ניתוחי מתים בהלכה היהודית

תקציר העבודה:

לאחר הבאת המבוא ותיאור הרקע ההיסטורי שהוביל לדיון בשאלת ניתוחי המתים, פותחת העבודה ובוחנת את האיסורים ההלכתיים השונים באשר לניתוחי מתים תוך ציטוט ופרשנות מקורות הלכתיים רבים (הנודע ביהודה, החתם סופר, האגרות משה ועוד ועוד). בהמשך דנה העבודה בבעייתיות הכרוכה בקבלת גישתם של החכמים נוכח מציאות ימינו אנו, בשילוב שו"תים שנכתבו ע"י פוסקים בני זמננו (דוגמת הרב גורן) ומתארים בעייתיות זו. לאחר מכן מתמקדת העבודה בגישתו הייחודית של הרב מאיר עוזיאל לענין ניתוחי מתים תוך ניתוח מעמיק של שו"ת משפטי עוזיאל וחותמת בסיכום ומסקנות.

קטע מהעבודה:

מקורות:

ואף אחד אינו רשאי למנוע נתיחה במקרים אלו (מביא כדוגמה את הנרצח מחולין), וכך כתב:
"אם יש ספק פקוח נפש או הפסד ממון אפילו אם צווח אין שומעין לו, שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפשות וראיה לדבר מסוגיה דחולין שאמרו וכי תימא משום אבוד נשמה דהאי ננווליה ובודאי הגמור שאם היינו אומדים דעת ההרוג ודאי שהיה צועק ככרוכיא ואומר שלא ינוולו אותו ושאין לו שום רצון להציל את הורגו נפש שלכה"פ קרב
מיתתו והמיתו מות נבל".
הרב עוזיאל רוצה להבהיר שדבריו מכוונים רק למקרים הספציפיים הנ"ל וכי אין להפחית מערכו של איסור הניוול בכל מקרה אחר. אין לומר כי איסור הניוול הוא בעוכרינו ואין לחוש לביטולו של איסור הניוול רק משום החשש שאומות העולם ידברו ויחשבו כי היהדות היא דת נחשלת ומיושנת:
"וכל כבוד ישראל הוא בתורתו ומצוותיו שבהם הבדילנו מכל העמים וקידשנו במצוותיו ואסור להעלות על הדעת שכדי להתכבד בעיני העמים נתיר אפילו מצווה קלה ומנהג מסורתי של היהדות..... לומר שאנו מתבזים באסור תורה ושאנו צריכים לבטלם מפני הכבוד זהו חלול התורה והמצווה ונותן יד לעקור איסורי תורה, משום שלא יאמרו העמים
שאנו עם נבדל ונפרד מחזיק בנושנות וכדומה וישתקע דבר זה ולא יאמר".
הרב עוזיאל חוזר ומדגיש כי כאשר הפעולה נעשית למטרת תועלת או שיש בה פקו"נ אין בה משום ניוול. הוא מביא כדוגמה את חזקיהו המלך, שנסה לעקור את הרגלי הפולחן הפסולים של העם ביהודה אחרי שלטונו הממושך של אביו, אחז מלך יהודה. המשנה במסכת פסחים (פ"ד, מ"י) מספרת שהוא גרר את עצמות אביו על מיטה של חבלים, ומשבחת
את המעשה. הרב עוזיאל מבקש להוכיח מהמשנה, שלא זו בלבד שניתוח הגופה כשלעצמו אינו ביזוי, אלא שמותר לבזות את הגופה במטרה ללמד מוסר את העם:
"כבר כתבנו שכל עיקרו של איסור ניוול לא נאמר אלא דווקא במקום שהוא מכוון לביזיון או שסתמו הוא ניוול וביזיון ואין בו שום תועלת לאחרים. אבל כל דבר הנעשה לתועלת הרבים ומכ"ש במקום שיש בו צד פקו"נ לא נאסר מעיקרו.... ועוד יותר מזה מצאנו דאפילו ביזיון גמור ניתן לנהוג במת במקום שזה נעשה למוסר וכפרה וכמו
שחזקיהו גרר עצמות אביו על מיטה של חבלים, ופרש"י שם וביזהו לעיני כל כדי שיתייסרו אחרים.....
מסקנתו העקרונית בהגדרת ניוול מת: "כל שאין הניוול מכוון לביזיון, אין בו משום איסור. ומכל שכן במקום שהניוול נעשה לצורך החיים ופקוח נפשות ודאי דחיי הציבור עדיף מכבוד החיים; ומדינא מותר לנתח ואין זה נקרא ניוול ולא איסור הנאה".
סעיף ג': מציל עצמו בממון או גוף חברו
בסעיף זה דן הרב עוזיאל ביסודות הסוגיה בבא קמא (ס', ב') שאסור להציל עצמו בממון חברו ומשיב לקושיותיו של הבנין ציון (ראה עמוד 10 לעיל), אשר יישם איסור זה גם לענין ניתוח מתים ואפילו בפקוח נפש. הרב עוזיאל דוחה שייכות איסור זה לנידון דידן מכמה טעמים (ומרחיב על כך בסעיף ד'):
א) לדידו, דברי רש"י תקפים מקום בו ניתן להציל אדם ע"י ממון חברו, אך גם ניתן להצילו בדרך אחרת. אולם, כאשר אין שום ברירה אחרת, טוען הרב, אפילו לפי דעת רש"י לא סביר לומר שאסור לאדם להציל עצמו בממון חברו. לדעת הרב עוזיאל, במקרים בהם הצורך בנתיחה הוא חיוני והכרחי מותר לנוול הגופה, ואילו בכל מקרה אחר בו
ניתן להגיע לאותה תוצאה ללא צורך בניוול- אסור הדבר.
ב) הניוול אינו נגרם למת עצמו, כי אם לקרוביו ולכל מי שצופה בו במצבו הבזוי ("ביזיון דכולהו חיי").
ג) מכיוון שהנתיחה לא נעשית לצורך ביזיון אלא לצורך חיוני כגון פקו"נ או הנאת ממון, אין בכך משום ניוול המת ומותר.
וכך כתב הרב עוזיאל בסעיף ג':
"מסתברא שנאמר שנוח לו לאדם שלא להפסיד את חברו אף על גב שלא הוא גרם להפסדו. ורוצה הוא להתנוול ולא לגרום להפסד בגופו או בממונו לאחרים, וכמו שאמרו במקום אחר : ניחא ליה לאיניש לקיומי מצווה בגופיה או בממוניה... והאמת היא שבכל דבר שיש בו משום ניוול ובזיון המת אין אנו משגיחים בדעתו של המת עצמו... שהתוס'
כתבו התם והאי ביזיונא דהכא לא ביזיונא דמת קאמר אלא ביזיונא דמשפחתו, וכן פרש רש"י שם דביזיון הוא לקרוביו..... אולם בעיקר הדבר אני אומר שאין כאן שום שייכות לדין מציל בממון חברו מטעמים אלה:
א. אף לרש"י שסובר שאסור להציל עצמו בממון חברו אפילו על מנת לשלם ואפילו במקום ספק הצלת נפשות היינו דווקא במקום שאפשר להציל את עצמו באופן אחר וכגון מעשה דדוד, אבל ודאי באין ברירה אחרת אין שום סברא לומר בדעת רש"י שאסור להציל עצמו בממון חברו. ב. כבר כתבנו לעיל דניוול המת אינו ביזיון למת עצמו אלא לכולו
חיי או ליורשיו. ג. אמרו בסנהדרין מז כי אמר רחמנא לא תלין נבלתו על העץ דומיא דתלוי דאית ביה בזיון... אבל כל שאינו עושה לשם בזיון כגון דהלינו לכבודו של חי או מת... או אפילו לשם הנאת ממון אין זה בגדר בזיון, וממילא אין כאן איסור מעיקרא."
סעיף ד': הלנת המת לכבודו
בסעיף זה דן הרב עוזיאל באיסור הלנת המת הקשור בנתיחה שלאחר המוות. בראשית הדיון, מתייחס הרב לתשובתו של החוות יאיר, אשר טען כי מותר להלין המת לכבודו. החוות יאיר מסתמך על דברי הרמ"א, שפסק כי מקום בו ישנה לאדם תביעה כספית כלפי המת ניתן לעכב את הקבורה. הוא מסיק מכך, כי במקרה בו יש מעכב, עצם העיכוב הוא
שפוטר את הקרוב ממצוות לאו תלין. הרב עוזיאל חולק על דעת החוות יאיר, וטוען כי מצוות לאו תלין מוטלת על כל אדם מישראל, ואסמכתא לכך נמצא בענין מת מצווה, אשר מי שמוצא אותו מחויב לדאוג לקבורתו- מכאן עולה כי המעכב לא יכול להפקיע מצוות לאו תלין מידי הקרוב, שכן מלכתחילה אף הוא עצמו היה חייב בה (מעצם היותו
ישראל), אלא שהמצווה חלה בראש ובראשונה על קרוביו של המת, וכך כתב הרב עוזיאל:
"ומנ"ל לומר שלאו זה הוא דווקא על הקרובים ומי התיר לאחר לעכב, ולהיפך מצאנו שחיוב הקבורה למת הוא על כל אדם מישראל ומי שמצא מת מצווה אסור לו לזוז משם עד שיקברנו, והיותר תמוה הוא מ"ש שאפילו הניח נכסים ידועים וזה יורשו, ואפילו בבן שאם הניח לו אביו נכסים מחויב לפרוע מ"מ לא עבר אם מעכב על לאו תלין. ואלה
הם דברים תמוהים מאוד, דאטו תביעת כסף שאדם חייב לשלם נקרא עיכוב שפוטר את האדם מלא תעשה? ומאי שנא לאו זה מכל לאוין שבתורה? וזה מתנגד לסברא הפשוטה, שלאו זה כולל לכל ישראל ככל הלאוין שבתורה, אלא שמוטל יותר על היורשים והקרובים לו שהם קרובים אל החלל וחייבים בכבודו ואפשר להם להתעסק בקבורתו"
לטענת הרב עוזיאל, יסוד איסור הלנת המת הוא משום ניוול והתרשלות, אולם לדעתו, מקום בו יש תועלת בדבר, היינו יש סיבה לעיכוב, למשל הפסד ממון או פקו"נ, הרי שמלכתחילה לא קיים כלל איסור, וכלשונו:
"הלנה שאינה של ביזיון אלא לתועלת ממון ומכ"ש לפקוח נפשות לא נאסרה כלל". לדעת הרב עוזיאל, זו היתה כוונתו של הרמ"א, כאשר התיר לעכב את קבורת המת, ולא כפי שפירש החוות יאיר.
הרב עוזיאל מדגיש את החיוניות בלימודי הרפואה, וטוען כי ניתוח מת לצרכי לימוד הריהו כפקוח נפש ועל כן מותר: "מתברר שבמקום תועלת גדולה לכל אדם שיש בו משום פקוח נפש לא מצינו שום טעם לאסור, ואדרבא יש ראיות להתיר. ובנידון דידן יש פקוח נפש ודאי, וכל היודע פרק ברפואה ובהתפתחות ובהתרחבות החכמה הזאת ותועלתה לא
יסתפק אף רגע בתועליותיה, וביותר בימינו אלה שהתפתחו במידה מרובה ניתוח החולים כדי לרפאותם ושבזה מתרפאים כמה וכמה חולים הקרובים לשערי מוות ובודאי שניתוח גוף המת עוזר הרבה להכיר המחלה עצמה ורשמיה ביתר האיברים... ובמקום פקוח נפש ותועלת החיים אין כאן ביזין ולא ניוול לגוף המת היות שאין המת עצמו מרגיש
בביזיונו ונוולו והחיים הלא יודעים שאין זה ניוול אלא צורך הכרחי הנעשה בכבוד הראוי ובהשבתו לקבורה אחרי הניתוח ......."
בהמשך הסעיף, חוזר הרב עוזיאל על דבריו בסעיף ג' ומנמק מדוע אין להקיש איסור ניוול מן הסוגיה ההלכתית של מציל עצמו בממון חברו:
אין אפשרות ללמוד רפואה אלא ע"י ניתוח המת, ומאחר והלימוד נחשב כפקו"נ הרי שמותר לעבור על האיסור. נוסף לכך, אין להעלות על הדעת כי יש להתלמד על גופות נוכרים בלבד, שכן ביזוי הגופה הוא ביזוי כל האנשים החיים, ובכלל זה אין כל הבדל בין גוי ליהודי או לפושע החייב מיתה. בהמשך מוסיף הרב עוזיאל כי אדם לא יכול
למחול על ביזונו מחייו.
גוף האדם, בחייו או במותו אינו חפץ השייך למישהו, והקשר של המת לגופו ניתק עם המוות- לכן אין המת עצמו מרגיש בביזיון גופו. אולם, כל עוד האופי האורגני של הגוף נשמר ("כל עוד לא נתעכל הבשר") המת מרגיש בכאבים אך אינו מרגיש עוד את הפגיעה בכבודו.
וזו לשונו של הרב עוזיאל בסעיף ד':
א. "אי אפשר באופן אחר (ללמוד רפואה) שאם נאסור כל ניתוחי מתים, לעולם לא נוכל ללמוד החכמה הזאת שנקנית אך ורק בראיה, וכמו שמצאנו בתלמידי ישמעאל ששלקו זונה....ומצאו בה רנ"ב איברים (בכורות מה) הרי שגם לדעת מה מספר האיברים, מה שקוראים היום אנטומיה היה צריך בדיקה פנימית ולא היו יכולים לדעת זאת בלעדי
הניתוחית.... ושמא תאמר שאפשר לעשות ניתוח זה על ידי ניתוח גופות הגויים, זה ודאי לא ניתן להאמר ומכל שכן להכתב שהרי אסור הניוול משום ביזיון דכולהו חיי.....וכן דקדק הרמב"ן והטור וכתב: ביזיון דכולהו חיי ולא אמר של כל ישראל ובודאי שבזה אין הבדל בין גוי לישראל ובין חייבי מיתה או לא. ואין זה תלוי לא ברצון
המת ולא בהסכמת יורשיו שאין שום אדם יכול להתיר ביזיון ונוול גופו וצלמו...... ואם נאמר שנוול המת אסור מן התורה אין שום אפשרות של נתוח מתים תהיה חכמת הרפואה נעדרת מאיתנו לגמרי, ובמקום שיש בו סכנת נפשות ודאי דמותר לעשותו אפילו אם נאמר שזהו מציל עצמו בממון חברו, כיון דאי אפשר להתרפא בענין אחר. וכבר
כתבתנו דכגון זה מותר אפילו לדעת רש"י.
ב. אעיקרא דדניא אין כאן מציל עצמו בגוף חברו שהרי הגוף אינו שייך למי שהוא וקרא כתוב "עד שובך אל האדמה שממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב" ודבר ידוע הוא לכל שכל היסודות החומריים שבים אל יסודותיהם בבחינת לובש צורה ופושט צורה.... ואין זה נסתר ממה שאמרו קשה רמה למחט כמחט לבשר החי (ברכות יב') דקושטא
היא. שכל זמן שלא נתעכל הבשר עדין יש בו חיות והרגשה ידועה, אבל הרגשה של כבוד הגוף והדורו מסתלקת בהעדר נשמת החיים....וא"כ שאין הגוף מרגיש בביזיון ושהגוף לא שייך למת עצמו אין כאן מציל עצמו בממון חברו".
בסיום דבריו, מביא הרב עוזיאל שתי סוגיות מן הגמרא, האחת ממסכת כתובות, והשניה מיומא. משתי הסוגיות עולה כי במקרים בהם אין אלטרנטיבה אחרת, מותר לאדם להציל עצמו בממון חברו, אף אם לא יוכל להשיב לו ממונו- לדידו של הרב עוזיאל, זוהי הפרשנות הנכונה לדברי רש"י והרא"ש. על סמך דברים אלו, טוען הרב עוזיאל, כי
במקרה של סכנת נפשות ודאית, כאשר אין ברירה אחרת, מותר לנוול את המת לצרכי הצלת אחר.
סעיף ה': הנאת לימוד בדבר שאסור בהנאה
בסעיף זה נדון איסור ההנאה שבנתיחת גופת המת. לדעת הרב עוזיאל: "לימוד אינו חשוב (נחשב) הנאה". ראיה לדבריו הוא מביא מדין המודר הנאה (נדרים ל"ה). בסוגיה בנדרים דובר על אדם המלמד חברו מדרש בחינם ולא מלמדו מקרא, אולם את בניו ובנותיו כן מלמד מקרא. הרציונל למעשה נעוץ בעובדה שלימודי מקרא עולים כסף (בשונה
כנראה מלימודי מדרש), ולכן אם ילמדו מקרא בחינם הרי שיהנה אותו ועל כך קיים איסור. מכך מסיק הרב עוזיאל כי "דווקא במקום שנהנה בהרווחת שכר לימוד הוא שאסור, אבל הלימוד עצמו אינו נקרא הנאה". היינו, איסור ההנאה מתייחס להנאה כלכלית, למשל, כאשר לומדים בחינם לימודים שבמקור אמורים לעלות כסף. לטענת הרב, מאחר
ולימודי רפואה עולים כסף, הרי שלא מתקיים לגביהם איסור הנאה: "למדנו מכאן שבנותן שכר ללימוד כזה אסור, ובנידון דידן הדבר ידוע שהרופא הרוצה ללמוד מחלה זו או כל סתם מתלמד... נכון הוא לשלם שכר הגון". נוסף לכך, הוא מציין כי על ההנאה הרוחנית שבלימוד אין איסור.
הרב עוזיאל מתייחס גם ללימוד הנעשה ע"י הסתכלות, וטוען כי גם בלימוד שכזה אין איסור הנאה. הוא מוכיח דעתו בהסתמך על מסכת נדרים מ"א:
"אומר אני דכל לימוד כזה שהוא בא ע"י הסתכלות אין זה נקרא הנאה וראיה ברורה לדבר ממ"ש (נדרים מ"א) אבל אומר לה סם פלוני יפה לה סם פלוני רע לה, וזה בודאי חשוב לימוד שכל בהמתו חולה נותן פרוטה לרופא לומר לו איזה סם יפה לה לרפואתה ואיזה סם מזיק לה ובכל זאת התירו מטעמא דכתב רש"י דאמירה לאו כלום הוא וכ"כ
התוספות (שם ד"ה אבל) וז"ל דדבור שרי לתנויי ולהנאתו מדיבורו ומכ"ש למוד כזה שאין בו אלא אתנויי ודאי שאין זה נקרא הנאה ומותר".
מסקנתו הכוללת של הרב עוזיאל בענין סוגית ניתוחי המתים:
"על יסוד כל האמור לעיל ומדובר נלע"ד להתיר ניתוח גוף המת לשם לימוד רפואה, ואין בזה משום ניוול ולא מציל עצמו בממון חברו ולא אסור הנאה. ואין היתר זה נוהג אלא כשעושים ניתוח זה דווקא לשם לימוד ובלי תשלום שכר לקרובים או אפילו לעצמו, אבל אסור בהחלט לקרוביו לקבל שום הנאה חומרית מבלעדי הלימוד הזה ואין לך
ניוול גדול יותר מזה של סחורה בגוף המת, ואפילו האדם בעצמו אינו רשאי למכור את גופו לניתוח לאחר מותו לפי שניתוח זה הבא ע"י מכירה הוא ניוול וביזיון לגוף המת שהוא ביזיון דכולי חיי, ואין שומעין לו, ואין צריך לומר לקרוביו.
במקום שמותר לנתח המת לצורך לימוד משום פקוח נפש, צריך שניתוח זה יעשה בכבוד הראוי ולא בזלזול וקלות ראש, וצריך גם להזהר שאחרי הניתוח יושב המת למקום קבורתו בכבוד הראוי ושלא ישאר ממנו שום חלק, אפילו היותר קטן, בלי קבורה..."
הרב עוזיאל מסכם ואומר כי ניתוח מתים לצורך לימוד רפואה מותר לפי דין תורה. עצם הלימוד הינו בגדר פיקוח נפש, ולכן כל האיסורים בדבר ניתוחי מתים נדחים מפניו (איסור ניוול, איסור הנאה ואיסור מציל עצמו בממון חברו). הרב עוזיאל מציין במסקנתו תנאים שונים בביצוע הנתיחה:
בשום מקרה אסור לקרובי המשפחה לקחת תשלום על הסכמתם לנתיחת המת, כמו כן גם לאדם עצמו אסור לקחת תשלום עבור הסכמתו שינתחוהו לאחר מותו.
גם במצבים שבהם יש היתר לנתח מת, חובה לשמור בהקפדה על כבודו ואסור לנהוג בקלות ראש בנוכחות הגוויה.
אסור שישאר אפילו חלק קטן מהגוף ללא קבורה, ואפילו שומרים על חלקים אלו במקום מכובד, ואם שייר חלק בלא קבורה, לא קיים מצוות קבורה עד שיקבור את כל חלקי המת.
משפטי עוזיאל יורה דעה סימן כט
לאחר פרסום התשובה הקודמת נכתבו השגות על מסקנותיו של הרב עוזיאל ע"י הרב אליעזר מאיר פרייל בשערי ציון, שנה ז', חוב' ט-יג. הרב השיב על כל ההשגות ונשאר איתן בפסקו הראשון. ברוב רובה של התשובה בסימן כט' חוזר הרב על עיקרי הדברים אשר כתב בסימן כח'.
לדעתו יש להבדיל באופן עקרוני בין מעשה ביזיון שהוא עצמו ניוול ואיננו הכרחי, כגון מרעה בהמות בתוך בית קברות, לבין מעשה אשר אינו נחשב ניוול כשלעצמו ואינו מכוון לשם ניוול כגון נתיחת מתים, שהרי גם החים ואפילו היותר מכובדים מנתחים עצמם לצורך בריאותם. הרב מסביר כי "מרעה בהמות בשדה הקברות הוא דבר שאפשר
לעשותו במקום אחר חוץ מבית הקברות, וזה שמרעה בהמותיו בשדה בית הקברות דווקא מזלזל במעשהו זה בכבוד בית הקברות, משא"כ בניתוח המת לשם לימוד הרכבת הגוף, סיבת המחלה ורפואתה כיון שאי אפשר להשיג לימוד זה אלא ע"י ניתוח המת אין כאן זלזול, ומותר, ומכל שכן שיש בזה משום פקוח והצלת נפשות ודאי כמו שעינינו רואות
המצאות של ניתוחים ורפואות שונות המושגות מתוך לימוד זה".
בהמשך התשובה מסביר הרב עוזיאל, שבאופן עקרוני אין גופו של המת קניינם של היורשים "ואסור אפילו להעלות במחשבה שגוף המת עצמו עובר בנחלה ליורשיו בכל יתר הקניינים שעוברים לבעלותם של היורשים".
הרב עוזיאל דוחה את שיטת הנודע ביהודה בשאלה הנידונה וסבור "שבניתוח המת שיש בו מחלה ידועה ושניתוחו יועיל ללמדנו דרך הרפואה לכל אלה שיחלו כמותו או ללמד חכמת הרפואה, אם לא נתיר הניתוח לא תהיה לעולם אפשרות של לימוד זה ולא נמצא תרופה לכל אלה החולים גם היום ולכל אלה שיחלו במחלה כזו".
הרב טוען כי בשל האיסור בניתוח מתים, לא תועיל "התקנה" שהנוטים והמסכימים לכך יצוו גופם לאוניברסיטאות לאחר מותם, לכן לא תועיל צוואתם זו ואין לשמוע להם. הרב עוזיאל דוחה את הטיעון לפיו אם יתירו את הנתיחה "תוחלש האמונה האמיתית בהשארת הנפש ותפוג תורה ח"ו", וטוען: "ולדעתי אדרבא בדבריו אלה תוחלש האמונה ואטו
נאמר מי שנפל מהגג ונתרסקו איבריו לא תהיה לו השארת הנפש או נצחיות הנפש...".
את התשובה הוא חותם במסקנה: "מהאמור מתברר שאין שום ראיה מתלמוד ופוסקים הראשונים לאסור ניתוח המת כשהוא נעשה לשם לימוד אם רק יזהרו בכבודו שלא לנהוג בו קלות ראש ולהשיב את כל גופו למנוחתו ולקבורתו".
סיכום ומסקנות
כיום קיים מסך ברזל המפריד בין מעמד הרבנים למקצוע הרופאים ואולי לאנשי המדע בכלל. מצב זה מנוגד לחיבור ולשותפות ששררו בעבר בין הרבנות והרפואה, ותרמו רבות לתרבות ישראל והעולם ע"י המוני חכמים ששמשו בעת ובעונה אחת הן כרופאים והן כרבנים. בימים אלה ישנה מרירות ושנאה הדדית בין השנים, עד שהרופאים נקראים בפי
חוגים מסוימים בשם רשעים ומשחיתי קדושת היהדות, ואילו הרבנים נמצאים אשמים ע"י אנשי המדע כמעכבים את התפתחותו של מדע הרפואה ואחראים לעיכוב הבאת חיים ותרופה לאין ספור סובלי ייסורים. בעטיה של בעיה זו, עלולה היהדות להתפס כנחשלת בדעותיה, וככזו המהווה מחסום להתקדמות הרפואה והמדע.
בעיית ניתוחי המתים, הינה אחת הבעיות בהן קימת מחלוקת חריפה ביותר בין הרופאים לרבנים. בעיה זו עומדת ברומו של עולם היהדות ובעומק המציאות הארצית, אולם, עד היום לא נמצא לה פתרון ראוי, המניח את דעת הצדדים.
נוכח המצב כיום, נראה כי הכרחי שתקויים הידברות בין הרופאים והרבנים בכל הבעיות הנוגעות לניתוחי מתים. על ההלכה להתוות קווים הלכתיים ברורים לשמירה על קיומה של מערכת רפואית ברמה גבוהה, תוך כדי שמירה על כבוד המת ועל כבוד החיים. לעניות דעתי, על הרבנים לאמץ את גישתו הליברלית של הרב עוזיאל, אשר מעריכה את
דרישות המחקר הרפואי לביתור מתים לשם הצלת נפשות בממדים של מיליונים, ומכירה בשינויים המהותיים בחכמת הרפואה שארעו מזמן הנוב"י והחת"ס. עם זאת, מצווים הרבנים להורות לאיסור ולהזהיר שלא למסור את המת לניתוח מקום בו אין בדבר שום תועלת.
הרופאים מצידם צריכים להבין שעמדת ההלכה אינה רק ענין של פולחן דתי גרידא, אלא דבר הנוגע לאצילות האדם שנברא בצלם אלוהים, ולזכויות היחיד שאי אפשר לסלקן באופן אוטומטי, גם אם הדבר נעשה לטובת הציבור. הם צריכים לדעת שגופו של אדם לא שייך לו ולא לקרוביו, וודאי לא לרופאים עצמם אלא הוא קניינו של הקב"ה- רק כך
תמצא דרך המלך לפשרה בין הניצים, אשר תשיב ביניהם את האמון ההדדי, ואנו כציבור, נרוויח מכך רבות.
ביבליוגרפיה
א' שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, (תשנ"ד, כרך ד) 528.
ק' כהנא, "ניתוחי מתים בהלכה- סקירה ביבליוגרפית", תורה ומדע (תשל"ד, כרך ד) 92.
ג' דרור, "תשובה בענין תרומת הגוף לבי"ס לרפואה" http://www.responsafortoday.com/vol5/13.pdf.
ש' דוד, "ניתוחי מתים והשתלות איברים" http://www.jtv.co.il.
א' מלמד, "הלכות ניתוחי מתים" http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?ID=459.
מ' פיינשטין, "בענין ניתוחי מתים", ספר אסיא (תש"ל, כרך א) 230.
א' שטיינברג, "סיכומי התשובות בעניני רפואה והלכה מתוך שו"ת משפטי עוזיאל", אסיא חוברת יג (תשל"ו, כרך ד) 27.
מ' קורצטג, "מכתבים למערכת", אסיא חוברת מא (תשמ"ו, כרך יא) 90.
י' ויינברג, "ניתוחי מתים במ"י", תחומין יב (תשנ"א) 382.
י' יעקובוביץ, "ניתוחי מתים להלכה ולמעשה", מחניים גיליון קכ"ב (תש"ל), עמוד קיד.
י' בנבג'י, "מסגרות מושגיות בהתנגשות: הרב עוזיאל על ניתוחי מתים", יהדות פנים וחוץ: דיאלוג בין עולמות
(תש"ס) 201.
י' אריאלי, "בעית ניתוחי מתים", תורה שבעל פה (כינוס) (תשכ"ד) עמוד מ'.
ש' רובינשטיין, "לשאלת ניתוחי מתים בהלכה", תורה שבע"פ (כינוס) (תשכ"ד) עמוד ע.
ש' גורן, "לימוד אנטומיה בבתי הספר לרפואה לאור ההלכה", שבילין לא-לב (תשל"ט) עמוד כ"ב.
ל' וישליצקי, מדריך רפואי לפי המסורת היהודית, (תשל"ז) 91.
ב' קרוא, מילון שמושי לתלמוד למדרש ולתרגום (תש"ל).
א.ד. מלמד, קובץ ראשי תיבות וקיצורים לתלמודים למדרשים ולמפרשים (תשנ"א).
תלמוד בבלי: מנוקד ומבואר ע"י עדין שטיינזלץ (תשכ"ז).
ספרות השאלות והתשובות:
שו"ת הנודע ביהודה, מהדורה תנינא, חלק יורה דעה, סימן רי.
שו"ת חתם סופר, חלק יורה דעה, סימן שלו.
ספר חזו"א, חלק יורה דעה, הלכות אבלות סימן רח אות ז.
שו"ת בנין ציון, סימן קע.
שו"ת בנין ציון, סימן קעא.
שו"ת אגרות משה, חלק יורה דעה, ח"ב סימן קנא.
שו"ת משפטי עוזיאל, חלק יורה דעה, סימן כח.
שו"ת משפטי עוזיאל, חלק יורה דעה, סימן כט.
א' שטיינברג, אינציקלופדיה הלכתית רפואית (תשנ"ד, כרך ד) 528.
ש' רובינשטיין, "לשאלת ניתוחי מתים בהלכה", תורה שבע"פ (כינוס) (תשכ"ד) עמוד עג.
ש' דוד, "ניתוחי מתים והשתלות איברים", עמוד 1,http://www.jtv.co.il .
ג' דרור, "תשובה בענין תרומת הגוף לבי"ס לרפואה", עמודים 1-2, http://www.responsafortoday.com/vol5/13.pdf.
א' שטיינברג, אינציקלופדיה הלכתית רפואית (תשנ"ד, כרך ד) 533-540.
ג' דרור, "תשובה בענין תרומת הגוף לבי"ס לרפואה", עמודים 1-2, http://www.responsafortoday.com/vol5/13.pdf.
א' מלמד, "הלכות ניתוחי מתים", עמוד 1, " http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?ID=459.
ג' דרור, "תשובה בענין תרומת הגוף לבי"ס לרפואה", עמוד 8, http://www.responsafortoday.com/vol5/13.pdf.
ג' דרור, "תשובה בענין תרומת הגוף לבי"ס לרפואה", עמוד 9, http://www.responsafortoday.com/vol5/13.pdf.
א' שטיינברג, אינציקלופדיה הלכתית רפואית (תשנ"ד, כרך ד) 574-575.
א' מלמד, "הלכות ניתוחי מתים", עמוד 7, http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?ID=459.
ג' דרור, "תשובה בענין תרומת הגוף לבי"ס לרפואה", עמוד 6, http://www.responsafortoday.com/vol5/13.pdf.
א' שטיינברג, אינציקלופדיה הלכתית רפואית (תשנ"ד, כרך ד) 559.
א' שטיינברג, אינצקלופדיה הלכתית רפואית (כרך ד, תשנ"ד) 546-547.
ג' דרור, "תשובה בענין תרומת הגוף לבי"ס לרפואה", עמוד 10, http://www.responsafortoday.com/vol5/13.pdf.
י' יעקובוביץ, "ניתוחי מתים להלכה ולמעשה", מחניים גיליון קכ"ב (תש"ל) עמוד קיז.
ג' דרור, "תשובה בענין תרומת הגוף לבי"ס לרפואה", עמוד 5, http://www.responsafortoday.com/vol5/13.pdf.
ל' וישליצקי, מדריך רפואי לפי המסורת היהודית (תשל"ז) 95.
ש' דוד, "ניתוחי מתים והשתלות איברים", עמוד 1,http://www.jtv.co.il .
א' שטיינברג, אינציקלופדיה הלכתית רפואית (כרך ד, תשנ"ד) 568.
י' בנבג'י, "מסגרות מושגיות בהתנגשות: הרב עוזיאל על ניתוחי מתים", יהדות פנים וחוץ: דיאלוג בין עולמות (תש"ס) 205.
ג' דרור, "תשובה בענין תרומת הגוף לבי"ס לרפואה", עמוד 10, http://www.responsafortoday.com/vol5/13.pdf.
מ' קורצטג, "מכתבים למערכת", אסיא חוברת מא, (תשמ"ו, כרך יא) 90.
א' מלמד, "הלכות ניתוחי מתים", עמוד 7. http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?ID=459.
ש' רובינשטיין, "לשאלת ניתוחי מתים בהלכה", תורה שבע"פ (כינוס) (תשכ"ד) עמוד ע.
א' שטיינברג, אינציקלופדיה הלכתית רפואית (תשנ"ד, כרך ד) 562.
מ' פינשטיין, "בענין ניתוחי מתים", ספר אסיא (תש"ל, כרך א) 230.
י' יעקובוביץ, "ניתוחי מתים להלכה ולמעשה", מחניים גיליון קכ"ב (תש"ל) עמוד קיז.
י' אריאלי, "בעית ניתוחי מתים", תורה שבעל פה (כינוס) (תשכ"ד) עמוד נד.
א' שטיינברג, אינצקלופדיה הלכתית רפואית (תשנ"ד, כרך ד) 569.
ש' גורן, "לימוד אנטומיה בבבתי הספר לרפואה לאור ההלכה", שבילין (תשל"ט, קובץ לא-לב) עמודים כ"ב-כ"ג.
י' ויינברג, "ניתוחי מתים במ"י", תחומין יב (תשנ"א) 383.
א' שטיינברג, "סיכומי התשובות בעניני רפואה והלכה מתוך שו"ת משפטי עוזיאל", אסיא חוברת יג (תשל"ו, כרך ד) 27.
י' בנבג'י, "מסגרות מושגיות בהתנגשות: הרב עוזיאל על ניתוחי מתים", יהדות פנים וחוץ: דיאלוג בין עולמות (תש"ס) 210.
י' בנבג'י, "מסגרות מושגיות בהתנגשות: הרב עוזיאל על ניתוחי מתים", יהדות פנים וחוץ: דיאלוג בין עולמות (תש"ס) 213.
א' שטיינברג, אינצקלופדיה הלכתית רפואית (תשנ"ד, כרך ד) 579.
א' שטיינברג, "סיכומי התשובות בעניני רפואה והלכה מתוך שו"ת משפטי עוזיאל", אסיא חוברת יג (תשל"ו, כרך ד) 29.
י' יעקובוביץ, "ניתוחי מתים להלכה ולמעשה", מחניים גיליון קכ"ב (תש"ל) עמוד קיד.
י' יעקובוביץ, "ניתוחי מתים להלכה ולמעשה", מחניים גיליון קכ"ב (תש"ל) עמוד קיח.
1
קריאה מהנה!

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "ניתוחי מתים בהלכה היהודית", סמינריון אודות "ניתוחי מתים בהלכה היהודית" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.