הצידוק לעינוי עצירים ביטחוניים בישראל

תקציר העבודה:

על פי סעיף 5 להכרזה העולמית בדבר זכויות האדם: "לא יהיה אדם נתון לעינויים ולא ליחס או עונש אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים". "אין להיאחז בנסיבות חריגות כלשהן, בין אם מצב מלחמה, איום במלחמה, אי יציבות פוליטית פנימית או כל מצב חירום ציבורי אחר, כהצדקה לעינויים ".
ישאל נתונה במלחמה מצד אויביה מבפנים ובמחוץ. אויביה מבפנים עושים כל שלאל ידם על מנת לפגוע בגופם וברכושם של היהודים, והם מסתייעים באוכלוסיה המקומית. אוטובוסים הרוסים על יושביהם ושווקים מנופצים הם התוצאות.
יחידת השירות הבטחון הכללי- השב"כ פועלת על מנת לסכל פעילויות אלו, ולעיתים נשמעות תלונות מהעצורים עצמם או מדובריהם על עינויים בחקירות. תדירות הדברים מוכיחה כי אכן מתבצעים חקירות תחת לחץ, אולם מידת הלחץ לא ברורה, ויש להניח כי היא משתנה ממקרה למקרה .

מטרת העבודה הנוכחית היא לבחון האם פעולות מכאיבות נגד הגוף או הנפש, המכונות בפינו עינויים, מותרות מבחינה מוסרית, משפטית וערכית. מה דעת היהדות על עינוי עצירים ולאלו מטרות ומה עמדת מדינות העולם.

ראשי פרקים
1. מבוא
1.1 הצגת הנושא
1.2 מטרת עבודה
2. הוראות המשפט העברי
2.1 דין "רודף"
2.2 הפעלת כוח או לחץ בנסיבות של אי-וודאות
2.3 הגנת צורך
3. הסמכות לחקור
3.1 מעמדו של השב"כ בחקירות
3.2 חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
3.3 העינויים והדין הפלילי.
4. ההיבט המוסרי
5. המצב בישראל
5.1 פעילויות העינויים
5.2 דו"ח לנדוי (1987) על השב"כ:
6. הדין הבינלאומי
6.1 אמונת בינלאומיות
6.2 הקהיליה האירופית ובריטניה
7. סיכום
8. ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

מקורות:

מקרים מאלפים אנו יכולים לראות בבריטניה, שהיא הארץ היחידה שהחזיקה עשרות שנים אסירים פוליטיים בתנאי מאסר קשים וגבתה מהם עדויות תחת איומים.
סעיף 3 לאמנה האירופאית עליה חתומה גם בריטניה אומרת: "אף אדם לא יהיה נושא לעינויים או לעונש או יחס לא הומני ומשפיל" (Unhuman Or Degrading Treatment Or Punishment.)
בריטניה נתבעה עמים רבות בבית הדין האירופי בנוגע נדון. במשפט IRELAND V. U.K ב1978-, נטען ששלטונות הביטחון הבריטיים בצפון אירלנד עינו עצירים מהצבא הרפובליקני (הI.R.A-, שהוחשדו בפעילות טרור ואלימות בניגוד לחוק) ע"י השימוש בכלי התיחקור הידועים כ"חמש השיטות":
א.עמידה ממושכת בפיסוק רגליים מול הקיר.
ב.כיסוי ראש בכל תקופת החקירה מלבד בזמן החקירה בפועל.
ג.השמעת רעש מונוטוני וקבוע.
ד.מניעת שינה מהנחקר.
ה.מניעת אוכל ושתייה בכמויות מספיקות.
לא הוכח אומנם במסמכים, כי הפעלת השיטות האמורות היתה על-פי הוראה מגבוה, אך הוברר כי לפחות על קיומן של טכניקות אלה ידעו הדרגים הגבוהים בשירות הביטחון.
עפ"י סעיף 24 לאמנה האירופית לזכויות האדם וחירויות היסוד, הגישה אירלנד תלונה נגד בריטניה לוועדה האירופית לזכויות האדם על כך, שבסדרת החוקים שהעניקו סמכויות מעצר עפ"י צווים אדמיניסטרטיביים וללא משפט, ובהפעלת שיטות החקירה המיוחדות הפרה בריטניה את הסעיפים 1, 3, 5, 6, 14 של האמנה האירופית. הוועדה, העבירה
את העניין לביה"ד האירופי לזכויות אדם, וביקשה החלטתו בשאלות הבאות:
האם שיטות החקירה שהופעלו נגד עצורים במהלך חקירתם עלו כדי "עינויים".
האם הפרה בריטניה את הסעיפים 5 ו6- לאמנה בכך שהעניקה סמכויות מעצר ללא משפט בחוקי החרום שפירסמה; ובהקשר לכך, האם ניתן היה להצדיק הפעלת סמכויות זו מכוח סעיף 15 לאמנה.
האם בכך שהפעילה בריטניה את סמכויות המעצר ללא משפט באופן ייחודי כמעט כלפי המחתרת הקתולית ולא כלפי המחתרת הפרוטסטנטית, הפרה בריטניה את התחייבותה עפ"י סעיף 14 האוסר אפליה.
האם סעיף 1 לאמנה מהווה עילת תביעה עצמאית.
בית המשפט קבע כי כי אפילו במצב חירום אין להשעות את הזכות להיות מוגן מפני עינויים ויחס משפיל ובלתי אנושי.
לגופה של הטענה כי השימוש בחמש טכניקות החקירה עלה כדי עינויים או התנהגות בלתי אנושית ומשפילה, קבע ביה"ד כי הדבר תלוי בהגדרת מונחים אלה ובאבחנה שביניהם. מאחר שאין הגדרה חד משמעית ומקובלת לצורות שונות אלה של התנהגות, בחר ביה"ד להגדיר "עינויים" בדרך של תיאור הסבל או מידת הנזק הגופני והנפשי הנגרמים
לנחקר, אשר כשלעצמם תלויים במצבו הכללי של הנחקר. ביה"ד קבע כי צרוף חמש טכניקות אלה שהופעלו במתוכנן ולאורך זמן גרמו לסבל גופני ונפשי לנחקר ובטווח הארוך אף להפרעות פסיכיאטריות, אשר על כן הן נופלות לגדר "התנהגות בלתי אנושית". טכניקות אלה עולות אף כדי "התנהגות משפילה", שכן הן גרמו לרגשות פחד, דיכאון,
השפלה ותחושת נחיתות אצל הנחקר- שהיה בכולן כדי לשבור את כושר עמידתו הפסיכולוגי-נפשי.
יחד עם זאת, ובניגוד לדעתה של הוועדה, קבע ביה"ד כי למרות שהמדובר בשיטה מתוכננת ומחושבת מראש, ולמרות שטכניקות החקירה האמורות שהופעלו במגמה לסחוט הודאה או מידע היו אלימות ויש להוקיען, אין לראות בהן "עינויים קשים" אלא "הפעלת לחץ פיזי מתון". האבחנה הנכונה בין המונחים הינה, לדעת ביה"ד, אבחנה שבדרגת הסבל
הנגרם, ולעניין זה יש לייחס למונח "עינויים קשים" את המשמעות הקיצונית והחמורה מכל, דהיינו - יחס בלתי אנושי הנעשה במחושב ובזדון והגורם במכוון לסבל חמור ואכזרי במיוחד. לסיכומו של דבר פסק ביה"ד שהפעלת "חמש השיטות" לתיחקור מצד בריטניה לא עלו אומנם כדי "עינויים" אך היה בהם יחס בלתי אנושי ומשפיל בניגוד
לסעיף 3 לאמנה.
בפס"ד KISS V. U.K ((APP. NO 6224\73 נכלא אזרח הונגרי בכלא PRESTON. הוא רצה לתבוע בהליך אזרחי את אחד הסוהרים שהציק לו, אולם בית הכלא לא התיר לו לעשות כן. כמו כן טען נגד מניעת טיפול רפואי. עתירתו התקבלה. בית הדין הכיר בהצקות חוזרות ונשנות כ"עינוים". ביה"ד דן בהיבטים אחרים בסעיף 3 כלומר "בלתי הומני"
או "משפיל" או "עונש". בכך שהוא אוסר עונש "בלתי הומני" ו-"משפיל", סעיף 3 רומז לכך שקיימת הבחנה בין עונש מסוג זה לבין עונש באופן כללי. לדעתו של ביהמ"ש הבריטי, כדי שעונש יהיה "משפיל", "ההשפלה חייבת להגיע לרמה מסוימת ובכל מקרה היא חייבת להיות שונה מהסוג השכיח של השפלה (מניעת חופש פעולה למשל או חיפוש על
גופו)... ההערכה היא לפי טבע הדברים יחסית: הכל תלוי בתנאים של המקרה ובמיוחד באופיו ובהקשרו של העונש ובאופן בו הוא מתבצע".
עפ"י הנתונים במקרה הנדון, בית הדין האירופי הסיק שההלקאה היוותה עונש בעל אופי משפיל מובהק. קשה לצפות לתמיכה רשמית בהתקפות מצידם של עובדי בתי הסוהר במדינה כלשהי, ואכן תקנה מס' 44 מתוך "תקנות בתי הסוהר" 1964, בבריטניה דנה במקרה כזה: "סוהר המטפל באסיר לא יפעיל כוח שלא לצורך, ואם הפעלת כוח לגבי אסיר היא
בלתי נמנעת אזי אין להפעיל כוח מעבר לדרגה החיונית".
ב1972-, HILTON התלונן שהותקף ע"י עובדי בתי הסוהר כשהוחזק בבתי כלא בלידס ובליוורפול. הוועדה האירופית סברה כי אף על פי שהיבטים שונים של הטיפול, כגון קבלת עונש על כך שהוא שם את הידיים בכיסים, לא השביעו רצון, לא היתה קיימת שום הוכחה על כך שהוא הותקף פיזית. תלונתו של REED לאחר המהומות בבית הכלא לא אושרה
וגם לא הוכחשה ע"י הממשלה, אשר עם זאת הודתה שמספר סוהרים אכן בעטו במספר אסירים וגם היכו אותם באגרופים. הוועדה האירופית החליטה לקבל את החלק הזה של הפניה כ"עינויים". כלומר הפעלת כח בלתי סביר גם הוא נופל בגדר עינויים. הוועדה האירופית מצהירה שהשימוש בכוח עד דרגה מסויימת בידי סוהרים יכולה להיות מוצדקת.
למשל במשפט HULL הוועדה העירה ש"דחיפה קטנה" ע"י סוהר אינה מהווה הפרה של סעיף 3 .
המצב לגבי מאסר בתנאי צינוק באנגליה נדון בתקנה 43 של תקנות בתי הסוהר 1964 וכן ע"י תקנות המשמעת. תקנה מס' 43 המכונה בצורה "דיפלומטית" "ניתוק מהמסגרת החברתית" קובעת, שבמקרים בהם ניתוק כזה נראה כרצוי "למען הסדר הטוב ולמען המשמעת" או למען האינטרסים האישיים של האסיר, מנהל הכלא רשאי להסדיר מאסר מסוג זה
בתנאי שתקופת המאסר לא תעלה על 24 שעות. במקרה של תקופת מאסר העולה על 24 שעות, חייב מנהל הכלא לקבל את אישורו של אחד מחברי ועד המבקרים או את אישורו של שר הפנים. כמו כן, ניתן לחדש את האישור הזה בכל חודש. בפועל, תקנה 34 ממלאת שני תפקידים: להגן על האסיר מפני אסירים אחרים אם למשל ביצע הוא עבירה מינית או
אם למשל הרחקה זו ננקטת כצעד משמעתי.
הניסיונות להפעיל את מערכת החוקים של בריטניה כדי לערער על תקופת מאסר בתנאי צינוק לא נשאו פרי עד עתה.. השופט פסק שיש לפרש את "הכרזת הזכויות" (מגילת הזכויות של העם) מ1688- כמסגרת אשר אוסרת עונשים שהם גם אכזריים וגם יוצאי דופן. לטענתו לא הוגשה שום הוכחה שהמשטר ביחידת הבקרה אכן סיפק את אמות המידה האלה.
לדידו, אף על פי שתנאי צינוק נחשבים כעונש אכזרי ויוצא דופן לפי מגילת הזכויות בארה"ב ובקנדה, התנאים במקרים אלה היו קיצוניים יותר מאלה שהיו קיימים בכלא Wakefild. סעיף 3 של האמנה האירופית הובא לתשומת ליבו של השופט המלומד והוא ציטט את הלורד DENNING אשר אמר במשפט: "ביהמ"ש יכול ואף חייב לקחת את האמנה
האירופית בחשבון בכל מקרה בו מתן פירוש לחוק יכול להשפיע על זכויותיו וחירותו של הפרט".
עם זאת, בעתירות נוספות נגד בריטניה ב1978- ראתה הוועדה את האפשרות שסוגים שונים של בידוד ושימה בצינוק עלולים להצביע על הפרה בוטה של סעיף 3 לאמנה. למרות זאת, בידודו של אסיר מהתרועעות עם אסירים אחרים אינו מהווה הפרה של סעיף 3, אולם "בידוד מוחלט... עלול להרוס את אישיותו של האסיר ולגרום נזק מוחי וסבל
גופני..". הוועדה חשה שזה עלול לכונן "צורה של התנהגות בלתי אנושית מצד שלטונות הכלא אשר אינה יכולה להיות מוצדקת גם אם היא באה להשליט סדר ומשמעת".

סיכום
עבודה זו עסקה בהיתרים ובצידוקים לעינויי אנשים היכולים לשפוך אור על פעילות חבלנית נגד המדינה: הן פעולות בעלות אופי ריגול והן פעילויות הקשורות להתאבדות מחבלים, שרבו מאוד בשנים האחרונות, וגביית נתונים מנחקרים במהירות האפשרית, הפכה לחיונית ביותר. אי לכך השאלה היא האם בידי חוקרי השב"כ מוחזק מחבל או מי
שמשתף פעולה עם מחבלים ויש יסוד סביר להניח שיש בידו מידע שחשיפתו חיונית להצלת חיי אזרחים חפים מפשע (מה שקרוי הפצצה המתקתקת); האם מוסמכים חוקרי השב"כ להפעיל כוח פיזי כנגד החשוד כדי לאלץ אותו למסור את המידע?
מבחינה מוסרית כפי שראינו לעיל ניתן למצוא צידוק- אדם מעוניין להציל את חייו ויש לו את האפשרות לעשות זאת, מה גם שמדובר בחפים מפשע. וועדה בנושא (בראשות השופט לנדוי) התירה עינויים בצורה מסוימת אולם למרות זאת הוגשה עתירה נגד העינויים לבג"ץ. פסיקת בית המשפט הגבוה לצדק היתה כי ההיתרים של ועדת לנדוי, שעל
פיהם פעלו עד כה חוקרי השב"כ בחקירת עצירים בטחוניים, אינם חוקיים. אמנם לשב"כ יש סמכות חוקית לחקור עצירים אלה (שאלה זו נבחנה גם היא בפסק הדין), אך "הסייגים החלים על חקירת משטרה חלים גם על חקירת שב"כ" (סעיף 32 לפסה"ד), וגם לחוקרי השב"כ אסור לנקוט אמצעי חקירה שיש בהם כדי לפגוע בגופם, בנפשם או אפילו
בכבודם של הנחקרים. הדברים אמורים גם ביחס לנחקר שמסרב לגלות מידע חיוני אודות "פצצה מתקתקת" (סעיף 33 לפסה"ד). אמנם אפשר שבדיעבד, אם יתברר שאכן החוקרים פעלו מתוך הצורך הדחוף להציל חיי אדם, ייקבע שלא היה במעשיהם משום מעשה פלילי, אולם "שלילת אחריות פלילית אינה משמשת הסמכה לפגיעה בזכויות אדם".
מסקנות המשפט העברי, מצמצמות גם הן במידה רבה את האפשרות של הפעלת לחץ על נחקרי השב"כ (אם כי פחות מאשר פסיקת בג"ץ). כפועל יוצא מכך הן מצרות את צעדיו של השב"כ במלחמתו נגד הטרור ולמען סיכול פיגועים רצחניים. אולם חשוב להדגיש, שהדברים שלהלן אינם לוקחים בחשבון את העובדה שההתמודדות של השב"כ אינה כנגד
עבריינות רגילה אלא כנגד אירגונים ששמו להם למטרה הרס המדינה. נתונים אלה מחייבים התייחסות מיוחדת ואפשר שהם דורשים סטיה מן הכללים התיאורטיים, כשם שהכללים החלים על לוחם לובש מדים בשעת מלחמה שונים מן הכללים החלים על אזרח רגיל בעידן שלום. ואמנם, מקורות המשפט העברי מלמדים, ש"לצורך שעה" (כלומר בשעת חירום),
רשויות החברה (הממשלה ובתי המשפט) רשאיות לסטות מן כללים התיאורטיים. אולם לא דנתי בכך במסגרת זו, משום שביקשתי לצאת מנקודת הנחה זהה לזו שנקט בית המשפט, דהיינו מיטב הכרתי באשר לדין הצרוף. את דיוני להלן אייחד לשלושה מצבים בסיסיים שונים: ראשית, הנחקר הוא המחבל הפוגע עצמו או מי שמשתף עמו פעולה (הוא יוצר את
הסיכון באופן ישיר); שנית, הנחקר אינו המחבל עצמו או שותפו הישיר אבל הוא מחזיק במידע (ישיר או עקיף) אודות הפצצה המתקתקת; שלישית, חוקרי השב"כ פועלים בנסיבות של אי-וודאות (הנחקר חשוד בהסתרת מידע חיוני, אבל אין וודאות כך); השאלה היא, באיזו מידה עובדה זו משפיע על שאלת הפעלת כוח או לחץ?
אמנם, לאחר מעשה (לדוגמה משהתפוצצה הפצצה), אין לגעת בשערה משערות ראשו של המחבל, ורק בית המשפט הוא שמוסמך לגזור את דינו, כדברי הרמב"ם: "רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבא לבית דין וידינוהו למיתה, שנאמר 'ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט' (במדבר ל"ה י"ב)". כלומר, העובדה
שהוא פושע אינה גורעת מזכותו למשפט הוגן. אבל שונה הדין כשהוא מאיים על שלומם של אחרים, ויש אפשרות למנוע ממנו את ביצוע הפשע. כך גם אומר הרמב"ם : "במה דברים אמורים בשעבר ועשה העון שחייב עליו מיתת בית דין, אבל הרודף אחר חברו להרגו... הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף". עצם
העובדה שהוא מאיים על חיי זולתו גורעת מזכויותיו שלו, עד כדי אפשרות של פגיעה ביקר שבערכים. אין כאן ענישה אלא הצלה, אלא שללא מעשה עוול מצדו של התוקף, אין זכות להציל אדם אחד במחיר של פגיעה באדם אחר.
לדעתי גישת בג"ץ לפיה, "עצם העובדה שפעולה מסוימת אינה מהווה עבירה פלילית (בשל הסייג של "צורך"), אין בה, כשלעצמה, כדי להסמיך את המנהל לבצע אותה פעולה ובכך לפגוע בזכויות האדם" לא תעמוד לאורך זמן במבחן המציאות. סמכות זו טבועה ומוקנית לכל אדם מעצם החובה האנושית האלמנטרית המוטלת עליו שלא להישאר אדיש
למצוקת זולתו, שלילת זכותו המוסרית של אדם להפעיל כוח להצלת זולתו מפני תוקף היא פגיעה בכבוד האדם ובזכותו האלמנטרית לנהוג באופן מוסרי. יש לזכור בהקשר זה, שהגנה על חיי אדם גם היא מערכי היסוד הקבועים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. על כן אין לקבל את הגישה לפיה סמכות זו זקוקה להוראת חוק מפורשת. זאת ועוד,
אדם שמאיים על חיי הזולת אינו יכול בד בבד לתבוע את כיבוד זכויותיו. יש אולי מקום להציג גישה הפוכה: שלילת זכותו של אדם להגן על חברו החף מפשע מפני תוקף, היא שטעונה הוראת חוק מפורשת. ספק אם במדינה יהודית ודמוקרטית הוראה כזו עומדת בדרישות סעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (פסקת ההגבלה). אם כי, נראה
שזכותה, ואפילו חובתה של המדינה לקבוע גוף מסוים שרק הוא יעסוק בחקירות כאלה. כמו כן, זכותה של המדינה לקבוע כללים שמגמתם לרסן את הגוף החוקר ולפקח עליו לבל יעשה שימוש בכוח אלא במקרים המצדיקים זאת באמת, ושהכוח לא יופעל מעבר לנדרש, שכן כלל נוסף בדיני הצלה הוא: "כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך
אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה, אבל אין בית דין ממיתין אותו"
לסיכום יצויין כי יש להיזהר מהשחיקה הטבעית של מקצוע החוקרים, אשר יכול לגרום לחוקרים להגזים בחקירותיהם או אפילו לנקוט בשיטות דומות כלפי חשודים אחרים אשר אינם מהווים סכנה לשלום הציבור. וכבר הזהירנו חז"ל מתהליך כזה ודרשו על הפסוק "תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי". "אמר רבי יוחנן: אם הרגלת לשונך לדבר
באחיך שאינו בן אומתך, סוף בבן אומתך תתן דופי". הפתרון לבעיה זו לגישתו של הרב ד"ר איתר ורהפטיג הוא ביקורת פנים מערכתית, אמנם לא ע"י החוקרים עצמם אך כן ע"י גורמים מהשב"כ.
ביבליוגרפיה
"גוף האדם הוא טאבו האמנם? רב שיח". זהר אלי, פלדמן אביגדור, צמל לאה, רוזנטל אנדרי, ניצן שי. הגלימה 24: 9-13 תש"ס.
"הגנה עצמית וצורך לאחר תיקון מס' 37 לחוק העונשין". פלילים ג, תשנ"ג 1992, 24.
"שימוש באלימות בחקירות השב"כ או אלמנט המיידיות בהגנת הצורך" משפט וצבא 10, התשמ"ט, 95.
גדעון אלון "אם רוצים להיות נאמנים לערכים דמוקרטיים יש להגביל סמכויות חוקרי השב"כ". הלשכה 29: 3-8.
ויגודה מיכאל חקירות השב"כ לאור מקורות המשפט העברי" תחומין ל"ז.
ורהפטיג, איתמר "חקירות השב"כ לאור ההלכה": תחומין כ: 145-150, תש"ס.
לנדוי משה, אלון גדעון "קיים צורך דחוף לחוקק את חוק השב"כ ראיון: נשיא בימ"ש עליון בדימוס משה לנדוי". הלשכה 52: 3-11, תש"ס.
לסלי סבה "זכויות האדם ומערכת הענישה", , מחקרי משפט יג תשנ"ו 1996, 183.
סטטמן דני "שאלת המוחלטות המוסרית של האיסור לענות" משפט וממשל ד: 161-197, תשנ"ז.
עמיהוד גלעד "ציווי מוסרי מוחלט: אסור לענות" משפט וממשל ד: 425-431, תשנ"ח.
פלג איתן "כיצד אפשר להטיל השב"כ אחריות בלי להעניק לו מספיק סמכויות"? הלשכה 50: 10-14.
פלר ש.ז. "כמצב השולל את פליליות המעשה", קובץ מאמרים.Stricto senso ה"צורך"
פרידמן חנה (עורכת) לחץ פיזי מתון, שיטות חקירה בישראל, רב שיח בעקבות דו"ח לנדוי. הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל. מהדורה שניה, 1999.
קדמי א., על הדין בפלילים, עדכון והשלמה
קרמניצר, מרדכי "שגב ראם "הפעלת כוח בחקירות שירות הבטחון הכללי, הרע במיעוטו?". 667-728, תשנ"ח.
קרפ יהודית, אלון גדעון "ראיון: המשנה ליועמ"ש "עדיין נעשים מעשי עוולה כלפי פלשתינאים והחוק אינו נאכף". הלשכה 53: 13-18, תש"ס.
רובינשטיין אלייקים "הבטחון והמשפט: מגמות", הפרקליט מד, חוברת ג.
רוזנטל אנדרה, גדעון אלון "אני יכול ביתר קלות להגן על מחבל מאשר על רוצח או אנס".הלשכה 50: 15-17.
שיחור לנדאו חוה, "מנגנון הפיקוח על זכויות האדם באירופה", עיוני משפט, יא, 3, אפריל 1986
שיחור לנדאו חוה, מקורות במשפט האירופי, חלק ב' הגנה על זכויות האדם באירופה, אוניברסיטת תל-אביב 1992.
שלף, ליאון "הצורך להגן על האמת לאמיתה, על ייסורי הדין בנושא השימוש בעינויים". מחקרי משפט יז: 459-493, תשס"ב.
Interrogations under the spotlight of the supreme court of Israel, public committee
against torture in Israel v. state of Israel. Justice 22: 40-44, 1999.רובינשטיין אלייקים "
Israel and the recognition of torture: domestic and international aspects. Reichmann' amnon: kahana, tzvi. Torture as tort. Ed. C. scott, 2001. pp. 631-660.
Is it necessary to apply physical pressure to terrorists and tp lie about it? , alan m. dershowits is.l.rev. 1989 p. 192.
ס' 2(2) לאמנת האו"ם נגד עינויים.
רובינשטיין אלייקים "הבטחון והמשפט: מגמות", עמוד 2.
ויגודה מיכאל חקירות השב"כ לאור מקורות המשפט העברי, עמודים 18-36
חקירות השב"כ לאור ההלכה. ורהפטיג, איתמר, תחומין כ: 145-150, תש"ס.
רמב"ם הל' רוצח א, ו.
ראה רש"י על הפסוק "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו" (ויקרא כ,ה)- "אמר ר"ש: וכי משפחה מה חטאה? אלא ללמדך, שאין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסין, שכולם מחפין עליו."
ראה רא"ש ב"ק פ"ג סי' יג.
סנהדרין ח, ז
הרב איסר יהודה אונטרמן, שבט מיהודה (תשמ"ד), עמ' כח; הרב שאול ישראלי, "פעולות תגמול לאור ההלכה", בצומת התורה והמדינה, כרך ג (תשנ"א) 253, בעמ' 267.
סנהדרין עד ע"א.
רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יג.
רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכות טו-טז.
רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יג.
גדעון אלון "אם רוצים להיות נאמנים לערכים דמוקרטיים יש להגביל סמכויות חוקרי השב"כ". עמודים 3-8.
ס'1(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה ומעצרים) התשנ"ו 1996.
ס' 40 לחוק יסוד: הממשלה.
חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) 1982.
בג"צ 5100/94 הועד הציבורי נ' עינויים נ' ממשלת ישראל ואח', ע"מ 10-11.
פרידמן חנה (עורכת) לחץ פיזי מתון, שיטות חקירה בישראל, רב שיח בעקבות דו"ח לנדוי עמודים 4-7.
ס' 277, ס' 379, ס' 380, ס' 382, ס' 427 לחה"ע, התשל"ז 1977.
חוק העונשין, התשל"ז 1977.
"הפעלת כוח בחקירות שירות הביטחון הכללי- הרע במיעוטו?" קרמניצר, מרדכי, שגב ראם, משפט וממשל ד: 667-728, תשנ"ח.
ועדת החקירה לעניין שיטות החקירה של שירות הביטחון הכללי בנושא פעילות חבלנית עוינת, דין וחשבון חלק א', 1987.
ס'2, 4, 8, 11 לחוק היסוד: כבוד האדם וחרותו.
"זכויות האדם ומערכת הענישה", לסלי סבה, מחקרי משפט יג תשנ"ו 1996, 183.
בג"צ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לד (3).
א. ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי פרשנות חוקתית (1994), 411, 420, 422.
ראה הערה 10 לעיל.
"הגנה עצמית וצורך לאחר תיקון מס' 37 לחוק העונשין", פלילים ג, תשנ"ג 1992, 24.
קדמי, על הדין בפלילים, עדכון והשלמה, 92.
הפעלת כוח בחקירות שירות הביטחון הכללי- הרע במיעוטו? קרמניצר, מרדכי, שגב, ראם. משפט וממשל ד: 667, תשנ"ח, עמ' 705: "הרציונל הבסיסי להגנת הצורך הוא היעדר האפשרות לנסח מראש כללי התנהגות מדויקים למצבי חירום קונקרטיים, שנסיבותיהם מגוונות ובלתי ניתנות לצפייה. נובע מכך כי הגנת הצורך אינה מתאימה להסדרת מצב
כללי אשר נסיבותיו ידועות וחוזרות, שבו אין סיבה שלא לקבוע את כללי ההתנהגות מראש, כך שתוכנם ייקבע לפי שיקול ותכנון מראש והם יוחלו באופן שוויוני לגבי הכל".
סטטמן דני "שאלת המוחלטות המוסרית של האיסור לענות", עמודים 1-3
עמיהוד גלעד "ציווי מוסרי מוחלט: אסור לענות" עמודים 425-428.
ועדת זכויות האדם פועלת מכוח האמנה כגוף שיפוטי ומורכבת ממשפטנים ושופטים מנוסים ובעלי שם בארצותיהם. (ביניהם פרופ' קרמניצר מישראל).
12.6.94, 9.5.97, 18.5.98.
דו"ח זה הינו חלק מהדו"חות השנתיים של ה- u.n. special rapporteur on torture מתייחסים מידי שנה לתלונות כנגד מדינות שונות וביניהן ישראל.
לחזקת ההתאמה של דין מקומי למשפט הבינ"ל ראה א. ברק, פרשנות במשפט כרך שני פרשנות בחקיקה (תשנ"ג) 575-578 ובג"צ 69/81 אבו עיטה ואח' נ' מפקד איו"ש ואח', פ"ד לז(2) 197, 242-238.
לנדוי משה, אלון גדעון "קיים צורך דחוף לחוקק את חוק השב"כ ראיון: נשיא בימ"ש עליון בדימוס משה לנדוי". עמוד 3.
גוף האדם הוא טאבו האמנם? רב שיח. זהר אלי, פלדמן אביגדור, צמל לאה, רוזנטל אנדרי, ניצן שי. הגלימה 24: 9-13 תש"ס.
כיצד אפשר להטיל על השב"כ אחריות בלי להעניק לו מספיק סמכויות, איתן פלג, גדעון אלון, הלשכה 50: 10-14.
אם רוצים להיות נאמנים לערכים דמוקרטיים יש להגביל את סמכויות חוקרי השב"כ. ראיון: שר המשפטים דוד ליבאי, גדעון אלון, הלשכה 29: 3-8.
European Court of Human Rights, Judgement of 18 January 1978, para 167.
לנדאו שיחור עמודים 56-60.
לנדאו שיחור עמודים 56-60.
Tyrer v U.K. 5856/72 Yearbook 21 p.612
Becker v Home Office [1972] 2 QB 407, Williams v Home Office (No 2) [1982] 2 ALL ER 564
Hilton v U.K. 6513/72 DR 4 p.177 (1981) EHRR 104.
Reed v U.K. 7630/76 DR 19 p.113
Kiss v U.K. 6224/73 DR 7 p.55
H. Gruner, A Good and Useful Life, Boston: Howard League, 1982 ,P. 109
Williams v Home Office, [1981] 1 ALL ER 1211.
Clonce v Richardson (1974) 379 Fed Sup 338; McCann v R (1975) 68 DLR (3d) 661.
R v Secretary of State for Home Affairs, ex parte Bhajan Singh, [1976] QB 198, 207.
32)Ibid, p.1245
The common law position may be seen in Christie v Leachinsky [1947]AC 553 and Pedro v Diss [1981] 2 ALL ER 59
על חובה זו כותב הרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יד: "כל היכול להציל ולא הציל עובר על (ויקרא י"ט ט"ז) 'לא תעמוד על דם רעך', וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו
רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'". הרמב"ם מוסיף שכאשר ההצלה היא מפני רודף, הרי שיש בהצלה גם מצוות עשה ("וקצותה את כפה") ומצוות
לא תעשה נוספת ("לא תחוס עניך").
הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יד
רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יג.
תהלים, נ, כ.
דב' רבה, תצא פר' ו, ט.
ורהפטיג, איתמר "חקירות השב"כ לאור ההלכה": עמוד 155.

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הצידוק לעינוי עצירים ביטחוניים בישראל ", סמינריון אודות "הצידוק לעינוי עצירים ביטחוניים בישראל " או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.