עליית היהודים לירושלים במאה ה-17

תקציר העבודה:

בעבודה זאת אעסוק באחת התקופות הפחות ידועות , וניתן לאמר גם אחת התקופות הקודרות ביותר,בתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל בכלל ובעיר ירושלים בפרט המאה ה-17.
תקופה זאת היתה מצד אחד תקופת גידול לישוב היהודי בירושלים שהפכה כעת לקהילה היהודית המרכזית בארץ ישראל ללא כל עוררין, וזאת לאחר תקופה ארוכה במאה ה-16 שבה הדומיננטיות בישוב בארץ ישראל ובעולם היהודי בכלל היתה בידי קהילת צפת שהתפרסמה בזכות חכמיה והמקובלים שלה כמו האר"י קורדוברו , וקארו.
כעת הדומיננטיות המספרית חזרה לידי קהילת ירושלים . אך מצד שני אין לאמר שהיתה זאת תקופה של פריחה רוחנית אמיתית בקרב קהילת ירושלים כפי שאירע במאה הקודמת עם קהילת צפת . ההפך הוא הנכון, בתקופה זאת סבלו יהודי ירושלים סבל חמור כתוצאה מהישתלחותם של מושלים תורכיים עריצים שנעשו מושחתים יותר ויותר ככול שהתדרדרה האימפריה התורכית והביאו במידה רבה להתרוששות הקהילה.
ארץ ישראל הפכה בתקופה זאת יותר ויותר למאין "אזור אסון" שבו התחוללו באופן בילתי פוסק מגיפות, פשיטות של בדואים, מרידות כנגד השילטון, התמוטטות של החקלאות, התמוטטות של הכלכלה והמיסחר, ושממה של מקומות מיושבים בעבר. בנוסף לכך המושלים מטעם השלטון התורכי היו כמעט ללא יוצא מהכלל מושחתים עד עצם היסוד ,ומה שעניין אותם יותר מכל היה כיצד לסחוט כסף מנתיניהם בכל תואנה אפשרית.
ואם לא הספיקו הבעיות החיצוניות ,במהלך מאה זאת היו יהודי העיר שרויים במחלוקת פנימית חמורה ביותר לגבי משיחיותו של שבתאי צבי ש"התגלה" לראשונה בירושלים וגרם שם למחלוקת חמורה לגביו ,מחלוקת שלא שכחה שנים רבות. הישוב בארץ ובירושלים נעשה תלוי יותר ויותר (ובתקופות שונות ,כמעט לחלוטין) בנידבת ידם של קהילות הגולה השונות ,והחל לשלוח ללא הרף שליחים לגולה שכל מטרתם היתה רק לאסוף עוד ועוד כספים כדי לקיים את הישוב בארץ ששוב כבר לא היה מסוגל לקיים את עצמו.
ולמרות כל הבעיות החמורות האלה שאכן העיקו מאוד על הישוב בארץ ישראל ובירושליים ,לא שכח זרם העולים שהיגיעו לארץ ישראל מכל קצוות העולם.
מארצות המאגרב בצפון אפריקה, מיון ,מאיטליה, מהולנד ממזרח אירופה ועוד ועוד מכולם היגיעו בכל התקופה הזאת זרם של מהגרים ועולים שהתעלמו מהתנאים הקשים ששררו בארץ ובכלל ובירושלים בפרט, והיו נחושים בדעתם להתיישב ולמות בארץ הקודש.
נשאלת השאלה : מה היו הסיבות שהביאו לזרם הגירה זה לארץ ולמקום שהיו שרויים במצב קשה כל כך? האם היתה כאן תוצאה של התנאים קשים עוד יותר בארצות המוצא של העולים או שמה היתה כאן תוצאה של אידיאולוגיה שלמה שהופצה בידי תושבי ירושלים ושליחיהם בקרב קהילות הגולה על הצורך והחובה לחיות בארץ ישראל ויהי מה ? ואולי היתה כאן גם תוצאה של מדיניות פרגמטית של מנהיגי קהילות שונות להיפטר מאנשים לא רצויים על ידי שליחתם לארץ ישראל הרחוקה? . נשאלת גם השאלה אם הטעונים בעד העליה לארץ ישראל הרחוקה והמסוכנת ( ועצם העזרה הבילתי פוסקת לקהילתה) התקבלו על דעת הכל בגולה או שמה היו לכך גם מתנגדים עם טעוניהם שלהם?
בעבודה זאת אתן תחילה סקירת מבוא שתדון ברקע ההיסטורי לתקופה שבה אנו דנים החל מכיבושה בידי התורכים בראשית המאה ה-16 תקופת הזוהר שלה תחת שילטונם ולאחריה התדרדרותה , התדרדרות שהיו לה סימנים בולטים במאה ה-17.
בפרק השני אעסוק בתולדות קהילת ירושלים בתקופה זאת ובאירועים מרכזיים בתולדותיה כמו תקופת שלטונו העריץ של המושל אבן פארוך , ובמחלוקת שנוצרה כתוצאה מהופעתו של שבתאי צבי בירושלים.
בפרק השלישי אדון בקשר של קהילת ירושלים עם הגולה ובאידיאולוגיה החדשה שנוצרה בידיה על צורך הגולה לתמוך בקהילת ירושלים. ומכאן אמשיך לדון עולים השונים לארץ ולירושלים והסיבות השונות שעמדו מאחורי עליתם לארץ ישראל ולירושלים.

תוכן עניינים:
1. הקדמה
2. פרק 1- מבוא: ארץ ישראל במאה ה-17
3. פרק 2: קהילת ירושלים במאה ה-17
4. פרק 3 : העולים לירושלים במאה ה17
5. סיכום
6. מראי מקומות
7. ביבליוגרפיה

מקורות:

אך הגידול במספר היהודים בירושלים שהורגש בראשית המאה וחיי היצירה בה נקטעו כולם ועצם קיומה של הקהילה הועמד בסכנה בתקופת שלטונו העריץ של המושל המוסלמי מוחמד אבן פארוך'.
איש זה היה צאצא של משפחה ממלוכית צ'רקסית ידועה. אביו הצליח לקנות את משרת מושל ירושלים בכסף רב אך נאלץ להיאבק באדם אחר שקנה גם הוא את המשרה מידי מושל דמשק. אבן פארוך' האב צר על העיר ולבסוף כבש אותה. אחריו שלטו עוד מספר מושלים ובהם מחמד פאשא שהיה מושל יעיל באופן יחסי והיה עלול על הנשלטים בידיו
,ובתקופתו הקפיד לדאוג לאינטרסים של העיר ולצרכיה .
אך ב1620- חזר אבן פארוך' האב לשלוט בעיר וכפי שמציין אחד המקורות היהודים "בימיו העביד אותנו עבודת פרך ויאכל גם אכול את כספינו" אך נראה שבכך לא היה שונה ממרבית המושלים האחרים של התקופה. (4) הוא לא שלט זמן רב ולמעשה מת כעבור מספר חודשים אחרין עלה לשלטון בנו מוחמד שהשאיר זכרון בל ימחה על תושבי העיר
יהודים ולא יהודים. מוחמד תפס את השלטון בעיר ב1621- לאחר שרצח את מנהל המשק שמינה אביו כממלא מקומו. עד מהרה השניא את עצמו על האוכלוסיה בגלל מעשי העושק שלו ובחודשים המועטים שבהם שלט הספיק להרוס מספר רב של כפרים . בניגוד לאביו שלפחות נהג במתינות עם מוסלמים הבן שדד את כל בני הדתות ללא משוא פנים. ( ואכן
למרות הנזק הרב שגרם אבן פארוך' ליהודים אין זה נראה שהיה אנטישמי או עוין במיוחד את היהודים, העובדה היא שהוא שדד לא פחות את הנוצרים). הוא סולק מתפקידו כעבור מספר חודשים ואת מקומו תפס מחמד פאשה היעיל והחביב על האוכלוסיה. לרוע מזלה של האוכלוסיה מחמד פשה לא נשאר זמן רב בתפקידו. אבן פארוך הצליח להתחבב
על השלטון המרכזי הודות לתרומה המכרעת שתרם למיגורו של פאחר א-דין בקרב על גדות הירקון ב1623-.
עם כל חסרונותיו כאדמיניסטרטור אבן פארוך היה בעל כישרון צבאי מובהק ואנשים כאלה היו נדירים כעת באימפריה העותומאנית ולכן השלטון התיחס אליו בסובלנות כמעט חסרת גבולות .
מחמד פשה שמר לעומתו על ניטרליות במאבק זה ולכן סולק מתפקידו בירושלים וב1625- חזר אבן פארוך עטור ניצחון לירושלים ופתח שם תקופה חדשה של שלטון אימים. (5)
יהודי ירושלים שחששו ממנו מיהרו עוד לפני בואו לבקש מיהודי איסטנבול שידאגו לכך שאבן פארוך' יתנהג אליהם בצורה יפה אך ללא הועיל.
שלטונו בעיר היה קצר יחסית רק שנתיים אך חסר תקדים בגלל תאוותו לכספים שהיתה מעל ומעבר לכל מה שהתרגלו התושבים מהמושלים הקודמים . מאחר ששילם לוזיר הגדול סכום כסף גדול מאוד היה נחוש בדעתו להחזיר לעצמו את הכסף בתוספת רוחים גדולים נוספים. והוא סחט ללא רחמים את כל תושבי העיר כולל את המוסלמים רק בבני
המשפחות המוסלמיות המיוחסות ובדרוישים לא העז לגעת.
נוצרים ויהודים היו לעומת זאת מטרה נוחה ביותר . נכבדיהם נכלאו והוכו כדי להוציא כסף . כבר עם הגעתו לעיר דרש מבני הקהילה לשלם לו שלוש מאות אלף גרושים סכום שכמוהו עוד לא הטיל שום מושל. וכעשר מילאו התושבים את דרישותיו בתיקוה שזו רק צרה חולפת דרישותיו רק גברו והלכו, בנוסף לכך דרש מאנשי הקהילה לעבוד
בעבודות חפירות מסביב לחומה וגזל מהם מיצרכים שונים. נראה שבמשך 35 יום הספיק אבן פרוך לגזול מהקהילה שלושת אלפים גרושים . הוא המשיך ושדד שיירות עולים שהיגיעו לעיר מאיטליה והמשיך לסחוט את יהודי העיר באמתלות שונות ומשונות. הביטחון האישי בעיר היתמוטט לחלוטין ואפילו זכותם של היהודים להיתקרב להר הבית
הוגבלה. (6 במרס 1625 דרש מאנשי הקהילה את הסכום העצום של 5000 גרושים סכום אותו לא יכלה הקהילה לגייס וכדי להגביר את הלחץ עליהם העמיד פנים שבכוונתו לגרש את היהודים מהעיר ואף הכין לשם כך פקודה מזויפת. היהודים נאלצו לשלם תחת צילו של איום זה שהועמד כעת כחרב מתהפכת מעל לראשם.
אך נראה שמעולם לא היתה לו כל כונה לממש את איומו זה (שמימושו היה מעמיד אותו בקונפליקט אמיתי עם השילטון באיסטנבול ).
אחדים מראשי הקהילה כמו שמואל טרדיאולה משה רומאני יואל הלוי ואחרים נאסרו ועונו ונאלצו לפדות עצמם בכסף רב . אחרים הסתתרו בעיר וברחו מימנה. אפילו פרנסי הקהילה התחבאו אם כי הימשיכו למלא את תפקידם. בתיאור של בן הזמן אנו שומעים על סגירת העיר והתחבאות תושביה על כיצד החיילים הסתובבו בעיר תפסו מורים ועינו
אותם עד שאלה הסכימו לחזר על הפתחים ולקבץ כסף לפידיונם.
יהודי העיר ששוב לא יכלו לעמוד בעומס הקנסות והחובות החלו להתלונן לפני מושל דמשק למרות שהדבר העמיד אותם בסכנה נוספת בפני אבן פארוך אך הם הגיעו למסקנה שאין להם מה להפסיד יותר. אבן פרוך אסר ועינה כמה מאלה שהלשינו עליו אך לבסוף שלח אותו מושל דמשק כראש חאג' למכה. איתרע מזלם של תושבי ירושלים ואיבן פארוך
הצליח מאוד במשימה יוקרתית זאת . גם העובדה שהוא היה ידוע בכושרו הצבאי והטיל את ארימתו על שבטי הבדוים כל אלה הביאו לכך שהשלטון היה מוכן לסלוח לו על כל מעשיו. בנתיים האיש שמינה כממלא מקומו, גיסו עותמאן למד ממעשי גיסו והמשיך במלאכת סחיטת הכספים והחטיפות עוד ביתר שאת והקהילה היהודית שסבלה את כל זה היתה
על סף חורבן כלכלי.
אבן פארוך חזר בסוף 1625 .בתחילה ניסה לפייס את התושבים אך מייד חזר לסורו ולבסוף עבר את הגבול כאשר כבש את מצודת ירושלים שהיתה בשליטתו הישירה של
השולטן והוחזקה בידי יניצ'ארים, הם הומתו בידי אבן פארוך. דבר זה כמוהו היה כמרד בשלטון אך אבן פארוך הסביר למושל דמשק ( אותו שיחד שוחד רב) שהמצודה
הוזנחה ומטרתו רק לחזקה ולבצרה ,טעון שהתקבל לכאורה. אך כעת החל השלטון המרכזי לחשוש ממנו ומשאפתנותו. אבן פארוך יצא לפייס את הואזיר הגדול במתנות אך נשאר עצור בבגדד חמישה חודשים.
אך היה זה מוקדם מידי עבור תושבי ירושלים לנשום לרוחה, גיסו עותמאן המשיך ביתר שאת במעשה שוד גזל וסחיטה. אנשיו היו מסתובבים ברחובות ובבתי כנסת ועוצרים אנשים ודורשים כופר נפש עבור שחרורם. כאשר נודע להם על אנשים שניסו להימלט מהעיר התנפלו עליהם ושדדו אותם . עותמאן החל לראות עצמו כשליט העיר וקיוה שאבן
פארוך יומת בידי הואזיר הגדול . אך זה נמלט מבגדד והיגיע לירושלים ורצח את עותמאן לפני שזה הספיק לרצחו. איתו הביא פקודה מזויפת שכביכול נתנה לו את השילטון בעיר ושוב המשיך בתפיסת אנשים ודרישת כופר גבוה עבורם. הוא הבין שימיו בשלטון ספורים והיה נחוש לסחוט מהקהילה כמה שיותר כסף. לשם כך אסר כמה מפרנסי
הקהילה ועינה אותם. בשלב זה היגיע לבסוף צבא תורכי שדרש ממנו לעזובב את העיר ולא יצאו עליו לקרב . אבן פארוך נכנע ופינה את העיר .
הוא לא נאסר ולא נענש אלא מונה למושל שכם שם למד מהניסיון (והשיג בנתיים מספיק כסף) ולא רדף את האוכלוסיה. (6)
אחריו חזר חסן פחה האהוב ומעתה אפילו מושל עותומאני מושחת "רגיל" נראה כצדיק לאנשים שהתנסו באבן פארוך ובעותמאן.
תוצאות שילטונו העיקו על היהודים שנים רבות הם היו חייבים חובות רבים של בין ארבעים לחמישים אלף גרוש שמהם לא יכלו להתאושש ללא עזרכה חיצונית. כן הקהילה התדלדלה מאוד ואנשיה ירדו מ3000 איש לאלף איש בלבד לאחר אבן פרוך.
שמו נשאר לדיראון עולם כגרוע במושלי ירושלים.
אם זאת יש לציין שהנוצרים בירושליים סבלו לפחות אם לא קצת יותר מהיהודים מאבן פארוך ואין לראות בו כעוד שליט אנטישמי.
המשך המאה ה17 ראתה עוד מושלים נוספים שנצלו כל הזדמנות לסחוט כספים מהיהודים המרוששים בכל אמתלה אפשרית פעם אפילו האשימו אותם שהם האשמים במזג האויר החמור. המושלים היו ברובם אנשים שכל שענין אותם היה לשלשל כסף לכיסם.
הקהילה הלכה והתרוששה לאורך המאה ונעשתה תלויה יותר ויותר בתרומות של קהילות הגולה. אך למרות המצב החמור ואולי בגללו היתה פריחה והתחזקות של חכמי תורת הקבלה בעיר לאחר שהמקובלים עזבו את מרכזם בצפת ועברו לירושלים. וזה היה הרקע למשבר חמור נוסף שתקף את העיר הופעתו של שבתאי צבי.
שבתאי צבי בא מהעיר איזמיר לירושלים והתגורר בה בשנים 1662-1664. בעיר רכש לו שם של צדיק וקדוש אם כי מעשיו נראו כמוזרים . הוא נהג בעצמו בפרישות וסיגוף חמורים במיוחד אך לא היה שונה בכך מאנשים רבים אחרים בירושלים ששאפו לקרב את הגאולה. הוא משך אחריו חסידים רבים שהתלהבו מאישיותו ומדרכיו .
הוא זכה לשם טוב מאוד בעיר וכאשר ב1663- שוב החלה הקהילה לסבול מהתביעות הכספיות של המושל ,נבחר שבתאי צבי כשליח לאיסוף כספים בקהילת מצרים.(7)
ב1664- יצא שבתאי צבי למצרים ושם אסף כשלושת אלפי או ארבעת אלפי ריאלים עבור תושבי ירושלים. היה זה במצרים שם פגש את נתן העזתי שגילה לו כי הוא המלך המשיח והפך ל"נביאו". שבתאי צבי חזר לירושלים משוכנע (ומשכנע אחרים) שהוא המשיח. אך בירושלים נתקל בהתנגדות חריפה מהרבנים. הם סירבו לקבל אותו כמשיח שכן היכירו
היחטב את אישיותו המוזרה והיא לא עשתה עליהם רושם (אמרו עליו בלעג בירושלים "יצא שליח חזר משיח" ) והם התנגדו לחידושים השונים שהנהיג במו ביטול צום תשעה באב. יתכן מאוד שמה שהרגיז אותם יותר מכל היתה העובדה שהוא לא העביר לידיהם את הכסף שהשיג בשליחותו אלא הוציעו כראות עיניו עבור תנועתו. כתוצאה הוכרז עליו
חרם ומשזה לא הועיל ( בשלב זה משיחיותו מצאה לה תומכים רבים) התלוננו לפניו לפני הערכעות המוסלמיות. הם האשימו אותו בפני הקדי המוסלמי כיברצונו למלוך וכי מעל בכספי שליחותו. אך שבתאי צבי שוחר ואף הותר לו לרכוב בסוס ברחבי העיר דבר שנאסר על שאר היהודים. (8)
חכמי הקהילה יזמו את גירושו מהעיר והיזהירו את שאר הקהילות מפניו משם חזר לאיזמיר . בתגובה על החרמתו הכריז צבי כי ירושלים שוב אינה עיר הקודש וכבודה עבר לעזה ששם מצא מאמינים רבים.
מכאן ואילך עמדו חכמי העיר בראש המיתנגדים לשבתאי צבי אך ידוע שאפילו בקרב קהילתם היו לו תומכים לא מועטים אם כי בסתר והשבתאות מעולם לא תפסה בעיר את המקום המרכזי שהיה לה בקרב קהילות אחרות. עם זאת ידוע ששלוחים שונים אותם שלחה ירושלים לגולה תמכו בו והפיצו את שמועת משיחיותו.
אין ספק שפרשה זאת גרמה לחילוקי דעות עזים בתוך הקהילה הירושלמית שהיתה מעורערת בלאו הכי והיאר תרמה להתמוטטותה הכלכלית שכן הכל היו עסוקים במחלוקות ובמריבות ולא טרחו בשיפור המצב הכלכלי של הקהילה ומוסדותיה. הקהילה הירושלמית ירדה סופית מגדולתה אם כי נראה שהמחלוקות בנושא היו קטנות יותר בהשואה לקהילות
אחרות בגולה שם היכתה השבתאות שורשים עמוקים יותר.(9)
ניתן לסכם ולומר שבמאה ה17- הייתה תקופת ירידה כלכלית דמוגרפית ולבסוף גם רוחנית לקהילת ירושלים כתוצאה מהלחצים החיצוניים והפנימיים אותם תיארנו.
כל הלחצים האלה הביא לתלות גדלה והולכת בגולה ותמיכתה אך גם לפיתוח אידיאולוגיה מיוחדת על הצורך בתמיכה ובעליה לירושלים. באידיאולוגיה זאת ובציפיות המשיחיות בכלל ניתן להסביר את חלק מהמניעים לעליה לארץ ישראל שלא פסקה כלל לאורך תקופה קודרת זאת . והעליה לירושלים אף היתה חזקה במיוחד.
ביחסים של ירושלים עם הגולה בעולים לירושלים ובמניעיהם נדון בפרק הבא.
פרק 3: העליה לירושלים במאה ה17-
בפרק זה אסקור את מערכת היחסים בין ירושלים והגולה ואת הסיבות לעליה לארץ בתקופה זאת שלא הראו כל סימני דעיכה למרות המצב הקשה שם.
כפי שהראינו בפרק הקודם המאה ה17- היתה תקופה של משברים חיצוניים ופנימיים חמורים ביותר בשביל הקהילה היהודית בירושלים. היא התמודדה מחד עם מושלים חמסניים נוסח אבן פארוך' ומושלים אחרים שהיו שונים מימנו רק במעט.
ומאידך התמודדה עם משברים פנימיים כמו פרשת שבתאי צבי שהביאה לחילוקי דעות פנימיים קשים בירושלים וגרמו להחלשה נוספת של הקהילה.
כל המשברים האלה הביאו כפי שצויין לירידה דמוגרפית קשה במספר יהודי ירושלים והארץ בכלל בודאי בהשואה לתקופת הפריחה במאה ה16-.
ועם זאת כל תנאי החיים הקשים בארץ , המצב הכלכלי הרעוע וירידתו המספרית והרוחנית של הישוב בארץ לא הביאו להפסקה בגלי העליה שהיגיעו לירושלים ולארץ מכל רחבי העולם היהודי אפילו בשעות השחורות ביותר בזמן שילטונו של אבן פארוך'. (1)
ניתן להסביר חלק מעליה זאת בתעמולה הגוברת מצד הישוב בירושלים בכל רחבי התפוצות. כפי שצויין הישוב בירושליים שהתמוטט לחלוטין מבחינה כלכלית והיה שרוי בחובות כבדים ביותר נזקק יותר ויותר לעזרת יהודי הגולה באופן חסר תקדים. שלוחי יהודי ירושליים יצאו כעת מידי שנה גם אל הקהילות הרחוקות ביותר במערב אירופה
ובמזרחה לאסיה ולאפריקה והביאו לכולם את הצורך לתרום ולתמוך בקהילת ירושלים. וככל שהחמיר מצבו של הישוב שנילחץ ביד המושלים התורכיים כן גבר זרם השליחים לחו"ל ( שאחד מהם כפי שראינו היה שבתאי צבי).
הצורך בעזרה בלתי פוסקת מצד יהודי הגולה הביא ליצירת אידיאולוגיה שלמה מצד יהודי ירושלים שתצדיק בעיני יהודי הגולה את התמיכה הזאת כמו גם את הצורך בעליה לארץ ישראל ובעיקר לירושלים למרות כל הקשיים בעליה זאת.(2)
הישוב בירושלים החל לראות את עצמו כקבוצת נבחרים מיוחדת הסובלת ללא הרף למען גאולת העם כולו. הם האמינו שבעצם ישיבתם בירושלים הם עומדים בניסיון למען העם כולו מידי יום. ספרות התעמולה של הישוב החלה להציג את ירושלים כשער לשמים שממנה עולות התפילות למרומים ללא עיכובים יתרים . מכיון שכך טענו שליחי ירושלים
בפני יהודי התפוצות-יהודי ירושלים הם מתווכים טובים במיוחד בין העם והאל ויש לעשות הכל כדי לשמור על המשך קיומם בארץ.
מעלתה של ארץ ישראל הודגשה גם במעלת הקבורה שבה . השליחים טענו שמי שיזכה להיטמן בארץ ישראל לא יסבול גלגול מחילות בזמן תחיית המתים. ואפילו מי שיש לו רק קרוב שקבור בארץ ישראל ( ועדיף בירושלים ) יהיו יסוריו מועטים יותר.
מכאן היתה המסקנה שיש לשמור על הקברים בארץ ישראל והיהודים שם הם המופקדים על כך ויש לעזור להם ככל האפשר. הוסבר ליהודי הגולה שלא יעלה על הדעת שישוב ארץ ישראל שבה שוכן הקב"ה ינטש מסיבה בזויה כמו ממון שכן אז תירש השפחה הגר (דהינו המוסלמים) את גבירתה ושוב לא תהיה תקומה לישראל. הגאולה תגיע רק אם יתכנסו
כל בני ישראל בירושלים של מטה ומי שמונע זאת כמוהו כמי שמונע את הגאולה. כן היזכירו לאנשי הגולה את מאמר חז"ל" עניי עירך קודמים" בהסבירם שעירך זו ירושלים אשר לא נחלקה לשבטים ולכל יהודי יש בה חלק. (3)
באידיאולוגיה זאת התרוצצו 2 מגמות . האחת של תחינה ורצון להראות ליהודי התפוצות שתצמח להם תועלת אם לא בעולם הזה כי אז בעולם הבא. והמגמה השניה היתה של הדגשת עליונותם הרוחנית של תושבי הארץ וירושלים כמי שמקרבים את הגאולה. והם החלו לשפוך קיטונות גופרית על מי שאינם מכירים בכך כמי שנידונו לגיהנום ולעומת זאת
מי שניסו לעלות לירושליים או לפחות סיעו לה הם יזכו לחיי גן העדן.
ואכן בקרב יהודי הגולה היו חילוקי דעות בשאלת התמיכה ביהודי ירושלים.
היו אף שטענו שאין מצווה לעלות לארץ ישראל בגלל סכנות הדרכים, הקשיים הכלכליים בארץ וההוצאות הכרוחות בנסיעה, ובגלל סכנת הערמה הן מצד הבעל והן מצד האישה. היו שטענו שזה רצון האל שהארץ תהיה שוממה ללא בניה ומי שכן גר בה הוא סורר הראוי לעונש במקום לעזר. כן נשמעו שאלות טורדניות מדוע אין סכומי הכסף הגדולים
שנתנו בכל פעם ליהודי ירושלים אף פעם לא הספיקו לפרנסתם ובכל פעם הם מבקשים מחדש. ונשאלו שאלות שונות לגבי אמינות השליחים שהיו מהם שלא היו אמינים כלל וכלל. (4)
אך באופן כללי האידיאולוגיה של קהילת ירושלים כי היא סובלת בעבור יהודי כל העולם התקבלה על דעת הקהילות השונות והם הקפידו לשלוח באופן קבוע תרומות עבור קהילת ירושלים. כן תיקנו הקהילות השונות תקנות שנועדו להקל על מי שרצה לעלות לארץ ישראל . כך למשל יהודי אמסטרדם תיקנו שמי שיעלה לארץ ישראל יהנה מתמיכה
כספית של הקהילה ( אם כי מאחורי תקנה זאת עמדו סיבות שונות שעליהם נדון בהמשך ) וקהילות אחרות נהגו לפטור את העולים לירושלים מתשלומי מיסים שונים מנכסיהם שנשארו במקום מוצאם.
העליה לארץ ישראל הרחוקה השוממה והמסוכנת נחשבה אם כך בתקופה זאת יותר ויותר כאמצעי לקירוב הגאולה ומי שעלה לארץ העמיד עצמו בדרגה רוחנית גבוהה יותר ממי שהעדיפו להשאר בגולה ומינעמיה. רעיון זה דיבר לליבם של רבים וטובים בגולה וכתוצאה גלי העליה לארץ בתקופה זאת היו כמעט בלתי פוסקים. אפילו בזמנו של אבן פרוך
אנו שומעים על שיירות עולים שמגיעות ( ונשדדות ) לירושלים.
ניתן לומר שהיו אלה עצם הקשיים המיוחדים שהיו כרוכים בעליה ובישוב הארץ שנתנו לה את כוחה המושך במיוחד לאנשים פשוטים שלא היה להם דבר להרויח מהמשך שהייתם בגולה אך האמינו שבבואם ובמותם בארץ הם מקרבים את הגאולה. וכך אנו שומעים על הרב שסבל מרעב בארץ וכאשר היציעו לו לעבור לארץ אחרת בטוחה יותר סירב באמרו
שלא איכפת לו כיצד ימות העיקר שימות בארץ ישראל.(5)
גישה זאת שיקפה את גישתם של רבים אחרים .היו קהילות כמו במאגרב בצפון אפריקה ששם שליחי ירושלים התקבלו כשלוחי אל עליון , התושבים האזינו לסיפוריהם בצמא ותמיד תרמו ביד רחבה . סיפורי השליחים רק חיזקו את דעותיהם המשיחיות ואת שאיפת רבים מהם לעלות לארץ וכך לקרב את הגאולה.
היו כמובן עילות שונות לעצם העלייה לארץ היו מקומות שהמצב בהם אף היה גרוע מזה שבארץ ישראל כמו פולין וליטא בזמן גזירות ת"ח ות"ת שאז היגיעו משם עולים רבים לארץ ( וסבלו קשות מהרעב ששרר אז בארץ). אם זאת ספק אם מצב כלכלי או כללי גרוע בארץ המוצא היה מה שדחף את העולים להגיע לארץ שהרי ידוע היה לכל שבארץ
ישראל לא יהיה מצבם טוב בהרבה היו לפניהם אופציות אחרות להגר אליהם לשיפור מצבם.
עילה אחרת היתה קיום נדר. בקהילות מצרים וצפון אפריקה היה נהוג שיהודים חולים נודרים שאם ינצלו ממחלתם יעלו לארץ ישראל . חלקם עלה להשתקע, חלקם עלה רק לעליה לרגל ואחר מכן חזר לארצו. אם זאת הדעה רווחה שמי שעולה לארץ ישראל רק כדי לחזור מימנה אין בכך כל מצוה .(6 )
כזכור קהילת ירושלים הפיצה מאוד את התפיסה על עליונות מי שנקבר באדמת ארץ ישראל וכך היו זקנים רבים שבאו לארץ ישראל רק כדי שיוכלו להיקבר שם.
והיו גם כאלה שאם כי לא יצא להם להגיע לארץ בחייהם שאפו לכך שלפחות עצמותיהם תיקברנה בארץ . וכך היו ספינות שלמות שמגיעות ממצרים ומארצות אחרות שכולן היו עמוסות בעצמות מתים שהיגיעו במיוחד כדי שאפשר יהיה לקוברם בירושלים. ( מיותר לציין שיהודי העיר היו צריכים לשלם למושל מס מיוחד גם על כך).
אך היו גם סיבות פרגמטיות יותר מאלה שציינו לעלית יהודים לארץ ישראל .
ידוע לנו שהיו קהילות כמוח קהילת יהודי אמסטרדם שנהגו באופן מיוחד לעודד עליית יהודים עניים לארץ ישראל כאמצעי להיפטר מהם.
פרנסי קהילה זאת היו מוטרדים ממספרם הגדול של העניים בקהילה שהיו מעמסה על משאביה מצד אחד והורידו את ערכה בעיני הנוצרים מצד שני. כן רצו להיפטר מצאצאי גרים מרוקים ואלמנות וכו', אנשים שסטו בדרך זו או אחרת מהנורמות המקובלות ועצם נוכחותם עוררה רגישות חברתית מיוחדת. לאנשים אלה הוצעה תמיכה מצד הקהילה
בתנאי שיעזבו את אמסטרדם לכיוון ארץ ישראל. בארץ המשיכו אנשים אלה לקבל תמיכה מטעם קהילת אמסטרדאם. אנשים אלה לא נראו כמי ש"ראויים להשתלב בחיי היום יום של קהילת אמסטרדם המודרנית והעשירה והם נישלחו לארץ ישראל הנידחת והמנוונת שהיראתה בעיני יהודי אמסטרדאם העשירים כמשהו מעין מושב זקנים או לבית חולי נפש,
משהו מחוץ לכל פעילות כלכלית נורמלית שרק הוא המקום המתאים לאותם אומללים ולא יוצלחים שאותם לא רצתה קהילת אמסטרדם בקירבה. (7)
לא מן הנמנע שגם עולים אחרים לירושלים בתקופה זאת היו מעין לא רצויים מסוג זה שנדחו בידי קהילותיהם מסיבות שונות והחליטו לעלות לארץ ישראל כאמצעי לקרב את הגאולה ולהעמיד את עצמם ( לפחות בעינהם ) על דרגה גבוהה יותר מאשר אלה שדחו אותם. כידוע ירושלים של המאה ה19- היתה כר פורה לפנאטים קיצוניים מסוגים שונים
, אנשים אלה היו גם הם אנשים שנידחו מקהילותיהם או שדחו את קהילותיהם ובאו לירושלים כמקום המתאים לחיות בו את חיי הקיצוניות אותם דרשו נראה שמקור מגמה זאת עוד במאה ה17-.
ניתן לסכם ולומר שהתנאים הקשים לא הרתיעו ואף משכו סוג מסוים של יהודים לעלות לירושלים, אך סוג אחר היהודים הפרגמטיים שהתענינו בעולם הזה ולא בעולם הבא, עבורם שוב לא יכלה ארץ ישראל ובודאי ירושלים לשמש יותר יעד מושך לעליה שכן מה שאנו קוראים חיים " נורמליים" שוב לא היו אפשריים שם. יהודים אלה הסתפקו במקרה
הטוב בתרומות ולא העלו על דעתם לעלות לארץ שבה לא היו כל אפשרויות פרנסה נורמליות.
סיכום
קשה לחשוב על ארץ נוחה פחות מלהגר אליה מאשר הייתה ארץ ישראל במאה ה17- ובכך השתנתה מאוד בהשוואה לארץ ישראל עד מחצית המאה ה16- . במאה ה16- היתה ארץ ישראל שרויה תחת שילטון מסודר ויעיל וכלכלתה והביטחון הפנימי בה היו במצב טוב מאוד. לארץ היגיעו כתוצאה יהודים שהשתקעו בה כתוצאה מסיבות פרקטיות גרידה של
שיפור תנאי חייהם מבחינה כלכלית .
במאה ה17- שוב לא היה סוג התישבות זה אפשרי. התנונותה של האימפריה התורכית הביאה לירידת דרסטית במיוחד במצבה של ארץ ישראל ואיזורים שלא סבלו בה מאנרכיה ומפשיטות בילתי פוסקות של בדואים ,סבלו מנחת ידם של מושלים עריצים שכל דאגתם היתה להרויח כמה שיותר כסף ממישרתם. המישטר באיסטנבול היה מושחת בעצמו וכל זמן
שמושלים אלה לא מרדו בו באופן גלוי נתן להם לעשות כרצונם. התוצאה היתה חורבן של הארץ שכעת הפכה לחבל ארץ מוזנח ושומם בחלקים גדולים כתוצאה מתערובת של אסונות כמו מגיפות, פשיטות בידואים ומיסוי אכזרי.
ירושלים כשלעצמה סבלה פחות ממקומות אחרים כמו טבריה וצפת שהפכו לשוממים מקהילותיהם אך גם היא שילמה מחיר כבד ביותר. קהילתה הפכה לקורבן קבוע של מושלים אכזריים שניצלו כל תירוץ אפשרי כדי לסחוט ממנה כסף.
אמנם לא היתה כאן אנטישמיות מהסוג שממנו סבלו באותו הזמן קהילות מזרח אירופה למשל. המושלים לא שנאו יהודים כיהודים וגם אם איימו ( כמו במקרה של אבן פארוך) לגרש אותם מירושלים היה כאן רק אמצעי למטרות סחיטה ולא איום אמיתי.
מושלים אלה סחטו באותה מידה גם את קהילות הנוצרים ולעיתים גם את המוסלמים. סביר להניח שהיהודים סבלו אולי יותר מאחר שלא היו מאחוריהם מעצמות חזקות שיכלו להגן עליהם כמו שהיה במקרה של גופים נוצריים שונים. מאידך המושלים ידעו שהיהודים נתמכים בידי קהילות הגולה ולכן יש כסף לסחוט מהם.סביר להניח שאם היו
המושלים יודעים שהיהודים אינם אלא עדת עניים שאינם נתמכים בידי אף אחד לא היו טורחים לפגוע בהם שכן לא היה שום כסף לסחוט מהם במקרה זה, וזה היה הדבר היחיד שעניין אותם.
אך הנזק שנגרם לקהילת ירושלים היה עצום והוא שינה לחלוטין את אופיה . כעת שוב לא היתה זאת קהילה המורכבת מאנשי עסקים עשירים ולמדנים ידועים כפי שהיתה למשל קהילת צפת במאה הקודמת . בקהילה כזאת שוב לא יכלו להתקיים עשירים שכן הם היו נסחטים לחלוטין בידי השלטונות, ולמי שחיפש קידום כלכלי או אפילו רק קיום טוב
מבחינה כלכלית היה זה טירוף מבחינתו לבוא להיתישב בירושלים. חיים כאלה שוב לא היו אפשריים שם. האנשים שהמשיכו לגור בירושלים ואלה שהמשיכו לעלות אליה היו עם כך אנשים עם סיבות ומטרות שונות מאוד. מי שהמשיך לעלות לארץ עשה זאת כעת מסיבות רוחניות מיסטיות לחלוטין.
קהילת ירושליים הפיצה בתפוצות כחלק מאיסטרטגית חיזוק התמיכה בה את התפיסה שמי שגר בירושלים או אפילו רק קבור באדמתה נימצא כתוצאה ברמה רוחנית גבוהה בהרבה ממי שחי בגולה, ולא זאת בילבד אלא שהוא אף מקרב את הגאולה עבור אנשי הגולה שהם ברמה רוחנית נמוכה יותר מאנשי הארץ וירושלים. אנשי ירושלים הפיצו את התפיסה
שבעצם סיבלם הם מקרבים את הגאולה .
רבים בגולה קיבלו תפיסה זאת ושאיפתם לעלות לארץ ישראך רק היתחזקה למרות שידעו שמצפים להם שם רק חיי סבל. היו אלה בדרך כלל אנשים דתיים מאוד לעיתים בעלי נטיות מיסטיות חזקות. ניתן לטעון שרק עבור אנשים כאלה יכולה היתה הישיבה בארץ ישראל בתקופה זאת להיות אטרקטיבית.
מאידך לאנשים מודרניים פרגמטיים לא יכלה ארץ ישראל להיות מקום מושך, אך הם חשבו שהיא יכולה להיות מקום מתאים לשלוח אליו את כל מי שלא רצו לראות בסביבתם את העניים את הלא רצויים את השנויים במחלוקת מבחינה חברתית. מאידך לאנשים כאלה שלא יכלו להצליח בסביבה חומרנית היתה ארץ ישראל עם אוירתה הרוחנית (שרק התחזקה
כתוצאה מחיי הסבל של האוכלוסיה) ועם הפרסים הרוחניים ושלאחר המוות שהיציעה יכולה להיות מקום מושך ביותר.
התוצאה של כל אלה היתה שירושלים הפכה עם סוף המאה ה17- ועוד יותר במאות הבאות מקום שלא היה יכול לקיים את עצמו. היא הפכה למקום ישוב של מיסטיקנים וקנאים דתיים שלא היו מסוגלים לפרנס את עצמם והיו זקוקים לחלוטין לתמיכת קהילות הגולה. בו בזמן תושבי העיר ראו את עצמם כעילית מובחרת המקיימת בכח רוחניותה את
קהילות הגולה, והיא במידה רבה היצליחה להפיץ תפיסה זאת בכל קהילות הגולה.
במשברים הקשים שפקדו את קהילת ירושלים במאה ה17- ובסוג העליה שהתחיל להיות דומיננטי לחלוטין כתוצאה מהם , ניתן לראות כשורשים שמהם צמח ה"ישוב הישן" של ירושלים במאה ה19- . קהילה שהדת והמיסטיקה היו כל חייה וקיומה היה על תרומות ה"חלוקה" של קהילות הגולה.
מראי מקומות
מראי מקומות לפרק 1
1. יצחק בן צבי . ארץ ישראל וישובה בימי השלטון העותומאני ע' 9.
2. אמנון כהן, "ארץ ישראל באימפריה העות'מאנית על סף העת החדשה (1516-1804)"
בתוך: ההיסטוריה של ארץ ישראל : שלטון הממלוכים והעותמאנים -כרך שביעי.ע' 99.
3. בן-צבי ע' 177
4. כהן ע' 103
5. בן צבי ע' 205
6. מינה רוזן הקהילה היהודית בירושלים במאה הי"ז ע' 7
מראי מקומות לפרק 2
1. אלי שילר . "תולדות ירושלים בתקופה העותמאנית " בתוך תולדות ירושלים מחורבן בית שני עד לתקופה העותמאנית ע' 256.
2. רוזן ע' 7
3. נתן שור תולדות ירושלים: כרך ב' ע' 526
4. עאדאל מנעא " מושלי ירושלים מבית פרוך ויחסיהם עם הבדוים" בתוך תולדות ירושלים בראשית התקופה העותמאנית ע' 197
5. מינה רוזן ( עורכת ) חרבות ירושלים ע' 26
6. רוזן ע' 40
7. בן צבי ע' 237
8. גרשום שלום שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו : כרך ראשון ע' 195
9. בן צבי ע' 239
מראי מקומות לפרק 3
1. "כהן" ע' 203
2. רוזן ע' 277
3. חרבות ירושלים ע' 70
4. רוזן ע' 280
5. "כהן" ע' 206
6. מ. י. ליטמן יהודי מצרים במאות טז-יז ע' 327
7. ישראל ברטל ויוסף קפלן " עלית עניים מאמסטרדם לארץ ישראל בראשית המאה ה17-" שלם ו ע' 188
ביבליוגרפיה
1. בן-צבי , יצחק ארץ ישראל וישובה בימי השלטון העותמאני, ירושלים תשכ"ג.
2.בניהו, מאיר דור אחד בארץ : איגרות רבי שמואל אבוהב ורבי משה זכות בעניני ארץ ישראל שצ"ט -תכ"ו ירושלים תשמ"ח.
3. ברטל,ישראל וקפלן ,יוסף, "עליית עניים מאמסטרדם לארץ ישראל בראשית המאה ה17- שלם ו תשנ"ב ,ע' 177-196.
4. ברנאי, י' לתולדות הקשרים בין יהודי איזמיר ליהודי ארץ ישראל במאות ה17- וה18-" שלם תשמ"ז ע' 95-114.
5. בשן,א' זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי נוצרים בין המאות הי"ז והכ'" בר-אילן יד-ט"ו תשל"ז ע' 165-170.
6. דוד ,אברהם " עלייתם של מגורשי ספרד לארץ-ישראל והשפעתם על הישוב" בתוך מורשת ספרד ירושלים תשנ"ב , ע' 435-459.
7. דוד, אברהם " מקורות חדשים על הפלגת היהודים מוונציה למזרח ולארץ ישראל במאות ה15- וה17- " שלם ו תשנ"ב ,ע' 319-333.
8. יערי,אברהם (עורך) אגרות ארץ ישראל : שכתבו היהודים היושבים בארץ לאחיהם בגולה מימי גלות בבל ועד שיבת ציון שבימינו רמת גן,1971.
9. כהן,אמנון "ארץ ישראל באימפריה העות'מאנית על סף העת החדשה (1516-1804)", בתוך: ההיסטוריה של ארץ ישראל : שלטון הממלוכים והעות'מאנים-כרך 7 ירושלים.
10. ליטמן,מ. יהודי מצרים במאות ט"ז-יז על פי ספרי השו"ת של חכמי הזמן תשל"ח.
11. מנאע,אדאל " מושלי ירושלים מבית פרוך ויחסיהם עם הבדוים " בתוך פרקים בתולדות ירושלים בראשית התקופה העותמאנית ירושלים ,תשל"ט ע' 196-232.
12. רוזן מינה (עורכת ) חרבות ירושלים : מגיד מקצת הצרות אשר עברו על ירושלים עיר הקודש בימי שלטון מחמד אבן פרוח' ת"א ,תשמ"א.
13. רוזן,מינה הקהילה היהודית בירושלים במאה הי"ז ת"א, תשמ"ה.
14.שור, נתן תולדות ירושלים: כרך ב' ת"א,1987.
15.שילר אלי, "תולדות ירושלים בתקופה העות'מאנית " בתוך תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד התקופה העות'מאנית ירושלים ,1992 ע' 249-275.
16. שלום גרשם שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו : כרך ראשון ת"א תשי"ז.

תגים:

עליה · עלייה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "עליית היהודים לירושלים במאה ה-17", סמינריון אודות "עליית היהודים לירושלים במאה ה-17" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.