משפטו של קולונל רודולף אבל

תקציר העבודה:

במהלך 1957 הועמד לדין בבית המשפט המחוזי של מזרח ניו-יורק אחד, שענה לשם קולונל רודולף אבל (Rudulph Abel). הלה הוכרז כסוכן הריגול החשוב ביותר של ברה"מ, שהופיע מאז ומתמיד בארצות הברית, ואשר נודע גם כ"רב מרגלים". אכן, כתב האישום עצמו השתרע על פני שנים-עשרה דפים, וכלל שלושה סעיפי אישום עיקריים:
האחד, קשירת קשר כדי להעביר לברה"מ ידיעות צבאיות וידיעות הנוגעות, בעיקר, לאנרגיה אטומית.
האחר, ביצוע קשר על מנת לאסוף ידיעות מהסוג שתואר לעיל.
לבסוף, חדירה בלתי-חוקית לתחומי ארה"ב, ושהייה בארץ זו כנתין זר מבלי להירשם במשרד החוץ.

כמו כן, התייחס כתב האישום לדרכי הפעולה של אבל: גיוס אישים המשרתים בכוחות הביטחון של ארה"ב כסוכנים סובייטים; העברת ידיעות לברה"מ באמצעות מכשירי קשר מתוחכמים והדרכים אותן אימץ על מנת להסתיר ידיעות אלה מעיני כל. תמורת כל אלה, הודגש, קיבל אבל סכום כסף מברה"מ, אשר הופקד בחשבונות שונים - חלקים ממנו נהג אבל להסתיר.1
אל אבל עצמו, לפחות על-פי כתב האישום, חברו ארבעה קושרים נוספים: ריינו הייהנאן, מיכאל סבירין, ויטאלי פבלוב ואלכסנדר קורטוקוב; כולם - "אנשים בעלי-חשיבות מסוימת" - שבו לברה"מ (פרט לריינו הייהנאן), ויחדיו - כנראה גם בעזרתם של אישים אחרים, שלא היו ידועים לתביעה - בקשו להעביר ידיעות הנוגעות לכוחות הביטחון האמריקאי ולתוכנית פיתוח האנרגיה האטומית.2
אבל, ככל הידוע, נעצר ביוני 1957, עת שהה בחדרו במלון "להאתם" שבמנהאטן. בחדרו הקטן במלון, כמו גם באולפן הצילום שלו בברוקלין, נמצאו, על-פי עדויות סוכני רשת הביון האמריקני, הFBI - (להלן: אף.בי.איי), ציוד ריגול, שכלל, בין היתר, רדיו של גלים קצרים, לוח מועדי קליטה, ברגים, חפתי שרוולים, מהדקי עניבה וכלים דומים בהם חללים קטנים, שלדעת סוכני האף.בי.אי שמשו להטמנת מיקרופילם וידעות סודיות אחרות; כן הוזכרו ספר צופן של ידיעות מוצפנות (אין פירוט כלשהו לגבי אופי הידיעות שנמצאו - ראה להלן), ציוד צילום למיקרופילם ומפות מסומנות של אזורי הגנה חשובים בארה"ב. עוד נטען, כי בידי האף.בי.אי הודעה מלאה של אחד מהאנשים, ששתפו פעולה עם אבל (קריאה שטחית בכתב האישום הסגירה את הבוגד; קרי ריינו היינאן).3
על פניו, נראה, כי יש כאן מקרה קלאסי של ריגול ובגידה; עם זאת ככל שהפרשה נתגוללה, נתגלו תמיהות ואי-בהירויות רבות לגבי אופיה, משמעותה וחשיבותה של הפרשה כולה.

כיצד, אם כן, ניתן להפריד מתיאוריות אלה את האמת? מדוע, אין רשויות הביון האמריקאיות מוכנות לפרט ביתר דיוק נושא זה? מה עומד מאחורי החשאיות והאי הבהירות סביב לכידתו של אבל?
השאלות והתהיות הרבות שהוצגו לעיל מטילות צל על הגרסה הרשמית של הממשלה בדבר פרשת אבל. אכן, הנסתר רב על הנגלה, ואין בידינו די ראיות לענות על כל התהיות והשאלות שהצובו לעיל. עם זאת, נראה, כי קיימות לפחות שתי תיזות עיקריות, שיש בידן להסביר את הסתירות הרבות ואי הבהירות, שנתגלו בעובדות השונות הנוגעת לפרשה.
מן הראוי להסביר במקצת על המקורות ההיסטורים לעבודה זו: בלתי-אפשרי היה להשיג את פרוטוקול המשפט; כן, לא ניתן היה למצוא, באופן טבעי, מסמכים סובייטים, שהזכירו את הפרשה. לפיכך, בדיקת נושא זה נעשתה תוך שימוש מירבי בחומר משני אמריקאי - ספרות מחקר וזכרונות - עובדה; עובדה הגורעת, כמובן, בעבודה הנוכחית, ומשאירה את מסקנות העובדה בגדר ספקולציה בלבד - מרבית המידע הגלוי בפרשה הינו מוגבל ומסולף במידה רבה.

תוכן העניינים:
מבוא: פרשת אבל - מחדל מודיעיני או תעמולה אמריקאית? השאלות המרכזיות
פרק ראשון: הרקע ההיסטורי - "המלחמה הקרה"
פרק שני: קווים לדמותו של אבל - מי אתה רודולף אבל?
פרק שלישי: ריינו הייהאנן דיוקנו של בוגד?
פרק רביעי: המשפט
פרק חמישי: סוף דבר - פרשת פרנסיס גארי פאורס וההשלכות הבינלאומיות
סיכום
הערות

מקורות:

עניבה בעלת פסים אדומים ומעשן מקטרת... יש בסיפורו מנימת הגלימה והפיגיון של סרט הוליבידי.52 למעשה, הייהאנן היה רחוק מדמות זו, ונתגלה, כאמור לעיל, כאיש אפור, בינוני, רודף בצע וחלש. המיתוס במקרה זה, אם כן, לא תאם את המציאות.
פרק רביעי: המשפט
א. מערכת המשפט האמריקאיית -- קווים כלליים
מהלך המשפט של אבל; דברי העדים; תפקוד עורך דינו של אבל; פעילות השופט במהלך הדיון המשפטי; ובמיוחד פסק הדין השנוי במחלוקת מערערים גם הם האמינות של פרשת אבל, ומססים את ההנחה, כי מאחורי הפרשה כולה עמדו גורמים אינטרסנטים, וכי רב הנסתר על הגלוי. על מנת שנבחן ביתר הצלחה את מהלכי המשפט נבחן את מאפייני מערכת
המשפט האמריקאית. בקצרה, בית המשפט, ככלל, הוא מוסד שמרני בעלת גישה מיושנת ואף גרוע מכך: בנושאים השנויים במחלוקת חריפה בקרב האומה האמריקנית משתקפת מחלוקת זו גם בבית המשפט. במילים אחרות, למרות עקרון הפרדת הרשויות טמונים במערכת המשפט זרעי הרס ואי-צדק, העלולים לצאת לפרקים, במיוחד בשעות מחלוקות ציבוריות
ואוירה אידיאולוגית קיצונית. בכך, אין בית המשפט מתיימר להיות מעל האומה בה הוא פועל; אלא משקף את הלכי הציבור ועלול להוליד בהחלטותיו לאי-צדק ולפגוע בזכויות הפרט. צדדים אלה הופיעו בחומרתן בתקופת "האימה האדומה". ראיה לכך, בתי הדין קשורים -- הן בקיומם והן בתפקודם -- בממסד האמריקאי ובמנהיגיו. כן, בראש
ובראשונה נשלטים בתי הדין על-ידי קבוצת אנשים קטנה. אף יותר מכך, אין אנשים אלה נבחרים, אלא מתמנים לכל ימי חייהם. כך קורה שבבית המשפט יושבים לא פעם שופטים ותיקים מאוד, שמונו בשעתם לא רק על-ידי ממשל אחר, כי אם גם בתקופה אחרת ובאווירה אידיאולוגית שונה לחלוטין. במילים אחרות, שופטי ארה"ב משקפים עמדות
אידיאולוגיות שונות, ולאו דווקא כאלה המתאימות לקונסנסוס בזמן שבו הם פועלים. לא פחות חשוב, בבתי הדין האחרים נמסרת ההכרעה בידי חבר מושבעים, המשקפים, פחות או יותר, את החתך החברתי האמריקאי. אנשים אלה, על-פי רוב, אינם מכירים כבורין את החוק, ומושפעים באופן מכריע מאוירה ציבורית-אידיאולוגית השוררת באותה עת
מחוץ לבית המשפט; קרי במדינה עצמה ובתקשורת.53
זאת ועוד: במהלך תקופות שונות בהיסטוריה האמריקנית היתה מערכת המשפט שותפה לפגיעה בזכויות הפרט, ולמעשה עוול נגד אנשים. ראיה לכך, עוד אחרי מלחמת העולם הראשונה ניהל שר המשפטים הפדרלי מסע הפחדה רעשני, ושילח את הבולשת הפדרלית למצוד על "אדומים", מצוד שנערך ברובו תוך כדי הפרה של החסינות החוקתית מפני חיפוש
ומעצר שרירותים ( כך, ביום אחד, ב1- בינואר, 1920 נעצרו ברחבי ארה"ב כששת-אלפים חשודים בחתרנות רעיונית. חמש-מאות חמישים ושישה מהם, שנמצאו אשמים בקומוניזם, והיו נתינים זרים, גורשו מהארץ).54
לעניינינו, מקרה מעניין, שהבליט, כי בעייתות שונות מערכת המשפט לא עמדה חוצץ בין דעת הקהל לבין תפקידה לשמור על זכויות הפרט והצדק, היה משפט הרוזנברגים -- סערה משפטית-אידיאולוגית שטלטלה את דעת הקהל בעולם כולו. בקיצור, שני העבריינים הפעם היו זוג נשוי, שנתפסו בעיני החברה האמריקאית על רקע המלחמה הקרה כסמל
העילאי של הרשע האנטי-פטריוטי והלא אמריקאי. השניים הואשמו והורשעו במסירת סודות אטומים למרגלים סובייטיים, והם הוצאו להורג בכיסא חשמלי ביוני 1953. רבים העריכו, כי נעשה להם עיוות דין רציני; אך פסק הדין שמצאם אשמים חשוב פחות מגזר הדין שחרץ גורלם למוות. "במשפט זה, כמו גם במשפט סקו-ונזטי עלה ריח חריף של
קורבן פולחני על מזבח הפטריוטיזם הקנאי וחסר-הדעה. חטאם הגדול, עליו שלמו בחייהם, לא היה מעשה הריגול; אלא היה שלמותם עם עצמם, נאמנותם לתפיסת עולמם ודבקותם העיקשת בתומתם ובהכרזת חפותם מכל עוון".55
אין הכוונה לומר, כי בכל מקרה מערכת המשפט האמריקאית היא מעוות ומושפעת מדעת הקהל; אלא שמערכת זו לא היתה חסינה תמיד ללינץ ציבורי נגד אנשים שיצאו חוצץ נגד הקונסנסוס, והפרו את תפיסת עולמם ושלוותם של האמריקאים. האם, איפוא, פרשת אבל היתה חלק מאוירת הלינץ המשפטית אות עת?
ב. מחדל משפטי או תרגיל פוליטי?56
אבל, כאמור נעצר במלון במנהטן, "לאתהם", והוא נעלם למשך חמישה ימים; אז הופיע שוב בטקסט; שם נחקר במחנה עקורים, כפי שנמסר על-ידי אנשי הFBI- ושירותי ההגירה (עם זאת ייתכן, כי בתקופה זו נטלו סוכני הסי.אי.אי את הטיפול בפרשה). בחקירה, כך הועלה מכתב האישום, הודה אבל רק באשמת כניסה בלתי-חוקית לארה"ב, וכפר
ביתר סעיפי האישום.
המשפט עצמו החל ביום שני ה14- באוקטובר, 1957 -- תיק פלילי מספר 45094, ממשלת ארה"ב נגד רודולף איבנוביץ אבל בבית המשפט המחוזי של מזרח ניו-יורק. את תפקיד השופט מילא מורטימר ו. בירס -- כבן שמונים, שמרן, חמור סבר, קפדן עד מאוד וקשוח, איש האסכולה הישנה ושומר מהימן של האידאלים הישנים של אמריקה המסורתית.
כתובע במשפט זה שימש וויליאם פ. טומפקינס -- בעבר תובע צבאי במשפטיהם של פושעי מלחמה בסינגפור לאחר מלחמת העולם השניה -- וכסנגור, כאמור, ג'ימס ב. דונובן, איש האו.אס.אס לשעבר ומקורב לממסד הביון האמריקני.
התביעה, לאחר סקירת כתב האישום ותיאור חדירתו הבלתי-חוקית של אבל לארה"ב, החלה בהצגת הראיות המשפטיות נגד אבל. נתברר, כי התביעה התבססה על שלושה עדויות עיקריות:
הראשונה, והחשובה מכולם, היתה עדותו של הייהאנן. לעניינו חשובה במיוחד עדותו על פעילותו המקצועית. בהקשר זה, האם היה במעשיו נזק מעשי כלשהו לביטחון ארה"ב? האם בעדותו ראיות העשויות להפליל את אבל? התשובות לשתי השאלות הללו הן לאו מחלט.
אכן, על-פי עדותו, לא נמצא כל רמס לקיומה של רשת ריגול זרה מסוכנת בתוך תחומי ארה"ב: הוא העיד, כי הממונים עליו במוסקבה קבעו לו שלושה סליקים או מקומות מסתור, בהם היה צריך להטמין שדרים ולקבל הודעות; בנוסף נקבעו לו שטחי סימון שונים. עם זאת, במהלך כל עדותו לא הועלתה שום עדות למידע כלשהו מהותי ו\או חסר
חשיבות שמסר היינהאן למפעיליו לבד מבקשות לכסף ודרישות שלום ממשפחתו ברוסיה.
זאת ועוד: היינהאן קישר בינו ובין אבל. לדבריו, בא פעם אחת למחסן של אבל על-מנת לקחת מכשיר צילום שהתקלל, וכן ראה את אבל מחבר שדרים בנעצים לפסלי הסנטרל פארק. כן, סיפר על מסעות שעשו יחדיו לאתר מקומות מתאימים לשידור אלחוטי. עם זאת, נכשל היינהאן לבסס עדויות אלה בתאריכים; ואף יותר מכך, לא ידע לומר, מה היה
בשדרים אלה, אם בכלל, ומה חשיבותם המודיעינית. אי לכך, עדותו לגבי קשריו עם אבל נראתה כסיפור על שני אנשים בלתי-מזיקים חובבי צילום ורדיו.
רק בשלושה מקרים הצליחה התביעה להראות, כי הייהאנן פעל בהתאם להוראות ממוסקבה והיה מרגל: אחד, הציגה שדר, בו פקודה על הייהאנן לחפש משתף פעולה אמריקאי, בעל כינוי קוד "קויבק" (היה זה רב-סמל רודס -- ראה להלן) וכן מטבע מוסלק שנתגלה כאמור בידי נער ובו השדר הראשון שנשלח להיינהאן המברך אותו על הגעתו לארה"ב;
לבסוף, החביא סכום של שלושת אלפים דולר שנועדו למפעילה של הרוזנברגים, סיביל (זאת האחרונה הכחישה, כי קבלה סכום כזה, ואף הייהאנן בעצמו הודה, כי חזר מאוחר יותר למקום המחבוא ולקח את הכסף לעצמו); אך בכל המקרים לא הוכח כל קשר ישיר ו\או עקיף לאבל, ונגעו ישירות בהייהאנן עצמו בלבד.
כן, בכל מהלך המשפט נתגלו סתירות רבות בעדותו של הייהאנן, ואמינותו עורערה על-ידי ההגנה. יתירה מזאת, הייהאנן נראה כאדם בוטה, שקרן, שפל תאב בצע, מעורער ושיכור כרוני. כך, באחד מכתבות העיתונות אותה עת נאמר: תהא הסיבה לכניסתו הבלתי-ליגלית של הייהאנן לארצנו בשנת 1952 אשר תהיה, הרי ברור, כי לא היה בו
ובפעולתו משום תועלת, ולו גם הקטנה ביותר, לממשלת ברית המועצות". יתירה מזו, התביעה נכשלה להוכיח מעבר לכל ספק סביר, כי הקשר בין אבל להייהאנן נועד לצרכי ריגול; ואם היה קשר כזה, הרי לא נעשה נזק ביטחוני כלשהו לארה"ב.
העדות השניה, לפיה ביססה התביעה את טענותיה, היתה תמוהה לא פחות; קרי עדותו של רוי רודס, רב-סמל בחיל הקשר של ארה"ב. בקיצור, במהלך שהותו במסגרת תפקידו הצבאי בברה"מ נפל ברשתה של סוכנת סובייטית, ששמשה כמאהבת שלו, ומאז גויס לשרות הKGB- והעביר לברה"מ סודות צבאיים תמורת סכומי כסף. סביב עדותו של רודס התנה,
למעשה, מיני משפט, דהיינו משפט בתוך משפט, אך לאורך כל אותה עדות, ולו פעם אחת, לא הצליחה התביעה לקשור קשר ישיר כלשהו בין מעשי רודס לבין אבל -- עובדה תמוה מאוד לאור החשיבות הרבה שייחסה התביעה לעדות זו. מה עוד: שבחקירת ההגנה נחשף פרצופו האמיתי של רודס כשפל, רודף בצע כסף ולא כקורבן תמים של שירותי
הביטחון הסובייטים.
לבסוף (התביעה הציגה מספר נוסף של עדים שהוכחו כחסרי כל חשיבות כסילברמן, שלא יכלו להאיר אור על הפרשה), הציגה התביעה את מכונת הכתיבה של אבל; בה לטענת התביעה נכתבו שדרי הצופן. גם אם הדבר נכון -- אם כי קשה להוכיח זאת בוודאות -- הרי, כפי שהוזכר, לא היו בשדרים דבר כדי להסגיר את פעילותו של אבל; כן לא הוכח,
כי אבל היה זה שכתב וכי המכונה היתה ברשותו אותה עת.
אי לכך, באופן מפתיע הציגה התביעה במהלך כל המשפט שורה של עדויות ומוצגים, שלא היה בהם דבר להוכיח, כי אכן אבל היה מרגל; בוודאי לא מרגל מסוכן, שחשף סודות רבים וחשובים, שסכנו את בטחון המדינה, ואשר העביר ידיעות למוסקבה. כן, לא הוכח כלל ועיקר, כי אבל עמד בראש רשת ריגול פעילה בארה"ב, שכללה סוכנים רבים
במנגנוני המדינה. כן, הקשר שניסתה התביעה לייחס בין אבל לבין הרוזבנרגים היה מלאכותי ונראה כחסר כל בסיס אחיזה במציאות. אבל, אם כן, צדק בטענתו, כי "לא הובאו לפני בית-המשפט כאן שום ראיות בדבר מידע צבאי, שנאסף או שהועבר. "דבר זה אינו אלא סברה, שאין לה שום סימוכין, ושאינה בגדר ראיה בלבד".57 דונובן בנאום
הסיכום של ההגנה פנה לחבר המושבעים ואמר: "אין כל ראייה במשפט זה על ידיעות הנוגעות לסודות הביטחון הלאומי או האנרגיה האטומית...ובכל זאת, נתבעים אתם, על סמך ראיות כאלה בדיוק להרשיע אדם ואולי לשלחו למיתה. אפילו כלב לא הייתם הורגים ללא הוכחה, כי אכן נשוך נשך.58
חשוב לא פחות, היה תפקוד ההגנה במשפט זה. אכן, תפקודו של דונובן במהלך המשפט מעוררים סימני שאלה קשים לגבי מהימנות המשפט וישום הצדק האמריקני. הוזכר כבר יותר מפעם אחת את ניגודי האינטרסים במינויו של דונובן כנציג ההגנה: מצד אחד חובתו כעורך דין לייצג בהדיקות את מרשו; מצד שני, השתייכותו בעבר לאו.אס.אס
וקרבתו הרבה לראש מוסד זה. דונובן עצמו, באחד מרגעי הכנות היחדים בספרו חשף דילמה זו, עת נמנע מלחקור שתי וערב את רודס עקב היותו של דונובן כדבריו "פטריוט", מקורב לשירותי הביטחון ו"מטעמי ביטחון לאומי".
זאת ועוד: ספרו של דונובון הוא למעשה בעיקרו דו-שיח בין מרגל שנתפס לבין עורך-דינו ולא בין נאשם חף מפשע לבין סינגורו. פירוש הדבר, כי דונובון לא הסתיר, כי הוא עצמו היה משוכנע באשמתו של אבל, וכי זה האחרון הודה בכך ושיתף עימו פעולה. אכן, נאמר כבר על השיחה הראשונה ביניהם, בה הודע אבל "לכאורה" באשמתו. כן,
במהלך מספר הזדמנויות כינה דונובן את אבל ה"קונלונל".59. חשוב יותר, דונובון לא האמין לרגע, כי אבל, אכן, יצא זכאי. למשל, באחד המקרים כשנשאל לאפשרות כזאת, השיב, כי "עלינו להתיצב בפני כל בעיה בבוא מועדה".60 באותה הזדמנות הובע בפני דונובן חשש על-ידי אחד העיתונאים, כי "אולי עשית עבודה טובה מידי".61 לאבל
אמר פעם, כי "אם תוכתר מלאכתי בהצלחה יהיה עלי לירות בך בעצמי. אל תשכח, כי אני עדיין סגן-אלוף במודיעין הצי".62 במקרים אחרים הביע דונובון סלידה מאבל: "שליטתו העצמית העצמית של איש מקצוע קר רוח זה הגדישה את סאתי.63 כן, "איני שוכח אף לרגע, כי הוא [אבל] איש הק.ג.ב הסובייטי. סורגים ודלתות נעולות על מסגר
ובריח לא ישנו את נאמנותו".64 במילים אחרות, דונובון מציג את אבל כאיש מרגל מקצוען שנתפס ואילו הוא האיש שנבחר בעל כורחו להגן עליו. הצגה זו יש בה טעם לפגם, היא מגמתית ומציגה מלכתחילה את אבל כפושע, מרגל מקצוען. קשה להאמין, שאבל שידע, כי חייו הינם על סף המאוזנים נתן ידו להצגת דברים אלה ושיתף פעולה עם
דונובון בגרסה שהרשיע אותו מלכתחילה.
כן, כמשפטן ועורך דין האמור לדאוג למרשו עוררה הופעתו של דונובן בבית מספר תהיות: הוא לא העלה את אבל על דוכן הנאשמים; לא נקראו עדי הגנה; לא ערער על חוקיות תפיסתו של אבל ומעצרו (הדברים נעשו ללא צו חיפוש); נמנע "מטעמי ביטחון לאומי" לחשוף בפומבי ובציבור את הסתירות בעדותו של רודס ובכך להועיל למרשו.
ועדותו של דונובון לגבי הפרשה הם, למעשה, דברי הלל למערכת המשפט האמריקנית ועדותו מלאה בצדקנות טרחנית, שנועדה אולי להשקיט את מצפונו. גם אם אין הוכחה מפורשת, כי שיתף פעולה למעשה עם הCIA- ומילא אחר הוראותיהם הרי אין לפסול אפשרות זאת על הסף. כהוכחה, דונובון עצמו מזכיר מספר פגישות עם ראש הCIA-, דאלאס, בו
דיווח לו על מגעיו עם אבל, וכן אף ישנה עדות, כי ניסה לשכנע את אבל -- אולי בהדרכת שירותי הביטחון האמריקנים -- לשתף פעולה עם האמרקנים תמורת קיצור בעונשו.65 מכל מקום, סביר להניח בוודאות, כי דונובן נראה כעורך דין שכשל במשימתו העיקרית, ערעור התמונה שציירה התביעה; משימה שנראת קלה למדי אם היתה מתבצעת
בנסיבות אחרות.
השאלה המרכזית היא, האם עדותו האישית של דונובן נכונה? העדר הפרוטוקול המשפט מקשה להעריך נכונה עדות זו. מכל מקום, סבורני, כי אין דונובן מוסר את כל האמת. ההתרשמות הכללית היא, כי בניגוד למשפט הרוזנברגים, ששימש מכשיר תעמולה אנטי-קומוניסטי, והיה חשש כבד לעיוותי דין; הרי משפט אבל לא זכה לעניין ציבורי רחב,
ונראה, כי אבל משתדל להפחית בערכו; זאת על-ידי חזור ושנה, כי אין כל הוכחות למעשים רעים נגד ביטחון המדינה. עובדה זו עומדת בסתירה לדמותו של אבל, יכולתו המקצועית ולזמן הרב ששהה בטקסס לצורכי החקירה. ישוב הסתירה ייתכן, רק אם במשפט המקורי נמסרו עדויות נרחבות על מעשי אבל, שהיה בהם להביך עד מאוד את שירותי
הריגול האמריקנים. סביר, כי דונובן, איש הממסד, העדיף להמעיט בערך הפרשה, ובכך לא לחשוף את מחדלי אדוניו.
פרק חמישי: סוף דבר - פרשת פרנסיס גארי פאורס וההשלכות הבינלאומיות66
ב1- במאי, 1960 התרסק מטוס ריגול אמריקני מדגם U2 (כונה על-ידי הרוסים כמרגלת השחורה), שטס מעל שמי ברה"מ, ליד סברדלסקי. הטייס, גארי פאורס, נחת בשלום, ונכלא מיד בכלא לובינקה.
עבור הסובייטים הוותה נפילת טייס ריגול אמריקני בשבי ניצחון תעמולתי חשוב, והם ניסו לגרוף הון תעמולתי: ארה"ב הוצגה כמעצמה אימפרליסטית המנסה בכל דרך למוטט את השיטה הקומוניסטית ולשם כך מפעילה שירותי ריגול מתוחכמים. כן, בפריס תבע חורצוב בזעם, כי ארה"ב תתנצל ותעניש את האחראים לפרשה, ואם לא תעשה כן, אזי
יפרוש מוועידת ארבעת הגדולים, שנועדה להיערך בפריז (נשאיא ארה"ב סירב להתנצל, והוועידה התמוטטה).
האמריקאים, מצידם, ניסו לאזן את הביקורת עליהם על-ידי חשיפת פרשת אבל והעמדתה מול פרשת הטייס השבוי. כך, בנאום של הנשיא האמריקני ב11- במאי, 1960 אמר אייזנאואר, כי מרגע שנבחר הורה לאסוף ידיעות מודיעיניות כדי להגן על ארה"ב והעולם החופשי מפני סוכני ברה"מ; כדוגמת אבל. זאת ועוד: במאמרי מערכת בקרו העיתונים
את פאורס על שלא השמיד את מטוסו והתאבד; זאת משום שבין יתר הדברים הציגו הרוסים את שברי המטוס בכיכר גורקי במוסקבה כסמל לתוקפנות אמריקנית.
ב17- באוגוסט אותה שנה החל משפטו של פאורס בהיכל האיגודים המקצועיים (מקום בו נערכו חלק ממשפטי הטיהורים בשנות השלושים). הוא הואשם בריגול. המשפט, כך נמסר, תוכנן כהצגת תיאטרון; ולאחר שלושה ימי משפט נידון פאורס לעשר שנות מאסר בפועל.
ב16- במאי, 1960 מוזכרת בפעם הראשונה על-ידי עיתון ה"דילי ניוס" הצעת חילופי שבוים בין אבל לבין פאורס; אך רק חמישה חודשים לאחר מכן החלו העניינים לנוע לכיוון זה. אכן, בנובמבר 1960, עם בחירתו של קנדי לתפקיד נשיא ארה"ב, הודיע חורצ'וב, כי ברצונו לראות את תקרית פאורס כנחלת העבר; וכמחווה של רצון טוב שחררו
הסובייטים שני קציני חיל-אויר אמריקנים, שמטוס הסיור שלהם הופל על-ידי הרוסים. בפברואר שנה לאחר מכן שלחה אשתו של אבל בקשת חנינה לנשיא האמריקאי (במכתב טענה, כי היא אשתו של אבל החיה בגרמניה); נראה היה, כי ברה"מ מנסה להבטיח את שחרורו של אבל תמורת הטיסים ששחררה.
אותה עת, נפתח בלונדון משפט שכונה משפט הסודות, בו הואשמו קבוצה של אמריקנים ואנגלים בגניבת סודות הצי המלכותי מבסיס פורטלנד, בו ניהלו הבריטים מחקרים על לוחמה ימית, ומסירתם לידי הסובייטים. בין האמריקנים נמצאו מוריס ווליאונה כוהן, שנמסר, כי הופעלו בשעתו על-ידי אבל.
מכל מקום, ב11- בינואר, 1962 פרסם הקבינט האמריקני, כי האינטרס הלאומי דורש את החלפת אבל בפאורס. עו"ד דונובן, מיודעינו, מונה מטעם ממשלת ארה"ב לנהל את המשא ומתן. הוא יוצא לשם כך לגרמניה המזרחית; ולאחר דין ודברים מוחלפים ב10- בפברואר, 1962 על גבול גרמניה המזרחית פאורס ואבל.
סיכום
פרשת אבל, שהטרידה את אמריקה בשנות החמישים, היתה אפופה במסתורין ובחשאיות, שלא הובהרו דיין גם כיום. התרשמות ממבט ראשון, על סמך מקורות מערביים, על אופי הפרשה היא, כי לפנינו מקרה קלאסי של חשיפת רשת ריגול לא חשובה דייה, שהמיידע שאספה לא היה רלוונטי בדרך-כלל; ואף יותר מכך, ראשיה היו אנשים תמהוניים: אבל,
אמנם אינטליגנטי ומרשים, אך נתגלה כחובבן בלתי-זהיר; ואילו הייהאנן, עוזרו, אדם שיכור חדל אישים.
החיבור הנוכחי ניסה להפריך גישה זו. לשם כך הוצגו שני תיזות אלטרנטיבות: האחת, פרשת אבל היתה במידה רבה פרי יוזמה של התעמולה האנטי-קומוניסטית; האחרת, נעשה כאן ניסיון מכוון מצד הרשויות להטעות את הציבור האמריקאי לגבי גודל הפרשה וחומרתה.
העדויות הסותרות והמעטות הקשו לקבוע נחרצות, איזה מהגרסה הנ"ל נכונה. עם זאת על סמך המידע שהוצג כאן נראה, כי הסבירות לאימות האפשרות הראשונה הינה קלושה מהסיבות הבאות: הוכח, למרות שהפרשה ארעה בשנות החמישים היא לא תאמה לחלוטין לפרשות ריגול אחרות אותה עת -- במיוחד הרוזנברגים. באופן מדויק יותר, הודגשו
מחדלי אבל וחסרונותיו, ויותר מכך, לא נמסר אופי המיידע שאסף אבל. לא פחות חשוב, המשפט לא שימש, כדוגמת משפט הרוזנברגים, מכשיר תעמולה של גורמים אנטי-קומוניסטים בארה"ב, והרושם היה, כי הרשויות מנסות להמעיט ככל האפשר בחשיבות הפרשה ולהוריד פרופיל; העניין העיתונאי הקצר בפרשה תומך בהשערה זו.
לעומת חולשותיה של התיזה הראשונה בולטת -- לאור העובדות שהוצגו -- האפשרות, כי דווקא התיזה השניה עומדת במבחן המציאות, ויש בה להסביר, במידה רבה, את התהיות הרבות והשאלות שהועלו כאן. כך, אבל נתגלה כמקצוען, אדם מורכב ורב תכלית, שהה זמן ארוך -- תשע שנים -- בארה"ב והגיע לדרגה בכירה בשירותי הביטחון
הסובייטים. סביר להניח, כי הישגיו היו בולטים וחשובים. אם כך, הרי גרסתו של דונובון ושירותי הביטחון האמריקאנים לגבי האיש ותפיסתו היו מגמתיים ולא נכונים. זאת ועוד: ככל שנברנו בפרשה עלה רושם חזק, כי הרשויות מנסות להסוות את גודל הפרשה ולהמעיט בחשיבותה. במילים אחרות: הנזק שגרם אבל לרשויות הביטחון
האמריקניות היה חמור ממה שנמסר, ונתגבשה, ככל הנראה, החלטה להסוות את גודל המחדל. בהשערה זו יש להסביר את מינויו המפוקפק של דונובן כעורך דינו של דונובן. זה האחרון, בהתאם לאינטרסים של הארגון אליו היה מקורב, ביטא לפרקים זלזול בפרשה ובאנשיה והמעיט בחשיבותה. נראה גם, כי החלפתו של הטייס פאורס באבל שקפה מגמה
זו; דהיינו, פאורס נחשב איש ריגול מהדרך הנמוך. בהחלפתו באבל רב החשיבות כביכול ניסה הממסד האמריקני לבטא בפני הציבור האמריקני את זניחותה של הפרשה כולה.
הערות
1. ,Louise Bernikov, Abel (London: Hoddar and Stoughton Press
1970), pp. 153-174; דונובן, ע"ע 27-25.
2. דונובן, עמ' 25.
3. עמ' 43-41.
4. שם, עמ' 16.
5. במהלך המשפט נמסר תוכן השדר המוצפן: אנו מברכים אותך על הגיע בשלום. מאשרים קבלת מכתבך בכתובת V (חזור: (V ואת קריאת המכתב מס' 1: שם, עמ' 176.
6. שם, עמ' 21.
7. אלכס דורון, "האיש בעל אלף הפרצופים," גבר לעניין, עמ' 7.
8. דונובן, ע"ע 27-22.
9. דורון, ע"ע 7-6.
10. ברניקוב, ע"ע 61-42.
11. פיליפ נייטלי, המקצוע השני העתיק ביותר בעולם, תרגם מאנגלית: ברל זרובבל (תל-אביב: ספרית מעריב, 1991), עמ' 15.
12. בארנארד ברודי, מלחמה ופוליטיקה (תל-אביב: מערכות, 1980), עמ'
230.
13. שם, עמ' 117. ראה גם: Ralph Brown, Loyalty and Security (New
(Haven: Yale University Press, 1958.
14. ברודלי, עמ' 70.
15. אברהם בן צבי, "בעיותיו של גוליבר -- ארצות הברית כמעצמת-על,"
מתוך, ארנון גוטפלד. עורך. החוויה האמריקנית (תל-אביב: זמורה,
ביתן, 1986), ע"ע 268-255.
16. גיורא קולקה, חרויות הפרט והמבנה החוקתי בדמוקרטיה פדרלית
(תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1987), ע"ע 503-488.
17. Robert Borosage, The Making of the National Security State in: Leonard S, Robert Borosage and Dered Shearer. (eds.), The Pentagon Watchers (New York) 1970.
18. קולקה, ע"ע 509-508.
19. בנקודה זו ראה:
Nelson Polsby, Towards an Explanation of MecCarthy (New York) 1959.
20. לקוח מתוך עמית
21. לקוח מתוך עמית
22. נייטלי, עמ' 211.
23. שם, עמ' 218.
24. B. Smith, The Shadow Warriors: O.S.S and the Origins of the C.I.A (London: Deutsch and Basic Books, 1983), pp 226-236.
25. Trevor Barnes,"The Secret Cold War: The CIA and American Foreign Policy in Europe, 1946-1956," Historical Journal 24, 400-404 (1981).
26. נייטלי, ע"ע 237-236.
27. שם, עמ' 237.
28. שם, ע"ע 262-238.
29. שם, שם.
30. שם, עמ' 251.
31. שם, עמ' 21.
32. שם, עמ' 32.
33. שם, ע"ע 46-45.
34. דורון, ע"ע 7-6.
35. ברניקוב, ע"ע 41-15.
36. דורון, ע"ע 7-6.
37. ברניקוב, ע"ע 41-15.
38. שם, שם.
39. דונובן, ע"ע 176-174.
40. שם, עמ' 49.
41. שם, עמ' 140.
42. דורון, עמ' 7.
43. ג'והאן בארון, ק.ג.ב: עבודתפם הסודית של סוכני-החשאין הסובייטיים (תל-אביב: מודן, 1975), עמ' 44.
44. נייטלי, ע"ע 201-200.
45. דורון, עמ' 7.
46. ברניקוב, ע"ע 61-42.
47. שם, שם.
48. שם, שם.
49. דונובן, עמ' 150.
50. ברניקוב, ע"ע 61-42.
51. נייטלי מעלה במהלך ספרו תיאוריה - חסרת ביסוס עובדתי - המבוססת על אפשרות, כי, אכן, גורמים אינטרסנטים בברה"מ שלחו סוכנים על מנת לסכל פעולות בלתי-רצויות של הק.ג.ב. בהתאם לתיאוריה זו, היתה פרשת אבל, אם כן, תרגיל הטעייה של ה.ק.ג.ב. ראה נייטלי, ע"ע 316-315.
52. דונובן, עמ' 132.
53. קולקה, ע"ע 166-137.
54. שם, שם.
55. שם, ע"ע 510-509.
56. לקוח מתוך דונובן: ע"ע 246-114.
57. שם, עמ' 217.
58. שם, שם.
59. שם, עמ' 239.
60. שם, עמ' 236.
61. שם, עמ' 237.
62. שם, עמ' 244.
63. שם, שם.
64. שם, עמ' 260.
65. שם, עמ' 321.
66. הפרק לקוח מתוך:
Pavel Sudoplatov and Antoli Sudopalatov, Special Tasks: The Memoirs of An Unwanted Witness - A Soviet Spymaster (New York: Little Browe and Comapany, 1981), pp 106-110.
ראה גם: דונובן, ע"ע 400-279.

תגים:

יחסים · בינלאומיים · ריגול · סובייטי · אמריקה · בריה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "משפטו של קולונל רודולף אבל", סמינריון אודות "משפטו של קולונל רודולף אבל" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.