ז'ק דוריו-המנהיג שהחליף את עורו

תקציר העבודה:

ז'ק דוריו -
המנהיג שהחליף את עורו

תוכן עניינים: hc1468
1. מבוא
2. המאפיינים הדומיננטיים של הדוקטרינה הפוליטית של הימין הקיצוני
א- הסדר
ב- האנטי -אינטלקטואליזם.
ג- הלאומנות .
ד- האליטה ועמך.
ה- התמורות בחברה הצרפתית בין שתי המלחמות.
3. דוריו ,האיש שחצה את הקווים.
א- קווים לדמותו.
4. דיאט רפורמיסט ומהפכן כושל.
א -כנס המפלגה
ב- הניאו -סוציאליזם.
5. הפ.פ.ף ודוריו בשנות המלחמה או דוריו הלוחם של היטלר.






כל ניסיון ולו ad hoc , להתמודד עם הכורח לאפיין ולהגדיר את המושג "ימין -
קיצוני" בצרפת של שנות השלושים נועד מראש לכישלון אינטלקטואלי ולסטייה מן
האמת ההיסטורית (במידה וקיימת בכלל), בגלל המטען הרגשי השלילי הטמון בו.
ואמנם אם נסקור את הטרמינולוגיה המקובלת בעולם הפוליטי הצרפתי עד ימינו,
אנו ניווכח שאין מפלגה ואין תנועה המודה בשייכות ל"הימין הקיצוני". עם זאת,
הרצון להתנער מהדיכוטומיה "שמאל -ימין", היה לנתון קבוע בזירה הפוליטית
הצרפתית, החל מעידן ה"ליגות" למיניהן ועד לימינו אנו.
תווית ה"ימין -הקיצוני" יוחסה למגוון כל כך הטרוגני ומעורפל של דעות ומצעים
פוליטיים עד שכאמור לא ניתן להגיע להגדרה ברורה ומקובלת כי מה שנחשב
כשייך ל"ימין קיצוני" כורך יחדיו רעיונות וגישות סבוכים וסותרים ובד בבד
מצביע על תנועות ומפלגות בעלות השקפות ומטרות שונות בתכלית.
הפלורליזם האנושי\ רעיוני\ מטרתי הזה, בא באופן טבעי לידי ביטוי בפסיפס
פוליטי, במפרט עשיר הפערים .אי- לכך, אין בכוונתי לנסות ולהציג את ז'ק דוריו
כאב טיפוס של המנהיג הימני או הימני הקיצוני, אלא, לנסות לבחון ולהבהיר
את הגורמים שהניעו מנהיג קומוניסטי מן השורה הראשונה, ראשית לחצות את
הקווים, ובשלב שני להידרדר לצורה הבזויה ביותר של התכחשות מוחלטת לעברו
האידיאי\ פוליטי, ולהעמיד את עצמו כמעט ללא סייגים לרשות הכובש הנאצי.

מקורות:

שמור למשטר האיטלקי בין השנים 1942 עד 1945 (כולל רפובליקת "סלו" בדרום) פוסק רנה רמונד.
מהות המילה השתנתה ברבות השנים, וכיום המונח מכסה כל מה שנחשב לטוטליטרי. באשר לימי דוריו, דיאט וברגרי, יש לפרש אותו כמעין בליל תגובות טיפוסי של תסכול מורכב מתחושות חלשות והשפלה לאומית, אליהם מתחברים געגועים לרוח האחווה של "וותיקי המלחמה". במקביל, הפשיזם דוחה באורח מוחלט של כל זיק של רעיון הקשור
לליברליזם, הנחשב לביטוי של חולשה. הערפול הרעיוני, מכוון כדי לאפשר התעלות מעל כל הפערים בין מרכיבי התנועה השונים, והדחקת ההבדלים. הפועל היוצא הוא, שנאה גוברת לאליטות, ונכונות התבטלות בפני השררה. בפסיפס הזה, שמור למולדת מקום מרכזי, כמעט מקודש, עד שבסופו של תהליך, הפשיזם מגיע עד לתביעת ביטול
המשטר הפרלמנטרי לטובתה של השיטה החד-מפלגתית. למעשה, הפשיזם מבכר את טובת האומה על שאיפות הפרט, שאינן יכולות לבוא לידי ביטוי, אלא, בשרות המולדת. להבדיל מהתנועות הימניות האחרות, קרי האנטי-מהפכנית והליברלית, הפשיזם אינו מודה בקיומן של מוסכמות חברתיות מקובלות, כגון: הידע, ההון או זכות הלידה.
הפשיזם של שנות השלושים, מציג לנו חזות משופצת של תנועה, המנסה להתאים את עצמה להלכי הרוח של העידן המודרני. יש אולי בפרשנות הזאת כדי להסביר את קלות החדירה שלה לשוק הפוליטי, ואת עוצמת ההיסחפות אחריה (מעשית או של הסכמה שבשתיקה).
אבל המחנה הפשיסטי, הושפע יותר מכל ממנהיגיו שהוליכו אותו בעקביות בדרך להידרדרות אידיאית ומעשית בגין אופורטוניזם ותאוות נקמה (Doriot) או מסע הישרדות פוליטי (La Rocque ).
דוריו ,האיש שחצה את הקווים.
א- קווים לדמותו.
הופעתו של המפלגה העממית הצרפתית (P.P.F) בזירה הפוליטית הצרפתית ב1936, נחשבת למאורע מרכזי, כי היא סותרת את הדעה, שהפשיזם לא הצליח להשתרש בצרפת. היסטוריונים רבים של התקופה, ולאו דווקא מהפחות חשובים שבניהם, רואים במפלגה החדשה את האיום הפשיסטי האמיתי היחיד. ואם עלינו להבין את הסכנה הטמונה מעצם
היווצרו, מן הדין להתיחס קודם לשתי שאלות שהן בעצם אחת.
1 - איך לשם מה הוקמה המפלגה החדשה ?
2 - באיזו מידה יש לראות בP.P.F תנועה פשיסטית, במלוא מובן המילה?
בשלב ראשון אנסה להבהיר את המניעים של ז'ק דוריו, אולי הכוח המניע מאחורי הקמת התנועה החדשה, כי "לא ניתן להבין את המשנה הפשיסטית שלו ללא בחינה אובייקטיבית של הקריירה הקומוניסטית שלו".
בנו של נפח, חבר הליגה לזכויות האדם ובעל דעות אנטי-קלריקליות, דוריו, נולד בשנת 1898 בעיירה Bresles. בגיל 19 הוא התקבל כשוליה בבית חרושת לעיבוד מתכות, ובהמשך עבד כפועל מוסמך. דוריו נכנס כחבר ב"תנועת הנוער הסוציאליסטית בשנת 1916, ומגויס באפריל שנה לאחר מכן. חוויותיו הצבאיות (השתתף בקרב "Le Chemin
des Dames", באחד המאבקים היותר עקובים מדם, במלחמה שלא ידעה שובע, השפיעו עליו השפעה עמוקה, וקרבו אותו לקבוצה הנקראת "Les zimmer waldiens ", הגרעין העתידי של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. מבחינות רבות, דוריו שייך לדור מנהיג הקומוניזם שצמח בשנות המלחמה. הוא עוזב את הצבא בשנת 1920 , מצטרף למפלגה
הקומוניסטית ומופיע בקונגרס המפלגה הנערך בעיר Tours . כחבר בפלג הרוב, הוא נשלח לשליחויות קצרות מועד להונגריה בתקופת המהפכה של "בלה קון", ולאחר מכן לאלבניה. מעניין לזכור, שדוריו נכלא לפני שחרורו מהצבא, למשך חודש ימים, באשמת חוסר משמעת. אבל גם קיבל את עיטור הגבורה, בגלל הצלת חייו של פצוע תחת אש
אויב כבדה. שני המקרים האלה שאירעו ברצף זמן קצר, מסמלים היטב את האופי המרדני, ואת הנטייה לאינדיווידואליזם, שאפיינו את דרכו לכל אורך הקריירה הצבורית שלו. דוריו, איש העם הפשוט, אינו מתכחש למוצאו העממי. בעל גוף חסון, קול המגיע למרחקים, הוא מוצא באורח אינסטינקטיבי, את הסגנון המקרין אמינות הן בעיני
אנשי עמל והן בחוגים אינטלקטואלים. עוד פרדוכס אחד מיני רבים הסוללים את דרכו לצמרת, ודוחפים אותו לקראת קיצוניות שאינה יודעת גבול.
ב1922 אנו מוצאים אותו נוטל חלק בקונגרס האינטרנציונל הסוציאליסטי במוסקבה. הוא מתמנה למזכיר הכללי של הנוער הקומוניסטי, ובשנת 1924, הוא נכנס לועד המרכזי. בערך באותו הזמן, הוא זוכה במושב בבית הנבחרים, ובשנת 1931 נבחר לראש עיר סנט-דניס, תפקיד המזכה בפופולריות רבה. הוא מטיל את חיטתו על הימין, ועתידו
כמנהיג בכיר בשמאל נראה מובטח. אבל זה רק למראית עין, חילוקי דעות הטקטיים, בינו לבין הנהגת המפלגה שאימצה קו של מלחמת מעמדות, בעוד הוא חותר לכריתת ברית עם כוחות השמאל האחרים, ובעיקר הסוציאליסטים, מחלישים את מעמדו. ב1934 חל הקרע הסופי, והוא מגורש מן המפלגה, דווקא לאחר שהמפלגה החליטה לקבל את הקו
הפוליטי שהוא המליץ עליו, דהיינו, יצירת חזית אחידה של השמאל. מאותו רגע, דוריו אכול רגשי נקמה, משקיע את כל כוחותיו במאבק אדיר, כיאה לאישיות בעלת מזג סוער ונסער כשלו, נגד הממסד המפלגתי שהדיח אותו. הוא מנסה להלחם בקומוניסטים, בכליהם הם . הוא מקים ארגון פוליטי בעל מבנה ארגוני זהה, ועושה שימוש
נרחב בשיטות הגיוס הקומוניסטיות. הפופולריות הרבה לה הוא זוכה במבצרו סנט-דניס, אינה עומדת כנגד מכבש הלחצים של הצמרת הקומוניסטית, מעמדו מתרופף, והמועמד הקומוניסטי ז'ק דוקלו, לימים מזכיר המפלגה, מאיים ליטול ממנו את ראשות העיר. מלחמת ההישרדות הפוליטית שלו, מביאה לחפש בני-ברית חדשים. הוא אוסף סביבו
קומוניסטים לשעבר, מתנדבי ארגון "צלב האש", תומכי ש. מוראס ואינטלקטואלים מרירים.
כל אלה מתאחדים תחת דגל הפ.פ.ף תחת הנהגתו של דוריו. בעזרת סיוע כלכלי נדיב ממקורות חוץ (הרוזן ציאנו מאיטליה ), ושל תעשיינים עתירי הון, המפלגה החדשה יודעת התפתחות מהירה. בקונגרס של שנת 1937, היא מצהירה על מאתיים אלף מתפקדים, ואילו שנה מאוחר יותר היא טוענת לעליה של חמישים אחוז במספרם
(300.000). ראוי לציין, שבקונגרס הראשון, קרוב למחצית המתפקדים (49% ) באים ממעמד הפועלים, לעומת 21% למעמד הבינוני . כעבור שנתיים חל שינוי רב משמעות. אנשי מעמד הפועלים כבר אינם מהווים יותר מ37% , ואילו הנתח של המעמד הבינוני גדול יותר. עוד מאפיין של הפ.פ.ף, הינו הגיל הצעיר יחסית של
המתפקדים. הגיל הממוצע בשנת 1938 הוא 34 בלבד. לבסוף, בשלב זה, יש לציין שבניגוד לשאר הליגות אין לפ.פ.ף פלוגות משלו.
הפ.פ.ף אמנם מחקה את הטכסיות המקובלת בשאר הליגות באותה התקופה, קרי, סמל מפלגתי, תג זהוי אישי ודגל. אבל לא מרחיק יותר לכת בכיוון הארגון הצבאי.
האם מדובר במפלגה פשיסטית במלוא מובן המילה. במבט ראשון, נראה שיסודות רבים מחזקים את ההנחה הזאת. החל מן המוצא העממי של דוריו, החלק הנכבד של "עמך" בשורותיו, הסגידה למנהיג, הכרזת מלחמת חורמה נגד הקומוניזם המהווה מעין משקל נגד לאנטי -קפיטליזם של המפלגה הקומוניסטי, וכלה בניחוח הרומנטיקה המהפכנית,
המלבה את רוח הקרב, שמתחברים יחידיו להילה של פשיזם. ההיסטוריון הגרמני דיטר מילר בביוגרפיה הממצה שלו על דוריו, מהסס שלא לומר, כמעט דוחה, את תווית הפשיזם שהודבקה לפ.פ.ף בכלל ולדוריו בפרט. הוא טוען שהמפלגה לעולם לא תמכה פורמלית בהשלטת מודל של שלטון פשיסטי בצרפת לפחות לא לפני 1939 .
המפלה הצבאית הניעה את דוריו להשליך סופית את יהבו על הפשיזם, עד כדי הזדהות מוחלטת, שתביא אותו לוותר על סממני הלאומנות הצרפתית, וללבישת מדים גרמניים (יתכן שהפשיזם במתכונת הצרפתית של שנות השלושים, הקדים את זמנו, וחתר לאותו איחוד האירופאי הנבנה בימינו?) מה שלא היה. דוריו, ביחד עם המנהיג
הסוציאליסטי לשעבר דיאט, מסמל את הפשיזם בצרפת בתקופת הכיבוש. אבל כאמור לדידו של דיטר, ניתן גם לראות בזה אופורטוניזם פוליטי, וההליכה בדרך הפרגמטית היחידה שנותרה לו, היא להתמיד במסע הצלב האנטי-קומוניסטי האישי שלו, יותר מאשר הזדהות רעיונית הנובעת משכנוע עצמי מעמיק.
מניתי קודם את הגורם הדמוגרפי בין הסיבות שסייעו לצמיחתו של הפשיזם. צרפת של אותם השנים היתה ארץ מזדקנת, בעלת עקומה דמוגרפית שלילית, בניגוד לשכנותיה, גרמניה ,איטליה וספרד. הבדל נוסף נעוץ במשך קיומו של המשטר הדמוקרטי, שקדם לעלייתו של הפשיזם. הצרפתיים צברו ניסיון במשך שלושה דורות, משהו כמו שמונים שנה
של חיים במשטר דמוקרטי. באותה העת, בחירות כלליות נערכו רק פעם אחת באיטליה ב1919, והמבנה החברתי הגרמני של אז, סמכותי וממוסד מדי, מכדי שאפשר יהיה לדבר על דמוקרטיה ממשית, למרות הנהגתן של בחירות כלליות.
במילה אחת, כדי להאמין ולהענות לפתוי הפשיזם, נחוץ היה אותו מימד מכובד של אוטופיה המאפיין משטרים דמוקרטיים צעירים. הצרפתים, לאור הניסיון המצטבר שלהם איבדו. את תמימותם הפוליטית והספיקו להתפכח מהשליותיהם.
לבל יתקבל רושם מטעה ומוטעה, גם בלי יכולת לנקוט עמדה מנומקת, מפאת מסגרת העבודה, אין כל אפשרות לראות בחברי הפ.פ.ף, ובעיקר בהנהגה שלו, ככבשים תמימות.
אפילו לא בתקופת האידיאולוגיה המעורפלת, שקדמה למשבר מינכן על הקיטוב שהוא גרם בחברה הצרפתית. בהודעת הסיכום של הקונגרס הפ.פ.ף בשנת 1938 נאמר:
"כצרפתים אנו סובלים לא רק מהניוון שהשתלט על צרפת, אך גם מהצטמקות מקומה של אירופה המסורתית בזירה העולמית. יש לראות את בנייתה של אירופה המערבית, ושמירת השלום, כיעדים חופפים. הם צריכים להיות תולדה של שיקום מעמדה ההיסטורי של צרפת, כמורת דרך ומשל לשאר העמים. אין להתכונן למלחמה, רק להכין את עצמנו
לקראת עת הנקמה הגדולה".
ובהמשך אותה הצהרת סיכום כבר מבצבצים סמני תהליך הקשחה, שתוביל את הפ.פ.ף להתבטלות טוטלית בפני הנאצים, להתגייסות למלחמה לצידו.
"ראש הממשלה, בלום, הינו אויבה המוצהר של צרפת. יש להרחיק את האיש הזה, שזכה פעמים לכבוד להימנות כראש ממשלה, אינו זכאי להשלים את כהונתו. יש לגרש אותו בבעיטות בעכוז". דוריו הכחיש שהוא אנטישמי, עד לרגע האחרון, אבל החל מסתיו 1937, אנחנו מוצאים בעיתוני המפלגה רמזים ברורים ואזכורים נושאי זרע
הפורענות, המלבים את השנאה לזרים. קיומה של השאלה היהודית (דוריו מוזכר כאומר שמדיניותו של ליאון בלום כראש הממשלה דאז, היא שעוררה שוב את השאלה היהודית בכל חריפותה, כיוון שבלום היה ביסודו עוכר צרפת, קודם יהודי ורק לאחר מכן צרפתי, ושל הגזענות בכלל. במהלך הקונגרס של 1938 דוריו הקצין את עמדותיו
וטען שלמען עצמם על היהודים יש לדרוש את התפטרותו של ליאון בלום.
אבל הפ.פ.ף, או יותר מנהיגה, כבר נמצא במדרון שאין ממנו חזרה, כאשר צרפת הועמדה בפני הכורח, לבחור את דרכה בין הברית עם רוסיה או שיתוף הפעולה עם גרמניה, ולו באמצעות התיווך הבריטי דוריו כתב :
"צרפת נמצאת בהצטלבות דרכים, עליה להסכים לבנות את אירופה מחדש עם איטליה, גרמניה ואנגליה, או להלחם לטובת רוסיה!". החשש למעמדה הבכיר של גרמניה בברית כזאת, שתמנע מלממש את זכויותיה, הניע אותו להציע שיקום של הבריתות המסורתיות עם מדינות מרכז אירופה. במאמר מפורסם " Refaire la Tchecoslovaquie ou Refaire la
Guerre". המתקפה היפנית המתחדשת נגד סין, באה בעיקר לספק מוצא מכובד מהמבוך. רשמית, הפ.פ.ף קרא לעצמו מפלגת השלום, ודוריו, כמו מנהיגים אחרים, היה נתון בעיצומו של חיפוש היסטרי אחר פתרון שיבטיח את השלום . הוא היה סבור, שאיחוד מערב אירופה, על בסיס שמירת עליונותו של הגזע הלבן, ופיתוח משותף של
האינטרסים הכלכליים האירופאיים בשוק הסיני, יצמצמו את סכנת התפרצות המלחמה ביבשת העתיקה. עם זאת, שופרי המפלגה החלו לתת ביטוי למאווייהם האמיתיים. הם פתחו במסע צלב כסנופובי, על כל התופעות הגזעניות כרוכות בו, ובראש וראשונה הדברת האנטישמיות.
"התמקדות בסכנה הצהובה, תרחיק סיכון קיומי עבור הגזע לבן, ואירופה הנסערת, עשויה למצוא מעט שלווה בהשקטת חלק זה של העולם!", אבל לפרגמטיות מחיר משלה, הפ.פ.ף הוסיף להצהרות הכוונות הזאת השלמה זהירה שאותתה על קו התרפסות העתידי שלו : " מאחר ואין בכוונתה של צרפת להחזיר לגרמניה את מושבותיה בעבר,
רק טבעי הוא, שהיא תכיר בזכות הנוער הגרמני להקים את הקיסרות לה הוא ראוי.......אנחנו רוצים שגרמניה כמו אנגליה ואנחנו, תחשב למעצמה......הגיע הזמן, שהאירופאים יחדלו לנהל ביניהם מלחמות על הזכות לשלוט בעמים אחרים, ולקיים מדיניות של לאומנות בריאה על בסיס שותפות למילוי תפקידם בזירה העולמית".
ההססנות האידיאית, והצביעות, אינם נחלתו של הפ.פ.ף בלבד. יש הטוענים שזו תולדה טבעית של חוצי קווים, המשנים את משנתם הפוליטית בצורה קיצונית. אנסה בכמה שורות להעביר קו מקביל ביו דוריו הקומוניסט לשעבר, לבין דיאט הסוציאליסט שהפך את עורו.
דיאט רפורמיסט ומהפכן כושל.
א -כנס המפלגה
כנס המפלגה הסוציאליסטית בעיר טורס, כעשר שנים לאחר הפילוג, הוכיח קבל עם ועדה, שהשמאל המסורתי התגבר על המשבר. אבל אש הפילוג לא כבתה, ובשנת 1933 המפלגה הסוציאליסטית שוב עלתה על שרטון . למרסל דיאט היה חלק מכריע בדבר. "על פי מוצאו, הכשרתו והדרך הפוליטית שלו, דיאט השתייך פחות לתנועת
הפועלים מאשר לרפובליקת הפרופסורים שנוצרה עקב ניצחון הקרטל של מפלגות השמאל". יליד 1984, בנו של פקיד זעיר, דיאט ספג בילדותו את עיקרי התורה הרפובליקנית הלאומית. הפילוסוף הידוע אלן(Alain ), אחד המורים שלו ממקורבי התורה הרדיקלית, הגדיר אותו כ"אמיתי ומתמיד". דעתו והשפעתו לא מנעו מדיאט
להצטרף למפלגה הסוציאליסטית. גם הוא כדוריו, הוא השתתף במלחמה, וסיים את השירות שלו בדרגת סרן, בעל עיטור לגיון הכבוד וחמישה צל"שים נוספים. הוא נכנס לבית הנבחרים בשנת 1925, ותפס במהירות מקום בכיר כאידיאולוג של האגף הימני של התנועה, אותו פלג שדגל בתפיסת השלטון בדרך דמוקרטית. בהמשך הוא ניסה
לחקות את ליאון בלום, ולהציב את עצמו מעל למחלוקות הפנימיות, כדי לזכות למקום בצמרת המפלגה. הוא איבד את מקומו בבית הנבחרים ב1928, התמסר לפעילות ההסברתית. התמנה למזכיר הפרלמנטרי של המפלגה על סמך המלצתו של ליאון בלום. השפעתו ניכרה מאוד בחוגי הסטודנטים והאינטלקטואלים, שהוקסמו מכושר הביטוי ויכולת
הניתוח הנדירים שלו. בזיכרונותיו, דיאט מודה שהוא התכוון באותה התקופה "לכבוש את המפלגה מבפנים באמצעות אגף התעמולה המודרני שהוא הקים". דיאט לא הצטיין במקוריות העמדות שלו, אבל בהחלט בלט בגין כשרון נדיר לעגל פינות, ולשלב בין קו פוליטי מתון וערכי יסוד כוללניים ומחמירים.
בשנות השלושים מודאג מגל הלאומנות ששטף את גרמניה, דיאט החל להשמיע את קולו גם בנושא חוץ. הוא דגל בפירוק נשק צרפתי חד- צדדי, כדי לקדם דרישה גרמנית ל"שוויון בחימוש". בנוסף, בעצה אחת עם האגף השמאלי של המפלגה, הוא חיפש דרך להרגעת רוח הלחימה הגרמנית, על-ידי הקמת איגוד כלכלי אירופאי, שנועד בין
השאר, להקל על המצוקה של השכנה המתעצמת. להבדיל מדוריו, הוא תמך בביטול משטר הקולוניאליסטי, ובהעמדת המושבות תחת חסות "חבר האומות". מניעת מלחמה על פי תורתו של דיאט הסתכם אפוא בוויתורים בנושא המושבות, במציאת פשרות ונוסחת פלא מבית היוצר של האיחוד הכלכלי האירופאי העתיד לקום. הנה כבר אז, דיאט
הפגין פסימיות רבה, וגילה נטייה לבדידות, שרק גברו ככל שהסכנה לבשה ממדים מוחשיים יותר. דיאט שלא השכיל להסתגל למדיניות הדריכה במקום, שהרוב הכתיב למפלגה, התפלמס אתם שוב ושוב, מתוך חשש שצרפת עומדת שוב לחוות את הטראומה של מלחמה נוספת, אבל הפעם בתנאי פתיחה גרועים בהרבה.
ב- הניאו -סוציאליזם.
הפילוג השני במפלגה הסוציאליסטית מוגדר כתולדה של השתלטותו של היטלר, כפי שהראשון נגרם בעתו של מוסוליני. קבוצה קטנה, ניסתה לנער את המפלגה מתרדמתה, בנימוק שהסוציאליזם ניצב בפני התמודדות מסוג אחר, תחת המלחמה המסורתית הישירה נגד הקפיטליזם. האויב החדש, לטענתם, ידע להפיק תועלת מהמשבר שפקד את
הקפיטליזם, וכבר ארגן לעצמו כלכלה במעגל סגור. המועקה שאפפה את המפלגה נבעה מ"תחושה שמשהו חורק בסוציאליזם ושהמצע שלו נחטף על-ידי האויב. נוצר בלבול שהוביל להצטרפותם של חלק מהאוהדים למחנה היריב". דיאט קבע שהמבנה החברתי בצרפת, עם הפרולטריון הצנוע יחסית שלו, התמקדות מתמשכת במלחמת מעמדות, תהיה השפעה
הרת האסון, לא פחות מאשר הפרישה ממעגל התומכים בכורח להגנת המולדת. בלום מתח ביקורת חריפה על הקו הדיסדנטי, שלדבריו ייצג קבוצות מעורפלות והטרוגניות, קרא למשטר מדיני חזק, ודגל בהסתגרות במסגרת הלאומית הצרה, על פני המאבק הבינלאומי בקפיטליזם.
הניאו - סוציאליזם טענו שתוקפה של האידיאולוגיה של החופש התבטל ב"תנאים שנוצרו", הם תבעו השלטת סדר, העונה למאוויו של האדם המודרני. בין השיטין, בצבצו הגעגועים לזמנים הטובים של המלחמה, שנראתה פתאום כאמצעי סביר להשגת המטרה, בניגוד לפציפיזם המוצהר של מצע המפלגה. דיאט ריכז את הקבוצה החדשה, וסיים
אפוא את הרומן שלו עם המפלגה הסוציאליסטית, מתוך הענות נסיבתית ללחצי השעה.
מאורעות השישה בפברואר, שכנעו את דיאט שהקהל הבוחרים שלו מצוי בקרב אותם "אנשים הגונים", שיצאו לרחוב יותר כדי להביע מחאה בפני חוסר המעש של המפלגות, מאשר מתוך הזדהות רעיונית כלשהי. הוא נרתם בכל מרצו לארגון איחוד לאומי שיתנער מהדיכוטומיה השגרתית שמאל-ימין, ושם לשווא דגש מיוחד על צרוף ארגוני וותיקי
המלחמה למרכבה הפוליטית שלו. עד לשנת 1935, דיאט התמקד במיסיון הפעלת ועדת התכנון" הבין מפלגתית, ונחשב כאיש השמאל המתון בPSdF. בסופו של דבר הניסיון כשל והפ.ס.ד.ף חזר לזירה הפרלמנטרית כאשר רוב העיתונים שלו נעלמים. בניגוד לדוריו, רגשותיו האישיים כלפי הנהגת מפלגתו הקודמת לא הסתיימו ב"מלחמה טוטלית".
אין ספק שמכמה מעמדותיו עולה ניחוח של פשיזם (המפלגה-מדינה, ההקפות נגד הפרלמנטריזם, פניותיו לצעירים לתמוך במדינה חזקה, החיזור אחרי ארגוני וותיקי המלחמה המזכירים את שיטותיו של מוסוליני), אבל אין לחשוד בו בשלב זה, אלא, באופורטוניזם רעיוני. עם פרוץ מלחמת ספרד, דיאט מפגין שוב עצמאות, וקורא
לניטרליות, כי לדעתו צרפת לא תפיק תועלת מניצחונו של אף צד. באותה העת הנאציזם נראה לו בעיקרו של דבר כתולדה של חוסר איזון כלכלי יסודי, ומכאן הוא הקיש "שמניעת המלחמה היתה תלויה בהצלחת המאמצים לשבור את המשק האוטורקטי שלה". הוא משקיע במקביל בין השנים 37-39 לא מעט מאמצים להכנת הצבא לקראת
המלחמה, ובמיוחד לחיל האוויר. הוא מקיים קשר הדוק למדי עם הקולונל דה-גול, שמתאר אותו באותה העת כ"בעל כשרון וערך רב. שונאים אותו בגלל זה. סבלנות ,אני חושב שהוא ימריא מחדש ,גבוה גבוה". יש הגורסים שעובדת היותם שניהם "זאבים בודדים", קרבה בין שני האישים. אבל אין לשכוח שככל שהאיום הגרמני נהיה ממשי
יותר, התפוררה נכונותו של דיאט לצאת למלחמה נגדו (ובזה עמדתו אינו שונה מזו של רוב אנשי הממסד הפוליטי הצרפתי). גם אחרי משבר מינכן, דיאט מתמיד עדיין במאמציו לארגן את "ועד הפעולה" שלו על יסוד משנתו משנת 1934 (פציפיזם ומוצא כלכלי למשבר). אבל דיאט הפרגמטיסט, שמשוכנע עתה, שהיטלר רוצה במלחמה, מנסה
להסיט את האש מצרפת, כדי שהיטלר לא יתחיל קודם כל לחסל חשבונות איתה. צרפת, הוא התפלמס, כלל לא עמדה בפני הבחירה בין רוסיה לגרמניה, אדרבא, היה עליה לחקות את המודל הרוסי. דיאט, לסיכום, לא רצה במלחמה, הוא האמין במוצא פציפיסטי ולבטח לא שאף לפחות בגלוי בצרפת פשיסטית, הוא נשאב אליה. התפנית שלו, להבדיל
מדוריו, היתה נטולת כל בסיס אידיאולוגי, אנטי-קומוניסטי, רגשי נקם ותסכול אישיים. זו היתה מעין מסקנה אופרטיבית, לאור האימפוטנטיות שגילו המעצמות הדמוקרטיות, שהזמינו במו ידיהם את מלחמת ההתאבדות, שנכפתה עליהן על כל התוצאות העגומות שהוא חזה, והתריע נגדן זה זמן רב.
הפ.פ.ף ודוריו בשנות המלחמה או דוריו הלוחם של היטלר.
"אני מאמין בהתאוששותה של צרפת ושיקומה המהיר שעוד יפתיע את העולם".
אולם חברה במשבר נזקקת כמעט תמיד לשעירים לעזאזל, ובמקרה זה: הבונים החופשים, היהודים ושאר שנואי המשטר, בעיקר הקומוניסטים עתידים היו לשלם את מחיר חרפת התבוסה. זה לא אומר שהפ.פ.ף לא עבר שינויים מרחיקי לכת, אבל הפ.פ.ף של תקופת הכיבוש שונה מהמפלגה של 1938, וההוא הפך לנושא דברו של דוריו, שהתמיד בקו
התככני, ולא בחל בשום אמצעי להגיע למטרתו, דהיינו, להיהפך ליורש העצר של המרשל פטן הישיש. בדרך הוא השיל מעליו כל סממן של ה"לאומנות עד הסוף" שאפיינה את הפ.פ.ף במתכונת הקודמת שלו, לטובת שיתוף פעולת מסויג עם כוחות הכיבוש. דוריו לא הסתתר בחלק של צרפת החופשית. הוא חזר במהירות לאזור הגקמני כדי
להתחיל במלאכת רה-ארגון של כוחותיו. המוטו הפוליטי שלו בשנות המלחמה הראשונות "Tous en moi ", משהו כמו כולם מזדהים בי, מדבר בעד עצמו. דיאט באותה התקופה נהג להשתמש בסיסמה הרבה יותר שוויונית וצנועה (chacun en tous). דוריו ייסד עיתון חדש "Le Cri du Peuple" , שניתן לתרגם ל"קול העם", ומקריאת
מאמריו ניתן בהחלט להסיק שהוא אכן האיש שהשלים עם המדיניות של וישי. תמיכתו במרשל הישיש אינה מבטאת זהות רעיונית עם הקו הפטיניסטי הקרוי ה"מהפכה הלאומית", אלא, ניסיון להשתמש בפוטנציאל הטמון בו כקרש קפיצה בבוא השעה. כוחו של הפ.פ.ף הצטמק עד כדי 30.000. השנאה לדוריו בצמרת של ממשל וישי, נותרה
בעינה, והתחרות עם דיאט על חסדי הגרמנים רק הלכה והתעצמה. דיאט זכה להכרה ולתמיכה של אבץ הנציג הכל יכול של גרמניה בפאריס. דוריו שלא האמין, ולא יחל, לניצחון של בנות הברית, גם אם ארה"ב תצטרף למאמץ המלחמה, החל להציג עמדת של תמיכה טוטלית בנאציזם כמוצא יחיד עבור צרפת. המהלך העניק לפ.פ.ף מעמד
של מפלגה מאושרת, והפ.פ.ף הפך לכלי שרת חשוב של מכונת התעמולה הנאצית, הן בצרפת עצמה והן במושבות שלה. דוריו הצדיק את התפנית הפרו-נאצית שהוא בצע במילים ברורות :
"כצרפתי אני מונע את הגרוע ביותר לארצי, כאירופאי אני מסייע לאיחוד היבשת וכמהפכן אני דוחף את צרפת על דרך מהפיכה חברתית לאומית. התגייסות של דוריו במלחמה בחזית המזרח, לצד כוחות הרייך ב"לגיון המתנדבים הצרפתים", חיזקה את מעמדו הן בחזית הפנים מפלגתית והן בעיני הכובש. אבל ליד דרישת ה"ורמכט" לגייס כ30.000
מתנדבים, הורמו בוישי ובברלין קולות נגד התעצמות הלגיון, שמא יהפך לקרדום בידי דוריו, לחתור נגד השלטון. דוריו החליט להרחיב את חוג פעילותו לשטחה של צרפת ושל וישי. הוא פתח במסע הסברה נמרץ, ובישר לכל מי שרק הסכים להקשיב, שבמתכונתו הנוכחית, הממסד של וישי אבד כל סיכוי לזכות באמונה של אירופה.
דוריו שנהנה מהסכמה שבשתיקה של ה SS , משירותי מודיעין של הצבא ושל אגף התעמולה, קרא בגלוי תגר על הממסד של וישי. הוא הציע רויזיה של הסכמי שביתת הנשק על בסיס של שותפות, את כניסתה של צרפת למלחמה גם נגד האנגלים והאמריקאים, ושימוש בפוטנציאל הצבאי הצרפתי בים התיכון. הפ.פ.ף עוד קווה להגשים את תקוותו
לשקם את מעמדה של צרפת, במחיר של התגייסות מלאה למאמץ המלחמתי הגרמני. הנחיתה האמריקאית בצפון אפריקה הנחיתה מכת מוות לניסיון ההשתלטות של דוריו, גם אם בפרהסיה, תומכיו עדיין השמיעו סיסמאות בזכות עלייתו לשלטון. היטלר, בהמרצת אבץ, שם קץ למאבק הכוחות הפנימי, לשביעת רצונם הברורה של אנשי וישי ושל המתחרה
הראשי שלו דיאט. אין ספק שהפ.פ.ף היה הפעיל ביתר בין כל המפלגות ששיתפו פעולה עם הצורר הנאצי. הוא נהנה מארגון שהתפרש על פני כל צרפת ומתרומות כספיות נכבדות מגורמים צרפתיים וזרים עתירי הון. תקופה מסוימת הגרמנים ממנו את פעילותו .ידוע על תקציב חודשי של ארבעה וחצי מליון פרנקים ב1943. הפ.פ.ף גם הוכיח רוח
מיליטנטית וב1944 עוד פעלו יחידות מיוחדות של המפלגה לצד הכוחות הנאצים. במקביל הוא דרש מאנשיו, גילויי נאמנות ראשונית למפלגה, ואסר עליהם קיום מגעים בלתי מאושרים עם כוחות הכיבוש. השנאה והפנטיות של הנאמנים שלו, התחזקו ככל שתקוות ניצחון של הגרמנים התמעטו. באותם השנים הפ.פ.ף ודוריו התמקד בפעילות נגד
הקומוניסטים, אבל לא פחות בעוצמה זהה נגד היהודים. אם לדבר על פשיסט ועל מפלגה פשיסטית בהקשר של צרפת, בתקופת הכיבוש, נראה שהפ.פ.ף של דוריו הצדיק את ההגדרה. דוריו, להבדיל מדיאט, לא ראה את עצמו כ"משתף פעולה". הוא הקפיד לשמור על מרחק מסוים מהכובש בשנה שאחרי המפולת, והדרדר סופית למחנה הנאצי בעקבות
המתקפה על רוסיה. הגרמנים שחקו אתו משחק של "כבדהו וחשדהו", הם חששו מפני שהם ראו בו המנהיג היחיד היכול לעורר מיסטיקה לאומית המסוגלת לאחד ולשקם את צרפת, כדברי אבץ. נדמה לי שאם ניתן לטעון שדוריו לא היה נטול חזון של צרפת התופסת מחדש את מקומה הטבעי בזירה הבין-לאומית, הרי בדרך למימוש חלומו
הוא בחר בקו של התרפסות וחיפוש אהדה של הכובש. דוריו מת ללא אשליות במאי 1945. הוא ידע והודה שהוא עשה הערכת מצב מוטעית. כבר ביולי 1944 הוא הצהיר "אני חושש שטעינו היינו צריכים להצטרף לגנרל גירו, אבל הרחקנו לכת מדי מכדי לחזור בנו. גרוע מזה מבחינתו, קבלת העול והמרות הנאצית, הרחיק אותו מדרכו
ואידיאולוגית, והסיטו אותו מהמלחמה הנכונה נגד הקומוניזם. אבל מסע נקמה מעצם הגדרתו נטול ממד לאומי. דוריו ייזכר אפוא, במישור המעשי, כמשתף פעולה אכזר ונטול מעצורים, ובמישור האידיאולוגי כאופורטוניסט פוליטי נטול חוט שדרה רעיוני.
ביבליוגרפיה
"L'Humanite"
A. Thibaudet, La republique des Professeurs, Grasset ed, Paris 1927.
Bard'eche M. , Lettre `a Francois Mauriac, "Defense de l' Occident", 1978.
Barr'es M. , Sciences et Doctrines du Nationalisme, f'elix Javen'ed, p. 45.
C. Maurras, De la Politique naturelle au nationalisme int'egral, p. 123, Lib Philos. `ed 1972.
Cahiers France - Allemagne, no 3, 04/1938.
De Gaulle C. , Letters, Notes et Carnets, Plon ed, Paris 1980.
Du Maistre J., Considerations sur la France, Slatkine `ed, Gene've 1980, p. 123.
E. BURKE, Reflexions sur la re'volution francaise, N.L.F `ed, Paris, 1912.
G Allardice J. , Doriot ou l'esprit du Fascisme en France, "Revue de l'Histoire" no97, 1975.
L. Pye, Les cultures Politiques, tome 3, Paris, P.U.F `ed, 1985.
La Chine Champ de bataille pour la suprematie mondiale, "Revue de Paris", 9/8/1937, p. 819.
La Rocque, Service Public, P. 113-114, Grasset `ed, Paris 1934.
Petain P. , Declaration a la presse americaine 22/8/1941.
Rene Raymond, Les Droites en France, Auber `ed, 1982.
Risques de guerre chances de paix, la "Tribune de Nations" 7/1/1937.
Rivarol, `ecrits Politiques et litteres, Grasset `ed, Paris', 1956.
See also:
Robert Soucy, French Fascism: The Second Wave, 1933-1939.
*Robert O. Paxton, "The Five Stages of Fascism," Journal of Modern History 70, 1 (March 1998): 1-23. *
*William D. Irvine, "Fascism in France and the Strange Case of the Croix de Feu," Journal of Modern History 63, 2 (June 1991).
*Zeev Sternhell, Neither Right Nor Left: Fascist Ideology in France.*
*Ren? Remond, The Right Wing in France from 1815 to De Gaulle.*
Philippe Burrin, La D?rive fasciste: Doriot, D?at Gergery, 1933-1945.
Ralph Schor, L'Opinion fran?aise et les ?trangers, 1919-1939.
*Robert Wohl, "French Fascism, Both Right and Left: Reflections on the Sternhell Controversy," Journal of Modern History 63, 1 (March 1991).*
Robert O. Paxton, French Peasant Fascism: Henry Dorg?res's Greenshifts and the Crises of French Agriculture, 1929-1939.
Kevin Passmore, From Liberalism to Fascism: The Right in a French Province, 1928-1939.
http://www.searchlightmagazine.com/stories/understandFascismMarch.htm
http://www.bartleby.com/65/do/Doriot-J.html
http://worldatwar.net/biography/d/doriot/
L. Pye, Les cultures Politiques, tome 3, Paris, P.U.F `ed, 1985.
E. BURKE, Reflexions sur la re'volution francaise, N.L.F `ed, Paris, 1912.
Du Maistre J., Considerations sur la France, Slatkine `ed, Gene've 1980, p. 123.
Rivarol, `ecrits Politiques et litteres, Grasset `ed, Paris', 1956.
Barr'es M. , Sciences et Doctrines du Nationalisme, f'elix Javen'ed, p. 45.
C. Maurras, De la Politique naturelle au nationalisme int'egral, p. 123, Lib Philos. `ed 1972.
Ibid., Mes idees Politiques, p. 275, fayard `ed, Paris 1968.
Ibid, P.345.
La Rocque, Service Public, P. 113-114, Grasset `ed, Paris 1934.
Rene Raymond, Les Droites en France, Auber `ed, 1982.
Ibid.
Bard'eche M. , Lettre `a Francois Mauriac, "Defense de l' Occident", 1978.
G Allardice J. , Doriot ou l'esprit du Fascisme en France, "Revue de l'Histoire" no97, 1975.
"La Liberte", 3/3/1938, p 2.
Ibid.
Ibid, 10/9/1938.
Ibid, 7/9/1938
La Chine Champ de bataille pour la suprematie mondiale, "Revue de Paris", 9/8/1937, p. 819.
Cahiers France - Allemagne, no 3, 04/1938.
A. Thibaudet, La republique des Professeurs, Grasset ed, Paris 1927.
"L'Humanite", 28/5/33, p.2.
Risques de guerre chances de paix, la "Tribune de Nations" 7/1/1937.
De Gaulle C. , Letters, Notes et Carnets, Plon ed, Paris 1980.
Petain P. , Declaration a la presse americaine 22/8/1941.
"Le Cri du Peuple" 26/5/1941.
1

תגים:

צרפת · היטלר · נאציזם · קומוניסטי

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "ז'ק דוריו-המנהיג שהחליף את עורו", סמינריון אודות "ז'ק דוריו-המנהיג שהחליף את עורו" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.