תקשורת המונים בישראל כאמצעי פוליטי

תקציר העבודה:

תקשורת המונים בישראל כאמצעי פוליטי
hc1545

התקשורת הישראלית עברה בשנים האחרונות מהפכה בכל הקשור להתפתחות,
אם בשנות השישים והשבעים עדיין שלטו בשוק התקשורת עיתונים בעלי
אורינטציה מפלגתית , הרי שאם כניסת הטלביזיה והתקשורת האלקטרונית ואם
העברת התקשורת לפסים כלכליים השתנו פני הדברים. את מפת התקשורת
הישראלית ניתן כיום לחלק לשלושה תחומים מרכזיים : התקשורת הכתובה היא
העיתונות, אשר מחולקת לשתי קטגוריות מרכזיות לעיתונות יומית, אשר
המובילים בה הם ידיעות אחרונות, מעריב ואחריהם הארץ, אחר כך נמצאים
המקומונים השונים ואחריהם ירחונים שבועונים וכדומה. התקשורת
האלקטרונית היא הפן השני בתקשורת הישראלית, עד לפני מס' שנים היו שני
ערוצים הטלביזיה החינוכית והטלביזיה הישראלית, אשר להם היה מונופול על
השידורים אלקטרונים. כיום קיים ערוץ מסחרי הוא ערוץ 2 , אשר בבעלותו חברת
חדשות. עדיין קיים הערוץ הממשלתי הוא הערוץ הראשון וערוץ הטלביזיה
בכבלים, אשר גם הוא עוסק בחדשות בחלקו. הגוף השלישי הוא הרדיו, אשר
מחולק כיום לשני גורמים מרכזיים : הרדיו הממלכתי וגלי צה"ל , אשר עוסקים
בחדשות, והרדיו המקומי הפרטי אשר ברובו הינו ערוץ מסחרי. כיום מדברים גם
על ערוץ תקשורת רביעי הוא האינטרנט : באינטרנט ניתן לקבל אין ספור ערוצי
חדשות מקוונים און - לייו, כמו כן ניתן למצוא עיתונות רבה המפורסמת רק
באינטרנט וכמובן עיתונות מודפסת הנמצאת על האינטרנט. (כספי דן , עמ' ( 33

מקורות:

התקשורת הכתובה היא העיתונות, אשר מחולקת לשתי קטגוריות מרכזיות לעיתונות יומית, אשר המובילים בה הם ידיעות אחרונות, מעריב ואחריהם הארץ, אחר כך נמצאים המקומונים השונים ואחריהם ירחונים שבועונים וכדומה. התקשורת האלקטרונית היא הפן השני בתקשורת הישראלית, עד לפני מס' שנים היו שני ערוצים הטלביזיה החינוכית
והטלביזיה הישראלית, אשר להם היה מונופול על השידורים אלקטרונים. כיום קיים ערוץ מסחרי הוא ערוץ 2 , אשר בבעלותו חברת חדשות. עדיין קיים הערוץ הממשלתי הוא הערוץ הראשון וערוץ הטלביזיה בכבלים, אשר גם הוא עוסק בחדשות בחלקו.
הגוף השלישי הוא הרדיו, אשר מחולק כיום לשני גורמים מרכזיים: הרדיו הממלכתי וגלי צה"ל, אשר עוסקים בחדשות, והרדיו המקומי הפרטי אשר ברובו הינו ערוץ מסחרי. כיום מדברים גם על ערוץ תקשורת רביעי הוא האינטרנט : באינטרנט ניתן לקבל אין ספור ערוצי חדשות מקוונים און - ליין, כמו כן ניתן למצוא עיתונות רבה המפורסמת
רק באינטרנט וכמובן עיתונות מודפסת הנמצאת על האינטרנט. (כספי דן, עמ' 33 ).
הדגם אמריקאי ליחסי ממשל ועיתונות
שלא כישראל ארה"ב אינה נמצאת במצב חירום מתמיד, אך יחד עם היא התנסתה במספר מלחמות שהיתה להן השפעה מרחיקת לכת על יחסי הגומלין שבין הממשל והעיתונות. הכוונה היא למלחמת ויטנאם ולמלחמה הקרה. אלה היו מלחמות אחת אלימה ואחת לא אלימה שהבסיס שלהן היה ביסודו אידיאולוגי. אם במלחמת ויטנאם נפלו 50,000 חיילים
אמריקאים, הרי שבמלחמה הקרה לא נהרג אפילו אדם אחד. מכל מקום המלחמות לא הורגשו בחיים השוטפים. עם זאת המאבקים בין הממשל לעיתונות היו קשיים. הממשל העדיף לשחרר כמה שפחות מידע, כדי לא לחשוף סודות מדינה ואת דרכי פעולתו, והעיתונות פעלה בכיוון ההפוך. דהיינו גישה חופשית למקורות מידע וחשיפת המידע עצמו בשם זכו
הציבור לדעת(אלדר עמ' 11). ב- 1973 פורסם בארה"ב מסמך שבא לנתח את המצב ולהציע דרכי עבודה סדירות ומקובלות הן על הממשל והן על העיתונות שמו של מסמך זה היה "אמצעי התקשורת החדשות והממשל : התנגשות של כוחות ישנים". (סגל עמ' 11) מקריאה ומניתוחו של מסמך זה עולה כי הן הממשל והן העיתונות הם ריכוזיים מדי. הממשל
לא משחרר מידע, הוא מחזיק את הכל בבטן" והעיתונות גם היא בכיוון שלה ריכוזית מדי. "ישנם מספר עיתונים שלהם השפעה דומיננטית מבחינת הגישה למקורות מידע ממשלתיים ויכולת ההשפעה המניפולטיבית על הממשל מבחינת ההשפעה על דעת הקהל יש צורך לאפשר גישה למספר גדול יותר של עיתונים למקורות אלה : רוצה לומר גם בתוך
העיתונות צריכה להיות תחרות באשר ליכולת הגישה למקורות אלה. ריכוזיות יתר זו הובילה להתנגשות מסיבית בין שני גורמים אלה. מה שהעצים את היחסים העוינים ביניהם היתה פרשת ווטרגייט.
המסקנה היתה שיש צורך במערכת חדשה של בלמים ואיזונים שתאפשר תפקוד שוטף של העיתונות ולבחון בפרספקטיבה חדשה את ההתחייבויות שלהם לציבור, דהיינו יתר דמוקרטיזציה של המידע ופחות קשיחות דוגמתית של הממשל באשר לרעיון כי מידע רב בדרגת סיווג גבוהה יש בו משום סכנה לביטחון הלאומי. הרציונל שהופעל בעקבות ניתוח זה
הוא שינוי גישתו האנמית (כספי, עמ' 20) של קונגרס כלפי הממשל. עליו להיות יותר חריף וספקני ולא לקבל את דברי הממשל בבחינת "דברי אלוהים חיים". ועל העיתונות להיות יותר עצמאית, להיות עיתונות חוקרת ופעילה, להוציא מקרים ספורים שלהם עניין לביטחון הלאומי, על הממשל להפוך את המידע שברשותו זמין לציבור. במסמך זה
נעשית אנלוגיה לבית הדין העליון כשם שבית דין זה נעול בפני העיתונות והציבור כאשר השופטים מתייעצים בינם לבין עצמם. כך הממשל חייב לנהל את ישיבותיו בדלתיים סגורות כאשר עולים על הפרק חלופות מדיניות שיש לדון בהם בכובד ראש, בלי להיות מוטים (גלנור 34 ) ומושפעים מדעת הקהל והעיתונות במקרים שהחסיון הוא הכרחי
וכאשר מדובר בנושאים שרק אנשי מקצוע יכולים להשתתף בהם. בפני העיתונאי עומדת זכות מלאה להיות עד לתהליכי קבלת ההחלטות גופ, אלם אין הוא רשאי בשום פנים ואופן לחשוף מידע זה, אם ברור לו מעל כל צל של ספק, כי חשיפה זו תפגע בביטחון המדינה. יחד עם זאת על העיתונות להיות בעלת יושר אינטלקטואלי גבוה כדי שתוכל
להודות בשגיאות ובמידת הצורך להכות על חטא. היא חייבת להיות רגישה במיוחד לנושאים חדשותיים רגישים ושנויים במחלוקת. (גלנור 154)
הצגה מפורטת זו של העניין האמריקאי באה מתוך מטרה להציג איך זה נעשה ונלמד במדינה שהיא במהותה מדינה דמוקרטית, יש בכך כדי להאיר על הנעשה במדינת ישראל, מדינה צעירה בת 50 שנה, שבשנותיה הראשונות היתה מערכת מאוד סגורה עם משטר שבו היתה מפלגה דומיננטית אחת וכיום היא מדינה פלורליסטית ובה עיתונות חוקרת, לעיתים
גם אגרסיבית שלא מוכנה לקבל שום דבר מאליו.
בין 1948 ל- 1998 העיתונות עברה כברת דרך ארוכה באשר לדרך פעולתה. אם במלחמת השחרור העיתונות היתה חלק מהממסד ושיתפה אתו פעולתה, כיום היא פועלת לצידו וחוקרת אותו בתקיפות ולעיתים בצורה אגרסיבית וזאת חרף העובדה שמדינת ישראל היא עדיין מדינה במצור, מספר סיבות תרמו לשינוי מהותי זה באופי פעולתה, ראשית החברה
הישראלית הפכה ליותר ויותר ( בן אליעזר 56) פתוחה וכיום היא מתאפיינת בפלורליזם גדול מאוד. שני החברה הישראלית לקחה לה כמודל חיקוי את החברה האמריקאית שאחד ממושכלי היסוד שלה הוא חופש הפרט וזכות הציבור לדעת, שלישית הטראומה שעברה החברה הישראלית בעקבות מלחמת יום כיפור, מלחמה שגרמה לטלטלת כבדות באשר לחלק
מהנחות היסוד של החברה. הצבא איננו יותר בבחינת "פרה קדושה" שאסור לגעת בו, גם הוא מבצע שגיאות ולציבור זכות לדעת מה קורה. מה שתרם לא מעט לשינוי בגישה זו הוא פסק הדין של השופט ברק בבג"צ 680188 - שניצר ואחרים נגד הצנזור הצבאי הראשי. שבין יתר דברים קבע בצורה קטגורית כי "חשוב הוא כי תתקיים החלפה חופשית של
דעות ורעיונות. דבר זה חשוב הוא לפחות בענייני ביטחון מאשר בעניינים אחרים. דווקא משום אופיים הקיומי של ענייני הביטחון חשוב הוא שהציבור יהא מודע לבעיות השונות, באופן שיוכל להגיע להחלטות נבונות בבעיות היסוד המטריצות אותו .
ידיעות אחרונות העיתון של המדינה ?
אין ספק כי הגלגולים שעבר במשך השנים העיתון ידיעות אחרונות הינם מרשימים ביותר. מאז הקמתו של העיתון בשנות הארבעים ועד לסוף שנות הארבעים היה העיתון המרכזי (סגל זאב עמ' 11)במדינה, ואולם בסוף שנות הארבעים פרשו עיתונאים רבים מידיעות אחרונות והקימו את העיתון המתחרה מעריב. עיתון מעריב נגס נתח גדול מזה של
ידיעות אחרונות וכמעט גרם למפלתו. אולם מאז שנות השמונים ועד היום עבר העיתון מטא - מורפוזה. הוא החל להתאים את עצמו לקהל יעד צעיר, שיווק את עצמו באופן אגרסיבי ואף הצליח לעקוף בהרבה את מתחרהו מעריב. כחלק מסיסמת שיווק ידיעות אחרונות המציא את הסיסמה "ידיעות אחרונות - העיתון של המדינה" והאם זה כך באמת? מה
היא מידת השפעתו של ידיעות על דעת הקהל בישראל ? מה היא בכלל השפעת העיתונות על דעת הקהל ואיזה מקום תופסת העיתונות כמשפיעה על דעת הקהל הלאומית ?
"השם עיתון נגזר מן המילה הגרמנית "צייטונג", שמשמעותה "זמן", "עת". דהיינו - תפקידו נתפס כעדכון הקורא במידע על המתרחש ובפרשנות שלו. האסכולה הבריטית הרחיבה את היריעה במושג NEWSPAPER, שהעלה את חשיבות המושג "חדשות". תפקידו המרכזי של העיתון, איפוא, לספק לקוראיו מידע מעודכן ופרשנות על משמעויותיו
והשלכותיו" (בן-אליעזר, 1990, עמ' 27).
מילותיו אלו של ד"ר יריב בן אליעזר מסכמות יפה את תפקידה של העיתונות הכתובה. אולם, העיתונים המוכרים לנו אינם הומוגניים, והחלוקה בינהם היא לעיתים ברורה ולעיתים מטושטשת.
מאמר זה יערוך בדיקה השוואתית בין שני עיתונים ישראליים הנחשבים למייצגים שני ז'אנרים שונים - "ידיעות אחרונות" מיום ו', 24.11.95, העיתון הנפוץ, הפופולארי והעממי יותר. ומולו - "הארץ" מאותו תאריך, העיתון הפחות נפוץ, האיכותי והאליטיסטי יותר. חלקו הראשון של המאמר יעלה את התיאוריות והטכניקות המבדילים בין
עיתונות פופולארית לעיתונות איכותית, ואילו בחלקו השני של המאמר אנסה לבדוק האם ההבדלים אלו עומדים במבחן המציאות. (אביב, עמ' 70)
קיימת נטיה כללית לחלק את העיתונים לטובים ורעים. עיתונים הנתפסים איכותיים הם בדרך כלל הפחות נפוצים ונקראים ל ידי קבוצות 'אליטות'. אלו הם העיתונים כבדי הראש שיוצריהם רואים את עצמם כ'כלבי השמירה של הדמוקרטיה'. העיתונים הנתפסים כפופולאריים יותר הם, כאמור, נפוצים יותר, ויש שיראו בהם זולים, קלי דעת וחסרי
אחריות ציבורית, או אפילו 'צהובונים'. אם ננסה להביט על הנושא מן הגישה השלילית כלפי העיתון הפופולארי, מול יתרונותיו של העיתון האיכותי, נוכל לציין כמה מאפיינים של שני הז'אנרים:
'עיתונות איכותית'
'עיתונות פופולארית'
1. אינטלקטואלית, עוסקת במידע מעמיק והסברים.
1. קלילה, שטחית, מספקת מידע חלקי.
2. תפקידה לספק מידע.
2. תפקידה לספק בידור, גירויים, וריגושים.
3. בעלת אחריות חברתית.
3. נושאת אחריות כלכלית כלפי עצמה.
4. דוחפת למעורבות חברתית וציבורית.
4. מביאה לאדישות וניתוק חברתי.
5. ביקורת כלפי השלטון והמוסד, שומרת הדמוקרטיה.
5. קרנבלית, מעדיפה שבח והחמאה עצמיים.
6. סגנון כתיבה היסטורי ריאליסטי-תיעוד הרצף והקשר, חוקיות וסיבתיות.
6. סגנון כתיבה רומנטי מלודרמטי- פנטזיה, אפיזודות ומוזרות.
7. מדגישה תיווך ופירוש מדווח.
7. מדגישה מראה והמחשה פוטוגנית, הדמיית המציאות.
8. פרספקטיבה של ריחוק חיצוני, מבט כללי.
8. פרספקטיבה של קירוב פנימי, חוויות חושיות ורגשיות של פרטים.
לא אעמוד כאן על התיאוריות המנסות להסביר את המקור לגישה המפחיתה בערכה של העיתונות הפופולארית מול העלאת קרנה של העיתונות האיכותית, אציין רק כי הפופולאריות תרה אחרי הנאות החושים המיידיות והישירות, אחר הפוטוגני הגלוי, ואילו האיכותיות האליטיסטית מחפשת את ההתבוננות המרוחקת, המשלבת הנאה בצער. (בן אליעזר,
עמ' 128)
אולם, חשוב להדגיש כי החלוקה לאיכותי ולמה שמנגד גוזר על העיתונות הפופולארית וידיעות אחרונות בראשה להיתפס כלא איכותית - תפיסה מטעה וסובייקטיבית. מוטב, אם כן, להביט על העיתונות שאינה נתפסת כאיכותית כעל עיתונות עממית. אשתמש מעתה בכינויים 'עיתונות איכותית' ו'עיתונות עממית' רק מטעמי נוחות הכתיבה, ולא
מטעמי עמדה או תפיסה זו או אחרת, וברצוני לציין שוב כי חשוב להיזהר מן הקונוטציות השליליות והחיוביות בבואנו לחקור את הנושא.
הדיסיפלינה הסוציולוגית מבחינה בין הז'אנרים העיתונאיים לפי אמות המידה הבאות: (הנשטיין , עמ' 381)
1. העיתונות האליטיסטית אליה ודאי ידיעות לא משתייכת היא עיתונות שאליטה מסויימת יוצרת וצורכת. האליטה יכולה להיות עשירים, משכילים וכו'.
2. עיתונות ההמונים, או תקשורת ההמונים, היא עיתונות שיוצרת האליטה ושצרכנייה הם המוני העם.
3. העיתונות העממית היא העיתונות שיוצרים המוני העם למען עצמם.
נהוג לעיתים לכנות את התרבות האליטיסטית בשם תרבות גבוהה, ולהעניק לה בכך גוון תפיסתי של מופת והערכה. תרבות ההמונים, לעומתה, נתפסת כשלילית יותר - נמוכה ונחותה, כאילו שהאליטה המייצרת תרבות המונים עושה זאת לרווחתה שלה, וקשה להתחמק הקונוטציית הזיוף בכך - המיעוט החברתי השולט משווק להמונים תרבות שהוא עצמו
אינו צורך, מתוך התנשאות או אינטרס כלכלי או כוחני. ההגדרה 'תרבות עממית', לעומתם, רואה בתרבות העממית תרבות אותנטית, ולא תמרונים של מיעוט בהמונים. חסר כאן את הקונוטציה השלילית והמתנשאת שיש בתרבות ההמונים.
ציינתי כי העיתונות האיכותית משתמשת בטכניקת הריחוק וההרחקה, ואילו העיתונות העממית נוקטת בטכניקת הקירוב והתקריב הפוטוגני והפופולארי. טכניקת קירוב זו משתמשת בכמה אמצעים על מנת לבוא לידי ביטוי. אחד האמצעים הללו הוא ציטוט דברים בדיבור ישיר. "הבאת ציטוטים בידיעה החדשותית משרתת 'רטוריקה של אמינות'. היא
מציגה את הדיווח החדשותי כראוי לאמון וכ'אמיתי'. הציטוט הישיר, או הישיר לכאורה, מפחית, כאילו, משיעור ההתערבות של המדווח, ונותן לשחקנים הנוטלים חלק באירועים 'לדבר בעד עצמם'" (ניר ורועה, 1992, עמ':189). ציטוטים ישירים הם אמצעי טוב להבלטת הפוטוגניות, משום שהם עוזרים בהראייה (ובאנגלית (SHOWING ובהדמיית
סצינות דרמטיות, שבאמצעי תקשורת אחרים אפשר להקליט או לצלם באופן מלא. כך, לדוגמא, מעל תמונתו של דרור עדני, החשוד במעורבות ברצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, מופיעה בעמוד השלישי של 'ידיעות' כותרת ענק נגטיבית, כאילו האיש עצמו דובר אל הקוראים ישירות: 'דרור עדני: "אם רבין היה הולך בקלות - היינו ממשיכים
לפרס"'. זוהי רק דוגמא אחת מיני רבות מאוד של ציטוטים ישירים בעמודי החדשות של העיתון. בציטוט דיבור ישיר ישנה הממשות הקיימת בהראייה ואינה קיימת בהגדה (מן המילה להגיד), משום שמוסר הידיעה מוותר על תיווכו ופרשנותו ונותן לגיבורי הסיפור לדבר בעד עצמם. בכך, דומה זמן ההתרחשות לזמן הסיפור, תוך מימוש והמחשת
חוויית הזמן. יתכן שבכך מייצגת העיתונות העממית את רוב העם - רוב קוראיה - ומבטאת בכך את האיש הפשוט, את שכבות הציבור הרחבות והמגוונות, הרבה יותר מאשר העיתונות האיכותית. מתוך נקודת מוצא זו עולה השאלה מה טוב כל כך בעיתונות האיכותית, תוך הדגשה חוזרת בדבר זהירות במילה 'איכותית'? מה טוב כל כך באיפוק המרוחק
של העיתון האליטיסטי? האין הוא קשור בהעדפת המימסד, הארגון והאידאולוגיה הממוסדת על המוני העם - האנשים האמיתיים? האם יתכן כי כוח המשיכה של העיתון הפופולארי טמון בעובדה כי אנשים 'מוצאים עצמם' ושומעים את הד קולם בו הרבה יותר מאשר בעיתון האיכותי? מדוע לא יעדיף הקורא עיתון שאיתו הוא יכול 'לשוחח' על פני
עיתון המשמיע מונולוג מרוחק ומאופק הסגור בתוך עצמו? (גלי נור, 154)
שאלות אלו נוגעות לרטוריקות ואסתטיקות שונות, המצטרפות בעיתונים שונים לזוויות ראייה ולמשמעויות שונות. הכלי העיקרי של העיתון בהעברת החדשות לקוראים הוא בניית המשפטים מבחינת הלשון והרטוריקה (בנוסף לאלמנטים וויזואליים ולא וויזואליים כמו גראפיקה ותמונות). משחקים לשוניים ורטוריים, בעזרת אמצעים מגוונים
אחרים, דומים ל'מסך' דרכה משתקפת המציאות ((NIR ROEH, 1992. יתכן לבנות מערך שונה של ניגודים בין שני הז'אנרים, שמוצאו בהיסתייגות מן העיתונות האיכותית-האליטיסטית:
העיתונות העממית
העיתונות האליטיסטית
1. מעוררת הזדהות, השתייכות, סולידאריות וליכוד חברתי.
1. מחזקת אליטות, מחזקת את בעלי הידע והמידע.
2. אותנטית, מייצגת את האיש הקטן ואת הציבור הרחב.
2. מתעלמת מביטויים ומאופוזיציה עממיים.
3. משרתת את הדמוקרטיה, הפלורליזם והדיאלוג.
3. משררת את הדמוקרטיה הממוסדת, מיעוט הקולות והמונולוג.
4. אופוזיציונית, אלטרנטיבות.
4. מבטאת את מרכז הקונצנזוס ואת האידיאולוגיה הדומיננטית.
5. ביקורתית וחותרת לשינוי.
5. משמרת את הסטטוס-קוו, ביקורת תוך אליטיסטית.
6. ריאליזם פוטוגני, העדפת הסיפור האנושי והמלודרמה.
6. ריאליזם אובייקטיבי.
7. הזמנה להתנסות וחווייה, העדפת המוחשי.
7. הזמנה להכיר, לדעת ולהבין, העדפת התיאורטי, המופשט והמכליל.
8. פרספקטיבה של קירבה, חווייה.
8. פרספקטיבה של ריחוק, התבוננות והבנה.
9. העדפת הקולקטיב על פני היחיד.
9. העדפת היחיד, הרציונלי והאוטונומי.
ידיעות אחרונות הפוטוגניות, המלודרמה, הסיפור האנושי והסולידאריות
ביסוד העיתון ידיעות אחרונות נעוצה התשוקה לראות, יש הנאה הנעוצה בתשוקה המתמדת לשוב ולראות שוב ושוב את המוכר והמזוהה. תשוקה זו, יחד עם התשוקה לשחזר ולהראות יוצרים אפקט של התנסות חוזרת, של ממשות ושל חזרה אל זמן ומקום אחרים.
תשוקות אלה מתבססות על האמונה בכוחם של החושים לקלוט את האמת כפי שהיא, שדברים מתקיימים בעולם כפי שהם נראים. זהו ריאליזם המאמין בכך שניתן לשקף את העולם, ושראוי לעסוק, להתבונן ולהעתיק את הגלוי לעין. יש כאן מימזיס - חיקוי והדמיית המציאות, תוך יצירת רושם של ממשות. אולם, המילים אינן דומות לעולם, למציאות
או לאובייקט אותו הן מתארות, וטקסטים כתובים דומים רק לטקסטים אחרים ולא למציאות.
יש שרואים במימזיס סיפור הממומש באמצעות הזדהות המספר עם המסופר, המתבטאת בהבאת דיברי הגיבורים ובהשמטת קטעי קישור של המחבר (אפלטון, תשי"ז). המימזיס היא הראייה, בניגוד להגדה בה בולטת מעורבות ופרשנות המספר, כך שדרגת התיווך עשויה ליצור אפקט של ריחוק יחסי. באבחנה בין עיתונות אליטיסטית לבין עיתונות
פופולארית, נראה המימזיס כעקרון מארגן מרכזי בעיצוב הריאליסטי. לצורך הדיון נגדיר טקסט ריאליסטי כטקסט המייצג ממשות בדרכים שונות המאפשרות לשחזר את חלקים מוכרים ממקומות אחרים של העולם.
בין התכונות המאפיינות עיתונות איכותית בולט מימזיס ייצוגי, ובעיתונות הפופולארית בולט מימזיס של הדמיה הנוטה אל החזרה על המוכר, תוך פניה אל הצפוי והקל בזיהוי. האנלוגי והאיקוני הולכים יד ביד עם הנטיה אל הספקולאטורי והעדפת פני השטח. סוג עיצוב זה, הפונה אל החושים והרגשות, מוגבל לתחומי הזמן והמקום של כאן
ועכשיו. זוהי נקודת המפתח של התיעוד העיתונאי. לכן, במונחים ציוריים טכניים, ניתן לדבר על ההבדל בין הפופולארי לבין האיכותי כהבדל שבין הנטייה להעדפת טכניקת 'קלוז-אפ', בפופולארי, לבין טכניקת 'לונג שוט' באיכותי. ואין הכוונה רק לצילומים, אלא במיוחד לעיצוב המילולי. למרות נפוצות התמונות בעיתונות הפופולארית,
אין הפוטוגניות מתייחסת רק לתמונות וצילומים, אלא לדרך העיצוב כולה - מילים, עריכה גראפית, טיפוגראפיה, מבנים תחביריים ונרטיוויים, כמו גם דרכי שימוש בצילומים. כל קוראי העיתון מוזמנים פנימה, על מנת לחוש ולחוות את הסיפור באמצעות שילובי האמצעים הרטוריים המחוזקים בטכניקות של תקריב מילולי ומצולם. (אלדר , עמ'
33 )
עיתון איכותי, שאינו מתקרב ואינו מנסה ליצור חווייה נרגשת, אלא למסור מידע, לפרש ולהבהיר. אין הוא מצלם ניגודים או מקצר מרחקי זמן או מקום, ואינו מנסה להעביר את קוראיו למקום ההתרחשות בזמן אמת, אלא מנסה להתרחק ולשמור על איפוק והתבוננות צוננת, בניסוח שאינו מצטלם כלל. בניגוד לנקודת התצפית הממשית בתמונת
התקריב שבעיתון הפופולארי, הרטוריקה שבעיתון האיכותי מממשת תמונת לונג-שוט, תמונה המרחיבה את שדה הראייה ואת ההקשרים. יש בעיתון האיכותי דילוג מההווה הקרוב אל מקומות וזמנים רחוקים יותר. החלל והזמן מורחבים ומטשטשים ביחס לתמונת הקלוז-אפ, המצמצם את האינפורמציה, מחזק את חוויית הנוכחות, ההזדהות והריגוש.
הלונג-שוט, לעומתו, מרחיב את ההקשרים והמידע, ומצמצם, עד כדי ביטול, את החוויות.
המלודרמה והסיפור האנושי הגיעו לתרבותנו בצבעוניות עיתונאית רועשת, הגדלת אותיות וכותרות נגטי (שחור על גבי לבן) וגירויים אחרים המחזיקים בקורא על מנת שיבקש לו עוד ריגושים וגירויים כל הזמן. הסיפור האנושי מחבר מרכיבים מקומיים עם מרכיבים אוניברסאליים, תוך שילוב האישי והמיידי עם דפוסים אנושיים כלליים.
העיקרון העומד מאחורי סיפורים אלה הוא הניגוד החריף, העוצמה, הריגוש ובניית הציפיות, כמו גם האוניברסאליות של חיים ומוות, תקווה וייאוש. הקישור בין הסיפור האנושי לבין תפקיד העיתון הפופולארי הוא חיבור הקוראים עם המציאות באמצעות התנסות, חוויה והזדהות. העיתון האיכותי פונה ליחידם המתבוננים מרחוק. העיתון
הפופולארי, לעומתו, פונה אל קוראיו כאל חברי קהילה ומזמין אותם להשתתף בחוויות הזולת באמצעות תחושת השותפות והקולקטיב. העיתון הפופולארי משרת את הצורך בסולידאריות, ומזמין את קוראיו להתנסות בחוויות של הקולקטיב, תוך תחושת הזדהות וסולידאריות אינטימית (רועה, 1994, עמ:41-55). ידיעות אחרונות עונה על תכונות
פופולסטיות אלה, אולם למרבה האירוניה גם מעריב. שני העיתונים אשר היו בעבר סמני דעות ימני ושמאלי, הפכו אם השנים למוכרי מותגים הם דומים היום מאוד במבנה שלהם בצורתם ובתכנים שלהם. כמעט לא ניתן למצוא הבדלי השקפות . דומני כי הסיסמה העיתון של המדינה נתונה בידי זה אשר מצליח למכור יותר.
העיתונות ועיצוב הדעות הפוליטיות
סבורני כי בידי העיתונות הישראלית, כמו בידי רוב סוגי העיתונות במדינות דמוקרטיות, נתון כוח גדול ביחס להשפעה על דעת הקהל באותה המדינה .
יש לזכור כי המקור המרכזי ולעיתים היחידי המדווח לעם על הנעשה במדינה הוא העיתונות. ממנה ניזון העם ודרכה הוא מקבל את האינפורמציה השוטפת שלו. כך יוצא שהתקשורת משמשת ספק אינפורמציה ראשי ולעיתים יחיד ומכאן גם נובע כוחה. כוח זה הוא דו צדדי, שכן הפוליטיקאים מכירים ומודעים לכוחה של התקשורת ולכן לדעתה של
התקשורת על הנעשה במדינה חשיבות רבה גם בעיני הפוליטיקאים. אולם בכוח זה תמונה בישראל סכנה גדולה. רוב הציבור אינו מעוניין לקרוא מאמרים מעמקים ומחקרים על המצב. הוא מעוניין בדרך כלל בעיתונות פלקטית המסקרת את הפן הפיקנטי של האירועים לרוב מבלי להתחשב בחלק מהעובדות. אנו מוצאים היום בישראל תופעות לפיהם
מעצבת העיתונות את מצב הרוח הלאומי ואת הדעות. מעצם היותה של המדיה האלקטרונית מוגבלת בזמן, הרי שחלק גדול מהשידורים שלה הינם שטחיים ובלתי ממצים. לרוב אנו מוצאים נטייה לסטראופטזציה של המצב ולהצגת עובדות בשחור לבן. כך שלעיטים קרובות קשה ללמוד על המציאות(סגל , 12 )מהתקשורת אך זהו האופן היחידי בו ניתן
ללמוד. גם העיתונות הכתובה הפופולרית הפכה בשנים האחרונות לכזו המחפשת את המכנה המשותף הנמוך ביותר. בדומה לטלביזיה המסחרית למדה העיתונות כי כדי למכור יש לכוון אל הסנסציוני, המלהיב, השטחי והזול. יוצא מכך כי גם עיתונות זו החלה לדווח אותם דיווחים שטחיים הנמצאים בתקשורת האלקטרונית. מצב זה הינו בעייתי ולו
רק בשל הכוח הרב שיש בידי העיתונות בתהליך עיצוב דעת הקהל. כוח זה נעוץ בין היתר בשל האשליה שהעיתונות יוצרת אצל הציבור כי הוא הציבור מקבל מידע בזמן אמת וללא פרשנות. אולם בדרך עובר המידע את פרשנות הצלם, העורך, המפיק והכתב. כל אלה מביעים בפני הציבור מידע סלקטיבי , ערוך מנקודת מבטם הם. הציבור אשר צופה
ולעיתים עושה זאת תוך בהייה במרקע הטלביזיה סבור כי הוא צופה בעובדות כהווייתו ובעצם הוא צופה באירוע זניח. אמנם פעמים רבות אין הדברים מתנהלים כך ומושם דגש על דיווח אוביקטיבי, אולם מעצם תפקידם המיידי של אמצעי התקשורת ובייחוד התקשורת האלקטרונית למכור ולבדר יש סכנה רבה בעיצוב דעת הקהל על ידי התקשורת.
אפשרות הביטוי על ידי גורמים פוליטיים שונים בתקשורת:
פעמים רבות אנו שומעים את הטענה כי גוף פוליטי זה או אחר מיוצג שלא כראוי על ידי התקשורת משום שאין הוא מקורב לה. סבורני כי יש אמת בטענה זו, ואולם אמת זו כחרב פיפיות אינה ניתנת לשליטה על ידי שום צד בפוליטיקה הישראלית. דומני כי מעצם חיפוש הסנסציות בתקשורת הישראלית, הנטייה שלה לחקור ולחפש הינה בכל נושא
בו תמצא סיפור טוב. אנו שומעים על קליקות תקשורתיות אלה ואחרות ועל מקורבותם של פוליטיקאים אלה ואחרים לאמצעי התקשורת, אולם דומני כי ניתן לקחת את הדוגמה האלגורית של תוכנית הטלביזיה ה"חרצופים" ולהדגים על פיה את פעולת התקשורת. בתוכנית זו זוכים כל הפוליטיקאים להתייחסות צינית ע"פ מעשיהם. הסיבה לכך היא בדרך
כלל דומה. כאשר אנו לועגים לפוליטיקאי אנו וצרים סנסציה . דומני כי מסיבה זו בלבד קשה לומר כי יש מושא פנים אמיתי בפוליטיקה הישראלית.
יחסי שלטון תקשורת
יחסי השלטון והתקשורת בשנים האחרונות הינם יחסים של האהבה ושנאה. מצד אחד מכיר השלטון בערך התקשורת כמקשרת בינו ובין העם, אולם מהצד השני מוצא השלטון כי הביקורת מצד התקשורת גורמת לו קשיים ניכרים בתפקוד .ממשלת ישראל כבר בימים הראשונים להקמת המדינה הייתה ערה (כספי, 55) לחשיבות הנושא וכי עליה להיות בקשר
שוטף עם העיתונות, לשם כך הוקמו גופים שונים כמו דוברי משרדי הממשלה, ושלוחותיה לשכת העיתונות הממשלות ומזכיר הממשלה. " כמעט מראשית ימי המדינה הוטל על מזכיר הממשלה, נוסף לתפקידו זה, לשמש כדובר הממשלה, כן היה לראש הממשלה דובר משלו. לעיתים מילא תפקיד זה ראש לשכתו של ראש הממשלה ולעיתים מונה לצורך זה ממלא
תפקיד מיוחד". תפקידו של מזכיר הממשלה היה פורמלי בלבד והוא מסירת הודעות בסגנון שקיוו על ישיבות הממשלה, מועדיהן וסיכומיהן( כספי, עמ' 67) בלי להיכנס לוויכוחים ולעימותים שונים בין השרים לבין עצמם ובינם לבין ראש הממשלה היו גם מקרים שבהם ראש הממשלה יצא לעיתונות אם הוא מצא לנכון לעשות זאת, וזאת כדי
להסביר את החלטות הממשלה מיד לאחר הקמתן. צורת קשר אחרת היא הקשר הלא פורמלי שבהן קיימת הנחייה מפורשת כי הדברים הנאמרים הם לא לציטוט (off the record) או שהעיתונאי מתחייב להעביר לעיתון את הדברים ללא ציון מקור המידע תחת הכותרת של פקידים בכירים.
הדמוקרטיה כערך עליון וכמצב נורמטיבי אידיאלי יכולה לעיתים לעמוד במבחנים קשים וזאת מתוך הכרה והבנה שישנם מצבים בהם מתחייב מכורח הנסיבות שלא לשחרר מידע, אם כי יכול בהחלט להיות מצב בו קיימת תחושה שזה מה שאכן נדרש אבל זו רק טעות אופטית, קיימת תחושה שזה אכן המצב ובפועל אין זה כה קריטי, פעם קשה לקבוע
מסמכים את המצב לאשורו היה קשה או לא. מכל מקום מה שחשוב כאן הוא התנהגות הממשל, התנהגות הציבור והתנהגות העיתונות. היחס שבין התנהגותם של אלה אפשר ללמוד מהתנהגות הממשל האמריקאי במלחמת המפרץ ב- 1991. נעשה כאן נסיון מצד הממשל לפעול במתכונת של מצב חירום "כדי להבטיח את תמיכת הציבור בניהול המלחמה, וכדי
לנטרל במידת האפשר את מתנגדי המלחמה. בוש הציג למן השלבים הראשונים של המצב את סאדם חוסיין כהיטלר החדש, שעוצמתו אינה נופלת מזו של הרייך השלישי. במקביל ראשי הצבא האמריקאי עשו כל מאמץ על מנת להסתיר מצופי הטלוויזיה את המחיר האנושי, את הסבל הכרוך במלחמה". (כספי שם)
קיימת כאן אפשרות לעשות אנלוגיה בין המושגים הישראליים "מלחמת אין ברירה" ו"מלחמת יש ברירה", ההגדרה הראשונה מתייחסת למצבים בהם נכפו על ישראל מלחמות כמו מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים ובהם יכול להיווצר מצב שלטובת העניין, העיתונות תדע דברים רבים אבל לא תחשוף אותם וזאת מתוך הכרה, שחשיפה זו תגרום נזק
וקורבנות מיותרים. מנגד "מלחמת יש ברירה" היא מלחמה שנויה במחלוקת שהמדינה היא שיזמה אותה כדוגמת מלחמת לבנון ואשר זוכה לטיפול רב מצד העיתונות. הניסיון האמריקאי להשיג קונצנזוס רחב לקראת ובזמן מלחמת המפרץ היה להציג את המלחמה כ"מלחמת אין ברירה".
בן אליעזר טוען ש"התהליך הדמוקרטי מותנה באפשרות לדון בבעיות השונות באופן חופשי, כאשר המדיה ממלאים תפקיד מרכזי בהפצת העובדים והדעות, הרווחות בחברה, מכאן עולה שהפצת המידע והדעות איננה רק זכות של המדיה, אלא גם חובם. ביטוי לכך ניתן גם בחוק רשות השידור, המטיל על רשות השידות את החובה להבטיח מתן ביטוי
מתאים ולהשקפות ולדעות השונות, הרווחות בציבור, חופש הביטוי איננו בא לידי ביטוי רק בהשמעת הדעות המקובלות בקונצנזוס החברתי : הוא מאפשר גם השמעת דעות מרגיזות, הסוטות מן האמינות הרווחות בקרב מרבית הציבור." אם ליזם זאת לדיוננו הרי שגם במצבים שנראים כבעלי חשיבות ביטחונית, חלה על העיתונות חובה לומר גם
דברים לא פופולריים שאינם עולים תמיד בקנה אחד עם מה שהממשל חושב שכראוי ומתאים לפרסום או לא לפרסום. אל לה לעיתונות לשמש כעיתונות מטעם. מצב זה הוא יותר מאשר לגיטימי במצבים של מלחמת ברירה, במצבים שנמצאים בתחום האפור, קרי פעילותם של גופים בטחוניים שונים כמו המוסד והשב"כ ויש לה לעיתונות לגיטימציה לעשות
זאת גם במלחמות אין ברירה. עלול בהחלט להיווצר מצב שתחת המטריה של מלחמת אין ברירה תתרחשנה תופעות שאינן עולות עם כללי מנהל התקין או שנעשות עוולות שונו. העיתונות איננה צריכה להתבייש וחלה עליה חובה לחשוף דברים אלה ברבים.אמנם קיימת צנזורה צבאית שלא תמיד מתקבלת בהבנה, אך יש לה תפקיד משלה וזה לא לחשוף
סודות מדינה אך יש בה משום בעייתיות לא מעטה "הסוגיה העקרונית המתעוררת מעצם הפעלת צנזורה בחברה דמוקרטית, כרוכה בשאלה הבאה : האם אין בצנזורה החיצונית משום הבעת אי אמון גלויה בצנזורה העצמית שמוסד התקשורת מחייב בה כחלק מתפישת האחריות החברתית ? חשיבה חיובית על שאלה זו עלולה איפוא לערער את יסודות הגישה
כולה." הפעלת הצנזורה יש בה אמירה די בוטה שהציבור איננו בשל דיו לקבל אינפורמציה על פעילות הממשלה ויש בכך פטרונות והתנשאות לא מעטים בנוסחה "האח הגדול משגיח עליך". אם העיתונות תקבל עליה סייג זה כעקרון בל יעבור, הרי שהיא מועלית בתפקיד וא-פריורי מצדיקה א גישת הממשל ונותנת לו לגיטימציה מלאה.
אולם אם היא מתפקדת ככלב שמירה ומשגיחה בשבע עיניים על הממשל היא מציגה לא רק בגרות ובשלות, אלא גם אחריות ותחושה של שליחות. לא פעם העיתונות תציג את הצנזורה כלא מתאימה למשטר דמוקרטי ולעיתים גם כלא רלבנטית. דוגמה לכך מהתקופה האחרונה היא הכישלון המודיעיני בחיסולו של איש החיזבאלה משעל בירדן, כישלון שזכה
לכיסוי עיתונאי נרחב בעיתונות בחו"ל ובארץ הוטל על הנושא בתחילה איפול כבד. מה הטעם להסתיר מהציבור, בארץ מידע זה, כאשר לא רק שהסיפור מפורסם בהיקף רחב בעיתונות חו"ל, אלא שאפשר לקלוט שידורי טלוויזיה מכל העולם בארץ, ועיתונות העולם מגיעה גם היא לכאן ואפשר להשיגה בצורה חופשית למשל ברשת חנויות "סטימצקי".
דומני כי כול עוד תתקיים המערכת הפוליטית הנתונה בישראל, ימשכו יחסים אלה.
מקורות
1. אלדר רונית, המון תקשורת - מבוא לתקשורת המונים - רכס קדימה 1993 .
2. גלי נור יצחק - ראשיתה של הדמוקרטיה בישראל עם עובד 1985.
3. רובינשטין אמנון - המשפט הקונסטיטוציוני בישראל, הוצאת שוקן, תשל"ד.
4. אביב אביבה - החברה הישראלית מחום ומאבקי, אוניברסיטה משודר משרד הביטחון 1993.
5. גורן דינה - תקשורת ומציאות הוצאת כתר 1993.
6. בן אליעזר יריב - הממלכה השביעית המכללה למנהל 1990.
7. בן צדף אביתר - "האם נתנה העיתונות הכתובה הישראלית התרעה מספקת לקראת מלחמת יום הכיפורים" פתו"ח מס. 3 מרץ 1996 עמ' 38.
8. סגל זאב - "חופש העיתונות מול בטחון המדינה" סקירה חודשית - 1990
9. כספי דן, תקשורת המונים, האוניברסיטה הפתוחה, 1993.
10. The new media and the government clash of concentrated Power. Freedom at Issue sept Oct. 1973 No. 21
1

תגים:

תיקשורת · עיתון

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "תקשורת המונים בישראל כאמצעי פוליטי", סמינריון אודות "תקשורת המונים בישראל כאמצעי פוליטי" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.