צלאח אל-דין בקרב חטין

תקציר העבודה:

קרב חטין נחשב לאחד השיאים במאבק של המוסלמים נגד הצלבנים(1). זהו הקרב שמסיים את תולדות ממלכת ירושלים(2). קרב זה פתח את הדרך לכיבוש כל הממלכה על ידי המוסלמים. כל הערים והמבצרים הגדולים נכנעו בזה אחר זה. ארבעה חודשים אחרי הקרב נפלה ירושלים לידו של צלאח אל-דין. השלטון הנוצרי בפלסטין נשבר כליל(3).
בעבודה זו אנסה לענות על השאלה האם צלאח אל-דין הינו גיבור צבאי לאור דרכי פעולתו בקרב חטין או שמא הוא בר-מזל, וכללי המשחק עמדו לצידו ללא כל מאמץ מצידו.
תחילה, אתן רקע ואביא את הנסיבות והאירועים שהובילו לקרב חטין. בהמשך אדגים את מהלכי הקרב ולסיום אציג עובדות שהועלו על ידי החוקרים השונים, שיכולות לסייע בבואנו לענות על השאלה הנידונה.
בסיכום העבודה אתן את דעתי לשאלת המחקר. כמו כן אדון בהשלכות הקרב.
--------------------------------------------------------------------
1. קדר, בנימין זאב. "קרב קרני חטין: מבט אחר". קתדרה - לתולדות ארץ ישראל וישובה. תשרי תשנ"ב, ספטמבר 1991. חוברת מספר 61. הוצאת יד בן צבי, ירושלים. עמוד 1.
2. פראוור, יהושע. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג. עמוד117.
3. Blyth, E. 'The battle of Hattin', in Palestine Exploration Fund Quarterly Statement, London, 1992.p.38.

קטע מהעבודה:

מקורות:

בזמן איחוד המדינות האסלאמיות צבר צלאח אל-דין כוח רב וגם צבא גדול ומרשים. הלוחמים הגיעו מאסיה הקטנה, מצרים וסוריה. הם הביאו איתם נשקים, בעלי חיים, נשים וילדים. גם הנסיכים הזנגים הגיעו לתמוך בסולטאן. כך התאחדו צבאות המדינות שאותן כבש צלאח אל-דין כנגד הפרנקים, הצלבנים.
הגדולה שבמפלותיו של צלאח אל-דין היתה כאשר התקיף הצבא הצלבני את המחנה שלו, ששהה בשטח שבין תל אלצאפי וגזר, בזמן שגדודיו שדדו את רמלה, לוד והסביבה. צבאו, זה שנותר במחנה, החל לברוח דרומה לכיוון מצרים. לאחר הקרב החליטו הצלבנים לבצר מחדש את ממלכתם וכבר בתחילת 1178 הוחלט לתקן את חומות ירושלים הבירה. גם
את שתי הדרכים המובילות מדמשק אל הממלכה הם חסמו. הביצורים לא הועילו להם, שכן בשנת 1179 פתח צלאח אל-דין בהתקפה נגד הגליל. הוא היכה את צבא המלך בקרב מרג' עיון וכבש את המבצר החדש במעבר בנות יעקב לאחר שצר עליו 5 ימים. שנה לאחר מבן הסכימו צלאח אל-דין והמלך בלדוין על שביתת נשק למשך שנתיים ובתום התקופה
התחדש המאבק. כעת היה צלאח אל-דין מחוזק בעקבות השתלטותו על חלב והצלבנים לעומתו לא זכו לתוספת כוח.
בסוף תקופת שביתת הנשק תכנן רנו משטיון, אדון עבר הירדן המזרחי, לפרק את טבעת המוסלמים שמקיפה את המדינה הלטינית ואולי גם לפרוץ לאוקיינוס ההודי לשם מסחר. הוא פשט על איזור החג'אז וזכה לתמיכתם של שבטים בדואים מקומיים. כוחו התפשט לים האדום, מה שהכה את העולם המוסלמי בתדהמה וגם הוריד את מעמדו של צלאח אל-דין
כמי שמגן על המקומות הקדושים במכה ומדינה. בשנים 1182-1184 הפנה צלאח אל-דין את התקפותיו נגד עבר הירדן המזרחי, הגליל ולבסוף עמק יזרעאל, אך פלישות אלו לא הביאו להכרעה ולכן החליטו שוב הצדדים על שביתת נשק עד שנת 1189. פסק זמן זה עזר גם לעובדה שהיתה בצורת חריפה בשנת 1185. בעיה נוספת שעלתה בפניו של צלאח
אל-דין היתה המאבק עקוב הדם שהחל בין כורדים לתורכמנים בדרום מזרח אנטוליה, כיוון ששניהם היו כוח חיוני לצבאותיו. כמו כן, היתה בעיה נוספת מצד הח'ליף החדש אל-נאצר (שעלה בשנת 1180) ששאיפותיו התנגשו עם אלו של צלאח אל-דין והיחסים בניהם הצטננו. אך המאבק חודש ב- 1187 בעקבות התקפותיו של האדון רנו משטיון על
אורחות החג', כאשר צלאח אל-דין יצא בעצמו להגן על עולי הרגל המוסלמים מפניו.
ניתן לומר שהסיבות, המניעים והאירועים שקדמו לקרב חטין התרחשו מרגע עלייתו של צלאח אל-דין לשלטון. בקריאתו לג'יהאד צלאח אל-דין השיג כוח צבאי גדול ותמיכה רבה, שכן עניין הג'יהאד היה רדום עד אז ובעקבות מסעי הצלב וכיבוש שטחים מוסלמים, בניהם עיר הקודש ירושלים, הוא התחדש.
רצונו של צלאח אל-דין היה לאחד את ארצות האסלאם שהתנתקו בעקבות הכיבוש הצלבני. האיחוד שעשה הביא לו גם כן כוח רב ומעמדו עלה. גם הצלבנים צפו בעליית מעמדו וכוחו בפחד רב. לאחר שכבש בחזרה את המדינות האסלאמיות שמסביב לארץ ישראל, פנה צלאח אל-דין לכיבוש ממלכת ירושלים, שהיתה האזור המאחד בין אזורי שלטונו
החדשים. קרב חטין היה לנקודה המכרעת ולשיא כיבושין של צלאח אל-דין, שכן הקרב נחשב לגורם הראשי למפלת ממלכת ירושלים הראשונה.
קרב חטין - רקע ומהלכים
תקופת הממלכה הצלבנית בירושלים השאירה סממנים וזיכרונות רבים. במילים לועזיות, בשפה, כנסיות הרוסות וטירות נטושות ועוד. זו היתה תקופה של אבירות וגבורה.
מכל המלכים של ירושלים, גי דה ליזיניאן, היה המבוזה היחידי. האחרים, בעלי חסרונות ככל שהיו, לפחות היו אמיצים ועשו שגיאות בהעזה ובאומץ לב. לאורך דפי ההיסטוריה נראה גי כדמות חיוורת, לא חייל, מדינאי או שליט. מעמדו של גי היה חלש בקרב הפרנקים. הם לא כיבדו אותו ואף ביקרו אותו על הטקטיקות שנקט בקרב
בעין-ג'אלות, שאחרי שעמד בפני האויב הוא ביצר את עצמו בעמדה חזקה ופשוט חיכה לעזיבתו של צלאח אל-דין.
בתקופתו של המלך בלדווין מונה ריימונד, הרוזן מטריפולי, למושל בממלכה. ריימונד חתם על הסכם על צלאח אל-דין, כאשר ראה שהגיע לממלכת ירושלים לאחר שכבש את השטחים הסובבים אותה, ועל כך הוא הואשם בבגידה, שלא בצדק שכן מאוחר יותר נראה שעצתו בערב הקרב מנקה אותו מהאשמות אלו. הסכם זה נעשה על ידי ריימונד על מנת
להרוויח זמן לאסוף כוחות שיגנו על הממלכה.
גי דה ליזיניאן, שהפך למלך ירושלים לאחר שהתחתן עם סיביל, היורשת היחידה של המלך בלדווין, גייס צבא רב מאוד, בסוף מאי 1187,לאחר ששמע שצבאות המוסלמים מתדפקים על דלתות הממלכה, ומקום ריכוז הצבא הצלבני נקבע ליד מעיינות ציפורי. באותו הזמן גייס צלאח אל-דין מעיראק, סוריה ומצרים, מחנות מוסלמים שהתרכזו
בעבר-הירדן ובאו בעקבות קריאתו לג'יהאד.חיל הפרשים שלו היה גדול. הרבה פלוגות מסייעות וחיילים שלא בשרות סדיר גויסו. למרות שבאו ממקומות שונים שבשליטתו, הלוחמים של הסולטאן האיובי היו מאוחדים תחת הרעיון של לחימה בכופרים. הצלבנים היו מודעים לכוחו הרב של צלאח אל-דין ואף הצליחו לאסוף כוח שלא נופל ממספר הכוח
המוסלמי. הצלבנים לא היו מאוחדים ולא היה להם בטחון עצמי תחת הנהגתו של גי. צלאח אל-דין, בראש חלק מצבאו, תקף את נסיכות עבר-הירדן בעוד שחלק אחר מצבאו המתין בתל-עשתרא לבואה של תגבורת. בסוף מאי חזר צלאח אל-דין לתל עשתרא ומשם נע הצבא המוסלמי לדרום ים כנרת, לאוקחואנה שליד גשר צנברה.
ב- 2 ביולי חצה צלאח אל-דין את הגשר והתקרב לחומותיה של טבריה. הוא לא פתח מיד בהתקפה על העיר אלא עלה על הרמה החולשת על מערב העיר כדי לנתק אותה בצורה מוחלטת מעזרה אפשרית של הצלבנים במעיינות ציפורי. עוד באותו הלילה ירדו גדודים מובחרים לעיר לשים עליה מצור. צלאח אל-דין קיווה למשוך את הצלבנים למלחמה
ולהניע אותם ממעיינות ציפורי, שהיה מקום טוב מאוד בשל מימיו הרבים ודרכי התקשורת לעכו ולערים צלבניות חזקות אחרות היו טובות, בכך שיצאו להגנת בירת הגליל - טבריה.
הידיעה על מצור טבריה הגיעה למחנה הצלבנים בציפורי וגם קריאתה לעזרה של הליידי אשיב (Eschive), אשתו של הרוזן ריימונד מטריפולי שישבה באותה העת בעיר. לאחר שקיבל את ההודעה כינס גי מועצת מלחמה שתגיע להחלטה האם לצאת לעזרתה של טבריה או לא. הרוזן מטריפולי, ריימונד, התנגד ליציאה למלחמה. הוא הציע שהצלבנים
ילחמו לוחמה של הגנה. הוא טען שטבריה תינטש בסוף על ידי המוסלמים מכיוון שהצבא המוסלמי לא יוכל לעמוד במערכה ימים רבים וגם הארץ לא תוכל לכלכל מחנה כזה כבד לתקופה ממושכת. כמו כן הוא גם טען שאם יעזבו את ציפורי לא תהיה להם אספקת מים בעוד שלמוסלמים תהיה מהכנרת. בהתחלה נתקבלה דעתו של ריימונד שכן הוא היה על
אדמותיו והכיר כל אינץ' בסביבה. המועצה הסכימה עמו והחליטה לחכות לעזרה מאירופה ואכן לא יצא הצבא הצלבני מציפורי. באותו הלילה שוכנע גי על ידי ראש מסדר הטמפלרים ורנו משטיון שעליהם לצאת למלחמה וכי לא ניתן לסמוך על ריימונד בשל היותו בן-בריתו של צלאח אל-דין וגם לא ניתן לסמוך על אדם שנוטש את אשתו.
לתדהמת כולם ניתנה פקודה לצאת לקרב עם השחר. החלטתו של גי להלחם היתה כניסיון התאבדות. הוא היה תחת לחץ גדול לנוע בעיקר עקב הביקורת נגדו בקרב עין-ג'אלות. הצבא הצלבני עזב את מעיינות ציפורי. בפניו של גי עמדו שתי דרכים אפשריות להגיע לטבריה: האחת, צפונה ממעיינות ציפורי, והשנייה מזרחה למעיינות. הצלבנים בחרו
בדרך השנייה, שהיתה ואדי נוח יותר להליכה. החום היה בלתי נסבל והצבא ונשקו הכבד לא התאימו לאדמת הסלעים, כמו כן יתושים, אבק וצימאון הגבירו את סבלם. במשך כל המסע התקיפו אותם המוסלמים מכל עבר וללא הרף. שעת יציאת המחנה הצלבני מציפורי לא רשומה באף מקום אך ניתן לשער שהיתה השעה 4 לפנות בוקר. הצלבנים לא יכלו
להמשיך. הצבא המוסלמי ירה חצים רבים שבעיקר כוונו על הסוסים.
הצבא הצלבני חולק לשלוש חטיבות: החלוץ, בפיקודו של ריימונד, המערך המרכזי, בפיקודו של גי והמאסף, בפיקודו של באליאן ד'איבלן. בכל חטיבה היו קשתים ויורי ארבליסטות, שהלכו לפני הפרשים. היו גם פרשי קלי-נשק, שנלחמו בשיטה של הצבאות התורכים (נקראו תורכופולים). הצבא המוסלמי חולק גם כן לשלושה: המערך המרכזי,
בפיקודו של צלאח אל-דין, האגף הימני , בפיקודו של תקי אל-דין והאגף השמאלי, בפיקודו של מט'אפר אל-דין.
התקדמות הצלבנים נמשכה ובסביבות השעה 10 בבוקר הגיעו הכוחות למקום בקרבת הכפר תרען, אך לא התעכבו והמשיכו בדרכם מזרחה. הצבא הצלבני לא יכל להמשיך עוד. הם היו מותשים מהדרך הארוכה, מהמחסור במים ומהתקפותיהם הנמשכות של המוסלמים. עד עתה עברו הצלבנים כמחצית הדרך מציפורי לטבריה, אך לעבור את החצי השני של הדרך
היה בלתי אפשרי. לנוכח עובדה זו החליט ריימונד להפנות את הצבא הצלבני לדרך צפונית, ולא לכיוון מזרח בדרך לכנרת, כדי להגיע למעיין הגדול של כפר חטין. יעדם היה טבריה אך בשל הקשיים הם סטו מהדרך לכיוון מעיין כפר חטין. אולם ברגע שפנו הצלבנים מהדרך הראשית התרופף מערכם, המשמעת האדוקה החלה להתרופף גם היא. המגע
בין האבירים לקשתים נותק, הקשתים של החטיבות השונות הצטופפו במקום אחד ולכן לא היו יעילים וגם נחלש כוחו של חיל-הפרשים כבד-הנשק מכיוון שהם נעו במעלה המדרון. כמו כן התקיפו המוסלמים את המאסף צלבני של הטמפלרים. גי החליט שאין עוד אפשרות להתקדם לעבר מעיין חטין בשל הנסיבות ולכן פקד על התבססות במקום. אך גם
בזמן הקמת המחנה סבלו הצלבנים מהתקפות המוסלמים שנפסקו רק עם רדת הלילה.
בינתיים, במשך הלילה, תפסו תקי אל-דין וכוחותיו את המבואות לכפר חטין, בכניסה לשני הואדיות המוליכים מהרמה למעיינות למטה. כך לקחו שליטה על בארות חטין. צלאח אל-דין ומערך הגדודים המרכזי היו עכשיו מול המחנה הצלבני שבמסכנה, בשטחו של כפר לוביא. בצורה כזו יצרו המוסלמים טבעת כיתור חזקה ומהודקת.
מורל המוסלמים היה שונה מזה של הצלבנים. בעוד שהצלבנים מותשים, סובלים מצמא (בלא שום דרך להשיג מים) ומאובדן חיילים רבים, היו המוסלמים משוכנעים שהצלבני נכנסו למלכודת ולא יוכלו לצאת ממנה, לברוח. כל הלילה נשמעו קריאות מהמחנה המוסלמי: "אללה אכבר", "לא אלאה אלא אללה". באותו זמן צלאח אל-דין הביא למחנהו
אספקה של מים וחצים להתחמשות מחודשת.
בבוקר השכם החל לנוע הצבא הצלבני לדרכו. המוסלמים לא התקיפו עד השעה 9 בבוקר, כשחום הקיץ עלה. ככל שחיכו כך היה חם יותר והאויב סבל יותר. ההתקפה העיקרית היתה על גדודי המאסף, בהם היו הטמפלרים. הצלבנים רצו לפרוץ את גדודי המוסלמים שעמדו במישור שלפני הירידה התלולה לכפר חטין ואילו המוסלמים תקפו גם את המאסף
וגם את האגף הימני של הטור הצלבני. התקפה זו שיתקה את תנועת הצלבנים והם נעצרו. כאן פקד המלך לעצור ולהקים מחנה התגוננות מפני המוסלמים. אך התקפות המוסלמים התגברו ובנוסף על כך החלו המוסלמים להצית אש בקרקע, מה שגרם לענני עשן סמיכים ולהבות שמקיפים את הצלבנים. דבר זה הקשה על הצלבנים לראות את אויביהם וגם
הפך אותם למטרה נוחה לחצי המוסלמים.
ברגעים קשים אלו הוציא המלך פקודת-ייאוש, והמחנה, שניסה להתמקם, נערך לקרב מחדש. ריימונד וחיל החלוצים שלו קיבלו פקודה להתקיף מהרמה לכיוון העמק של חטין, במטרה להביס את גדודי המוסלמים של תקי אל-דין שהצרו על המעיינות באזור, וכך ישתלטו על מקור מים. כאשר החל הכוח של ריימונד לנוע במורד הגבעה, ידע תקי אל-דין
כי אין ביכולתו לעצור גוש מסיבי כזה של חיילים שיורדים לעברו ולכן פקד על גדודיו לפתוח את מערכותיו וליצור מרווח תזוזה לצלבנים. הטור של ריימונד חלף על פני המוסלמים מבלי להיתקל בהם, ואלו סגרו את מערכותיהם אל מול המחנה העיקרי של הצלבנים. ריימונד וחייליו המשיכו לרדת במורד הגבעה ובשל העוצמה של ירידתם נכשל
ניסיון הפריצה, דבר ששבר את רוחם של הצלבנים. צעד זה של הצלבנים הקשה עליהם לחזור ולעמוד מול גדודיו של תקי אל-דין, שכן הם הגיעו לעמדה נמוכה יותר מזו של המוסלמים (מבחינת גובה) וכעת עליהם היה לעלות במעלה הגבעה לשם לחימה, דבר שהיה קשה מאוד לביצוע.
אבירים, רגלים ועוד החלו להיכנע ולהסגיר את עצמם לידי המוסלמים. היו גם כאלה שניצלו את המצב וברחו. גם ריימונד עצמו ברח, מה שבא כנגדו מצד אלו שהאשימו אותו בבגידה. מעטים מבין הצלבנים המשיכו להלחם נגד המוסלמים, אך ללא כל הישגים משמעותיים. צבא הצלבנים הובס ופסק להתקיים ועימו פסקה הממלכה מלהתקיים. כל
המפקדים הגדולים של הצלבנים הובאו בפניו של צלאח אל-דין, חלקם הוצאו להורג וחלקם גורשו. צלאח אל-דין השאיר בידי הנשבים את האפשרות לחיות בתנאי שיתאסלמו ואם לא, יומתו!
גיבור צבאי או בר-מזל?
אירועי שנת 1187 הותירו את אירופה בתדהמה. קרב חטין חיסל את המבנה הפיאודלי וערער את הבסיס לכל כוח מלוכה שהוא. כמו כן איבוד ירושלים היה בושה לכל הנוצרים.
האם צלאח אל-דין הוביל את המציאות הזו בשל היותו גיבור צבאי, או שמא היה בר-מזל וכלי המשחק שיחקו לצידו?
בכל המקורות בהם נעשה שימוש לצורך כתיבת עבודה זו מצוינים הרבה גורמים, עובדות ודעות שבעזרתם ניתן לענות על שאלה זו. אנסה להביא כאן את כל אלו ולענות בעזרתם על השאלה.
כאשר חצה צלאח אל-דין עם צבאו את גשר צנברה והתקרב לחומותיה של העיר טבריה, הוא לא פתח מיד בהתקפה על העיר אלא ניתק אותה לגמרי מכל עזרה אפשרית של כוחות הצלבנים על ידי כך שעלה על הרמה החולשת על מערב העיר. רק לאחר מכן ירדו גדודים מובחרים ושמו מצור על העיר. החלטה זו מראה על חשיבה אסטרטגית של מצביא. צלאח
אל-דין רצה למשוך את כוחות הצלבנים ממעיינות ציפורי ועל ידי כך לנתק אותם ממקור המים שהיה בשטח המחנה שלהם.
במהלך המסע של הצלבנים ממעיינות ציפורי לכיוון טבריה הם הותקפו רבות על ידי הקשתים המוסלמים שפגעו בהם ובסוסיהם. זו היתה דרך פעולה טובה של המוסלמים לפגוע בעיקר בסוסיהם של החיילים הצלבנים. לסוסים לא היה מגן מתאים, והפגיעה בהם הפכה את רוכביהם לרגלים מה שהקנה יתרון מוחלט לקשתים המוסלמים. כמו שכתב חברו של
צלאח אל-דין וכותב הביוגרפיה שלו: אביר צלבני, כל עוד הסוס שלו היה במצב טוב, לא ניתן היה להפיל אותו. אך ברגע שסוסו נהרג האביר היה נשבה ונלקח כאסיר.
אחת מנקודות התורפה של הצבא הצלבני היא שלא היה ביכולתו להגיב על התקפות "תורכיות" שמבוססות על טכניקה של לחימה עם מוביליות גדולה וכושר פגיעה מוגבר. חיל החלוץ המוסלמי פתח בהתקפה מסוג זה על הצלבנים כאשר יצאו ממעיינות ציפורי.
ביום הקרב, ה-4 ביולי 1187, החל לנוע הצבא הצלבני השכם בבוקר, אך הצבא המוסלמי לא נע עד השעה 9 בבוקר לערך. צלאח אל-דין ידע שככל שיחכה כך יעלה החום הכבד של הקיץ, ומכיוון שלצלבנים לא היו מקורות מים, הוא ידע שהדבר יפעל לטובתו. יכול גם מאוד להיות שצלאח אל-דין חיכה בשעות הבוקר כיוון שאולי חשב שהצלבנים
ינסו לחזור על עקבותיהם, וכך ימנע מלהילחם איתם פנים מול פנים.
עוד אחת מפעולות ההתקפה היתה הצתת אש באדמות האזור. פעולה זו הוכחה כפעולה טקטית צבאית נכונה. צבאות הצלבנים נעלמו בתוך מסכי העשן, מה שהגביר את צימאונם ואת ייאושם, והפך אותם למטרה נוחה לחצי יריביהם המוסלמים.
המחסור במים היווה יתרון גדול לצבאו של צלאח אל-דין. בעוד שצבאו נהנה ממקורות מים רבים ומאספקת מים שוטפת, הצלבנים סבלו מצימאון גובר ומחולשה גדולה. הניתוק ממקורות המים החל כאשר עזבו הצלבנים את מעיינות ציפורי, מהלך שהוכח כטעות גדולה של הצלבנים. עובדה זו יכולה להביא למסקנה שהתמזל מזלו של צלאח אל-דין,
והדבר בא בעוכריהם של הצלבנים, וזה הביא לניצחון. מנגד, היתה זו פקודתו של צלאח אל-דין לתפוס את השטח של המבואות למעיינות חטין ועל ידי כך למנוע מהצלבנים להגיע למקור המים שאליו כיוונו וכדי להגיע לשם עליהם היה לגבור על הצבא המוסלמי.
כאשר הגיע הכוח הצלבני לאזור של כפר תרען, החליט ריימונד להפנות את הצבא לכיוון צפון על מנת להגיע למעיינות של כפר חטין. שיקול זה היה מבוסס, שכן גם אם היו ממשיכים לטבריה באותו קצב בו הלכו עד כה, הם היו זקוקים לכ- 8 שעות, דבר בלתי אפשרי לביצוע מאחר והיו מותשים מאוד מהצימאון ומהתקפות המוסלמים, ולא היה
להם כל סיכוי לבצע זאת, בעוד שכפר חטין היה במרחק של 4-5 ק"מ ממיקומם. טענה זו יכולה להעיד על גדולתו של צלאח אל-דין, שכן על אף החלטות נבונות שביצעו הצלבנים הוא וצבאו עדיין הצליחו להביס אותם. מצד שני, אילו היו בוחרים הצלבנים להמשיך לטבריה, לכיוון מזרחה, כפי שהחליטו מלכתחילה, היה הדבר מונע מהמוסלמים
לדעת על יעדם המדויק של הצלבנים והם היו יכולים להגיע לחופי הכנרת בנקודות מסוימות. כמו כן מסע זה יכול היה לתת לצלבנים הזדמנות להתקיף חזיתית את הכוח המוסלמי העיקרי. כאשר סטו הצלבנים מהדרך הראשית החלה המשמעת שלהם להתרופף. נותק המגע בין האבירים לקשתים, הקשתים מהגדודים השונים הצטופפו במקום אחד ולכן לא
היו יעילים וגם כוחם של הפרשים כבדי-הנשק נחלש מכיוון שהם נעו במעלה המדרון. כמו כן, בשלב זה מורל הצלבנים היה נחות, הם היו מיואשים, עייפים וצמאים. דבר זה הועיל למוסלמים ולצלאח אל-דין, שהיו כה מאוחדים והמורל שלהם היה גבוה מאוד. על פי עובדות אלו ניתן לומר כי צלאח אל-דין לא היה צריך לעשות כלום, הצלבנים
פעלו למענו.
הטעות הגדולה ביותר של הצלבנים היתה לעזוב את מעיינות ציפורי ולצאת לקרב נגד המוסלמים שצרו על טבריה, כל זאת בניגוד להצעתו של הרוזן ריימונד מטריפולי. דבר זה בא בעוכריהם של הצלבנים ולמזלו של צלאח אל-דין. ניתן היה לומר שוב שהצלבנים עשו את כל העבודה בשבילו אך צלאח אל-דין החל במצור על טבריה משום שרצה למשוך
את הצלבנים לנוע ממעיינות ציפורי וממקורות המים שם. הוא חישב כל פרט בדרך וידע מדוע הוא עושה זאת. צלאח אל-דין ידע שהצלבנים יסבלו ממחסור במים ברגע שיעזבו את ציפורי וזו היתה כוונתו מלכתחילה.
לאחר פקודת הייאוש שהוציא המלך, יצאו ריימונד ואנשיו להתקפה על גדודיו של תקי אל-דין, וזה פקד על גדודיו לפתוח את מערכותיהם ולתת לצלבנים לעבור אותם ולהמשיך הלאה. צלאח אל-דין מינה את אחיינו תקי אל-דין למפקד של אחת החטיבות שלו. במינוי זה הביא צלאח אל-דין לעצמו ולמוסלמים ניצחון גדול על הצלבנים, לאחר המקרה
הנזכר למעלה. מינוי זה יכול להוכיח שצלאח אל-דין יודע מה הוא עושה, מחשב כל צעד בזהירות וכל מינוי שלו צריך לקלוע למטרה. כמו כן ניתן לראות זאת גם כאילו הניצחון היה של תקי אל-דין, שכן הוא זה שנתן את הפקודה והוא היה בעל התושייה והרעיון.
לאור כל העובדות הללו יש שיטענו שהמזל שיחק לצידו של צלאח אל-דין. שהצלבנים, בפיקודו של המלך, גי דה-לוסיגנן, ביצעו טעויות ושגיאות טקטיות כה רבות שהכריעו את הכף לטובת המוסלמים. שהמוסלמים יכלו לנצח את המערכה הזו בפיקודו של כל אחד אחר, שכן, צלאח אל-דין לא היה אסטרטג טוב אלא היה בפיקוד על כוח צבא גדול
מאוד. אך יש שיטענו כי בזכות דמותו החזקה והנערצת של צלאח אל-דין, ובזכות הפיקוד האסטרטגי שלו ונמרצותו, ובזכות אמונתו החזקה בג'יהאד, ניצחו המוסלמים את הצלבנים ניצחון מוחץ.
סיכום:
קרב חטין היה מעין התקלות אופיינית שבה צלאח אל-דין פעל לפי טקטיקות חדשות אך מבוססות היטב. המורל המוסלמי היה עליון גם בגלל שהם חשבו שמפקדם הראה עליונות טקטית וגם משום שהמנהיגים הצלבנים פעלו על פי החלטות שגרמו להם להוביל את צבאם למסע מתיש ומצמיא. בסופו של דבר נוצח הקרב בזכות היכולות הצבאיות הנעלות של
גדודי המוסלמים. עם תמיכה לוגיסטית טובה יותר, מהירות של מהלכים, יכולת טובה לשנות מיקום ואולי גם דרכי תקשורת בשטח טובים יותר.
היכולות של המוסלמים לעיתים הושמצו בטענה שהשריון שלבשו היה קל יותר, הנשק שנשאו גם כן היה יותר קל והסוסים שעליהם רכבו היו קטנים יותר. כמו כן ניתן להוסיף ולומר ששגיאותיהם של הצלבנים גם הן הובילו לניצחון של המוסלמים. אך בסופו של דבר, לדעתי, קרב חטין הוכרע בגלל שצלאח אל-דין הביא את אויביו להלחם היכן
שרצה, מתי שרצה ואיך שרצה. למעשה, לדעתי ניתן לומר כי הטעות היחידה שעשו הצלבנים היא עזיבת מעיינות ציפורי.
ביום אחד הביס צלאח אל-דין את כל הכוחות הצלבניים שהיו במקום הקרב וכעת היה ביכולתו להרחיק את הצלבנים מהרעיון של התיישבות בממלכה והפיכתה לאדמת נוצרים. לקרב זה היתה השפעה עצומה על תדמיתו של צלאח אל-דין ועל יוקרתו. גם בקרב הנוצרים וגם כמובן בקרב המוסלמים.
קרב חטין היווה נקודת הכרעה. בעקבות ניצחון המוסלמים בקרב, החלו כיבושים מהירים, והמוסלמים הצליחו להשיב את רוב האדמה הקדושה לאסלאם. הישג חשוב מאוד היה החזרתה של ירושלים הקדושה לידיים מוסלמיות.
רשימה ביבליוגרפית:
Blyth, E. 'The battle of Hattin', in Palestine Exploration Fund Quarterly Statement, London, 1992. Pp.32-38.
Ehrenkreutz, Andrew S. Saladin. Albany, 1972. Pp.200-202.
Gibb, H.A.R. 'Saladin, from the work of Imad al-din and Beha al-din', in History of the crusades, ed K.Seatton. Pennsylvania, 1969; Oxford, 1973.
Lyons, Malcolm Cameron Jackson, D.E.P. Saladin: The Politics of the Holy War. Cambridge: University Of Cambridge Oriental Publications no.30, 1982. Pp. 255-266.
Newby, P.H. Saladin in his time. 2nd edition. London: Phoenix press, 2001. Pp. 115-135.
Nicolle, David. Hattin 1187: Saladin greatest victory. London: Ospray press, vol.19, 1993.
Paine, Lauran. Saladin: a man for all ages. London: Robert Hale company, 1974. Pp. 119-127.
Regan, Geoffrey. Saladin and the fall of Jerusalem. London, 1987. Pp. 118-134.
פראוור, יהושע. ההיסטוריה של ארץ ישראל, עורך יעקב שביט. מתוך כרך ו': שלטון המוסלמים והצלבנים 634-1291. הוצאת כתר, ירושלים 1981-1985. עמודים 194-195.
פראוור, יהושע. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל/ בלווית מפות, ציורים ולוחות. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג. עמודים 117-124.
קדר, בנימין זאב. "קרב קרני חטין: מבט אחר". קתדרה - לתולדות ארץ ישראל וישובה. תשרי תשנ"ב, ספטמבר 1991. חוברת מספר 61. הוצאת יד בן צבי, ירושלים.
קדר, בנימין זאב. "קרב קרני חטין: מבט אחר". קתדרה - לתולדות ארץ ישראל וישובה. תשרי תשנ"ב, ספטמבר 1991. חוברת מספר 61. הוצאת יד בן צבי, ירושלים. עמוד 1.
פראוור, יהושע. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג. עמוד117.
Blyth, E. 'The battle of Hattin', in Palestine Exploration Fund Quarterly Statement, London, 1992.p.38.
Nicolle, David. Hattin 1187: Saladin greatest victory. London: Ospray press, vol.19, 1993. p.8. וגם Gibb, H.A.R. 'Saladin, from the work of Imad al-din and Beha al-din', in History of the crusades, ed K.Seatton. Pennsylvania, 1969; Oxford, 1973.p.14.
(שם). איחוד תימן (1173) דמשק (1174) וחלב (1183). עד 1186 הטיל שלטונו גם על חבל הג'זירה שסיפק מאגר כוח ראשי.
פראוור, יהושע. ההיסטוריה של ארץ ישראל, בעריכת יעקב שביט. כרך ו': שלטון המוסלמים והצלבנים 634-1291. הוצאת כתר, ירושלים 1981-1985. עמוד 194.
Nicolle, David. Hattin: 1187: Saladin greatest victory/ London: Ospray Press, vol.19, 1993. p.9
Gibb, H.A.R. 'Saladin, from the work of Imad al-din and Beha al-din', in History of the crusades, ed K.Seatton. Pennsylvania, 1969; Oxford, 1973.p.14. וגם Paine, Lauran. Saladin: a man for all ages. London: Robert Hale company, 1974. Pp.119-120
פראוור, יהושע. ההיסטוריה של ארץ ישראל, בעריכת יעקב שביט. כרך ו': שלטון המוסלמים והצלבנים 634-1291. הוצאת כתר, ירושלים 1981-1985. עמוד 194.וגם Gibb, H.A.R. 'Saladin, from the work of Imad al-din and Beha al-din', in History of the crusades, ed K.Seatton. Pennsylvania, 1969; Oxford, 1973. Pp.22-23.
פראוור, יהושע. ההיסטוריה של ארץ ישראל, בעריכת יעקב שביט. כרך ו': שלטון המוסלמים והצלבנים 634-1291. הוצאת כתר, ירושלים 1981-1985. עמוד 195. וגם Nicolle, David. Hattin 1187: Saladin greatest victory. London: Ospray press, vol.19, 1993. p.11. וגם Gibb, H.A.R. 'Saladin, from the work of Imad al-din
and Beha al-din', in History of the crusades, ed K.Seatton. Pennsylvania, 1969; Oxford, 1973.p.52. וגם Lyons, Malcolm Cameron Jackson, D.E.P. Saladin: The Politics of the Holy War. Cambridge: University Of Cambridge Oriental Publications no.30, 1982.p. . וגם Nicolle, David. Hattin 1187: Saladin
greatest victory. London: Ospray press, vol.19, 1993. p.13
קדר, בנימין זאב. "קרב קרני חטין: מבט אחר". קתדרה - לתולדות ארץ ישראל וישובה. תשרי תשנ"ב, ספטמבר 1991. חוברת מספר 61. הוצאת יד בן צבי, ירושלים. עמוד 1. וגם פראוור, יהושע. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג. עמוד117. וגם Nicolle, David. Hattin 1187: Saladin greatest
victory. London: Ospray press, vol.19, 1993. p.88
Blyth, E. 'The battle of Hattin', in Palestine Exploration Fund Quarterly Statement, London, 1992.p.33.
(שם) וגם Lyons, Malcolm Cameron Jackson, D.E.P. Saladin: The Politics of the Holy War. Cambridge: University Of Cambridge Oriental Publications no.30, 1982. p.255
(שם)
Ehrenkreutz, Andrew S. Saladin. Albany, 1972.p.200 וגם Paine, Lauran. Saladin: a man for all ages. London: Robert Hale company, 1974.Pp.119-120
פראוור, יהושע. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל/ בלוית מפות, ציורים ולוחות. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג. עמוד 119.
קדר, בנימין זאב. "קרב קרני חטין: מבט אחר". קתדרה - לתולדות ארץ ישראל וישובה. תשרי תשנ"ב, ספטמבר 1991. חוברת מספר 61. הוצאת יד בן צבי, ירושלים. עמוד 3. וגם Lyons, Malcolm Cameron Jackson, D.E.P. Saladin: The Politics of the Holy War. Cambridge: University Of Cambridge Oriental Publications no.30,
1982. p.256-257 וגם פראוור, יהושע. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל/ בלווית מפות, ציורים ולוחות. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג. עמוד 119. וגם Blyth, E. 'The battle of Hattin', in Palestine Exploration Fund Quarterly Statement, London, 1992.p.35.
פראוור, יהושע. ההיסטוריה של ארץ ישראל, בעריכת יעקב שביט. כרך ו': שלטון המוסלמים והצלבנים 634-1291. הוצאת כתר, ירושלים 1981-1985. עמוד 195. וגם Lyons, Malcolm Cameron Jackson, D.E.P. Saladin: The Politics of the Holy War. Cambridge: University Of Cambridge Oriental Publications no.30, 1982.
p.258. וגם Blyth, E. 'The battle of Hattin', in Palestine Exploration Fund Quarterly Statement, London, 1992.p.35.. וגם Newby, P.H. Saladin in his time. 2nd edition. London: Phoenix press, 2001. p 116. וגם Paine, Lauran. Saladin: a man for all ages. London: Robert Hale company, 1974. p.122. וגם
פראוור, יהושע. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל/ בלווית מפות, ציורים ולוחות. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג. עמוד 119.
פראוור, יהושע. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל/ בלווית מפות, ציורים ולוחות. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג. עמוד 121. וגם Blyth, E. 'The battle of Hattin', in Palestine Exploration Fund Quarterly Statement, London, 1992.p.35. וגם Paine, Lauran. Saladin: a man for all ages. London: Robert Hale
company, 1974. p.122.
Lyons, Malcolm Cameron Jackson, D.E.P. Saladin: The Politics of the Holy War. Cambridge: University Of Cambridge Oriental Publications no.30, 1982. p.258.
(שם) וגם Nicolle, David. Hattin 1187: Saladin greatest victory. London: Ospray press, vol.19, 1993. p.73. וגם פראוור, יהושע. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל/ בלווית מפות, ציורים ולוחות. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג. עמוד 122. וגם Newby, P.H. Saladin in his time. 2nd edition. London: Phoenix press,
2001.p.116. וגם Blyth, E. 'The battle of Hattin', in Palestine Exploration Fund Quarterly Statement, London, 1992.p.36.
פראוור, יהושע. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל/ בלווית מפות, ציורים ולוחות. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג. עמוד 122.
(שם, עמוד 122-123) וגם Regan, Geoffrey. Saladin and the fall of Jerusalem. London, 1987. p.122. וגם פראוור, יהושע. ההיסטוריה של ארץ ישראל, בעריכת יעקב שביט. כרך ו': שלטון המוסלמים והצלבנים 634-1291. הוצאת כתר, ירושלים 1981-1985. עמוד 195.
(שם) וגם Paine, Lauran. Saladin: a man for all ages. London: Robert Hale company, 1974. p.123. וגם קדר, בנימין זאב. "קרב קרני חטין: מבט אחר". קתדרה - לתולדות ארץ ישראל וישובה. תשרי תשנ"ב, ספטמבר 1991. חוברת מספר 61. הוצאת יד בן צבי, ירושלים. עמוד 5.
(שם) וגם Lyons, Malcolm Cameron Jackson, D.E.P. Saladin: The Politics of the Holy War. Cambridge: University Of Cambridge Oriental Publications no.30, 1982. p.261.
פראוור, יהושע. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל/ בלווית מפות, ציורים ולוחות. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג. עמוד 123-124.
(שם) וגם קדר, בנימין זאב. "קרב קרני חטין: מבט אחר". קתדרה - לתולדות ארץ ישראל וישובה. תשרי תשנ"ב, ספטמבר 1991. חוברת מספר 61. הוצאת יד בן צבי, ירושלים. עמוד 8. וגם Newby, P.H. Saladin in his time. 2nd edition. London: Phoenix press, 2001.p.117. וגם Blyth, E. 'The battle of Hattin', in Palestine
Exploration Fund Quarterly Statement, London, 1992.p.37. וגם Nicolle, David. Hattin 1187: Saladin greatest victory. London: Ospray press, vol.19, 1993. p.65. וגם Lyons, Malcolm Cameron Jackson, D.E.P. Saladin: The Politics of the Holy War. Cambridge: University Of Cambridge Oriental Publications
no.30, 1982. p.262. וגם Paine, Lauran. Saladin: a man for all ages. London: Robert Hale company, 1974. p.123 וגם Regan, Geoffrey. Saladin and the fall of Jerusalem. London, 1987. p.126.
זמן הצתת האש שונה ממקור למקור. יש אלו שאומרים שהמוסלמים הציתו אש בלילה לפני שהתמקמו הצלבנים, מה שהגביר את הקושי לנוח על האדמה הבוערת, ויש אלו שאומרים כפי שנזכר למעלה, כאשר החלו הצלבנים בתזוזה, ויש מקורות שטוענים שהאש הוצתה כאשר הצלבנים נסוגו לכיוון קרני חטין.
פראוור, יהושע. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל/ בלווית מפות, ציורים ולוחות. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג. עמוד 124. וגם Nicolle, David. Hattin 1187: Saladin greatest victory. London: Ospray press, vol.19, 1993. p.68. וגם Newby, P.H. Saladin in his time. 2nd edition. London: Phoenix press,
2001.p.117. וגם Paine, Lauran. Saladin: a man for all ages. London: Robert Hale company, 1974. p.124. וגם Lyons, Malcolm Cameron Jackson, D.E.P. Saladin: The Politics of the Holy War. Cambridge: University Of Cambridge Oriental Publications no.30, 1982. p.262 וגם Regan, Geoffrey. Saladin and
the fall of Jerusalem. London, 1987. p.127.
(שם) וגם פראוור, יהושע. ההיסטוריה של ארץ ישראל, בעריכת יעקב שביט. כרך ו': שלטון המוסלמים והצלבנים 634-1291. הוצאת כתר, ירושלים 1981-1985. עמוד 195.
פראוור, יהושע. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל/ בלווית מפות, ציורים ולוחות. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג. עמוד 123. וגם Paine, Lauran. Saladin: a man for all ages. London: Robert Hale company, 1974. p.121. וגם Lyons, Malcolm Cameron Jackson, D.E.P. Saladin: The Politics of the Holy War.
Cambridge: University Of Cambridge Oriental Publications no.30, 1982. p.257.
פראוור, יהושע. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל/ בלווית מפות, ציורים ולוחות. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג. עמוד 122. וגם Paine, Lauran. Saladin: a man for all ages. London: Robert Hale company, 1974. p.124.
Nicolle, David. Hattin 1187: Saladin greatest victory. London: Ospray press, vol.19, 1993. p.89.
פראוור, יהושע. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל/ בלווית מפות, ציורים ולוחות. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג. עמוד 122.
Paine, Lauran. Saladin: a man for all ages. London: Robert Hale company, 1974. p.123 וגם Newby, P.H. Saladin in his time. 2nd edition. London: Phoenix press, 2001.p.117.
Lyons, Malcolm Cameron Jackson, D.E.P. Saladin: The Politics of the Holy War. Cambridge: University Of Cambridge Oriental Publications no.30, 1982. p.262.
פראוור, יהושע. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל/ בלווית מפות, ציורים ולוחות. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג. עמוד 124. וגם קדר, בנימין זאב. "קרב קרני חטין: מבט אחר". קתדרה - לתולדות ארץ ישראל וישובה. תשרי תשנ"ב, ספטמבר 1991. חוברת מספר 61. הוצאת יד בן צבי, ירושלים. עמוד 8. וגם Newby, P.H. Saladin in
his time. 2nd edition. London: Phoenix press, 2001.p.117. וגם Blyth, E. 'The battle of Hattin', in Palestine Exploration Fund Quarterly Statement, London, 1992.p.37. וגם Nicolle, David. Hattin 1187: Saladin greatest victory. London: Ospray press, vol.19, 1993. p.65. וגם Lyons, Malcolm Cameron
Jackson, D.E.P. Saladin: The Politics of the Holy War. Cambridge: University Of Cambridge Oriental Publications no.30, 1982. p.262. וגם Paine, Lauran. Saladin: a man for all ages. London: Robert Hale company, 1974. p.123 וגם Regan, Geoffrey. Saladin and the fall of Jerusalem. London, 1987. p.126
פראוור, יהושע. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל/ בלווית מפות, ציורים ולוחות. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג. עמוד 123. וגם קדר, בנימין זאב. "קרב קרני חטין: מבט אחר". קתדרה - לתולדות ארץ ישראל וישובה. תשרי תשנ"ב, ספטמבר 1991. חוברת מספר 61. הוצאת יד בן צבי, ירושלים. עמוד 7. וגם פראוור, יהושע.
ההיסטוריה של ארץ ישראל, בעריכת יעקב שביט. כרך ו': שלטון המוסלמים והצלבנים 634-1291. הוצאת כתר, ירושלים 1981-1985. עמוד 195.
(שם) וגם Regan, Geoffrey. Saladin and the fall of Jerusalem. London, 1987. p.122.
קדר, בנימין זאב. "קרב קרני חטין: מבט אחר". קתדרה - לתולדות ארץ ישראל וישובה. תשרי תשנ"ב, ספטמבר 1991. חוברת מספר 61. הוצאת יד בן צבי, ירושלים. עמוד 7.
Paine, Lauran. Saladin: a man for all ages. London: Robert Hale company, 1974. p.122 וגם פראוור, יהושע. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל/ בלווית מפות, ציורים ולוחות. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג. עמוד 123.
קדר, בנימין זאב. "קרב קרני חטין: מבט אחר". קתדרה - לתולדות ארץ ישראל וישובה. תשרי תשנ"ב, ספטמבר 1991. חוברת מספר 61. הוצאת יד בן צבי, ירושלים. עמוד 3. וגם Lyons, Malcolm Cameron Jackson, D.E.P. Saladin: The Politics of the Holy War. Cambridge: University Of Cambridge Oriental Publications no.30,
1982. p.256-257 וגם פראוור, יהושע. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל/ בלווית מפות, ציורים ולוחות. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג. עמוד 119. וגם Blyth, E. 'The battle of Hattin', in Palestine Exploration Fund Quarterly Statement, London, 1992.p.35.
13

תגים:

חיטין · צלאח · קרב · צלבנים · צלבנית · בולדווין · אסלאם · איסלם

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "צלאח אל-דין בקרב חטין", סמינריון אודות "צלאח אל-דין בקרב חטין" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.