הסרט הישראלי ככלי לשינוי

החל משנות ה- 30 ועד לשנות ה- 50 הוגדר הקולנוע הישראלי כ"ריאליזם ציוני", המוטיבים המיתיים של מחזה המוסר הציוני היו מצוקת יהודי אירופה, ההגירה לפלשתינה, הפרחת השממה, "כור-ההיתוך" והמאבק נגד הערבים. המרחב הקולנועי היה דחוס בתמונות שהציגו את האוטופיה הציונית, אותן תמונות הפכו עם השנים לסמלים לאומיים.
הציונות כמושג כוללני הכתיבה זהות יהודית אחת, שדיכאה את הרב-גווניות ההיסטורית תרבותית יהודית המהווה חלק בלתי נפרד מן הריבוי הכלל עולמי של היסטוריות ותרבויות לאומיות, כל זאת במגמה לצקת דפוס חדש - "הצבר", אותו יהודי חדש הצומח בארץ ישראל ואשר תכונותיו מהוות אנטיתזה לדימוי הציוני של היהודי בגולה.
ישראל נוטלת חלק ב"מזרח" וב"מערב" כאחד, ובאופן פרדוכסאלי יכולה להחשב כמדינת "עולם שלישי", ו"עולם ראשון" בעת ובעונה אחת (שוחט, א. עמ' 47)
בסקירות היסטוריות על הקולנוע הישראלי נמצא אם כן, ייצוגים טקסטואליים וקונטקסטואליים לשני העולמות ולבעיתיות שביניהם, כי סרטים מיועדים על ידי תרבויות, מעוצבים על ידי ההיסטוריה ומושפעים ממאורעות.
לתוך הסיטואציה האמביוולנטית הזו, יש להוסיף את אופיה התרבותי של אומה הנמצאת זמן רב כל כך, עדיין בשלב גיבוש זהותה; בגבולותיה המשתנים, באופי זהותה, בתחושת חוסר הוודאות לגבי עתידה, בהשפעת גלי העליה אליה ובהערת השינויים הטכנולוגיים, סיבות אלה ואחרות קושרות את הגורל הפרטי והלאומי, בפוליטי ובהיסטורי. במציאות שכזו נוצרים סייגים ורגישויות חדשות והמבנה העלילתי בסרטים מתאים עצמו לשינויים אלה. העובדות, שלאחר 12 שנים הופך הסרט "סאלח שבתי" למחזמר ושהסרט "העיט" היה הראשון שעסק בצד המכוער של החברה במציאות כואבת של מלחמות ושכול, ואף הסרט "שחור" הוא מסע מן העבר, מחזקות את השינוי בתפיסות שחלו בחברה הישראלית, תפיסה שבוחרת לעסוק שוב ושוב בבעיות מוכרות, בתנופות שונות מתוך סיטואציות חדשות ניתן ללמוד כיצד יוצרת חברה בלמים מפני אנרכיזם, ואיזונים לקראת שוויון וצדק.
ה"ריאליזם הציוני" של העבר יצר את הדימוי של הקולקטיב אך ולמרות התועלת הפוליטית שהפיקה ההנהגה הציונית מן הריאליזם הזה, לא קיבל הקולנוע חותם של "תרבות ארץ ישראלית" והוא נתפס יותר ככלי שרת פוליטי ולא כמדיום אומנותי.
למרות המתח שנוצר בין העולם החלוצי ציוני, לעולם הבורגני מערבי רק בשנת 1977, עם המהפך הפוליטי, עוצב דגם חדש של קולנוע שבו הועמדה שאלת הזהות החברתית ישראלית במרכז.
הזכרון הקולקטיבי, קונצנזוס בנושאים חברתיים, פוליטיים וכלכליים שוב אינו משמש כדבק להיסטוריה חדשה המתהווה כאן. - מעבר מעידן של מלחמה לעידן של שלום.
שלושת הסרטים, "סאלח שבתי" (1964) "העייט" (1981) ו"שחור" (1995) הינן יצירות אומנותיות המאפיינות היבטים סוציו-פוליטיים וכלכליים חברה ותרבות בשלבי התהוות.
בשלושת הסרטים נעשה שימוש במבנים מקבילים של האישי והפוליטי, של הפרטי והציבורי ושל החברתי וכלכלי.
כל הדמויות בסרטים פועלות כנציגויות של יישויות חברתיות וככאלה הן קוראות לציבור המייצג אותן, להעלאת הבעיות שבתוכן וסביבן לרמת שיח תרבותי.
"הריאליזם הישראלי" של היום מבקש לטפל בכל בעיה אך לרוב מן הצד הסנסציוני שלו. תרבות ההמונים מבקשת כאילו לגעת ולא לגעת, סביר להניח כי החשיפה המרובה של כמעט כל נושא ובמיוחד נושאים חברתיים ופוליטיים, השלכותיה על שינוי גישה וקיבוע של תרבות הומניסטית יותר, חובקת פולחנית, סובלנית, ואנושית יותר תשלים את הזהות הישראלית המגובשת שאנו כה זקוקים לה.

עבודות נוספות בנושא:

• בעיות מקרו במשק הישראלי בשנים 87-77
  ( 1,584 מילים, 5 מקורות )
• "תהילה" - ש"י עגנון - משפט וספרות
  ( 2,911 מילים, 9 מקורות )
• מדיניות ארה"ב במזה"ת - טרומן מול ניכסון
  ( 5,687 מילים, 15 מקורות )
• השפעת מלחמת המפרץ על ישראל ועל מעמדה באיזור
  ( 9,872 מילים, 24 מקורות )
• משפט בינלאומי פומבי - מעמדה של ירושלים
  ( 2,165 מילים, 1 מקור )

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.