האוטיזם

תקציר העבודה:

האוטיזם
מבוא - hc1528
מה הוא אוטיזם
אוטיזם הינו כינוי למכלול תופעות אשר עיקרן נעוץ בשונות ריגשית והתנהגותית,
עד לשנות השישים ואפילו עד לשנות השבעים נהג המחקר להתייחס לאוטיזם כאל
סוג של פיגור, אולם מחקרים שנעשו בתקופה זו גילו כי האוטיזם אינו פיגור שיכלו
או לפחות אינו זהה בסימפטומים של לפיגור שיכלי.האוטיזם הינה הפרעה שפוגעת
בכשרים רבים: אוטיזם קשור בבעיות שכליות, בעיות שפה ובעיות חברתיות.
בעבודה זו נעשות בהגדרת האוטיזם ובדרכי התמודדותה של החברה, התא
המשפחתי והאוטיסט אם המגבלות. כמו כן נעסוק בדרכי הטיפול הקיימות כיום
לטיפול בתופעה.

מקורות:

יש והורים אלו מתקשים להביע את רגשות כאבם ואכזבתם, ורואים במצבם כשלון שיש להסתירו. במצבים מעין אלו, יש ההורים נושאים את רגשות הכאב והמרירות במשך שנים ארוכות, ויוצרים מעין מערכת ריגושית של "עצב כרוני", כפי שהוא מוגדר על ידי החוקרים בנושא.
בספרה של פרל בק "הילד שמעולם לא גדל" היא מתארת את כאבה כאם לבת יחידה מפגרת : (בק, פ. סעד, עמ' 71-73.)
"השלב הראשון בתהליך זה היה הרסני... שמחת החיים נלקחה ונסתלקה ממני. קשרים ויחסי אנוש משמעותם ניטלה מהם...
משהוברר לי שלילדתי אין תרופה. היאוש שבידיעה זו הפך לביצה שלתוכה הייתי יכולה לצלול עדי אובדן. החל תהליך ההתגלות.
הצעד הראשון היה השלמה עם המציאות, אמרתי לנפשי: דבר אינו עשוי להשתנות, אין בידי איש לעזור לי - עלי לקבלו כמות שהוא. אך הדבר לא נעשה על נקלה, די היה לי שאציץ בבת השכן, שהיא מפטפטת ועושה דברים שנבצר בתי לעשות כדי שמחזה זה יעבירני על דעתי..."
רגשות אלו מלווים באשמה, והאשמה, מרירות וכעס, הסתגרות חברתית, ולעיתים אף החמרה ביחסי בני הבית.
הילדים הבריאים של משפחה זאת גם הם יסבלו בחלקם, שכן לרוב ההורים נוטים להקדיש מירב משאבים ותשומת לב לילד האוטיסט. פרויד, כינה את יחסם של ההורים היצמדות רגשית אל "המונומנט" של האובייקט האבוד. (לויתן, ארנון. עמ' 7.)
ההורים, המלווים את האוטיסט, נתקלים מהרגע הראשון בצרכים המיוחדים, הטיפולים הרפואיים, קשר עם מרפאות, מכוני אבחון ושיקום, בתי ספר מיוחדים, טיפול בדיבור, שמיעה ובעיות רבות אחרות.
בעבודה קבוצתית עם הורים לילדים אוטיסטים התקבל הרושם, שעיקר ההתעסקות של הורה היא בקונפליקטים והקשיים בתחום התוך אישי והבין אישי: יחסי הגומלין עם הסביבה הקרובה (בן הזוג, הילדים והמשפחה) ועם הסביבה הרחוקה יותר.
ההתמודדות הרגשית היומיומית של ההורה לילד האוטיסט מחייבת גיוס רב של כוחות נפשיים.
הורה מפתח לעצמו במהלך השנים מעין מערכת חיסונית, המצריכה כוחות גדולים, ומאפשרת לו להתמודד עם המצב.
הניסיון בעבודה עם קבוצת הורים לילדים אוטיסטים חיזק את הדעה שחשוב מאוד לספק להורים בשלבים מוקדמים מאוד מידע בדוק ומפורש לגבי התופעה וצורת הטיפול בה. תוך התייחסות לא רק לצרכים גשמיים, אלא התייחסות ראויה לצד הריגושי, האישי והחברתי של ההורה.
תלות ילד בריא ונורמאלי בהוריו הולכת ופוחתת בהגיעו לגיל ביה"ס. הוא נקלט בדרך כלל ללא קושי, וללא צורך בהשגחה מתמדת. לעומתו, הילד האוטיסט לרוב זקוק לטיפול ולהשגחה צמודים .
לעיתים קרובות, הילד האוטיסט מתקשה לרכוש הרגלי למידה, וכתוצאה מכך להורים בעיות שונות ומטלות שאינן קיימות אצל הורי ילדים רגילים.
הבעיות השונות גורמות לכך, שהילד האוטיסט זקוק לשעות רבות מזמנם של ההורים. נמצא, שהורים לילד אוטיסט, ובעיקר האם, חייבים להיות קשורים לביתם רוב שעות היום.
בעיות אלו משפיעות על תפקודם של ההורים במשפחה, ומחוצה לה. במיוחד רב תפקידן של האימהות אשר נושאות בדרך כלל בתפקיד הטיפול בילד בשעות היום. אמהות שהיו רגילות לעבוד או ללמוד, (דותן אסתר, וד"ר שרני שושנה. ", עמ' 59-71.) לעיתים נאלצות להפסיק את עיסוקיהן.
נשים שהיו מעורבות בפעילויות ציבוריות, והתנדבותיות אף הן מתקשות להמשיך ולהיות פעילות במסגרות אלו.
האבות אינם יכולים לקבל על עצמם תפקידים מורכבים ורציניים הדורשים זמן וכוחות, בשל הזמן הרב הדרוש לילד האוטיסט, ולטיפול בו. מצב זה יוצר מערכת של לחץ נפשי, וקשיים רבים.
לבעיותיו של הילד האוטיסט יש גם "מחיר" כלכלי: צרכיו המיוחדים של הילד דורשים השקעה כלכלית מתמדת, יחד עם ירידת ההכנסה הנגרמת בשל וויתור של אחד ההורים (לרוב האם) על עבודה במשרה מלאה.
התבגרותו של כל ילד נורמאלי יוצרת שינוי בדפוסי משפחה - יציאתו של הילד מן הבית (בישראל בד"כ לאחר שחרורו מצה"ל, במהלך או בתום לימודיו באוניברסיטה) מאפשרת לזוג ההורים לזכות בהרבה יותר זמן פנוי. במהלך שנות גידול הילדים חלק ניכר מזמנם הוקדש לילדים ולצרכי הבית (הכנת ארוחות משפחתיות, סידור הבית, וכו').
כעת, להורים הרבה יותר זמן שיוכלו להקדיש לעצמם, לפתוח תחביביהם ולמערכת הזוגית שלהם.
בשלב זה מתבצע גם מעין חילוף תפקידים הדרגתי: הבוגר הצעיר ממשיך לקבל תמיכה רגשית, ולעיתים קרובות גם תמיכה כלכלית מצד המשפחה (בעיקר בשנותיו הראשונות מחוץ לבית), אולם ההורים מתחילים לחשוב על עצמם במונחי נתמכים עם "התרוקנות הקן".
ההורים מצפים שהבוגר הצעיר יתבסס, יבנה לו קן משפחתי משלו, וביום מן הימים לכשהם יזדקנו יהיה מסוגל לדאוג להם ולצרכיהם.
אולם במקרה של הבוגר הצעיר האוטיסט המצב שונה.
בניגוד להורים לילדים נורמאליים ההורים לילד האוטיסט אינם רואים בדמיונם סיטואציה של חילופי תפקידים, כפי שרואים זאת הורים לילדים נורמאליים. ההורים לילד האוטיסט, אינם יכולים לקוות שביום מן הימים יזכו לתמיכה של הילד האוטיסט בהם בזקנתם.
פזרסטון תיארה את רגשותיהם של ההורים כלפי עתידו של בנם בזיקה לעתידם כמזדקנים באופן הבא: ( פזרסטון, ה. ילד חריג במשפחה, עמ' 24.)
"מוגבלותו של ילד, מעוררת את רוח הרפאים של זקנת הוריו, של כוחם הפוחת והולך ושל מותם".
מבחינה זאת, היטיבה פזרסטון לתאר את התבגרותו של הילד האוטיסט כגורם למצבי לחץ וחרדה מוגברים אצל זוג ההורים ביחס לעתיד.
ההורים, שלמדו במהלך השנים להתמודד עם גידולו של הבן האוטיסט מגיעים לפרשת דרכים קשה עם התבגרותו.
נוצר אצל זוג ההורים מצב כפול של חרדה:
א. חשש שמא לא יהיה מי שיסעד אותם בזקנתם.
ב. חשש שמא לא יהיו להם הכוחות הפיזיים והכלכליים לסייע בידי הילד האוטיסט עם הזדקנותם.
החשש הראשון, יכול להיות מנוטרל במידה רבה, אם הילד האוטיסט אינו בן יחיד, ויש לו אחים נורמאליים שיוכלו לעזור להורים בבוא העת.
החשש השני דומיננטי יותר, שכן ההורים היו רגילים להיות בעמדה של חוזק, ושל שליטה לעומת הילד האוטיסט. בכל שנות גידולו של הילד ההורים היו צעירים, ובעלי חוסן בריאותי וכלכלי. הזדקנותם עלולה להביא אותם למצב של חולשה וחוסר יכולת לדאוג לצרכי הילד האוטיסט, ההורים חוששים לגורלו שמא לא יהיה מי שידאג לבן בזקנתם
ולאחר מותם. גם אם יש לילד אחים, הרי שההורים חשים, במידה רבה שהאחריות מוטלת עליהם, וטיפולם של האחים אולי לא יישווה לטיפול שניתן על ידם.
רבים מההורים לילד האוטיסט חשים שהם נשארים עם נטל גידול הילד והאחריות לו במידה רבה במשך כל חייהם.
מרים ברזון מצאה במחקר משווה בין הורים לאוטיסטים בוגרים להורים לאוטיסטים צעירים יותר, כי אופי הדאגה לעתידו של הילד האוטיסט משתנה במהלך שנות גידולו במשפחה.
כאשר האוטיסט עודו ילד קטן, הדאגה מתמקדת בעיקר בהתפתחותו, בעוד שאצל מתבגרים ההורים דואגים ביחס לעתיד הרחוק יותר, ובעיקר מי ידאג לו כאשר הם לא יהיו מסוגלים לכך.
רגשותיהם של הורים ביחס לעתיד ילדם החריד מעורבים, ונעים בין תקווה לכך שיום אחד יקרה "נס" והאוטיזם יחלוף, ובנם יהיה נורמאלי, לבין הכרת המציאות, ואף גישה פסימית, מלאה בכאבה השואפת למות ילדם.
נמצא, שהורים רבים מביעים תקווה שהילד ימות לפניהם, ואף מעלים מחשבה להמית את ילדם כשלא יהיו מסוגלים לטפל בו עוד. (ROBINSON, N.M ROBINSON, H.B. THE MENTALLY RETARDED CHILD) הורים רבים חווים התלבטות בנושא אפשרויות יציאתו של האוטיסט הבוגר מן הבית.
האלטרנטיבות העומדות בפני הורים לגבי עתיד האוטיסט מוגבלות ביותר.
ישנה אפשרות לסידור במוסד במסגרת פתוחה יותר (כגון הוסטל), או להמשיך ולטפל באוטיסט, וכאשר לא יוכלו עוד לעמוד בנטל (בשל מגבלות גיל הזקנה) יטילו את התפקיד על האחים, במידה והאחים מביעים נכונות לדבר.
ברזון מציינת, כי ההכרעה בשאלה של פתרון מוסדי מושפעת מכמה גורמים: אישיות הילד, וחומרת האוטיזם/ההפרעה הנלווית. גורמים אלו עשויים לזרז או לעכב את ההחלטה.
ילד עם התנהגות בעייתית ומופרעת עשוי לדרבן את ההורים לתכנן עבורו מוסד, ולעומת זאת ייתכנו מצבים שבהם הילד מעניק להורים תחושת נחיצות.
הדילמה לגבי הסידור המוסדי מושפעת מהאופן בו תופסים ההורים את המוסד.
בספרות המקצועית כאשר מובאים דברי ההורים ביחס למוסד, עולה כי יציאתו מהבית למסגרות הללו יכולה להיתפס כהפקרה וגרוש, המלווה בתחושות אשמה על מעשה לא אנושי. מימד חוסן המפתה משפיע אף הוא על ההחלטה האם לשלוח את הילד למוסד (מצב בריאותי, קשרים חברתיים ומשאבים חומריים). ROBINSON ROBINSON סבורים כי הסיבה
העיקרית הדוחפת להחלטה על מוסד נובעת מהתפיסה שנוכחות האוטיסט משפיעה באופן שלילי על אחיו.
יש לזכור, שבמשך שנות גידולו של הילד האוטיסט סיגלו ההורים לעצמם דפוסי חיים המתאימים לצרכים של הילד האוטיסט: סדר היום שלהם שונה בהתאם, סוג התעסוקה והיקפה נקבעו לפי צרכים אלו, הפעילויות המשפחתיות אף הן הותאמו לדרישות המיוחדות שעמדו בפניהם כהורים לילד אוטיסט. ייתכן שוויתרו על רוב עיסוקיהם והתמקדו
בטיפול בצרכיו של הילד האוטיסט. מצב זה של הקדשת מרבית המשאבים לילד יוצר סיטואציה שבה יציאתו של הילד האוטיסט תרוקן את הבית מרוב התכנים שלו.
הורים שהקדישו את חייהם לילד האוטיסט, יכולים לחשוש שיציאתו מהבית תגרום להם לתחושות קשות של ריקנות ואבדן.
במקרה כזה, עלולות להיווצר בעיות חריפות בין בני הזוג, אם לדוגמא, יתגלה שהתוכן הזוגי העיקרי שלהם התמקד סביב הילד האוטיסט, ואיבד מתכניו האחרים.
מצבים קיצוניים אלו של ערעור של מסגרת הנישואין או התפרקותה הם בעלי הסתברות גבוהה יותר באותן משפחות שאינטגרציית חיי הנישואים שלהם הייתה נמוכה עוד בטרם נולד הילד האוטיסט, ויציאתו מהבית למעשה תחזירה את בני הזוג למצבו הראשוני, הבעייתי. (מנשה, נאורה. התמודדות המשפחה עם נוכחות ילד אוטיסט.)
ייתכן שהורים המודעים לבעייתיות זאת בחיי הנישואים שלהם ירצו למנוע את יציאתו של הילד האוטיסט מהבית על רקע זה, אולי אף באופן תת מודע. נאורה מנשה מצטטת את WILKES הסבור, כי שאלת העתיד צריכה להבחן גם מנקודת ראותו של האוטיסט, ומידת יכולתו להסתגל לאורח חיים השונה מאורח החיים אליו הורגל בביתו. לדעתו,
המתנה עד לשלב שההורים כבר קשישים מביאה להקשחת הרגלים של האוטיסט, מה שיכבד על יכולתו להתמודד עם מסגרת שונה. WILKS יוצא בקריאה לפתח הוסטלים כחלק מן הקהילה, ובמקביל לדאוג להכנת האוטיסט לקראת עתידו בעודו צעיר, על ידי פיתוח מיומנויות לעבודות שיש בהן נחיצות לחברה. הספרות מצביעה על כך שקיים פער בין
הגישות של אנשי המקצוע, המניחים שרוב ההורים תומכים במושג הנורמליזציה (שילובו של האוטיסט בקהילה) לבין המציאות.
במציאות, הורים רבים מרגישים בטוחים יותר כאשר הם מקבלים שירותים עבור ילדיהם בתוך מסגרת מוסדית. בסוגיה הקשה לגבי עתידו של הילד האוטיסט עולה, כי למרות התפיסה כי מוסד הוא דבר נורא (אותה מביעים הורים רבים) מסתמנת אצל רבים מהם הנטייה לראות במוסדות בית עבור ילדם בשלב זה או אחר של חייו. נאורה מנשה מצטטת את
ממצאי מחקרם של בן ארי, קונרוי ואחרים (1986) המצביעים על כך, שקיים פער בן דעות מוצהרות התומכות ביציאה מהמוסד לחיים בקהילה לבין ההתנהגות בפועל, המשמרת את התמיכה במוסד כפתרון לעתידו של האוטיסט והמפגר.
ברזון מסכמת 3 גורמים המשפיעים באופן דומיננטי על תפיסת ההורים והתנהגותם והתלויים ביחסם עם הסביבה:
1. היחס שמגלה הסביבה כלפי הילד והתנהגותו.
2. גישתם של ההורים ורגישותם כלפי הילד וכלפי עצמם.
3. יכולת ההורים להתמודד עם הרגשות של עצמם ועם התנהגות והופעתו בסיטואציות מעוררות מבוכה.
התמודדות האוטיסט בחברה
גישה זאת גורסת שהאוטיסטים בשכלם מהווים חלק אינטגרלי מהאוכלוסייה הכללית, ויש להעניק להם את אותן הזכויות אשר מקבלת כלל האוכלוסייה.
הגישה צמחה כנגד הגישה המוסדית, הטוענת שהאוטיסטים צריכים להיות מאוכלסים במוסדות מיוחדים ונפרדים.
הגישה המוסדית טענה, שיש להגן על האוטיסטים בפני החברה ובפני אזרחים אחרים שאינם מסוגלים להבין את השלכות האוטיזם השכלי, ועל כן אינם מקבלים את האוטיסט כאזרח שווה זכויות בחברה. גישה זאת גם טענה כי יש להגן על החברה מפני האוטיסט בהיותו מסוכן וא-סוציאלי.
גישת הנורמליזציה הופיעה לראשונה בארצות סקנדינביה, הגיעה לישראל ואומצה בה בתחילת שנות השישים.
לשם הגשמת עקרונותיה של השיטה יש לפעול להקמת מסגרות בתוך הקהילה, שבהן יוכלו האוטיסטים לתפקד ולהשתלב ככל האפשר.
על מנת לממש את עקרונות הגישה יש לפעול גם במישור החינוכי, שכן מסתבר, שהציבור הרחב עדיין מגלה הסתייגויות ממגורים של אוטיסטים בקהילה, ולעיתים קרובות נאבק כנגד מגורים של אוטיסטים (לדוגמא בהוסטלים בתוך הערים), בטענה שהם "מורידים את ערך הקרקע", ומסכנים את הילדים.
גילויים אלו מעלים את בעיית הדעות הקדומות כנגד אוטיסטים בחברה, ובעיית האוטיזם בכלל. ועל כן יש לפעול לחנך את הציבור, ולהסביר להסביר את תופעת האוטיזם, ואת חשיבות שילובם של האוטיסטים בקהילה.
בישראל פותחה מערכת שירותים קהילתיים המכוונת לאפשר את שילובו המקסימאלי של האוטיסט הבוגר בקהילה.
מערכת שירותים זאת התמקדה בשלושה ממדים עיקריים הקשורים בחייו של האוטיסט הבוגר:
א. פנאי - חברה
ב. דיור.
ג. תעסוקה
המושג DEINSTITUTIONALISATION (יציאה מהמוסד) מבטא את ההיבטים המעשיים של עקרון הנורמליזציה, המבקש לתת לאדם האוטיסט הזדמנויות למימוש חיים נורמאליים בקהילה. (רמות, אבי , עמ' 13.)
דעה זו מאפיינת את דרישתם ההולכת וגוברת של אנשי מקצוע בשנים האחרונות ליצירת מערכות שירותים כוללות למוגבלים בשכלם החל מגיל הינקות.
מחקרים שנעשו בארצות הברית בשנות השלושים הראו, כי 75% מהאוטיסטים בשכלם מסתדרים היטב בקהילה. מחקרים אלו הביאו בהדרגה להקמת "מושבות קהילתיות" ובהמשך לניסיונות אחרים, שמטרתם שילוב האוטיסט בקהילה .באמצעות דאגה למצבו החברתי, מגוריו ותעסוקתו של האוטיסט החברה למעשה מאפשרת לאוטיסטים לחיות את חייהם בצורה
נורמאלית ככל האפשר. בכך מביעה החברה את מחויבותה כלפי "החוליות החלשות" - אוכלוסיית האוטיסטים.
רוב האוטיסטים מודעים לכך שהינם שונים מאחרים: הישגיהם נמוכים מהישגי בני גילם, קיימים תחומים רבים הסגורים בפניהם, והם נדחים ע"י החברה הרגילה.
כמו כן, הם אינם לומדים במסגרות הרגילות, וההורים מטילים עליהם מגבלות ואיסורים. גם אם אינם מבינים את המשמעות של אוטיזם שכלי, כפי שמגדירים זאת הפסיכולוגים, האוטיסטים מודעים למוגבלותם. (בירן, רינה. "ייעוץ למוגבל ביכולתו השכלית", עמ' 43-48 ) נמצא פער רב בין הדימוי העצמי האמיתי לבין הדימוי האידאלי אצל
אוטיסטים. מצד אחד הם מודעים לשונותם, אך מצד אחד הם בעלי ציפיות ורצונות בלתי מציאותיים. בדרך כלל פער זה הינו תוצאה של האווירה הסובבת אותם.
מחד גיסא, יש ציפיות ולחצים של מורים, הורים ובני משפחה, שאינן תמיד הולמות את רמת יכולתו ובשלותו האמוציונלית של האוטיסט, ומאידך, לעיתים המשפחה יוצרת אווירה מוגנת מידיי, המספקת חיזוקים בלתי מציאותיים.
לעתים, ההורים והמורים משבחים כל הישג קטן של המוגבל ביכולתו השכלית באופן מופרז, ובכך מונעים בניית דימוי עצמי מציאותי ואף מחזקים ציפיות בלתי מציאותיות.
במחקר שבדק את התחום האמוציונלי של קבוצת אוטיסטים, נתגלו אפיוני אישיות של אוטיסטים.
במחקר נמצא, שקיימת מידה רבה של אינפנטיליות ופעולות של חיפוש -סיפוקים מידיים. (דבר זה התבטא בתרגום השכר שקיבלו כתמורה לעבודתם במספר גלידות או קוקה קולה שניתן לקנות בכסף שהרוויחו).
מבחינת היחסים החברתיים הנחקרים נטו להיות תלותיים: הם נטו להטיל את פעולות ההחלטה על אחרים בסביבתם. מבחינה רגשית הם נטו לוותר ולהתרחק מהתמודדויות.
יציאתו של כל בוגר נורמאלי מהבית, מציאת תעסוקה וגיבוש זהות אישית הינם תהליכים מורכבים, הדורשים בשלות נפשית וכוח התמודדות.
קשיים אלו גוברים עד למאוד כאשר מדובר באוכלוסייה של האוטיסטים ההופכים לבוגרים צעירים.
הקשיים של המוגבלים בשכלם מתבטאים בעיקר בתחומים הבאים:
1. קושי בקבלת העובדה שהם אוטיסטים ושונים - בעיות בדימוי העצמי.
2. ציפיות בלתי מציאותיות בדבר עתידם ושיקומם בעבודה.
3. דאגה לעתידם. רבים חשים חרדה בדבר הצלחתם עם עזיבתם את בית הספר/הבית.
4. עמידה בלחצים של הסביבה והמשפחה. קיים פער בין הציפיות השונות של ההורים של המורים, ושל התלמידים עצמם, המעורר לחצים אלו.
5. תגובות במצבי תסכול כלפי בעיות חברתיות ברחוב, כאשר מציקים להם וכאשר הם נכשלים ואינם מגיעים להישגים בתחום העבודה והלמידה.
מסלו (1975) הגדיר ב"פירמידת הצרכים" שלו את הצרכים האנושיים ברמות שונות הקשורות זו לזו, ומשפיעות האחת על השנייה.
מסלו חלק את צרכי האדם ל5- קבוצות:
* הצורך הפיזי (דאגה לקיום הגוף באמצעות מזון, לבוש, חימום מקום מגורים וכו'). * הצורך בביטחון (לאדם צורך בתחושת ביטחון, לחוש שהוא מוגן ואין איום לקיומו).
* הצורך החברתי (לאדם צורך בחברת אנשים, התערות בסביבה אנושית ויחסי גומלין עמה). (1. רמות, אבי. עמ' 17.)
* הצורך בהוקרה (לאדם צורך לחוש שהחברה מעריכה אותו ואת מעשיו).
* הצורך בהגשמה עצמית (לאדם צורך בתחושה של מילוי היכולות, והפוטנציאל האנושי הטמון באדם בתחומים השונים, שמימושם מוביל לתחושת סיפוק).
המודל של מסלו עסק אמנם באוכלוסייה של בוגרים נורמאליים, אולם לאור תפיסת הנורמליזציה אין שום מניעה מלראות את הזיקה ההדוקה של המודל בהקשר לזכויותיה וצרכיה של אוכלוסיית המוגבלים בשכלם.
נראה, שיש לקהילה נטייה לדאוג במיוחד לרמת הצורך החברתי, כפי שהגדיר אותה מסלו - דואגים לכך שלאוטיסטים תהיה קורת גג, ומזון שיאפשרו את קיומם הפיזי, אולם על מנת לממש את זכותם במישורים האחרים ב"פירמידת הצרכים" יש לדאוג גם לכך שלאוטיסטים יהיו מסגרות חברתיות הולמות.
שלב "ההגשמה העצמית" של האוטיסט אינו זהה לזה של האדם הנורמאלי, אולם יש לדאוג שיתממש כך שהאוטיסט יחוש שחי חיים של סיפוק עצמי, ומימוש היכולת האישית במלואה.
מילוי הצרכים החברתיים של האוטיסטים דורש תשומת לב מיוחדת מצד הקהילה. שלמה כץ גילה במחקרו שלרבים מהאוטיסטים הבוגרים בעיה חברתית קשה.
גם אוטיסטים המועסקים ומתמידים בעבודתם מתגלים כבעלי בעיות חברתיות ביחס לבילוי שעות הפנאי שלהם. בעיות אלו נובעות בעיקר מחוסר חברה מתאימה. האוטיסטים אינם יכולים להיעזר במקומות הבילוי המקובלים מחוסר התאמה: החברה הרגילה לא תקלוט אותם בתוכה, וייתכן שהם עצמם לא ימצאו עניין במקום הבילוי.
בעיה נוספת היא היעדרם של מקומות בילוי מתאימים למוגבלים בשכלם.
נסיבות אלו יוצרות מצב קשה מבחינה חברתית עבור האוטיסטים הבוגרים. מהמחקר הסתבר, שרוב הבוגרים אינם מבלים בשעות הפנאי שלהם. לרוב הם צופים בטלביזיה, מצויים בחיק משפחתם, והבילוי האפשרי המקובל עבורם הוא צפייה בקולנוע.
דומה כי חיו של האוטיסט הצעיר בחברה הם בעייתיים ביותר . אוטיזם הוגדר לא אחת כחיים בתוך בועה ומי שנמצא בבועה מנותק מיתר העולם. ניתוק זה הינו מנת חלקו של האוטיסט הצעיר אשר יחד אם מגבלותיו הוא חווה לראשונה את הצרכים של אדם מבוגר. דומה כי הפתרון לבעיות ההסתגלות החברתית של האוטיסט עדיין רחוקות מפתרון
ולו רק משום שהבנתנו את הסיבות לאוטיזם ואת מהות התופעה עדיין רחוקות מלהיות מושלמות. אחד הניסיונות המעניינים ביותר לפתרון נושא האוטיזם הינו כפר האוטיסטים הממוקם ליד רמת השרון, כפר זה מנסה לתת פתרון של דיור משותף לאוטיסטים תוך שילובם בשגרת יום יום והקנייה של מסגרת פעילות. דומה כי ניסיון מעבדתי זה
הינו צעד מוצלח בפתרון חלקי של בעיות האוטיסט הצעיר, אולם בשל מורכבות הפרוייקט ובשל קשיים כלכליים מסוגל הכפר לאכלס פחות מ70 אוטיסטים. דומני כי העקרונות עליו מושתת הכפר והם : שילובם של האוטיסטים במסגרת פעלתנית והקניית סדר זמנים קבוע לחיי האוטיסט, הינם פתרון מעניין ומתקדם לבעיית חוסר האורינטציה
המאפיינת תופעה זו. אך סבורני כי עדיין יש להקדיש משאבים רבים לניתוח ולמידת תופעת האוטיזם.
ביבליוגרפיה
1. אבישר, גלעדה. "הצעת דגם לימודי בנושא חינוך מיני למפגרים בשכלם", מקראה בנושא הפיגור השכלי, ש.ק.ל האגודה לתכנון שירותים קהילתיים לאוטיסטים בישראל, תשל"ט.
2. אורבך, שמואל. מאפייני מרכזים שקומיים-תעסוקתיים וצרכיו התעסוקתיים, שביעות רצונו ותפוקתו של המוגבל, עבודה לקבלת מוסמך, בר אילן, 1970.
3. בוק, פ. הילד שמעולם לא גדל, סעד, 1958.
4. בירן, ר. "יעוץ למוגבל ביכולתו השכלית", מקראה בנושא הפיגור השכלי, ש.ק.ל האגודה לתכנון שירותים קהילתיים למפגרים בישראל, תשל"ט.
5. בלוך, ורד. "הבעיות הנצבות בפני משפחות עם ילד בפגור עמוק או בינוני הנמצא בבית ודרכי התמודדותן", דפים, משרד העבודה והרווחה, 1979.
לאוטיסטים בישראל, 1979.
6. גניגר, יצחק. התפתחות השרותים הקהילתיים לאוטיסט בחיפה, אונ' בר-אילן, 1979.
7. דותן, א., שרני,ש. "עבודה קבוצתית עם הורים לילדים אוטיסטים", מקראה בנושא האוטיזם השכלי, ש.ק.ל האגודה לתכנון שירותים קהילתיים לאוטיסטים בישראל, תשל"ט.
8.חובב, מ. "השירות מפגר בעיות יסוד ותוכניות", מקראה בנושא ההפיגור השכלי, ש.ק.ל האגודה לתכנון שירותים קהילתיים לאוטיסטים בישראל, תשל"ט.
9. כהנא, ראובן. קווים לניתוח סוציולוגי של ארגוני נוער בלתי פורמאליים, משרד החינוך והתרבות, תשל"ד.
10. כץ, שלמה. מחקר מעקב על בוגרי המפעלים המוגנים של "אקי"ם" "גיל תושיה" ו"אחיקם", בר אילן, 1972.
11 מנשה, נאורה. התמודדות המשפחה עם נוכחות ילד מפגר ועם שאלת עתידו לאחר עוזבו מסגרת חינוכית טיפולית, חיבור לתואר מוסמך לאונ' תל-אביב, 1989.
12. פזרסטון, ה. ילד חריג במשפחה, ספרית פועלים, 1987.
13. רמות, א. "תכנון דיור בקהילה למוגבלים בשיכלם", האגודה לתכנון שירותים קהילתיים לאוטיסטים בישראל, תשל"ט.
17. שניט, ד. "זכות האוטיסטים בישראל", עיוני משפט (יב), 1987.
ביבליוגרפיה נוספת :
BERZON, M. DEVELOPMENT OF LIFESTYLE AND COPING PATTERNS IN FAMILIES OF MENTALLY HANDICOPPED CHILDREN, A DOCTORAL THESIS . UNIVERSITY OF WITWATERSRAND JOHANESBURG, 1987.
MURPHY, A.T. SPECIAL CHILDREN, SPECIAL PARENTS PERSONAL ISSUES WITH HANDICAPPED CHILDREN, PRENTICE HALL, ENGLEOOD . CLIFFS, N.Y, 1981.
ROBINSON, N.M ROBINSON, H.B. THE MENTALLY RETARDED CHILD, A PSYCHOLOGICAL APPROACH, MCGRAW HILL, 1965.
Leslie, A. M. Happe' F. (1989). Autism and osten sive communication: The
elevance of metarepresentation, Development and psychopathology, 1, 205-212.
Lewy, A. L. Dawson, G, (1992). Social stimulation and joint attention in young
autistic children. Journal of Abnormal Child Psychology, 20, 555-566.
McReyniolds, L. Kearns, K. P. (1983). Single subject experimental designs in communicative disorders. Unv. Park Press Bultimore.
Mundy, P. (1986). Defining the social deficits of outism. The contribution of non verbal communication measures. Journal of Child Psychology and Psychiatry, 27, pp. 657-669.
Mundy, P. Sigman, M. (1989). Specifying the nature of the social impairment in autism. In: Dawwson, G (ED.) Autism: Nature diagnosis, and Treatment. N.
Y. The Guilford Press, pp. 3-21.
Mundy, P, Sigman, M. Kasari, C. (1990). A Longitudinal study of joint attention and language development in autistic children. Journal of Autism and Developmental Disorders, 20, 115-128.
Perner, J.,Frith, M.Leslie, A.M. Leekan, S.R. (1989). Exploration of autistic child's theory of mind: Knowledge , belief and communication. Child Development, 60,670-689.
Premack, D., Woodruff, G.(1978). Does the chimtanzee have a "theory of mind"?,Behavior and Brain Sciences,4, 515-526.
Rutter, M.(1983). Cognitive deficits in the pathogenesis of autism. Journal of Child Psychology and Psychiatry, 24, pp. 513-531.
Rutter, M. Schopler, E. (1992). Classification of pervasiv developmental disorders: Some concepts and practical considerations. Journal of Autism and Developmental Disorders, 22, 459-479.
Schopler, E., Rachler, R.I. Renner, B.R. (1988). C.A.R.S. The childhood autism rating scale. WPS-Western Psychological Services. L.A,C, 90025.
Schuller, A.L., Prizant, M.B.(1987). Facilitating communication prelangunge approaches. In: Cohen, D.G. Donnellan, A.M.(ED). Handbook of Autism and Pervasrve Developmental Disoider. John Willey Sons, pp. 301-315.
Tager- Falusberg, H., Baron- Cohen , S., Cohen, D.G.(1993). Anintroduction to the debate. In: Baron - Cohen , S., Thger Flusberg , H. Cohen, D.G.(ED.).
Understnnding other minds: perspective from autism. Oxford Unv. Press, Oxford, England. pp. 3-9.
1

תגים:

התנהגות · פיגור · שכלי · ליקוי

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "האוטיזם", סמינריון אודות "האוטיזם" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.