רוברט וולפול

תקציר העבודה:

רוברט וולפול
הקדמה hc1289
'אינני קדוש, או ספרטני, או רפורמטור' (1). זה היה ה'מוטו' של רוברט וולפול מי
שהיה שר אוצר בריטי ולמעשה ראש ממשלתה הראשון משל עשרים שנה בראשית
המאה השמונה עשרה. רוברט וולפול נולד למשפחה כפרית אמידה מנורפולק ב 26
לאוגוסט 1676. כבר אביו וסבו היו בעלי מעמד ציבורי מספיק כדי להבחר
לפרלמנט. אביו רוברט וולפול היה איש עסקים נמרץ וגם אדם משכיל. הוא היה
בין הראשונים שהשכילו לאמץ שיטות עיבוד קרקע 'מודרניות' שהגבירו ושיפרו את
היבולים וכתוצאה מכך יצר בסיס להתעשרות המשפחה. רוברט וולפול היה בן
שלישי למשפחה ולכן כנהוג באותה תקופה לא יועד לרשת את נחלאות אביו, אלא
קרוב לוודאי לשרת בכנסיה או באוניברסיטה. אלא שמות שני אחיו הבוגרים ואביו
עד הגיעו לגיל 24 'הקפיצו' אותו למעמד ראש המשפחה.
מחוז הבחירה הכפרי של וולפול היה מועט בוחרים וקולות רובם נשלטו על ידי חבר
הפרלמנט השני מהאזור. על פי הסכם בין אביו של וולפול לחבר הפרלמנט השני
'חולקו' בין השניים קולות הבוחרים ותחומי ההשפעה באזור. בינואר 1701 נבחר
רוברט וולפול כנציג Castle Rising לפרלמנט. באותה תקופה נשלט הפרלמנט על ידי
המפלגה הטורית, למרות זאת בחר וולפול להצטרף למפלגת האופוזיציה
הוויגית(2). ברבות הימים הסתברה זו כבחירה נבונה ביותר ואולם היא לא הייתה
מובנת מאליה, כפי שגם הצלחתו הפוליטית של וולפול לא היתה תוצר הכרחי של
מעמדו החברתי שכן אבותיו לא השתייכו לשועי הארץ.

1. J.H Plumb, England in the Eighteenth Century, 1714-1815, Penguin Books, 1964
2,. Dickinson H.T, Walpole and the Whig Supremacy, The English Universities Press, LtD, 1973
p.14

מקורות:

חלוקת הסמכויות, יותר נכון עירפול הסמכויות בין הרשות המבצעת למחוקקת - מפקחת הביך את בני הזמן כפי שהוא מביך את המתבונן המודרני. בני הזמן החלו להבין את עקרונות הפרדת הרשויות ואולם וולפול ושותפיו הבינו כי תפקוד המדינה מחייב שליטה של הרשות המבצעת. הסיבה לכך הינה כי גם משמעויות מושגי המפלגה, המחויבות
למשמעת סיעתית או למצע פוליטי היו בחיתוליהם. לכן הפרלמנט היה בדרך כלל ערב רב של דעות, 'אנרכיה' הנסחפת ברוח הנסיבות המשתנות. מובן שלא ניתן להסתמך על גוף כזה לניהול עניני היום יום של מדינה. יתר על כן חלק ניכר מחברי הפרלמנט, 'יושבי הספסלים האחוריים' (Backbenchers) לא היו תלויים בחסדי המלך או גדולי
המפלגה הוויגית, ולכן עמד בפני וולפול ההכרח המתמיד לייצר רוב להחלטות שרצה להעביר. שלטונו היה פועל יוצא של יכולת השכנוע או הטובות - שוחד שיכול היה להעניק ובזאת היתה גדולתו.
מרכז הרשות המבצעת היה החצר. למלך היה מבחר גדול של תפקידים, שמות חלק מהם בעלי משמעות אנכרוניסטית. נושאי תפקידים אלה היו אמורים לפעול הן בפרלמנט הן כחלק מהרשות המבצעת. בעיקר הם נהנו מאפשרויות רבות להגדלת הכנסותיהם ומיוקרה ציבורית רבה. אם היו שאפתנים היו תפקידים אלה עשויים להוות גם קרש קפיצה פוליטי.
וולפול ושותפיו למשרות הבחירות נהנו מחופש פעולה רב יחסית בשל זרותם של שני הג'ורג'ים הראשונים מבית הנובר, שכפי הנראה למרות רצונם העז להגביר את שלטונם האבסולוטי היו טפשים ובורים מכדי להצליח בזאת. לכן יכול היה וולפול להשתמש ב'מלאי' המשרות בחצר כדי לפצות את תומכיו או להעניש את יריביו. מלאי משרות זה
היווה את מקור כוחו מול מבקשי טובות ההנאה השונות שהיו תלויים בחצר. שלש המשרות הבחירות היו אלה של מזכירי המדינה, אחד ל'צפון' והשני ל'דרום', וראש האקסצ'קר (Chancellor of the Exchequer), תפקיד הדומה לשר האוצר בו החזיק וולפול. הצוות שעמד לרשותם היה קטן ביותר, ולכן נוהלו עניני המלוכה בעיקר הנהלת
החשבונות באיחור בלתי נסבל במונחי ימינו. מאידך מיעוט הידיים הבוחשות אפשר לנמרצים והמוכשרים להחזיק בכל מוסרות המדינה בידיהם. שלשת ה'מזכירים' בצוותא עם עוד כמה לורדים החלו להוות תחת שלטונם של ג'ורג' השני וולפול, מעין קבינט מצומצם. חברי הקבינט היו נפגשים בדרך כלל סביב שולחן אוכל לדון בעיניני הממלכה.
כאשר היו מחליטים בנושא כלשהו היה צורך לשכנע את המלך. בתחום זה התבלט כשרונו של וולפול, ולכן היה לבכיר שבין חברי הקבינט, 'ראש ממשלה' (Prime Minister) אם כי מושג זה שימש בדרך כלל לגנאי בפי אויביו. מידת ההשפעה אצל המלך היתה הגורם החשוב ביותר בבנין כוחו הפוליטי של וולפול. היות ושל השרים מונו על ידי המלך
ישירות (לכן הם מכונים מזכירים Secretaries), לא היתה לאיש מהם מחויבות כלפי וולפול. למעשה הם יכלו להיות באופוזיציה מתמדת כל עוד לא סילק אותם המלך מתפקידם.
כאמור, וולפול היה אמן השכנוע. בני זמנו, גם יריבים פוליטיים, החמיאו לו על יכולתו לראות את נקודות החולשה של יריבים ותומכים, ועל היותו אמן ההבנה במניעי אנוש. הוא ידע כיצד לעמוד בפני לחץ או לשכנע מהססים בלי להביא לאנטגוניזם, ונשאר עד סוף ימיו חביב ונוח לבריות. היתה לו הבנה מעמיקה של השיטה הפוליטית
ותחושה נכונה למניפולציה הדרושה בכל עת להשגת מטרותיו. הוא ידע לתמרן בין יריבים מושבעים, להשיג את מבוקשו מכולם בלי להתחייב לצד זה או אחר. הוא ידע לנצל את מעמדו כמתווך מוכשר בין החצר לפרלמנט כדי להשיג בשני המקומות את מבוקשו. הוא ידע לנצל את מגוון המשרות המלכותי כדי ליצר לעצמו גוף תומכים בפרלמנט,
ומאידך 'השיג' למלך ולמלכה קרוליין תקציבים נאים מהפרלמנט, כך שהפך עצמו לנכס בעיניהם. מאידך הוא היה גם אמן השימוש ב'פרוטקציה', בחלוקת משרות כפרס ונטילתן כעונש, ובשימוש בשוחד ככלי פוליטי.
בועת הים הדרומי
'בועת הים הדרומי' הוא השם שניתן למפולת המניות הראשונה באנגליה שהתרחשה בשנת 1720. הביטוי Bubble מתייחס באנגלית לדבר מרמה וגם לגוף אוויר נפוח העלול להתפוצץ בהרף עין. שתי המשמעויות נכונות בפרשה זו. זו היתה פרשה שערבה היסטריה המונית, שחיתות פוליטית וסערה ציבורית.
ששה חודשים בשנת 1720 היו 'שנת הבועה'. אלפי אנשים עסקו בספקולציות במניות של כמה חברות בועה שביקשו להפיק רווחים קלים ממנית ההשקעות. חברת הים הדרומי הוקמה ב 1711 וניתן לה רשיון בלעדי על על הסחר העתידי עם מושבות ספרד בעיקר בדרום אמריקה, סחר שאמור היה להתרחב ביותר אחרי סיום מלחמת הירושה הספרדית שאכן
הסתיימה בשנת 1713. בתמורה לזכיון נאה זה אמורה היתה החברה לשאת בחלק מנטל החוב הלאומי הבריטי שנותר כתוצאה מהמלחמה. ככל נושא באותה תקופה היתה להקמת החברה גם מטרה פוליטית. רוברט הארלי המדינאי האחראי להקמתה קיווה שתתחרה ב'Bank of England' שהוקם על ידי הוויגים. היות ותוצאות הסכמי השלום עם ספרד לא העניקו
לאנגליה מעמד עדיף בסחר עם ספרד שהיה עשוי להביא ליצירת רווחי עתק לחברת הים הדרומי, נותרה החברה כלי שמטרתו גיוס הון ספקולטיבי באופן חסר אבחנה, או שכדברי פלאמב תפקידה העיקרי של החברה היה ליטול חלק במאמץ לחזק את האשראי הציבורי.. ב 1718 שוב פרצה מלחמה בין אנגליה וספרד מה שהביא לחיסול כל תיקווה לרווח
לחברת הים הדרומי. ועדיין יכלו הספקולנטים לטעון כי בעתיד צפויים לחברה רווחי עתק. ב חודש אפריל 1720 'נטלה' החברה על עצמה את כל החוב הלאומי הבריטי. מנהלי החברה הזמינו מחזיקים בתעודות חוב ממשלתיות להמירן בשער מועדף במניות החברה שערכן לא פסק מלעלות. כדי לזרז את אישור המהלך בפרלמנט שוחדו כמה פוליטיקאים
ונשות חצר ביניהם סטנהופ וסנדרלנד יריביו הפוליטיים של וולפול בתוך המפלגה הוויגית. השוחד שולם בחבילות פיקטיביות של מניות, ועתה החל מרוץ מטורף להעלאת ערכן של מניות אלה בלא כל קשר להצלחת החברה תוך יצירת הרושם שמניות אלה עשויות רק להוסיף לערכן. ואכן רבים באנגליה ובהולנד התפתו לרכוש עוד ועוד ממניות חברת
הים הדרומי. במקביל להתלחה זו קמו חברות בועה נוספות שרובן 'התמחו' בפרויקטים שמעבר לים, חלקן אפילו לא טרחו לציין את מטרת גיוס ההון, בפועל נועדו כולן לנצל את קדחת ההשקעות. כדי לשמור על שמו הטוב של המפעל, הוחלט בלחץ מנהלי חברת הים הדרומי כי רק חברות שיזכו לצ'ארטר מלכותי יוכלו לעסוק בהפצת מניותיהן.
התוצאה היתה צמיחה מדהימה בערך מניות חברה זו. עתה החלה הצניחה הבלתי נמנעת. נוכח שמועות על מכירת מניות החלה בהלה. אלפי אנשים שרכשו מניות באשראי הפסידו את כל רכושם נוכח ירידה פנטסטית בערך המניות, שהגיעו למחיר של 1050 פאונד ביוני 1720 וצנחו שוב ל 135 בחודש ספטמבר. בלחץ ההמון נפתחה חקירה שגילתה שחיתות
נרחבת בניהול החברה, שהגיעה עד פקידים בכירים וחבריהם בחיים הפוליטיים. רוברט וולפול ששמו לא ניכרח בפרשה זו ואולי אף היה בין המזהירים מהספקולציה הנרחבת עלה לגדולה לאחר שפעל להשבת הבטחון הציבורי בחיי הכלכלה.
מזימת אטרביורי The Atterbury Plot
לפליאת אויביו נחלץ וולפול מ'הרע ההכרחי', ממשלת סטנהופ (Stanhope) וסנדרלנד (Sunderland) כאשר הוא ראש ממשלה זאת תוך שנתיים. שותפו לקואליציה זו היה גיסו טאונסנד (Townshend) הרקע המדיני לקואליציה וויגית מאונס זו, היה פיוס בין המלך ליורש העצר זאת מחשש למלחמה עם ספרד. המלחמה לא פרצה, והאיבה בין וולפול
וסנדרלנד פרצה החוצה, כאשר שני היריבים מתחרים על חסדי המלך. הצלחתו של וולפול נבעה הן מאסונו של סנדרלנד ומניצול מתוחכם של מזימה 'יעקוביטית' להשבת ג'יימס סטיוארט 'המתחזה' לשלטון תוך סילוק המלך ג'ורג'.
הצמד סטנהופ סנדרלנד החל להיחלש בעקבות התפוצצות בועת הים הדרומי. הלחץ הציבורי שלבש גם פנים אלימות הופנה כנגד המיניסטרים הבכירים, משך סתיו 1720 סערו ההמונים המרומים בווסטמינסטר. בראשית 1721 סטנהופ נפטר במהלך משפט בו הגן על עצמו. מעמדו הפוליטי של סנדרלנד נחלש, ואילו זה של טאונסנד וולפול הלך והתחזק.
וולפול ירש מקום של פוליטיקאי שהושעה כשר האוצר (Chancellor of the Exchequer). ביאושו ניסה סנדרלנד לגייס תמיכה טורית במאמציו להיפטר מוולפול וטאונסנד. הוא פנה לפרנסיס אטרביורי (Francis Atterbury) בישוף רוצ'סטר ומנהיג טורי במטרה לגייס תמיכה טורית במשפט ההדחה שנוהל נגדו בפרלמנט.
אטרביורי התכוון לנצל את מצוקת סנדרלנד כדי להחזיר את הטורים למרכז הבמה הפוליטית ובהמשך אולי אף להעלות לכס המלוכה את ג'יימס סטיוארט. ואולם לאחר זיכויו במשפט הפרלמנט סרב סנדרלנד לשלם במטבע המתבקש, וניסה לשחד את אטרביורי במישרה מפתה כדי לסלקו מהבמה. ביאושו פנה אטרביורי לג'יימס ותומכיו בצרפת ושכנעם
בצורך המוחלט לערוך הפיכה צבאית כדי לתפוס את השלטון באנגליה ולהכתיר את ג'יימס. מכאן החלה מסכת שלמה של הכנות להפיכה צבאית בהנהגת חלק מראשי הטורים באנגליה ובגלות.
לפתע נפטר סנדרלנד, ואטרביורי שחשש כי עיון בניירות הנפטר יחשוף את המזימה, קיבל רגליים קרות והחליט להפסיק את ההכנות להפיכה. אלא שהמועד לסגת כבר הוחמץ. מחד התעקשו מנהיגי ההפיכה המיועדת האחרים להמשיך בהכנות, מאידך וולפול, מתודרך על ידי סוכני מודיעין שחשפו את התכתובות המוצפנות בין אנגליה לצרפת החליט לא
לתת להזדמנות לחמוק מידיו. ראשית דאג לעורר חרדה עמוקה בלב המלך ומקורביו. משך חודשים ארוכים בראשית 1722 מלאה לונדון כוחות צבא שנועדו להגן על המלך מפני ההפיכה שוודאי היה שלא תתרחש. וולפול דאג לקיים מערכת נרחבת של תעמולה שהציגה את הקשר כתוכנית יעקוביטית מרחיקת לכת שנועדה לחסל את המלך ושריו במהלך
הבחירות הבאות לפרלמנט, ולהשיב לכתר את 'המתחזה' ובעיקר את ידידיו הקתולים השנואים. הוכחות נחרצות לקיום הקשר לא נמצאו אבל וולפול לא החמיץ כל הזדמנות להכות ביריביו. אחדים מהקושרים גלו אחד לפחות הוצא להורג באופן מחריד (לא במושגי התקופה), ואטרביורי עצמו גלה לצרפת שם נפטר ב 1730.
בני הזמן הכירו בכך כי נצחונו של וולפול על אטרביורי מסמן את ראשית היותו ראש ממשלה אמיתי. בהינף יד הצליח לחסל כמעט לחלוטין את המפלגה הטורית, להעלות לשלטון את המפלגה הוויגית כשהוא עצמו בראש. זה היה "הרגע המוצלח ביותר בחיי וולפול". מעמדו בעיני המלך הובטח, כך גם מעמדו כראש המפלגה הוויגית ,וראש ממשלה
נחוש ונחרץ.
מובן שחששו האמיתי מפני הטורים ושרידי יריבויות פוליטיות אפילו מהעבר הרחוק תרמו לאופן הנחרץ בו רדף את הטורים. אבל ברור שמניעיו האמיתיים היו קשורים בעתיד, לא בעבר. הוא הבין היטב את גודל הרווח הפוליטי שניתן לההשיג ממהלך זה. ניצול הפחד הציבורי מפני היעקוביטים היקנה לו את תשומת הלב של הציבור הפרלמנט
ובעיקר המלך משך חודשים ארוכים. נוכח הסכנה העצומה שחשף וולפול לשלטון שושלת הנובר לא נותרה בידי המלך ברירה אלא להתייחס אליו כאל מציל הכתר. חבריו למפלגה הוויגית ראו כיצד וולפול 'מספק את הסחורה'. מכאן יכולתו לתמרן את החצר הפרלמנט והמפלגה הוויגית כרצונו בשנים הבאות.
מדיניות החוץ
שלום אוטרכט הביא בשנת 1713 לסיום מלחמת הירושה הספרדית. צרפת נחלשה מאד במהלך המלחמה ואילו אנגליה יצאה ממנה מחוזקת ואף הרוויחה טריטוריות חדשות בצפון אמריקה בים התיכון ובגיברלטר כמו גם יתרונות מסחריים. וולפול שלא רצה לעסוק במדיניות חוץ האמין כי האינטרס הבריטי מחייב שלום באירופה, זאת כדי שניתן יהיה
לייצב את מצבה הכספי של הממלכה. היו לו סיבות נוספות. הוא ידע כי האינטרס האישי שלו תלוי ביכולתו להבטיח יציבות מבית בעיקר בכל הקשור לירושת בית הנובר. לשם כך היה עליו לפעול להפחתת החוב הלאומי הקיים ולהבטיח שלא יצמח מחדש כתוצאה ממלחמה או אפילו מצורך לקיים צבא גדול לצרכי כוננות.
בשנת 1717 הצליח סטנהופ לבסס בלוק בין אנגליה לצרפת שנועד בעיקר להבטיח את מעמד בית הנובר באנגליה ואת נחלותיו מפני התקפות השכנות אוסטריה ופרוסיה. הסכם זה היווה ניצחון למדיניות החוץ האגרסיבית של סטנהופ שלא היתה לרוחו של וולפול. וולפול לא גילה ענין רב במדיניות חוץ, הוא נטה בעיקר לראות את ההוצאות
הכרוכות בניהול מדיניות זו. אבל השלום עם צרפת היווה מצב נוח מבחינת אנגליה ולכן לא פגע בו גם אחרי שבלם את מדיניות החוץ האגרסיבית של סטנהופ.
באמצע שנות העשרים השתנתה הזירה הבין לאומית. בשנת 1725 נחתמה אמנת וינה הראשונה בין אוסטריה וספרד. האיחוד הזה סיכן את נחלותיה של אנגליה בים התיכון כמו גם את נחלות בית הנובר בגרמניה. גם צרפת התאוששה והחלה לנהל מדיניות חוץ בוטחת ומוצלחת יותר תחת הנהגת הקרדינל פלרי(Fleury). בשנת 1727 עלה למלוכה
באנגליה ג'ורג' השני שהיה נחרץ בדעתו להיות מעורב בעניני החוץ של אנגליה ובעיקר בכל הנוגע לנחלותיו בגרמניה. וולפול שתפקידו הרשמי לא עסק במדיניות חוץ נאלץ להקדיש מזמנו גם לשאלות אלה שכן עתה היה שר ראשי ומגן על מדיניות הממשלה בפרלמנט בכל תחומיה.
פלאמב ה'ביוגראף' של וולפול כתב כי סופה של הברית בין אנגליה לצרפת בא היות וולפול מצא עצמו מגן על שותפות שעסקה פחות ופחות בענינים הנוגעים לבריטניה ומאידך מעשיה סיפקו לאופוזיציה בפרלמנט תחמושת נגדו.
הסכם וינה הראשון היקנה לפיליפ החמישי מלך ספרד בעלת ברית רבת עוצמה ומכאן את האפשרות לפגוע בהשגיה של אנגליה ביחסיה עם ספרד, פרות מלחמת הירושה הספרדית. גיברלטר הושמה תחת מצור וההפרעות לסחר הבריטי בים התיכון רבו. בשנת 1727 נתפסה אוניה בריטית וציוותה הוחזק בשבי בנמל ספרדי. חזית שניה נפתחה נגד אנגליה
באמצעות תמיכת אוסטריה בתביעות שונות של שליטים בגרמניה, בעיקר פרוסיה, כנגד בית הנובר.
וולפול העדיף שלא להגיע לעימות גלוי עם ספרד, הוא חשש כי עימות כזה יתדרדר למלחמה כל אירופאית בין האיחוד ההנוברי לבלוק הווינאי. ואולם מדיניות זו נתקלה בקשיים גוברים. המלך החדש ג'ורג' השני לא היה נוח לוולפול כקודמו, וגם בפרלמנט הלך וגבר כוחם של תומכי מדיניות החוץ האגרסיבית. טעותו העיקרית של וולפול היתה
בהניחו את ההתמודדות עם המשבר לעמיתו הצרפתי פלרי. האחרון הסתייג גם הוא ממלחמה, אלא שיותר מכך לא רצה שצרפת תיגרר למלחמה בשל אינטרסים בריטיים, ולכן הורה לשליחיו בספרד להגיע לפשרה עם הספרדים. בכל זאת הצליח פלרי להביא בשנת 1728 לחתימת הסכם פרדו שהיה בו בכדי לספק חלק גדול מתביעות אנגליה כנגד ספרד.
למרות זאת נותרו רבים בפרלמנט שלא ראו תועלת בברית עם צרפת, ולמעשה גם המלך ג'ורג' השני, היה סבןר שיש לחפש דרכים אחרות להגיע לשלום אירופאי. המלך היה מעונין יותר בשימור נחלותיו בגרמניה 'הגישה הצפונית', ולשם כך פתח עוד בשנת 1727 בגישושים במטרה להגיע להסכם עם אוסטריה. גישושים אלה נכשלו משום שאוסטריה
העדיפה להתקשר לפרוסיה וסקסוניה. מאמצים נוספים להגיע להסדר משולש בין ספרד צרפת ואנגליה נכשלו, ובשנת 1729 מצא וולפול עצמו בפני שוקת שבורה במדיניות החוץ ופרלמנט גועש. וולפול גייס את כל תומכיו בפרלמנט, ובעזרת אופוזיציה מפולגת הצליח לשרוד תחת המתקפה הנוכחית.
באביב 1729 תמה הברית בין אוסטריה לספרד. מכאן ואילך החלה מעין התגוששות מדינית בין המעצמות הגדולות והקטנות. בסוף שנת 1729 נחתם הסכם סוויליה בין אנגליה וספרד, הסכם שכוון בעיקר כנגד אוסטריה.
גם הסכם זה לא מנע המשך המאבק על אופי מדיניות החוץ הבריטית. וולפול שלא התעניין ביותר בנושא זה מצא עצמו במחלוקת עם גיסו טאונסנד, בשיפוטו נתן אמון בשנים הראשונות לשלטונו. אופן גיוס התמיכה בין מדינות גרמניה הקטנות לחופי הים הבלטי היה באמצעות סובסידיות ששולמו לשליטיהן מכספי האוצר הבריטי, והטיפול בפרלמנט
הסרבן נפל בחלקו של וולפול שכן שותפיו לשלטון היו חברי בית הלורדים. וולפול נאלץ להתנגד לגיסו שהרבה להשתמש באמצעי מדיני זה, ומשך הזמן גלש המחלוקת לריב סמכויות אמיתי בין וולפול 'שר האוצר' לבין טאונסנד ולמעשה גם המלך ג'ורג' השני שהיה מעונין במדיניות חוץ פעילה כדי לשמר את נחלותיו בגרמניה והיה מעונין יותר
ביחסי הנובר עם פרוסיה רוסיה ושבדיה מאשר במסחר הבריטי. לאחר שמאמציהם של טאונסנד והמלך נכשלו וכמעט הובילו למלחמה בין פרוסיה להנובר - אנגליה החליט וולפול כי אין להותיר את מדיניות החוץ בידי השניים. בפרלמנט של 1730 וולפול מצא עצמו מחויב להגן נגד רצונו על מדיניות חוץ שעלויותיה יקרות, בפני אופוזיציה
מתגברת ומלוכדת, שלא ראתה בעין יפה הסכם עם ספרד לאחר שנות איבה רבות. התקפת האופוזיציה על מדיניות החוץ של וולפול התמקדה בענין הברית עם צרפת. נטען כי בניגוד להסכם השלום של אוטרכט בנו הצרפתים מחדש את נמל דנקירק באופן שהוא יכול לשמש אוניות מלחמה, כלומר לסכן את שליטת בריטניה במימי התעלה. באמצעות תרגילי
השהיה השיג וולפול מפלרי 'הוכחות' כנגד טענה זו ובקולות יושבי הספסלים האחוריים שהיו נאמניו עבר בשלום פרלמנט זה. ניצחון זה היווה גם את סיום הקרירה של טאונסנד אדריכל מדיניות החוץ האגרסיבית.
בעקבות נצחון פרלמנטרי זה הצליח וולפול לקדם כמה ממקורביו למשרות בכירות. ואולם מדיניות החוץ המסובכת המשיכה להטרידו. הסכנה של מלחמה יקרה באירופה המשיכה לרחף. אוסטריה סרבה לקבל את הדרישות שהופנו כלפיה בהסכם סוויליה וממשלת צרפת לא הרפתה את לחצה על אוסטריה. מצב ענינים זה טמן בחובו נזק רב לוולפול. כשלון
להגיע להסדר עם אוסטריה בדבר עניני גרמניה עלול היה להוביל למחויבות כספית בריטית גדולה בגרמניה, עניין מאוס מתמיד על חברי הפרלמנט, ונשק חד בידי האופוזיציה כנגד וולפול (שגם הוא לא אהב מדיניות חוץ בזבזנית כזו)
בהמשך 1730 נעשה נסיון נוסף להגיע להסדר עם אוסטריה. שוב התנהל מו"מ קשה. הפעם נפתחה הרעה מכיוון איטליה. דוכס פרמה נפטר ודון קרלוס מספרד היורש החוקי התכוון להשתלט על העיר. בחששם מפני התחזקות השפעת ספרד באיטליה מיהרו האוסטרים להשתלט על העיר. סירוב בריטי לדרישת ספרד להתנגד לאוסטריה גרם לקץ הסכם סוויליה.
עתה הצליח וולפול לשכנע את המלך ג'ורג' השני לדחות כמה מתביעותיו בגרמניה, ובאפריל 1731 נחתם הסכם וינה השני בין אנגליה לאוסטריה. התוצאה הטבעית ממהלך זה היתה סיום דה פקטו של הברית בין אנגליה לצרפת, למעשה כמעט פרצה בין השתיים מלחמה והתקרבות בין צרפת לספרד.
מבחינת וולפול היתה הברית עם אוסטריה קש הצלה, שכן הוא נחלץ ממפלה בפרלמנט. ואולם היות וברית זו גוועה בתוך שנתיים נמצאה בריטניה מבודדת במדיניות החוץ שלה עד סוף עידן וולפול.
משבר הבלו The Excise Crises
לאחר שלורד טאונסנד פרש ב 1730 נותר וולפול ללא אופוזיציה רצינית ובעיקר ללא יריבים בחצר המלך. ניצחון בבחירות הצפויות ב 1734 נראה מונח בכיסו. משך עשרים שנותיו כבכיר המדינאים באנגליה עסק וולפול בעיקר בעניני כלכלה. למרות שלא ניתן לראות בו מחדש גדול או רפורמטור מצטיין, הוא הצליח לקיים מדיניות בהירה
ועקבית במטרה להגביר את התעסוקה והפריחה מבית ולשפר את המאזן המסחרי של בריטניה מול יריבותיה באירופה. עניני המימון הציבורי היו לתחום בו שלט ללא מיצרים. גישתו היתה מעיקרה פרגמטית, את הדגש שם על הפשוט וניתן להשגה יותר מאשר על אמצעים מלאי דמיון. מפתיע ביותר שדווקא הוא ניסה ליישם מדיניות פיסקלית שאיימה על
יציבות הכלכלה ומעמדו הפוליטי.
הנושא העיקרי שהעסיק את וולפול היה מימון הוצאות הממלכה ושאלות המיסוי, שני צדי אותה מטבע. מקור ההכנסה העיקרי של המדינה במאה השמונה עשרה ומשך מאות רבות לפניה היה מיסוי הקרקעות. וולפול ניסה באופן מיוחד להקל את נטל המיסוי הזה כדי לפייס את חברי הפרלמנט הזוטרים שהיו ברובם בעלי קרקעות. סקטור זה ראה משך
שנים רבות בטורים את מגיניו ומטרתו של וולפול היתה להביאם לזנוח את התנגדותם לירושת בית הנובר ולעליונות הוויגית שנלוותה אליה. לשם כך התאמץ להוריד את מסי הקרקע למינימום בכל עת שהדבר התאפשר. בשנים מסוימות ירד המס לכדי שילינג אחד לפאונד, ואף בשנים בהם עלו ההוצאות, בדרך כלל כתוצאה מסכנת מלחמה, וולפול
הצליח למנוע מעורבות בריטית במלחמה יבשתית עד סוף הקרירה הפוליטית שלו, לא עלה המס מעבר לארבעה שילינג לפאונד.
ירידת ההכנסות מהאדמה פגעה גם ביכולת להפריש כספים ל'קרן השוקעת' שהכנסותיה נועדו לממן את הרבית על החוב הלאומי, ומובן שהיה צורך לכסות את ההפרשים. בימי וולפול התרחב מאד סחרה של אנגליה. מכך נהנו סוחרים בעלי אוניות ואפילו בני המעמדות הנמוכים שנשכרו מעליית הביקוש לכוח אדם. הטלת מכסים על יבוא ויצוא היתה
מסוכנת היות ומכס היווה תמיד תמריץ להברחה ובמאה השמונה עשר יכולת הפיקוח על חופים ונמלים היתה ירודה. כדי לכסות את הפרשי ההכנסות הורחב המיסוי העקיף. בעיקר בולטו בנושא זה מסי הבלו, על מאלט ובירה. הרעיון העומד אחרי מיסוי מסוג זה היה בעל הגיון כפול. כל סחורה שמוטל עליה תשלום בלו עברה דרך מחסני ערובה. כדי
שלא לפגוע ביצוא סחורות מאנגליה, סחורה שיצאה את מחסני הערובה לנמלים היתה פטורה מיתר מס. סחורה שהועברה לצריכה פנימית חויבה במלוא הבלו. צבא שלם של פקחים בעל סמכויות נרחבות היה אחראי לכך שבשווקים תמצא סחורה הנושאת עליה את תווית מחסני הערובה, משמע סחורה שהגיעה לאנגליה כחוק (לא הוברחה) ושולם עליה מס.
ב 1732 הוטל מחדש מיסוי על המלח נוכח התנגדות נמרצת בפרלמנט, וולפול החליט כי יטיל מס בלו על יין וטבק מיובאים. צריכת מוצרים אלה שהיו פעם מוצרי מותרות הלכה והתרחבה, כך שלפי חישובי אנשי האוצר היו ההכנסות מהמסים החדשים עשויות לכסות על אובדן ההכנסות ממסי הקרקע. בסתיו 1732 נודעה לאופוזיציה הכוונה להטיל את
הבלו. מיד נפתח מסע נרחב (בקנה מידה של אותם ימים) לגיבוש דעת קהל נגד המיסוי החדש. טענת האופוזיציה היתה כפולה. ראשית נטען כי מיסוי היין והטבק הם רק מסווה לתוכנית עתידית להטיל בלו על כל הצריכה בתוך אנגליה. יתר על כן נטען כי הפיקוח על גביית המסים ניתן בידי 'צבא פקחים' אכזריים בעלי סמכויות בלתי מוגבלות
לפגוע בזכויות הפרט של כל הנתינים. על שטפון התעמולה עשוי היה וולפול להתגבר. ואולם המשבר קיבל אופי פוליטי גורמי הכלכלה שעלולים היו להפגע ביותר מהמיסוי החדש חברו לגורמי האופוזיציה בפרלמנט. המחאה לבשה אופי 'עתיק יומין'. במהלך של 'דמוקרטיה ישירה' פנו המצביעים אל נצידיהם בפרלמנט באיום מפורש כי מי מהם
שיצביע בעד המיסוי יסולק מכסאו בפרלמנט בבחירות של 1734.
בפרלמנט של 1733 היה וולפול נתון למתקפת אופוזיציה עוד טרם הגיש את הצעת החוק למיסוי החדש. בחודש מרס 1733 הניח וולפול את חוקי המיסוי לפני הפרלמנט. בשלב זה עוד הצליח לגייס רוב, אם כי מצומק מהרגיל.
הכינוס הבא של הפרלמנט היה באפריל. האופוזיציה המשיכה בהפעלת לחץ פוליטי . נרמז כי המלך עצמו אינו יכול לתמוך במיסוי החדש, ובינתיים נודע כי ה'סיטי' של לונדון, דהיינו גדולוי הסוחרים והבנקאים, מתכוונים להגיש לפרלמנט עצומה כנגד הטלת המס. וולפול חשש מתבוסה, וכדי להמנע מהסיכון להיות מובס בהצבעה החליט בתשעה
באפריל בעצה אחת עם המלך ג'ורג' השני, לבטל את הצעתו להטלת מסי הבלו. הוא הבין כי נושא זה גרם לאובדן האימון הפרלמנטרי בממשלתו וב11 לאפריל משך את הצעת החוק באופן רשמי.
בשלב זה לא איבד עדיין וולפול את מעמדו האישי. כאשר יצא את בנין הפרלמנט הותקף על ידי אספסוף בחוץ. כהרגלו ידע לנצל מצבים מסוג זה לתועלתו שכן הסתבר שמנהיגי האופוזיציה איבדו את השליטה בהמון שהם עצמם התסיסו. למחרת התקיימה בפרלמנט הצבעה בענין ההתנהגות האלימה וולפול זכה לתמיכה כמעט מקיר לקיר. את מתנגדיו
מבין המיניסטרים פיטר וולפול ובכך הוכח לעין כל כי תמיכת המלך והמלכה נתונה לו. לכאורה ניצל וולפול בעור שיניו בעודו שומר לעצמו את כלי השלטון עליהם היה אמון.
אלא שהסערה לא שככה. בחירות באנגליה של המאה ה 18 היו בדרך כלל ענין משפחתי לוקאלי. ההחלטות בדבר מועמדים ואופני הצבעה נקבעו בחוגים מצומצמים בלי קשר לנושאים בעלי אופי ממלכתי. אולם בחירות 1734 נסבו סביב שאלת מס הבלו והאיש רוברט וולפול. בתעמולת הבחירות הוצג וולפול כסכנה לחרות, שמסי הבלו וצבא הפקחים
מהווים את כלי נשקו. וולפול לחם באמצעות הקופה הציבורית ואפילו שרותי הדואר. הוא הצליח לשמור על הרוב בבחירות ואולם רוב חברי הפרלמנט מהמחוזות מרובי האוכלוסין היו ממתנגדיו, רבים מתומכיו הובסו, במלים אחרות אבד לו הרוב בקרב ציבור הבוחרים. וולפול עצמו לא סולק מתפקידו שכן רק המלך עשוי היה למנות ולפטר שרים.
אבל זו היתה ראשית הסוף.
עצמת הזעם הציבורי שעוררה תוכנית הבלו נדמית כשגיאה פטאלית מצידו של פוליטיקאי שנון כוולפול. למעשה לא היתה במיסוי זה סטיה מתוכניתו הגדולה של וולפול לשינוי אופי המיסוי באנגליה, ביטול מסי הקרקעות תוך המשכת התשלום עבור החוב הלאומי מפרות מיסוי עקיף. ואולם הסתבר כי דעת הקהל חזקה יותר מרוברט וולפול. גם אם
לא איבד את תפקידו מיד, אחיזתו בשלטון נחלשה.
התקשורת והפוליטיקה
שאלת היחסים בין וולפול לתקשורת בזמנו נקשרת ליחס הציבור אליו, בעיקר לאופוזיציה. למרות ואולי דווקא, בשל הצלחת וולפול במילוי משימותיו, הסדר המשברים הכספיים, השלום המתמשך, ההשלמה עם השלטון ההנוברי, ההגמוניה הוויגית ועוד הוא 'זכה' לקיתונות של ביקורת מטובי העטים של זמנו בעיתונות הפורחת וגם בספרות, על
הבמה ובאומנות הרחוב. בין תוקפיו היו המוכשרים שבכותבי התקופה בהם פילדינג וסוויפט. הבולטים בעיתוני האופוזיציה The Craftsman, London Journal, London Evening Post תקפו אותו ללא הרף ובדרך כלל לא בהגינות. אליהם הצטרפו עיתונים פרובינציאליים רבים.
נקודות התורפה הציבוריות של וולפול היו בשיטת ה'פרוטקציה' שאפשרה את הצלחותיו בפרלמנט ובחצר. כזכור למרות ה'אוליגרכיה הוויגית', היה וולפול מיניסטר מטעם המלך, ולא היתה לו תמיכה של מפלגה מלוכדת כמקובל היום. במצב ענינים זה יצר וולפול 'מפלגה' שלישית, זו של החצר ומשרד האוצר, מפלגה שחבריה מעולם לא עמדו
לבחירות, ולכאורה היו חסינים מכל ביקורת. הבטחת הרוב הפרלמנטרי כדי להעביר החלטות שונות בעיקר בעניני מיסוי ותקציב, היתה מאמץ נמשך. במאמציו לרכז בידיו את כל המושכות לא היסס וולפול לשחד כל מי שעשוי היה לתרום להצלחתו, החל בפילגשי המלך, עבור בחברי פרלמנט, נושאי תפקידים ציבוריים וכלה בציבור הבוחרים.
מקורביו לשלטון לא היססו לנהוג באופן דומה. שערוריות על רקע שחיתות בדרגים הגבוהים פרצו חדשות לבקרים, וגילוין שימש חומר מצויין לעיתונות הפורחת. האופוזיציה ראתה בשיטה של וולפול ביטוי לצדדים השליליים ביותר של התמורה החברתית והכלכלית שבישרו ימי שלטונו. לדעתם הכסף החליף את כל המידות הטובות זאת בניצוחו של
וולפול, ובאמצעות התקשורת של התקופה הם פנו בעיקר אל 'האנשים הישרים'.
גם וולפול ותומכיו לא זלזלו בכוחה של המילה הכתובה במלחמת התעמולה המתמשכת. הם הגנו כל מדיניותם באמצעות עיתונים נאמנים לממשלה כמו ה Free Briton וה Daily Courant ולעתים באמצעות פמפלטים שחולקו באלפיהם חינם לאנשים בעלי השפעה.
לעיתונות הפורחת היה תפקיד גם במדיניות החוץ של הממלכה. לכאורה היה תחום זה נתון בלעדית בידי המלך, ואולם משום הצורך להשיג את אישור הפרלמנט לתקציבים שונים, רבו הדיונים בפרלמנט בנושאי חוץ. לוולפול היה אינטרס לשמור לעצמו את מירב האינפורמציה בעיניני חוץ. ואולם לעיתונים היו מקורות אינפורמציה באירופה
ובשגרירויות זרות בלונדון, ועיתוני האופוזיציה לא היססו להשתמש באינפורמציה שהושגה ממקורות אלה כדי להביך את וולפול.
כאשר הרגיש וולפול שהעיתונות מזיקה לו יותר מהרגיל לא היסס 'להסיר את הכפפות' השתמש בבתי המשפט ובשרותי הדואר כדי לפגוע בחופש העיתונות או לכל הפחות באפשרויות התפוצה. יחד עם זאת ניתן לומר כי העיתונות הספרות והבמה הבריטיות בראשית המאה היו תוקפניות וכנראה גם אפקטיביות בחיים הפוליטיים במידה המזכירה תקופות
מאוחרות בהרבה.
נפילתו של וולפול
למרות המפלה שספג בפרשת מסי הבלו, נותרה בינתיים עוצמתו הפוליטית של וולפול על כנה. המלך והמלכה המשיכו לתמוך בו, המיניסטרים האחרים שמרו על נאמנות, האוצר ומקורות טובות ההנאה עמדו עדיין לרשותו. עד 1737 המשיכה האופוזיציה להמתין לשגיאה נוספת שיבצע. משך השנים הצטברו מקרים שגרעו מהתמיכה לה הורגל בפרלמנט.
הבולט בהם היה הסכסוך בין המלך ג'ורג' השני לבנו פרדריק יורש העצר. האופוזיציה הצליחה להביא את וולפול למצב לא נוח של הכרעה בין האב לבנו, שהגיע לידי כך שיורש העצר חבר לאופוזיציה, וחוגי האופוזיציה טענו כי וולפול אחראי למשבר.
בשנת 1737 מתה המלכה קרוליין מאנסבאך שהייתה בת ברית נאמנה לוולפול משך שנים רבות. הצרה האמיתית פרצה ב 1739. משך כמה שנים היו חיכוכים בין סוחרים אנגלים לספרד. וולפול ניסה לשמור סכסוך זה על אש קטנה על פי מדיניותו שלא להסתבך במלחמה. אלא שלחץ האופוזיציה הלוחמנית גבר, יותר ויותר אנגלים החלו לראות את עתיד
הממלכה קשור בניהול מדיניות חוץ וסחר אגרסיבית. הצטרפו אליו גם קולגות מהקבינט, הבולט בהם ניוקסל (Newcastle). באוקטובר 1739 נאלץ וולפול להכריז מלחמה על ספרד. המלחמה נוהלה בכישרון מועט ביותר, אלא ששוב עמדו לוולפול המחלוקות בין חברי האופוזיציה וכל נסיונותיהם להדיחו על ידי פעולה פרלמנטארית כשלו. בבחירות
שהתקיימו ב 1741 על רקע מלחמה כושלת הצטמצם מאד הרוב הפרלמנטארי ממנו נהנה וולפול. משך שנה נוספת הוא הצליח עוד לתמרן כנגד אי אמון רוב החברים, עד שבפברואר 1742 התפטר רוברט וולפול מכל תפקידיו ופרש לבית הלורדים.
הוא נפטר בשנת 1745.
ביבליוגרפיה
1. Dickinson H.T, Walpole and the Whig Supremacy, The EnUniversities Press, LtD, 1973
2. Langford ,Paul The excise Crisis. Cambridge UK Clarendon Press, 1975
3. Plumb, J.H, England in the Eighteenth Century, 1714-1815, Penguin Books, 1964
4. Plumb, J.H, Sir Robert Walpole, the making of a statesman, London The Cresset Press, 1956 vol 1,2
5. Trevelyan G.M, History of England, Longman, 1973
J.H Plumb, England in the Eighteenth Century, 1714-1815, Penguin Books, 1964
Dickinson H.T, Walpole and the Whig Supremacy, The English Universities Press, LtD, 1973,
p.14
Dickinosn, op.cit p. 16
Trevelyan G.M, History of England, Longman, 1973, p 535
Trevelyan, op.cit p.538
Trevelyan, op.cit p.540
Trevelyan, op. cit p.548
Trevelyan, op. cit pp.553-554
Trevelyan, op.cit p. 563
Dickinson, op.cit p. 17
Trevelyan, op.cit p. 604
Plumb, op.cit, pp 52-55
Plumb , op.cit p. 56
Plumb , op.cit p. 64
Dickinson, p. 67
Plumb, op.cit pp 47-51
Dickinson, op.cit pp. 67-69
Plumb, J.H, Sir Robert Walpole, the making of a statesman, London The Cresset Press, 1956
p. 295
Plumb, op.cit p.300
Trevelyan op.cit .p.631
Dickinson, op.cit p.158
Plumb, J.H, Sir Robert Walpole, the making of a statesman, London The Cresset Press, 1956 vol 2,
pp. 45-49
Dickinson, op.cit p. 120
ckinson, op.cit p. 117
Dickinson, op.cit, p.122
Dickinson, op.cit, p.119
Dickinson, op.cit p. 101
Dickinson, op.cit pp 94-96
Dickinson, op.cit p. 96
Langford ,Paul The excise Crisis. Cambridge UK Clarendon Press, 1975 p. 149
Langford, op.cit p.168
Dickinson, op.cit pp. 140-152
Dickinson, op.cit pp. 114-115
Dickinson, op.cit p. 155
Dickinson, op.cit p. 176
Dickinson op.cit pp 180-186

תגים:

פוליטיקה · כלכלה · בריטניה · אנגליה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "רוברט וולפול", סמינריון אודות "רוברט וולפול" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.