הצלחתה של מפלגת שינוי לעומת ההצלחה של מפלגת מרכז

תקציר העבודה:

בעוד שב- 44 השנים הראשונות לקיום המדינה התרחש רק מהפך פוליטי אחד (ב- 1977 עם עלייתו, לראשונה, של הליכוד לשלטון בראשותן של מנחם בגין), הרי שבעשר השנים האחרונות התחוללו ארבעה מהפכים: שניים לשמאל (רבין ב - 92' וברק ב - 99') ושניים לימין (נתניהו ב - 96' ושרוןב - 01'), כשלמרכיב הביטחון במהפכים אלו היה משקל בולט במיוחד .
למעשה, בכל ארבע מערכות הבחירות, שנערכו בעשור האחרון, התרחש מהפך. מפלגת המרכז, אחת המפלגות נשוא עבודתי, הוקמה לקראת הבחירות לכנסת ה- 15 על - ידי חברי - כנסת שפרשו מהליכוד, מפלגת העבודה וצומת גם יחד, והקימו, בשלהי הכנסת ה- 14, את סיעת ישראל במרכז. למסגרת המפלגתית החדשה הצטרפו, גם אישים אשדר לא היו חברים במפלגה כלשהי קודם לכן. חבר הכנסת יצחק מרדכי, שר בכיר אשר פרש מהליכוד, נבחר להנהיג את המפלגה החדשה. מפלגת המרכז אמורה הייתה, כמו ד"ש בשנות ה- 70, להציג אלטרנטיבה, או להוות את לשון המאזניים לשתי המפלגות הגדולות - הן עבודה והן הליכוד - אך זו לא הצליחה לחזור על הצלחתה האלקטוראלי של ד"ש בזמנו והתפוגגה בדיוק כמוה. בסוף כהונת הכנסת ה- 15 נשארו רשמית בסיעת מפלגת המרכז רק שני חברים.
סיעת שינוי, מפלגה שהוקמה עוד בשלהי הכנסת ה- 9, כללה שישה מבין שמונת חברי כנסת שהקימו את התנועה לשינוי ויזמה. שינוי התמודדה בהצלחה בבחירות לכנסות ה- 10, ה- 11 וה- 12. לתקופת מסוימת שינתה הסיעה את שמה ל"שינוי - תנועת המרכז", אך החזירה את השם הקודם במהלך הכנסת ה- 12. לקראת סוף כהונת הכנסת ה- 12 הצטרפה שינוי לסיעת מרצ יחד עם ר"ץ ומפ"ם. במהלך כהונת הכנסת ה- 14, הקים חבר הכנסת, אברהם פורז, מחדש את סיעת שינוי - מפלגת מרכז כסיעת יחיד, לאחר שפרש ממרצ, צירף אליו של טומי לפיד וביחד זכו ב - 17 מנדטים בבחירות האחרונות.
סיעת שינוי, להבדיל מקודמותיה אשר ניסו ליצור גוש פוליטי אשר יהוו משקל בין הליכוד ללבין המערך ונכשלו, כן מצליחה להיות מפלגה אשר לה משקל פוליטי מכריע. אפשר, לאור ההצלחה המסחררת בבחירות האחרונות, להגדיר את שינוי כחלוצה בגיבושו של הזרם המרכזי.

שאלות המחקר הן:
- האם קיים היה, במצעי שתי המפלגות, שינוי ומפלגת המרכז, שוני מהותי היכול היה להביא לנסיקתה של שינוי מול קריסתה של מפלגת המרכז ?
- מהו משקלו של מנהיג מפלגה בהצלחת מפלגתו (לפיד מול מרדכי) ?
- האם אפשר "לנכס" את הצלחתה של מפלגה כלשהי, בבחירות, לגורמים חברתיים או שמא לכל הקשור לביטחון ישראל ?
- האם לפרשת פריצקי יכולה להיות השפעה דומה לזו של יצחק מרדכי, וזו תביא לירידה בכוחה האלקטוראלי של שינוי ?

ראשי פרקים
מבוא
מבנה המפלגות והסיעות בישראל
הרקע להתארגנות שתי המפלגות
מפלגת המרכז
מפלגת שינוי
השפעת המנהיג על לכידות המפלגה
הצבעת עולים מחבר העמים
סיכום
ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

מקורות:

מפלגת המרכז
מפלגת המרכז - תנועה פוליטית אשר הוקמה בסערה, יש מאין, מפורשי הליכוד, מפלגת העבודה וצומת גם יחד, התארגנה חודשים ספורים לפני הבחירות לכנסת ה- 15 בשנת 1999. על מקימיה נימנו ארבעה אשר טענו לכתר ראשות הממשלה, איבתם לביבי נתניהו היה הדבק אשר איחד אותם. ראשי המפלגה קיוו שמפלגה זו, אם לא תהווה כמפלגה
השנייה בגודלה בכנסת, לפחות תהווה היא את לשון המאוזניים והיא אשר תקבע מי יהיה ראש הממשלה.
חבר הכנסת יצחק מרדכי, שר בכיר אשר פרש מהליכוד ובעל רזומה צבאי עשיר שהגיע עד לדרגת אלוף בצה"ל, נבחר להנהיג את המפלגה החדשה לקראת הבחירות לכנסת ה- 15 בשנת 1999. מפלגת זו אמורה הייתה, תחת שרביטו של מרדכי, אשר אהוד היה על קהל הבוחרים של הליכוד כשבבחירות הפנימיות שם זכה במקום הראשון, להצעיד את מפלגת
המרכז, ואותו אישית כמתמודד על ראשות הממשלה, לניצחון פוליטי כמו ד"ש בשנות ה-70, להציג אלטרנטיבה, או להוות את לשון המאזניים לשתי המפלגות הגדולות - הן עבודה והן הליכוד - אך זו לא הצליחה לחזור על הצלחתה האלקטוראלי של ד"ש בזמנו והתפוגגה בדיוק כמוה. בסוף כהונת הכנסת ה-15 נשארו רשמית בסיעת מפלגת המרכז רק
שני חברים.
מועמדיה העיקריים, של מפלגת המרכז, היו יצחק מרדכי ודן מרידור (שני שרים בכירים של הליכוד אשר פרשו עקב מאיסתם במנהיגות בנימין נתניהו), רוני מילוא (לשעבר גם אחד משריו הבכירים של הליכוד אשר פרש מהמפלגה עוד קודם לכן), ואמנון ליפקין שחק (הרמטכ"ל היוצא אשר בתחילה נטל הוא את מושכות המנהיגות ולאחר מכן
העביר אותם לידיו של יצחק מרדכי).
את רשימת מפלגת המרכז פיארו שמות נוספים, כגון דוד מגן (שר לשעבר מטעם הליכוד), דליה רבין פילוסוף (ללא רזומה פוליטי כלשהו, בתו של יצחק רבין, ראש הממשלה מטעם המערך אשר נרצח בשנת 1994), נחמה רונן (גם היא פליטת הליכוד כחברת כנסת), אוריאל סביר (נתפרסם בעיקר בשל הדומיננטיות שלו בהסכמי אוסלו במסגרת תפקידו
כמנכ"ל משרד החוץ), ויחיאל לסרי פעיל פוליטי.
התנהלותה של מפלגת המרכז, ומנהיגה יצחק מרדכי, בתקופה שלפני מערכת הבחירות, לא קנה לה קהל אוהדים גדול, כפי שקברניטיה ציפו, להבדיל ממפלגת שינוי במערכת הבחירות 2002 שהתנהלותו של מנהיגה, יוסף טומי לפיד, כן קנה לו קהל מעריצים. ניסיון ההתקרבות של יצחק מרדכי למנהיג ש"ס, הרב עובדיה יוסף, היה לצנינים בקרב
חלקים גדולים מהציבור החילוני, קהל היעד של מפלגה זו. יצחק מרדכי אף הגדיל לעשות בנשקו את זקן הרב עובדיה. מעשה זה, של מרדכי, גרם לנסיגה במספר הבוחרים שכוונתם הייתה להצביע למפלגת המרכז (זאת לעומת מפלגת שינוי אשר הצהירה, בריש גלי, על אי ישיבה בממשלה שתקום עם הדתיים ונחלה הצלחה מדהימה בבחירות 2002).
כמיהתו של יצחק מרדכי להיות ראש הממשלה לא צלחה לו, הסקרים שיקפו את אי הצלחת מפלגת המרכז לגרוף המונים לתמוך בה, והוא נאלץ, על כן, לגנוז את מאוויו הפוליטיים, ויש האומרים המגלומניים. מעבר לכך - יצחק מרדכי לא נחשב כאליטה, אשר לה שמורה הזכות להנהיג. על פי גישת זו, לאליטות שמורה העוצמה הפוליטית, שהיא בעצם
ממש כמו שאר המשאבים בחברה, שצריכה להיות מרוכזות בידי המיעוט האליטיסטי של החברה, לפי גישה זו לא ניתן לתת לכל קבוצה ומיעוט להישמע באופן אפקטיבי (אולי להישמע כן אך לא להשפיע). היות והחברה הינה חברה בירוקרטית ביסודה, החיים מאורגנים על בסיס בירוקטי והבירוקטיה מטבעה היא היררכית. על פי מיכאלס, הדבר נכון גם
במשטרים ששיטתם המוצהרת, כמו הממשל בארה"ב, הוא לשנות את המצב לטובה. את התופעה הזו מיכאלס כינה "חוק הברזל של האוליגרכיה" (שילטון המעט).
כלומר סיעת המרכז נוסדה ככורח המציאות - חברי כנסת ואישי ציבור שאין להם מקום בסיעתם וחיפשו אלטרנטיבה.
מפלגת שינוי
מפלגת שינוי, "התנועה להתחדשות חברתית ופוליטית" - הוקמה במקור בשנת 1974 חודשים ספורים לאחר מלחמת יום הכיפורים, על ידי קבוצה של פרופסורים מאוניברסיטת תל אביב בראשות אמנון רובינשטיין, יונתן שפירא, אשר אריאן ואחרים. תנועה זו קמה כאחת מתנועות המחאה הציבורית אשר צמחו בישראל על רקע מחדלי מלחמת יום
הכיפורים ומחדלם של קברניטי המדינה והצבא שהביאו למחדל זה.
למרות שהניחוח הפוליטי הראשון שיצא מבית מדרשה של שינוי היה במהותו ניחוח פוליטי מרדני, אשר קרא תיגר על ההגמוניה של מפלגת העבודה בשלטון וייחלה לשינוי בהרכב הממשל בישראל, חרתה זו על דיגלה את הליברליות והמתינות בנושאים החברתיים, הכלכיים והפוליטיים תוך גישה פרגמטית וריאליסטית לנושאים אלו.
מפלגת שינוי התארגנה כמפלגת מרכז להביא את בשורת החילוניות. תקופת כהונתו של ביבי נתניהו, כראש ממשלת ישראל, בשנים 1996-1999, הייתה תקופה סוערת, הן בסוגיית מדיניות החוץ של ישראל ובפרט זו עם הפלשתינים, והן בסוגיות הכלכליות שעימן התמודדה ישראל. בתקופה זו, עוצמת הגוש החרדי היה רב, האתנן הפוליטי והכלכלי
בגין עוצמה זו, לדידה של מפלגת השינוי, היה רב. למעשה הייתה זו כפייה דתית, שאין מקומה במדינה מפותחת ודמוקרטית כישראל לדברי שינוי. הדת, ככוח פוליטי רב עוצמה, יצר מפלגות אינטרסנטיות, ובראשן ש"ס בהנהגתו הרוחנית של הרב עובדיה יוסף, שלהן הייתה נדרשת עוצמה פוליטית מאזנת. בנקודה זו ראתה את עצמה מפלגת שינוי
כמפלגה אשר תחלץ את מדינת ישראל מהנטל, הפוליטי כלכלי הרב, שגוש חרדי זה יצר. הציבור החילוני לא נשאר אדיש לנוכח התנהגותם של החרדים ולנוכח העוצמה הפוליטית שריכזו אלו בידם. עוצמה זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בדרישות כספיות אשר רוקנו את הקופה הציבורית. בכך, בעורמה ובפיקחות פוליטית רבה, יצק לפיד למצעה של
שינוי, תוכן ממשי איתו יצא למערכת הבחירות, ועם מצע זה , למעשה, נסק למספר מדהים של מנדטים, להם זכה בבחירות 2002.
המלחמה בכפייה הדתית היה למוטו במצעה של מפלגת שינוי, קברניטי מפלגה זו השכילו לקרוא את רחשי ליבו של הציבור החילוני, אשר מאס בניצול הציני אשר עושים החרדים בכוחם הפוליטי, ובניצולה הציני של הקופה הציבורית, ולא תמיד בדרך הישרה. הסיפורים העסיסיים, אודות הדרכים הנפתולות, בהן השתמשו החרדים על מנת לקבל
תקציבים מהמדינה, פיארו את כותרות העיתונים חדשות לבקרים.
בנקודת זמן זו, כשבראש מפלגת שינוי עמדה אישיות כריזמטית, כיוסף טומי לפיד, אשר ידע, בתחכום רב, לנצל את אי-שביעות רצון הבוחרים מהפוליטיקה אשר נגלתה לעיניהם בשנים האחרונות, ואלו קיוו, באמצעות מפלגת שינוי, הטפלונית משהו שרבב לא נדבק לחיכה, לפוליטיקה חדשה. האנטגוניזם שלפיד הפגין, בין היתר בהצהרתו למפרע
שהוא לא יהיה בממשלה שבה יישבו חרדים, קנתה את ליבו של ציבור בוחרים גדול. שינוי הייתה להפתעת הבחירות של שנת 2002 בה זכתה ב- 15 מנטים.
מפלגת ש"ס החרדית, ששינוי ראתה בה כמייצגת את החולי הפוליטי/שלטוני בארץ, ושהתפתחה מתוך המפלגות החרדיות (בשנת 1983), שיוותה לעצמה לא רק אופי דתי כי אם גם אופי פלוראליסטי משהו, של מפלגה שהנושא החברתי בראש מעייניה והעוזרת לספרדים. בראשה עמדו מנהיגים מסורתיים, כמו הרב עובדיה יוסף. ניתן לומר כי מפלגה זו
לא הייתה קיצונית בדעותיה הדתיות ולכן יכלו בקלות להזדהות איתה בוחרים רבים מעדות המזרח.
במהלך שנות השישים והשבעים קרה תהליך של פרטיקולריזים במחנה החרדי. תהליך זה חייב היה להיות מלווה בירידת כוחו של המחנה החרדי, אולם לא כך היה הדבר. אומנם רוב המפלגות הפכו ליותר פרטיקולאריות ויצגו נתח פחות גדול במחנה, כאשר את החלל שנוצר מילאו, בפרק זמן קצר, מפלגות אחרות אשר אשר הוקמו וייצגו את אותן
דעות חסרות. אנו מוצאים במפלגת ש"ס ובמפלגת דגל התורה וכן בחב"ד, אשר הוסיפה נופך מיוחד למפלגת אגו"י, את ממלאי החלל שנוצר במחנה החרדי.
מפלגת ש"ס הוצגה לציבור הרחב כמפלגה פלוראליסטית ולא פרטיקוליארית, שבניגוד לתמ"י עסקניה היו פעילים ולא נבחרו לכנסת רק על מנת לצבור הון פוליטי וחומרי (דעתי האישית). יתרה מזאת,נציגיה של ש"ס לא פעלו על מנת ליצור מחלוקות ומריבות בעם, על רקע עדתי, ולא הבליטו את הקיפוח העדתי, נחלת עבר. הם הבליטו את נטייתם
להיות מפלגה בעלת רקע דתי, אולם מעדה מסוימת. היות ורוב יוצאי עדות המזרח הינם אנשים מסורתיים, לא הייתה להם על בעייה מצפונית להצביע למפלגה אשר בראשה עומדים רבנים. חלק גדול ממצביעי ש"ס כלל אינם חרדים, באורח חייהם, והצבעתם בעד מפלגה זו היא יותר ביטוי של ניאו-מסורתיות מאשר הזדהות עם אופייה החרדי של ש"ס.
במבנה ובאופי פעילותה הזכירה ש"ס את אגודת ישראל של שנות החמישים. כמו אגודת ישראל דאז, מייצגת ש"ס 'חרדיות ספרדיות אוניברסאלית' כשהיא רואה עצמה כמגשרת על פני המסורות הפרטיקולאריות המזרחיות - ובו זמנית נשענת על הזיקה לעבר המסורתי המזרחי, שכמו אצל החרדים האשכנזים, נצבע בצבעים רומנטיים. אולם השאלה היא
האם תצליח ש"ס למסד אותה חרדיות ספרדית האוניברסאלית ולהתעלם מן ההבדלים הפרטיקולארים בין יוצאי עדות המזרח השונות. התשובה, לפי הניסיון היא, כי הם הצליחו לאור הפטרוניות שהרב עובדיה יוסף, המקובל על רוב העדות המזרחיות, נתן לתנועה.
טומי לפיד, מנהיג תנועת שינוי, סבור שמפלגת ש"ס היא תופעה פרה-מודרנית, הפועלת בעידן פוסט מודרני ובכלים פוסט מודרניים, ולכן מסוכנת היא מאוד לחברה הישראלית.
ש"ס אינה תופעה יחידה. מאז ראשית הישוב בארץ החלו רשימות עדתיות ספרדיות להתארגן. הראשונים שהיו בהתארגנויות הפוליטיות היו רשימת התימנים, לאחריהם הסתדרות צעירי המזרח, צעירי ישראל, צעירי צנעא, הסתדרות הספרדים, ד"ש ותנועת מסורת ישראל (תמ"י). גם תנועת הפנתרים קיימה כ- 20 הפגנות ופעולות מחאה אחרות והכניסה
סגנון חדש במאבק הבינעדתי. אלו היו העולים, שבאמצע שנות השישים הושפעו מגל הלאומנות של מיעוטים אתניים בעולם: אלגיר, אירלנד, קנדה וכו'. עם סיום מלחמת ההתשה, בשנות השבעים, ושחרור אמצעי התקשורת (בעיקר הטלוויזיה) חל ההיסט, של תשומת הלב, מנושאי חוץ וביטחון אל נושאי פנים ובעיות הרווחה. כמו כן, באותה תקופה
מדיניות הקליטה נועדה למשוך עולים מארצות המערב - עולים שהתקבלו בשמחה ובהתלהבות.
ש"ס ידעה גם את הדרך להאדיר את כוחה באמצעים כלכלים, שהם ממאפייני התקופה הפוסט-מודרנית לעומת תקופה המודרנית בה שלטו האידיאולוגיות. היא קיבלה תרומות והקצבות ממשלתיות רבות, אשר עזרו לה להקים מוסדות לאנשיה (מאותן עדות) ועל ידי כך לפרוט על נימי הגל העדתי, שנשמע בצורה זו טוב יותר. שיטה זו, של הקמת מוסדות,
הייתה השיטה טובה ביותר לציבור בוחריה של ש"ס, היות והיא יצרה תלות בציבור זה, אשר נזקק לשרותיה.
מפלגת שינוי, התארגנה, כבר שנים רבות קודם לכן, ככוח המאזן של התנועות החרדיות. אברהם פורז, מייסד הסיעה, צירף אליו את טומי לפיד ושם בידיו את שרביט מנהיגות המפלגה, האחרים הסכימו לקודי ההתנהגות שהיו נהוגים עוד קודם לכן. המפלגה גייסה אליה, יש לציין, אנשים משכילים בלבד, בעלי ניסיון וקורות חיים מרשימים.
כלומר סיעת שינוי התארגנה בעיקר לצורך האבקות בחרדים ולמהפך ביושר השלטוני בישראל
ניתן להבחין בשוני המהותי שבין מצעי מפלגת המרכז, בראשות יצחק מרדכי, לבין מפלגת שינוי בהנהגתו של יוסף טומי לפיד. מפלגת המרכז ראתה עצמה נוטה יותר לעניינים שברומו של עולם, כמו נושא השלום שבא לידי ביטוי במצע "חתירה לשלום צודק" (סעיף 4.3 במצעה) והתייחסותה לנושאים החברתיים במצעה "חברה מתוקנת" (סעיף 7 ו -
7.1) היה לא יותר מאשר מס שפתיים לקהל הבוחרים. ואילו מפלגת שינוי התמקדה בנושאים החברתיים, כשהמלחמה בכפייה הדתית, לדידה, היא בראש סולם העדיפויות, גם בדמות הצעתה בדבר הנהגת דת אזרחית . שינוי השכילה, להבדיל ממפלגת המרכז, להציג מצע אשר בבסיסו דעות ריאליות ופרגמטיזם מדיני/חברתי לקהל בוחריה. מפלגה זו
הסתכלה על הבוחר הפוטנציאלי בגובה העיניים ולא ייחסו לה את המגמלומניות שיוחסה למפלגת המרכז, כמו גם להבדל שבין מנהיג הרוצה להיות ראש ממשלה לבין מנהיג שרוצה, בסך הכל, להביא לידי שינוי אשר יאזן את המפה הפוליטית ושהאזרח הקטן יצא ממנו נשכר.
התנהלותם של ראשי המפלגות, מרדכי מחד ולפיד מאידך, נתן גם הוא משקלו בקהל הבוחרים. בעוד שמרדכי ניסה את כוחו גם בקהל הבוחרים החרדי ולשם כך נפגש עם הרב עובדיה יוסף ואף נישק את זקנו, התנהל לו לפיד בקרב קהל בוחריו והשמיע את משנתו הפוליטית. דבריו של לפיד, הסתבר בדיעבד, נפלו על אוזניים קשובות, ואילו מעשיו
של מרדכי יצרו אנטגוניזם. הכריזמה של לפיד, לעומת הכריזה האפרורית משהו של מרדכי, גם היא נתנה יתרון ללפיד, דבריו נשמעו אמינים יותר ומשכנעים יותר מאשר אלו אשר יצאו מפיו של מרדכי.
השפעת המנהיג על לכידות המפלגה
הסברה גורסת שלמנהיג מפלגה יש את הכח ללכד מפלגה או להרוס אותה. המין האנושי, לדעת ג'יימס מקגרגור בורנס, התעסק, מאז ומתמיד, ועודו מתעסק בצורה כמעט אובססיבית בנושא העוצמה והמנהיגות. ג'ין בלונדל מגדירה מנהיג, כאדם המשפיע על קבוצה בין אם אדם זה הינו המנהיג הפורמלי העומד בראש הקבוצה ובין אם הוא חסר עמדה
פורמלית בתוך הקבוצה.
הדיון המרכזי בסוגיה זו ניתן לנושא העוצמה. דרכי הפעלת העוצמה הנן שונות ומגוונות והן מושפעות ממוטיבציית המנהיג ומכוונותיו, מהשליטה במשאבים ובמיומנות הפעלת העוצמה שלו. ההתמודדות על מוקדי העוצמה בחברה, מתאפשרת דרך דרכי חלקות העוצמה בחברה, היכולת להפעיל העוצמה ואופן הפעלת העוצמה באותה חברה.
במשך השנים נוצרה דיכוטומיה בין מנהיגים "אמיתיים" או "גדולים" למנהיגים חסרי הכריזמה, הפקידים. הפשטה שכזו, של הדברים, אינה נכונה, לדעת בלונדל, מכיוון שהמציאות שונה ומסובכת יותר. ואכן, במנהיגות מצפים למצוא תכונות רבות ומגוונות, כמו יכולת השראה, יכולת חדשנות, יכולת הצבת מטרות, היכולת לבצען, היכולת לדעת
ולהבין את נפש המונהגים ולהיות בעלת יכולת גיוס והמשכיות. לא תמיד מספקת הלכה למעשה המנהיגות הקיימת ציפיות אלו ואחרות.
בורנס הציע להבחין בין מנהיגות טרנספורמטיבית-מהפכנית למנהיגיה טרנס-אקטיבית. בקטגוריית מנהיגות טרנספורמטיבית כלל בורנס את המנהיגות האינטלקטואלית, המנהיגות הרפורמית, המנהיגות המהפכנית והמנהיגות ההירואית-אידיאולוגית. בקטגוריית המנהיגות הטרנס-אקטיבית כלל בורנס את מנהיגות הדעות, המנהיגות
הקבוצתית-בירוקרטית, והמנהיגות החברתית.
את שתי המפלגות הנהיג איש כריזמטי, שיש להניח כי הוא זה שבשלו הצביעו רוב הציבור. בשינוי היה זה טומי לפיד ואילו במפלגת המרכז היה זה יצחק מרדכי.
טומי לפיד, עיתונאי לשעבר, הינו אדם, אולי שנוי במחלוקת מבחינת תפיסת עולמו, אך על יושרו איש אינו מטיל ספק, לפיד הינו אדם אשר לא דבק בו שום רבב מימיו, ושמו לא שורבב לשום מעשה אשר היה בו משום מעשה שלילי. למוצא פיו היה משקל בעיני הבוחר ולו מפאת זה שהוא נתפס כאדם אמין אשר לא נוטה לסלף את האמת לצרכיו -
הוא פשוט נתפס כדובר אמת. מעצם היותו עיתונאי ואיש בעל עשייה ציבורית בעברו, הפופוליזם דבק בו.
לעומתו, יצחק מרדכי נתפס כאיש שלא תמיד אומר את האמת, גם כשהיא נחוצה לטובת בציבור. הוא נתפס כאחד אשר האינטרסים שלו קדמו לכל, כשהמחיר שהאזרח ישלם בגין מעשיו לא תמיד היו בראש מעייניו. פרשת קו 300 היוותה את אחת הפרשות בהם שמו נכתם (הוא זוכה מכל אשמה בפרשה זו), המשך דרך "הזיגזג" הפוליטי שלו בין המערך
לליכוד בשנת 1996 עת השתחרר מהצבא בדרגת אלוף, וכלה במשפט הפלילי אשר בו הואשם בעבירות מין, משפט בו הורשע פעמיים, בערכאות השלום והמחוזי, ובו נתן את הדין (כשבנוסף לכך אולץ להיפרד מאישתו), דבר שחיסל סופית את המפלגה.
העיתונות, ככלל, לא נהגה ביצחק מרדכי בכפפות של משי, היא הפליאה בו בהשחזת עטי כתביה. לאחר פרשת קו 300, כאשר יוסי שריד העלה לדיון ציבורי את פרשת הירצחם של המחבלים, פתחה העיתונות תיבת פנדורה אשר בה נדונו עניינים שונים בכל הקשור לתפיקודו של השב"כ באירוע זה. ראשי השב"כ הואשמו הן במעשים לא נאותים והן שקר
בפני ועדת החקירה.
העיתונות, שמאז ומעולם לא נגעה בכל הקשור לצבא ולשב"כ, היו אלו הפרות הקדושות שחלילה היה מלנגח אותן. במקרה קו 300 החלה העיתונות להפליא, בכתבות לא מחמיאות במיוחד, באלו אשר היו מעורבים בפרשה, בין אלו היה גם יצחק מרדכי, אשר כיהן כקצח"ר.
להלן מספר דוגמאות אשר צוטטו מהעיתונות והיה בהם כדי להכתים את שמו של מרדכי, אל אף שבשעת כתיבת שורות אלו לא הוכחה אשמתו. מה שהתברר, בדיעבד, כעובדה אשר אין עליה חולק, נטפלה על מרדכי אשמת שווא בידי אנשי השב"כ.
"איש צבא, איש כל יכול שדי היה בהזכרת שמו כדי לגרום אי נוחות לרבים, אדם שחלש ביד רמה מאחורי מעטה של מסתורין,... היא כי כי הטיפשות וקוצר הראות גברו עלה השכל וההגיון הישר. אפשר היה למנוע את כל הפרשה הטרגית הזו אלמלא התבצרו הנפשות הפועלות מאחורי קונספציה שגויה לפיה אסור לחקור את השב"כ".
אם הבחנו בפרשת קו 300 מעין שחיטת פרה קדושה, הרי שסיפור עבירות המין של מרדכי, פרשה שהעיתונות לא הרפתה ממנה, הייתה להילולה עיתונאית בפני עצמה. היה מי שטען שהאובססיה שתקפה את חלק מהכתבים, בהתייחסותם לסיפור עסיסי זה, נבעה ממוצאו האתני של מרדכי, אך אין ספק שהוא, בהתנהגותו הלא אתית, הביא עליו את הצרות.
כאמור, מה שקבר את מפלגת המרכז היה המשפט הפלילי בו נאשם מנהיגה, יצחק מרדכי.
באותו יום, בו פורסמה הכרעת הדין (21.3.2001), במשפטו של מרדכי, התראיין דן מרידור, מבכירי מפלגת המרכז, לעיתונות ופלט כי מפלגת מרכז מכונה "חירבת אל מרכז" (הארץ, 22.3.2001), ולא בכדי.
לעומת אירועי יצחק מרדכי הקשורה למפלגת המרכז, הייתה פרשת פריצקי לאירוע הקשור למפלגת שינוי, פרשה אשר הוקעה על ידי חברי שינוי וגרמה להדחתו של פריצקי מכל מוקדי הכוח של מפלגת שינוי.
כאמור, פרשת פריצקי עלתה לכותרות בתחילת יולי 2004. שר האנרגיה, יוסף פריצקי, נחשד בניסיון להפליל את חברו למפלגה אברהם פורז - שר אחר במשלה. בפרשה זו היו מעורבים אישים רבים שביניהם אפשר היה למצוא את דובריהם של השרים, עיתונאים ואנשי תקשורת אחרים, עובדי חברת החשמל וכו'. הפרשה "התפוצצה" לאחר שיו"ר התנועה,
טומי לפיד, שלח את פריצקי ל"מבט לחדשות", שבערוץ הראשון, על מנת שיודה ויתנצל. בחדשות הערוץ הראשון פריצקי אכן הודה בטעות ואמר כי היה "טירון פוליטי" ולכן שידל את החוקר הפרטי למצוא ראיות לכאורה כי פורז אכן פועל בחוסר תום לב. יצויין, כי אין זו הפעם הראשונה בה מתגלה קלונו של פוליטיקאי ברבים - בעבר קרה הדבר
לבכירים ממנו.
ניסיון הסטת האש ממנו לא צלח בידי פריצקי, "שינוי" אשר טענה תמיד כי היא יותר ישרה משאר המפלגות הותירה לעצמה ברירה אחת, ולכן ראש התנועה, טומי לפיד, טען : "אחרי השידור אמרתי לפריצקי שעליו להתפטר. הוא אמר לי שהוא רושם לפניו את פנייתי. אני סבור שהדרך היחידה שאתה יכול לעשות, כאשר מתגלה מוגלה כזו, הוא לקחת
סכין ולנקות את הפצע - מהר ככל האפשר. אני מוכרח לומר שזה פצע כואב מאוד" (ידיעות אחרונות, עמוד 3). בקלטות שפורסמו לראשונה בערוץ 1 נשמע יוסף פריצקי, שר התשתיות לשעבר, בהקלטה מלפני שנתיים כשהוא משוחח עם החוקר הפרטי לשעבר יעקב אשל. בשיחות נשמע פריצקי משוחח יחד עם אשל על "תפירת תיק" לחברו למפלגת שינוי -
השר אברה פורז. הוא נחקר פעמיים תחת אזהרה (9.7.2004).
לפיד, במעשה ההרחקה של פריצקי, ניסה בכל מאודו להיראות בתקשורת כנקי כפיים ובר לבב. הוא התנהל למעשה מול ציבור תומכיו, על מנת להחזיר את אמון הציבור במפלגתו. רכישת אמון זו שהיא בעצם אחד הנכסים הבודדים בפוליטיקה, נכסים שאינם עוברים לסוחר. כאן למעשה לפיד ניסה להוציא את המפלגה ממשברים 3 ו - 4 באמצעות יפוי
חיצוני של המעשה. אנו שומעים ביטויים כמו: "צריך להתגבר על המשבר (מבט, 11. 7) או "מפלגתנו עדיין מפלגה איתנה השומרת על מסורת היושר".
הצבעת עולים מחבר העמים
מפלגת תמרכז לא היוותה "אייטם" לאף מגזר: מבחינה מדינת היו לה תחליפים, מבחינה חברתית היו לה תחליפים ומבחינה כלכלית לא היה לה מצע כלל.
לעומתה למפלגת שינוי היה מצע אנטי דתי שסחף אחריו עולים רבים.
בינואר 1999 בעקבת קריאתו של בנימין נתניהו להקדמת הבחירות החל החיזור אחר הקול הרוסי, שנראה כי הוא זה שיכריע את הבחירות.
מסך כל האוכלוסיה הבוחרת 16% הם עולים מברית המועצות שעלו במהלך עשר השנים שקדמו לבחירות. מרבית המשקיפים הניחו כי המצביעים הללו יחזרו על הצבעתם הקודמת, וכי נתניהו יוכל להסתמך על תמיכתם. סקרים מוקדמים של מצביעים עולים תמכו ברוב הערכות הללו בימין כאשר נתניהו זכה באופן קבוע ביתרון של שניים או אפילו שלושה
לאחד על יריבו - ברק. לאור זאת נתניהו היה זחוח בדעתו לגבי תוצאות הבחירות.
העולים שהיו פחות מרוצים ממצבם בישראל נטו יותר להצביע לאחת ממפלגות העולים. גם העולים בעלי תחושת השפעה פחותה נטו יותר להצביע לאחת ממפלגות העולים. מצביעים יותר שמרניים נטו להצביע בעד מפלגות העולים ואילו מצביעים בעלי נטיות ליברליות הצביעו בעד מפלגות ותיקות. בוחרים שראו את שינוי תפקידה של הדת בחיים
הציבוריים כסוגיה החשובה היותר נטו פחות להצביע למפלגה רוסית ונטו בשיעור של ארבע אחוז להצביע ל"ישראל בעליה" מאשר אלה שהצביעו על עניינים אחרים כחשובים ביותר. אף כי קשה לקבוע בוודאות, ייתכן שהמסע של ש"ס עזר להתמודדות של ברק על ראשות הממשלה ולמערכת הבחירות של מר"צ ושינוי יותר מאשר ליוזמה של ישראל בעליה.
מר"צ (19%) ושינוי (10%) הצליחו במיוחד בקרב אותם מצביעים שרצו שתופנה תשומת לב לתפקידה של הדת בחיים הציבוריים.
אי לכך, ביום הבחירות (17.5.99) הצביעו עבור ברק יותר מ - 56% מקרב העולים ורק כ - 44% בעד נתניהו. בעד "ישראל בעליה הצביעו 171,705 בוחרים שזיכו אותה בשישה מנדטים - בהשוואה ל - 175,000 קולות ושבעה מנדטים בבחירות 1996. ל"ישראל ביתנו" ניתנו 86,153 קולות. אומנם זה היה קצת יותר מחצית הקולות שקיבלה "ישראל
בעליה?" אולם לרשימתו של ליברמן קיבלה 3 מנדטים בשל הסכם עודפים. רק 1% מהעולים הצביעו למפלגת המרכז, בה לא היה אף עולה.
לפי המשוער, זכו שתי המפלגות הגדולות ו"שינוי", בערך באותו מספר הקולות: ישראל אחת כ - 30,000, הליכוד כ - 25,000, "שינוי", כ - 25,000. נתונים אלה מפתיעים במיוחד מאחר שבבחירות לראשות הממשלה קיבל ברק יותר ממחצית מקולות העולים ואילו מפלגתו קיבלה אך מעט ואילו מפלגתו קיבלה אך מעט מהקולות האלה. דתית - היא
קיבלו מספר דומה של המפלגות הגדולות.
ההפתעה הגדולה ביותר של הצבעת העולים בבחירות לה - שלא זכתה להד, היא תמיכת העולים בש"ס. לפי הערכות מסוימות, ניתנו למפלגה החרדית - ש"ס. משמע ש"ס קיבלה אותו מספר קולות כמו מפלגתו של ליברמן וכמחצית הקולות של "ישראל בעליה". לגבי העולים המקבילות המשחזרות מברית המועצות ייצגה ש"ס יותר את הסקטוריאליות שלהם
מאשר שתי מפלגות העולים. בש"ס היו שני נציגים מעדות אלו, לדוגמא אמנון כהן.
כך הביס ברק את נתניהו בשיעור של 14% בקרב העולים דוברי הרוסים (57 לעומת 43) בסך הכל ניצח ברק את נתניהו בכארבע מאות אלף קולות, כך שהקול רוסי לא היה המכריע - והתפלגות המצביעים בקרב העולים הייתה כמו באוכלוסיה כולה. על פי תוצאות אלה בהצבעה על ראשות הממשלה בלבד אין יחוד רב לעולים הדוברים רוסית לעומת
ישראלים אחרים.
בבחירות 2001 התייאשו הרוסים ממפלגות העולים, שלא הועילו רבות לעולים, וגם מפלגת העבודה הכזיבה. מפלגת הליכוד הצטיירה כמפלגה של "צ'חצ'חים" ורק מפלגת שינוי נותרה לצורך מלחמת בעלית המפלגות החרדיות. בשנים האחרונות נוצרה הקצנה דתית של הציבור בארץ. המפד"ל לא הסכינה, בהיותה מפלגה דתית לאומית, למלא חלל זה
ולענות על הדרישות שלהם ועלית המפלגות החרדיות נוצרה ממילוי החלל. סיבה נוספת היא החוזרים בתשובה. רוב החוזרים בתשובה חוזרים דרך היהדות החרדית ואך טבעי הוא הדבר שהם יהיו חרדים בהשקפותיהם. אי לכך ניתן לצפות את גישת רוב בעלי התשובה ודעותיהם. התודעה הפוליטית אצל הציבור החרדי גדלה והם התגייסו בהמוניהם
לטובת המפלגות. (לעיתים "הצביעו" גם כאלו שלא יכלו להציע טכנית) המפלגות, הסכינו לנצל את רגשותיו של הציבור הדתי.
סיכום
עבודה זו עסקה בהצלחת מפלגת שינוי בבחירות ולאחר מכן לעומת הכישלון הצורב של מפלגת המרכז - הצלחה בכשליש מקולות של מפלגת שינוי, השפעה מעטה על הפוליטיקה והתפרקות לאחר כשנתיים.
הסיבות שנזכרו לעיל רבות:
השפעת המנהיג - טומי לפיד, מנהיג שינוי הוא איש כריזמטי ביותר, אדם שלא דבק בו רבב של חוסר הגינות. הוא מנסח את דבריו בבהירות והקפיד להשתתף בתוכניות פופוליטיקה. בעת פקודה - פרשת פריצקי לדוגמא, הוא הוקיע את הסורח ולא היסס לסלקו מהפלגה. לעומתו יצחק מרדכי הינו דמות נערצת, אולם יש כאלה המסתייגות ממנה; דרכו
למפלגת המרכז לא הייתה בשל רצון לבנות אלא בשל כך שהסתכסך עם נתניהו. האשמתו בעבירות שיש עימהם קלון הייתה דבר בלתי נסלח מבחינת הציבור בכלל, וציבור הנשים בפרט.
המצע של מפלגת המרכז לא היה ברור ולא היה ייחודי.
עולים רבים מכו במפלגת שינוי כתמיכת נגד בחרדים. עולים אלו מעוניינים בבשר לא כשר ובחופש מדת, דבר שמנהיגי שינוי הבטיחו להם. לעומת זאת יצחק מדרכי, מסורתי מבחינה דתית, לא היה בטוח בדרכו ויש להניח כי לא היה "ייהרג ואל יעבור" על מלחמה בדת.
אהוד ברק, בשיטתו הפוליטית/אישית, העיב על משתתפיו הוא נתן להם להתבלט.
נקודה שלא הוזכרה לעיל, היות ואף אחד לא התייחס אליה היא המוצא של מדרכי לעומת המוצא של לפיד. מרדכי הוא מבני עדות המזרח - וסביר להניח כי רבים מהאליטות לא הצביעו עבורו, בשל מוצאו.
שינוי הציגה חזון מסוים לעומת מפלגת המרכז שדימתה עצמה לד"ש בשנות השבעים החלה לפעול וקמלה מהר מאוד, בשל חוסר חזון ובשל העובדה שראו במדינה אמצעי ולא מטרה. בהקשר זה ישנה חשיבות מיוחדת להבחנה שעושים מספר סוציולוגים פוליטיים בין שני מודלים של הממשל המדיני ותפקידיו העיסקיים. לפי תפיסה אחת - המוגדרת כמודל
של "מדינת שירותים", תפקידו של הממשל הוא לספק לאזרחיו שירותי ביטחון רווחה וליש בין אינטרסים מנודים של יחידו וקבוצות שונות באוכלוסיה. לפי התפיסה האחרת - המוגדרת לפי דון יחיא וליבמן "מדינת החזון" מוטלים על הממשלים תפקידים ומטרות החורגים מסיפוק הצרכים המוחשיים של תוצרים - הממשלה צריכה לחנך את העם
להזדהות עם ערכי המדינה ומטרותיה, לגייסם לפעולה למענם, וללכדם לקהילה מוסרית בעלת יעוד ושליחות.
לפי דהאל הדילמה החברתית תרבותית עולה במלוא חריפותה במדינות מהטיפוס הדמוקרטי החסרות את מנגנוני הכפיה ואמצעי השליטה והחדירה המקיפים והאינטנסיביים של המשטר הטוטליטרי.הפלורליזם של ההשקפה והגישות המאפיין את החברה הדמוקרטית המודרנית מקשה על מנהיגי ליצור ולטפח חזון פוליטי המנותק לחלוטין מהמסורת הלאומית.
במדינות טוטליטריות הרודן קובע את הלכי הרוח והם נעשים, במידה מסוימת, אולם במדינה דמוקרטית איש הישר בעיניו יעשה. וכיוון שבמדינת החזון הדמוקרטית האופציה של הניתוק והשלילה אינה אפשרית עשויים מנהיגי המדינה לנסות ולפתור את הבעיה באמצעות הכנסת שינויים בתוכן ובצורתם שלמנהגים לאומיים כדי להתאם לתפיסות שלהם.
ביבליוגרפיה
גיטלמן צבי (2000) "המהפכה בפוליטיקה הישראלית", בתוך אשר אריאן ומיכל שמיר, הבחירות בישראל 1999, ירושלים: המכון ישראלי לדמוקרטיה.
דון יחיא א., יציבות ותמורות במפלגת מחנה: המפד"ל ומהפיכת הצעירים", מדינה ממשל ויחסים בינ - לאומיים, 14 1980,.
גנור א., המפלגות, קובץ מאמרים, ירושלים, 1989.
דאהל רוברט, "ממשלות ואופוזציות", מדינה וחברה, מקראה בעריכת איזנשטדט ש.נ. ועמנואל גוטמן, כרך ב~, ת"א, 1978.
דון יחיא א., "אידיאולוגיה ומדיניות בציונות הדתית", הציונות, ח', 1991.
הורוביץ תמר, (2000) "אידיאולוגיות, זהות ותסכול כגורמים שהשפיעו על דפוסי ההצבעה של עולי ברית המועצות לשעבר", בתוך אשר אריאן ומיכל שמיר, הבחירות בישראל 1996, ירושלים: המכון ישראלי לדמוקרטיה.
הרצוג ח., שמיר מ., צוקרמן א., הפוליטיקאי הישראלי, פרופיל חברתי ופוליטי של פעילי המרכז במפלגת העבודה והחירות, ירושלים 1989.
ישי יעל, סיעתיות מפלגתית,חקר מקרה ישראלי, יחב"ל 11, 1977, עמוד 18.
שפירא יונתן, לשלטון בחרתנו, ת"א, 1989.
Bick Etta (2003) "Sectarian Party Politics In Israel:",Israel Affairs 4(1).
Berman D "Shinuy Party - Success " Jerusalem Post 5.5.2003
Burns Macgregor James, (1996) Leadership (New York, Harper And Row Publishers.
Blondel Jean, Political Leadership London, Sage, 1997.
Goldberg G. Hoffmann S., "Nominations In Israel: The Political Institutionalization", In: Asher Arian (Ed.), The Elections In Israel, 1981.
Bick Etta (2003) "Sectarian Party Politics In Israel:", P 3.
גנור א., המפלגות, עמודים 18 - 36.
Goldberg G. Hoffmann S., "Nominations In Israel: The Political institutionalization" pp 16 - 19
ישי יעל, סיעתיות מפלגתית,חקר מקרה ישראלי, עמוד 18.
גנור א., המפלגות, קובץ מאמרים,עמוד 18.
BLONDEL JEAN, POLITICAL LEADERSHIP, P.34
הרצוג חנה, שמיר מיכל, צוקרמן אלן, הפוליטיקאי הישראלי, עמוד 55.
Berman D "Shinuy Party - Success " pp 5 - 9
מעריב, 12.2.1996
Burns Macgregor James, (1996) Leadership p. 45
Blondel Jean, Political Leadership p 36
Blondel Jean, Political Leadership ppp36 - 54
Burns Macgregor James, (1996) Leadership p 54
וולטר יוסי, "השב"כ, צרות בצרורות", מעריב, 22.12.95
הורוביץ תמר, (2000) "אידיאולוגיות, זהות ותסכול כגורמים שהשפיעו על דפוסי ההצבעה של עולי ברית המועצות לשעבר", עמוד 4.
גיטלמן צבי (2000) "המהפכה הרוסית בפוליטיקה הישראלית", עמוד 4.
גיטלמן צבי (2000) "המהפכה הרוסית בפוליטיקה הישראלית", עמוד 5.
דון יחיא א., "אידיאולוגיה ומדיניות בציונות הדתית", הציונות, ח', 1991.
דון יחיא א., יציבות ותמורות במפלגת מחנה: המפד"ל ומהפיכת הצעירים", עמודים 31 - 33
דאהל רוברט, "ממשלות ואופוזציות", עמודים 6 - 10
1

תגים:

מפלגה · פוליטיקה · שינוי · לפיד · שסע · דתי · חילוני

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הצלחתה של מפלגת שינוי לעומת ההצלחה של מפלגת מרכז", סמינריון אודות "הצלחתה של מפלגת שינוי לעומת ההצלחה של מפלגת מרכז" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.