כל שייאמר על ידו ועלול להפלילו, לא יובא כראיה נגדו בהליך הפלילי.
השופט סוקר את הנימוקים הבאים להצדיק את זכות השתיקה שיש לנחקר וקובע בעמ' 497 כי יש שצורך באיזון בין האינטרס של הנחקרים להימנע מהפללה עצמית לבין האינטרס החברתי שבהענשת עבריינים. בישראל, בה אין זכות החסיון מעוגנת בחוקה, אין בחסיון יותר ממה שנקבע בחוק. לכן, משקבע המחוקק בחוק הפיקוח על המטבע סנקציה
עונשית, הוא גילה דעתו, כי האינטרס שבביצוע חוק זה חשוב במידה כזאת, עד שהוא מצדיק צמצום בזכות הנחקר להימנע מהפללה עצמית.
עם זאת, כדי לצמצם ככל הניתן פגיעה אפשרית בנחקר, מצויה תרופה המקטינה את נזקו בשל הפגיעה בחסיון, והיא בכך, כי מרגע שאולץ הנחקר להשיב, לא ניתן להביא דברים אלה כנגדו בהליך פלילי המתנהל כנגדו. כלומר, הנחקר יזכה לחסיון מפני הבאת דבריו שלא להוכחת אשמה בהליך נגדו, דבריו יתקבלו כעדות במשפטם של אחרים
ובמקרה שאין חשש להפללה עצמית - גם במשפטו שלו, שכן במקרה כזה שוב לא יעמוד לו החסיון.
מכאן, עולה כי לדעת השופט לוין אין עומדת לנישום זכות שתיקה, אולם כל שיאמר לא ישמש כראיה כנגדו לצורך הליך פלילי.
השופט ג. בך, בדעת מיעוט, נוקט בדרך פרשנית קיצונית יותר. לדעתו קיימות לנישום הנחקר מכוח הוראות חוק הפיקוח על המטבע זכות השתיקה והזכות שלא להפליל עצמו. לכן אין השופט בך מוצא לנכון לדון בשאלת אפשרות השימוש בראיות שהושגו במהלך חקירה כאמור בהליך פלילי נגד הנחקר. דעתו זו של השופט נסמכת על ההיסטוריה
החקיקתית, כוונת המחוקק ונוסחו הנוכחי של חוק הפיקוח על המטבע; בעבר קבעו תקנות 11 ס"ק 2 וס"ק 4 (לתקנות ההגנה (כספים) את חובתו של נחקר למסור ידיעות על פי דרישה. תקנה 11(4) אף הגדילה ושללה במפורש את זכות החסיון בקובעה:
"... כל ידיעה שנמסרה על ידי אדם מתוך מילוי אחר תקנה זו מותר לתיתה כראיה כנגדו..."
בדברי ההסבר להצעת חוק הפיקוח על המטבע, מביע המחוקק דעתו במפורש וקובע:
"כמו כן אין עוד בחלק המוצע הוראה השוללת את זכות השתיקה של אדם לגבי עובדה העשויה להפלילו". על טענה זו חזר שר האוצר בדיון שהתקיים בכנסת בקריאה ראשונה ומכאן, לדעת השופט בך, המסקנה החד משמעית הינה שהחוק לא נתכוון לשלול טענת חסיון מפני הפללה עצמית. אולם אין בכוחן של ההיסטוריה החקיקתית ושל כוונת
המחוקק להתגבר על נוסח החוק אם נוסח זה הוא ברור ומפורש.
לענין פרשנותו של השופט לוין בדבר החסיון הקיים לנחקר משימוש בעדותו מכח סעיף 47(ב), קובע השופט בך בעמ' 522:
"נראה לי, עם כל הכבוד, כי סברתו הנ"ל של חברי הנכבד משוללת כל תשתית משפטית. האמור בסעיף 47(ב) מותנה בתחולתו של סעיף 47(א) על מצב נתון, הינו בקיום חסיון לעד מלמסור עדות העלולה להפלילו. במקרה כזה, אם בית המשפט בכל זאת מאלץ את העד למסור את המידע המבוקש, מונע סעיף 47(ב) את השימוש באותה ראיה בבית משפט
בישראל, כנגד אותו עד. אולם אם אין העד במקרה דנן זוכה לחסיון כלשהו, כפי שסובר חברי, אזי קשה לראות על פי איזה דין ניתן למנוע את השימוש בעדות שהעד במקרה כזה חייב למוסרה, ומהו הבסיס החוקי לחובת החוקר להסביר לעד, כי הודאתו לא תוכל לשמש ראיה כנגדו בפני בית משפט ישראלי".
כאמור דעתו זו של השופט בך היא דעת מיעוט.
הימנעות ממתן עדות
לכל אדם עומדת זכות שלא להפליל את עצמו. הזכות והיקפה מוגדרים בחיסיון מפני הפללה עצמית הקבוע בסעיף 47 לפקודת הראיות [נוסח חדש]:
"א. אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.
ב. ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן (א) ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך.
ג) נאשם שבחר להעיד במשפטו כעד הסנגוריה, לא יחול עליו סעיף זה לגבי העבירה שהוא מואשם בה באותו משפט".
ככלל עד חייב להעיד בבית משפט. הבעיה מתעוררת כאשר העד נאשם במקרה אחר, ועדותו יכולה לשמש ראיה כנגדו. נקודת המוצא היא חובתו של כל אדם להעיד. חובה זו חיונית להבאת חומר רלוונטי בפני בית-המשפט. הסטייה מכלל זה מוצדקת בנסיבות חריגות ומשיקולים כבדי משקל.
הילכת קינזי
בנושא זה נדונה שאלת העדתו של עד המעורב בעבירה, במשפטו של שותפו, כאשר נגד העד תלוי הליך נפרד באותו עניין. הנדון מצוי בתחום הרגיש שבו משמשים הצורך בהגנה על הנאשם ועל העד מחד גיסא והצורך להביא בפני בית-המשפט כל ראיה רלוונטית לחקר האמת. על ברכי בעיה זו נולדה הילכת קינזי.
הילכת קינזי מלמדת, כי זכויותיו של העד שמשפט נפרד תלוי ועומד נגדו בגין אותה פרשה, ובמיוחד זכות השתיקה וזכותו לחיסיון מפני הפללה עצמית. בעצבו את הכלל שבאותה הלכה, עמד לנגד עיני בית-המשפט האינטרס של הנאשם שהתנגד להעדת שותפו נגדו. החשש מפני הפללת הנאשם על-ידי שותפו תוך עיוות האמת לאשורה, הוא זה שהוביל
למניעת העדתו
עיקרה של הביקורת מופנה כנגד מניעה גורפת של מסירת עדות בבית-המשפט על-ידי מי שהעובדות ידועות לו ממקור ראשון, בהיותו מעורב בהן. מניעת עדות שוללת מבית-המשפט חומר ראיות חשוב ורלוונטי ופוגעת ביכולתו להגיע לחקר האמת ולעשות משפט וצדק.
הכרסום בהלכת קינזי
עיקרה של הביקורת מופנה כנגד מניעה גורפת של מסירת עדות בבית-המשפט על-ידי מי שהעובדות ידועות לו ממקור ראשון, בהיותו מעורב בהן. מניעת עדות שוללת מבית-המשפט חומר ראיות חשוב ורלוונטי ופוגעת ביכולתו לעשות משפט וצדק.
הכרסום בהלכת קינזי נעשה לא רק בדברי הביקורת שהושמעו נגדה אלא גם בפסיקה ובחקיקה בלתי ישירה.
מאז הילכת קינזי נחשפו תחום סדר הדין הפלילי ודיני הראיות לתמורות מרחיקות לכת הן מצד המחוקק והן מצד בית-המשפט, וחל מעבר הדרגתי מדיני קבילות לדיני משקל. הימנעותם והתחמקותם של עדים מלמסור עדות בעיקר במשפטי חבריהם לפשע והקושי של בית-המשפט להגיע לחקר האמת, הולידו את ההכרה כי לא ניתן להגן על כל הזכויות
ועל כל האינטרסים גם יחד באותה מידה ובאותה עוצמה וכי יש לדרג את הזכויות ואת האינטרסים השונים, להעדיף את הערכיים יותר ואת הפגיעים יותר ולהעניק לאלה הגנה מועדפת. המגמה בדיני ראיות היא מעבר מכללי פסלות השוללים קבילותן של ראיות, לכללי משקל; מנוקשות ופורמאליזם, לגמישות וליתר חופש בהפעלת שיקול-הדעת
השיפוטי.
לדוגמה בא הדבר לידי ביטוי עוד לפני הילכת קינזי בכרסום בחיסיון מפני הפללה עצמית בסעיף 47 לפקודת הראיות [נוסח חדש].
לאחר פסיקת בית-המשפט בעניין קינזי בא הדבר לידי ביטוי בכרסום בזכות השתיקה של הנאשם, כאשר לפי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ניתן לייחס משמעות ראייתית להימנעותו של נאשם מלהעיד, המחזקת את עדויות התביעה ומסייעת להן. כך גם בהוראות שונות המחייבות אדם לבצע בדיקות אף אם תוצאותיהן
עלולות להפלילו (סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] המחייב נהג לבצע בדיקת שכרות; סעיף 250א לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 המחייב חייל להיבדק לשם גילוי סם מסוכן). בדומה, קבע המחוקק הסדרים המחייבים מסירת מסמכים אף אם יש בהם כדי להפליל את המוסר אותם (סעיף -17(ב) לחוק הפיקוח על המטבע, תשל"ח -1978. הסעיף
קובע:
"סרב אדם או נמנע למסור ידיעה מסמך או פנקס שהוא חיב למוסרם אם נדרש לעשות כן.."
גם מגמה זו אינה נקייה מביקורת הנובעת מהדאגה לזכויותיהם של נאשמים ומהחשש שמא הרחבת כללי הקבילות וצמצום כללי הפסילה יביאו בכנפיהם הכשרת ראיות פסולות שתפגענה בזכויות היסוד של הפרט ובעקרונות יסוד של השיטה כמו חזקת החפות, הזכות למשפט הוגן וכיוצא באלה.
צמצום הילכת קינזי נעשה בפסק-דין בע"פ 579/88 סוויסה נ' מדינת ישראל. כאן, הזמינה התביעה כעדים מטעמה במשפטו של נאשם, את שותפיו שהיה יסוד להניח כי יואשמו באותו עניין, בלי שהנאשם התנגד לכך. רק לאחר שנמסרה העדות ביקש הנאשם להתעלם ממנה. השופט גולדברג קבע כי נאשם יכול לוותר על ההגנה המוקנית מכוח הילכת
קינזי , ומשלא התנגד במועד, נחשב הוא כמוותר עליה ולא יוכל לתקוף את העדות במועד מאוחר יותר. בית-המשפט ציין כי הילכת קינזי לא באה לפגוע בכשרותו של העד השותף להעיד ולשנות בדרך של פסיקה מדבר חקיקה כי "הכל כשרים להעיד בכל משפט....." אלא היא באה לאפשר לנאשם להציב מחסום בפני העד בדרכו אל דוכן העדים (שם,
בעמ' 533).
החלת הילכת קינזי על עדי הגנה
בע"פ 330/84 מדינת ישראל נ' שעשוע; הועלתה השאלה אם יש להחיל את הילכת קינזי על נאשם המוזמן כעד הגנה במשפטו הנפרד של נאשם אחר באותו עניין. שאלה זו קיבלה תשובה שלילית מפי כבוד השופט בך, שהצביע על השוני העובדתי והרעיוני בין שתי הסיטואציות. השאלה הושארה בצריך עיון על-ידי כבוד השופט ברק.
בבג"צ 6319/95 יוסף חכמי נ. שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו טען העד כי עדותו עשויה להפלילו במשפט אחר שם הוא שומר על זכות השתיקה ולכן הוא רוצה שלא להעיד.
על רקע כל אלה יש לבחון את נושא העדת נאשם אחד כנגד אחר שמשפטיהם הוגשו בנפרד. במקרה נושא הילכת קינזי הובע חשש מהכפשת הנאשם ומהכתמתו על-ידי חברו המעורב באותה עבירה, העלול להעיד נגדו עדות שאינה אמת. בית המשפט פסק כי חשש כזה לא קיים בענייננו, שכן, הנאשם הוא זה המבקש להעיד את חברו ובוודאי מניח או יודע
הוא שהלה יעיד לטובתו דווקא. הפעם, החשש הוא שהעד יזיק לעצמו ויפגע באינטרסים של עצמו כנאשם במשפטו הנפרד.
בית המשפט קבע כי נקודת המוצא היא החובה הבסיסית המוטלת על כל אדם להעיד בבית-משפט אם מזומן הוא למסור עדות. סעיף 2 לפקודת הראיות [נוסח חדש] קובע את הכלל, שלפיו הכול כשרים לעדות. הסעיף אף מפרט וקובע שאין אדם פסול מלהעיד מפני שהוא נאשם במשפט פלילי, וזו לשונו:
"הכל כשרים להעיד בכל משפט, בכפוף לאמור בסעיפים 3 ו-4, ואין אדם פסול להעיד מפני שהוא בעל דין בתובענה אזרחית, או מתלונן או נאשם במשפט פלילי, או מפני שהוא מעבידו, עובדו, בן זוגו או קרובו של התובע, המתלונן, הנתבע או הנאשם, או מפני שהורשע או נושא עונש על עבירה"
המחוקק קבע חריגים מספר לכלל הנ"ל (כך לדוגמה סעיפים 3, 4 לפקודת הראיות [נוסח חדש]). בית-המשפט מגלה זהירות ואחריות בבואו להתערב בכלל שלפיו הכול כשרים להעיד. נקודת המוצא היא אפוא כשרותם של הכול להעיד, והסטייה מכלל זה מוצדקת בנסיבות חריגות ומשיקולים כבדי משקל. סטייה כזו נעשתה כאמור בהילכת קינזי שאינה
חלה על מר חכמי היות ובמסגרת החובה להעיד ניתנים בידי העדים כלים מתאימים להגנה על זכויותיהם, ביניהם החיסיון מפני הפללה עצמית, זכות השתיקה והזכות שלא לחשוף את קו הגנתו.
עוד טען בית המשפט כי ההסדר הקבוע בסעיף 47 מגלם איזון בין האינטרסים השונים המעורבים, באופן שיקודם חקר האמת תוך פגיעה מינימלית בזכותו של אדם שלא למסור ראיה העשויה להפלילו. אמנם בית-המשפט רשאי לדחות בקשתו של אדם להימנע ממסירת ראיה מהטעם שהיא עלולה להפלילו, אולם אם עשה כן, לא תוגש הראיה המפלילה נגד
אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה. בקביעותיו של סעיף 47 באה לידי ביטוי נסיגה מסוימת מכללי פסלות השוללים קבילות והרחבת תחום שיקול-דעתו של בית-המשפט תוך הגנה על מוסר הראיה המפלילה מפני השימוש בה, נגדו. אין זו חסינות מוחלטת מפני מסירת הראיה או העדות;
זוהי חסינות מסויגת בסייגים ובגדרות המבטיחים את זכות העד מפני הפללה עצמית. הטענה שלפיה פוטר החיסיון הנזכר בסעיף 47 מפני הפללה את העד מחובת מסירת עדות, נדחתה על-ידי השופט שמגר בפסק-דין קינזי .
ראוי להעיר, כי לעניין החיסיון מפני הפללה עצמית אין הצדקה רעיונית להבחנה בין עד העלול להפליל עצמו כאשר משפט תלוי ועומד נגדו לבין עד העלול להפליל עצמו ועדיין אין מתנהל נגדו משפט באותו עניין אלא צפוי להתנהל כזה בעתיד. בשני המקרים עליו להעיד ובשני המקרים ניתן לו חיסיון מפני הפללה עצמית.
הסייג שבסעיף 47 הנותן בידי בית-המשפט שיקול-דעת לחייב אדם למסור ראיה המפלילה אותו, נוגס בזכות לחיסיון מהפללה. אלא שבצד אותו שיקול-דעת, קובעת ההוראה גדר ומחסום בכך שהיא מורה כי הראיה המפלילה לא תשמש ראיה נגד מוסרה, במשפטו הוא. פקודת הראיות [נוסח חדש] קדמה לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומשכך, עומדת
היא על מכונה גם אם אינה עולה בקנה אחד עמו.
מקובל כי יש לפרש את הוראותיהם של חוקים שקדמו לחוקי היסוד, בהשראת חוקים אלה. גם אם יש בחובה למסור עדות כדי לנגוס בזכות לאי-הפללה, מכילה היא את המנגנון הראוי ואת הבלמים הנאותים למניעת פגיעה ממשית בזכות לאי-הפללה עצמית על-ידי מניעת השימוש בחומר מפליל כזה במשפטו של העד. במקרה של כחמי זכאי העד - ככל אדם
- ליהנות מהחיסיון מפני הפללה עצמית, אך אין הוא יכול להיבנות מהחיסיון כדי להשתחרר מחובתו להעיד.
זכות השתיקה מול חסיון מפני הפללה עצמית
זכות השתיקה של הנאשם מעוגנת בסעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]. היקפה של זכות השתיקה רחב יותר מזה של החיסיון מפני הפללה עצמית, ואילו הייתה עומדת לרשותו של המערער זכות השתיקה, הוא היה רשאי שלא להעיד. אך בעוד החיסיון מפני הפללה עצמית נתון לעד, נתונה זכות השתיקה לנאשם, והכוונה היא לנאשם
במשפטו שלו, שכן אדם המעיד במשפטו של אחר, הינו עד ואין בכך שהוא נאשם בהליך אחר, כדי להשפיע על טיב הפונקציה שאותה הוא ממלא במשפט שבו הוא מעיד.
כך, נאמר כם בע"א חוגלה שיווק מפי השופט מצא:
"כשלעצמי, הנני נוטה לדעה, שזכות השתיקה של נאשם מוגבלת למשפט בו הוא מואשם, והוא הדין בזכות השתיקה של חשוד, שאף היא מוגבלת לחקירה בה הוא מוחשד. מחוץ למסגרת המשפט הפלילי המסוים ומחוץ למסגרת החקירה המשטרתית המסוימת, דין הנאשם והחשוד כדין כל אדם. עומדת להם הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית, אך אין עומדת
להם זכות השתיקה".
ההצדקה להגנה העודפת המוענקת בזכות השתיקה, נעוצה בכך שמטרת העדות היא להרשיע את העד עצמו. במצב דברים זה, כשבמוקד ההליך ניצבת הרשעת המעיד, קמה לו הזכות שלא יטרידו אותו במובן "THE RIGHT TO BE LET ALONE" ואילו במקרה של חכמי אין המערער נדרש להעיד בהליך שמטרתו היא הרשעתו, אלא בהליך שמטרתו היא להרשיע אחר.
לסיכום נקבע כי זכות השתיקה באה כדי למנוע מאדם להיקלע לטרילמה שבה הוא מיטלטל בין החובה המוסרית והמשפטית לומר את האמת לבין החולשה האנושית לשקר כדי להציל את עורו, לבין הסתבכות בביזיון בית-המשפט עקב סירובו להעיד. כל אלה נמנעים על-ידי זכות השתיקה. אלא שזכות זו אינה מוחלטת ויש להסיגה מפני חובתו של עד
למסור עדות במשפטו של אחר, תוך הגנה על זכותו מפני הפללה עצמית. באופן כזה יינתנו בידי בית-המשפט הכלים שיאפשרו לו לרדת לחקר האמת, בלי לפגוע בעד.
על יחסיותה של זכות השתיקה ניתן ללמוד מהמסקנות שהחוק מאפשר להסיק לחובתו של הנאשם משתיקתו. סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], קובע:
"הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה מקום שדרוש להן סיוע, אך לא תשמש סיוע לצורך סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955".
אי לכך דרישתו של חכמי נדחתה. בית המשפט פסק כי אם העד טוען לפגיעה ודאית בהגנתו של חברו המזמינו להעיד הרי אין לו על מה לסמוך. לכאורה אין העד עומד להזיק לעניינו כשהוא מוזמן להעיד לטובת חברו וסביר יותר להניח שהעדות שימסור, תהיה גם לטובתו. שנית, על שום שאין העד נהנה מזכות השתיקה כאשר הוא מחויב מכוח החוק
להעיד במשפטו של אחר.
החשש שמא יעוות העד בעדותו את האמת ויקטין את חלקו של הנאשם בפרשה - בין משום לחץ שהנאשם מפעיל על העד ובין משום שהעד יבקש להקטין את חלקו שלו בפרשה על-ידי הקטנת חלקם של הנאשם ושלו גם יחד, אינו ממשי במקרה הנדון, שכן התביעה אינה מתנגדת להעדת העד ואין היא סבורה כי קיים חשש לעיוות האמת על-ידי עדותו. גם
הנאשם אינו חושש מכך, שהרי הוא זה המבקש להעיד את חברו. העד עצמו הוא המתנגד לעדות ואין לייחס משקל רב להתנגדות זו מהיבטו של גילוי האמת.
סיכום
עבודה זו עסקה בנושא זכות השתיקה בהליך הפלילי, החיוב והשלילה שבה.
העולה מהעבודה הוא כי הדיון הוא בשאלת האיזון בין זכותו הבסיסית של החשוד לא להפליל עצמו, הנובע גם מרצון שלא להפוך את שיטת המשפט לאינקויזיטורית לבין זכות הציבור להגביל את כוחם של העבריינים. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, יש לדון בטענת המערער לאור עקרונות היסוד של השיטה אמנם, חוק היסוד נותן חשיבות-יתר
לשמירה על זכויות המעורבים בהליכים פליליים, אולם יש לאזן זכויות אלה מול האינטרס החברתי במלחמה בעבריינות ובהגנה על קורבנות פשע.
לגבי נושא המס. ההלכה הקיימת כיום בפסיקה לענין סעיף 135 לפקודה השוללת מנישום את זכות השתיקה בעת הדיון עם פקיד השומה. בפסק הדין בענין זילברברג נקבע כי נשללת מנישום זכות השתיקה, אך מאידך מוענקת לו חסינות משימוש בעדותו כראיה כנגדו בהליך פלילי. אמנם פסק דין זילברברג עניינו חוק הפיקוח על המטבע, ולא סעיף
135 לפקודה, אולם צריך עיון האם ניתן להחיל מסקנות בית המשפט לעניין פקודת מס הכנסה בכלל, ולענין סעיף 135 בפרט.
סעיף 216(2) הקובע סנקציה פלילית על אי מלוי הוראות סעיף 135, הינו סעיף עונשי לכל דבר ובהעדר הוראה מפורשת בו, השוללת זכות אי ההפללה העצמית הרי שסעיף 47(ב) לפקודת הראיות חל אף על נחקר מכח סעיף 135 לפקודה. פרשנות זו תואמת את מטרת המחוקק וכוונתו, שכן, הוראת סעיף 135 אין עניינה בסנקציה העונשית שתוטל על
נישום או בשימוש בעדויות מכוחה למטרות העמדה לדין פלילי. לצורך כך יש לפנות אל הוראות בחוקים אחרים ובהם סעיף 47 (ב) לפקודת הראיות.
לענייננו יש לראות בפקיד שומה משום בית משפט כמשמעותו בסעיף 47(ב) לפקודת הראיות. מכאן שפקיד השומה בחייבו את הנישום לשתף פעולה ולהפליל את עצמו שולל ממנו עקב כך את החסיון המוקנה לו בסעיף 47(א).
השופט בך מנתח כאמור את ההיסטוריה החקיקתית שמאחורי סעיפי חוק הפיקוח על המטבע ומסיק שמאחר ובוטלה ההוראה ששללה מפורשות את זכות השתיקה וזכות אי ההפללה העצמית של נאשם, שוב אין לקבוע סייגים לתחולתן.
בשאלת העדתו של שותף לעבירה שמשפט באותו עניין תלוי ועומד נגדו, מתנגש הרצון להביא כל ראיה רלוונטית לבית-המשפט עם הצורך להגן על הנאשם ועל העד.
בהלכת קינזי נפסק כי נאשם יכול למנוע מן התביעה להעיד נגדו שותף שמשפטו תלוי ועומד. טעם ההלכה האנגלית שעליה נסמכה הילכת קינזי מבוסס על חשש מהטעיית מושבעים, והוא אינו חל בשיטה שאין בה מושבעים. גם לפי אותה הלכה, אין המניעה חלה על עדות מצד ההגנה. לא זכויותיו של העד שמשפט נפרד תלוי ועומד נגדו בגין אותה
פרשה ניצבו בבסיס הילכת קינזי אלא האינטרס של הנאשם שהתנגד להעדת שותפו נגדו, ושחשש מפני הפללתו תוך עיוות האמת.
על הילכת קינזי נמתחה ביקורת: מניעת עדות שוללת מבית-המשפט חומר ראיות חשוב ורלוונטי ופוגעת ביכולתו להגיע לחקר האמת ולעשות משפט וצדק. כמו כן, החמרת הפשיעה והקושי במלחמה בה הביאו להתפתחות של דיני הראיות בכיוון של ביטול הגבלות קבילות והמרתן בשיקולי משקל הראיות, ולכרסום בזכויות השתיקה והחיסיון. במרוצת
הזמן, הילכת קינזי צומצמה וכורסמה על-ידי הפסיקה ובחקיקה בלתי ישירה.
ביבליוגרפיה
ספרות
הרנון א., דיני ראיות, ירושלים, תשל"ז 1977.
יעקב יולוס, עו"ד ורם יולוס, "זכות השתיקה של נישום במס הכנסה" מסים, ו3/ 1992.
ליבאי פ., "חקירת חשוד והחסיון מהפללה עצמית", הפרקליט כט'.
קרוסהר י., "העדת שותף לעבירה שהואשם בנפרד" הפרקליט ל"א תשל"ז.
שטיין א., "הצעת החוק בדבר החלפת סעיף 10א לפקודת הראיות - רעיונות חדשים עם פנים ישנות", מחקרי משפט י, תשנ"ג.
פסיקה
ע"פ 232/55 היועמ"ש נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017, 2078.
ע"פ 242/63 קרייתי נ' היועמ"ש פ"ד יח(3) 477.
ת"פ (ת"א) 656/71 מ"י נ' זיידל, פסמ תשל"ד (א) 292.
ע"פ 143/73 מ"י נ' זיידל פ"ד כח(2) 19.
ע"פ 524/72 מ"י נ' פוקה הירש פ"ד כד(2) 776.
ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(477 )2.
ע"פ 196/85 זילברברג נ' מ"י, פ"ד מד(ד) 485.
דנ"פ 3898/90 זילברברג נ' מ"י
ע"פ 115/82 מועדי ה. ואח' נ. מ"י פ"ד לח (1), 197.
ע"פ 64/87 גרסטל ואח' נ' מדינת ישראל; מדינת ישראל נ' פז,פ"ד מב(533 )3.
ע"פ 330/84 מדינת ישראל נ' שעשוע; שעשוע נ' מדינת ישראל,פ"ד לט(85 )1.
ע"פ 579/88 סוויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(529 )1.
רע"א 5381/91 חוגלה שיווק (1982) בע"מ ואח' נ' אריאל,פ"ד מו(378 )3.
בג"ץ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' דנילוביץ ואח',פ"ד מח(749 )5.
בג"ץ 6319/95 חכמי י. נ. שופטת בית המשפט השלום בת"א פ"ד נ"א 3, 750.
חקיקה ראשית שאוזכרה
- פקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התש"ם 1980.
- פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, סעיפים 10 ,4 ,3 ,2א, 47.
-חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955
- חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.
- חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, סעיפים 162 ,161.
- פקודת התעבורה [נוסח חדש], סעיף 64.
- חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955, סעיף 250א.
- חוק הפיקוח על המטבע, תשל"ח1978- , סעיפים 12(א), 17(ב).
יולוס יעקב ויולוס רם "זכות השתיקה של נישום במס הכנסה", עמוד 74.
הוזכר בפס"ד גרינוולד ע"י הנשיא אגרנט
עמ' 102-103
ליבאי פ., "חקירת חשוד והחסיון מהפללה עצמית", עמ' 102.
ע"פ 19[ 96/66], בעמ' 546
תיקון מס' 15, תשמ"א-1981, מיום 9.4.81
חסן מוחמד עלי נ. מ"י פ"ד ל"ז 3 169.
ע"פ 115/82 האיל מועדי נ. מדינת ישראל, עמ' 185
יעקב יולוס, עו"ד ורם יולוס, "זכות השתיקה של נישום במס הכנסה" עמוד 75.
ע"פ 143/73 מ"י נ' זיידל
ע"פ 242/63 קרייתי נ' היועמ"ש
למסקנה כאמור בדבר כפייתו של סעיף 135 וחיובו של נישום לשתף פעולה מגיע גם מ"מ הנשיא זוסמן בע"פ 143/73 מדינת ישראל נ' מיכאל זידל ופס"ד פוקה הירש.
כמו לדוגמא דבריו של השופט הלוי בפס"ד קרייתי
בפס"ד קרייתי קובע השופט הלוי "אילו ניתן לאזרח חסיון לסרב להשיב על שאלות העלולות להפלילו בעבירה על פי הפקודה היה החסיון פוגע לא רק בהוכחת העבירה במשפט הפלילי אלא גם בביצוע מטרתו הפיסקלית של החוק".
ע"פ 196/85 זילברברג נ' מ"י
סעיפים 12(ב) ו71-(ב) לחוק הפיקוח על המטבע הקובעים הוראה הדומה במהותה להוראת סעיף 135.
ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(477 )2
י' קרוסהר "העדת שותף לעבירה שהואשם בנפרד" עמוד 16;
א' שטיין "הצעת החוק בדבר החלפת סעיף 10א לפקודת הראיות - רעיונות חדשים עם פנים ישנות", עמודים 166-161.
רע"א 5381/91 חוגלה שיווק (1982) בע"מ ואח' נ' אריאל, בעמ' 381.
א' הרנון "על זכות השתיקה", עמ' 110.
בג"ץ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' דנילוביץ ואח', עמ' 760
17
2

תגים:

זכות · זכויות · נאשם · חשוד · משפט · שתיקה · יסוד · חוק · מחוקק

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "זכות השתיקה בהליך הפלילי", סמינריון אודות "זכות השתיקה בהליך הפלילי" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.