תרומת האפוס לתודעת הזהות הלאומית האיראנית

תקציר העבודה:

כיצד תרם האפוס לתודעת הזהות הלאומית האירנית

תוכן העניינים hc1159

1. מבוא
2. עלילת השאה-נמה
3. המסרים הבוקעים מהשאה נמה
4. תרומתו של מבנה האפוס לאתוס הלאומי אירני
5. השפעתו הספרותית של השאה-נמה
6. סיכום

מבוא

נושא המחקר שלנו הוא בדיקת הקשר שבין יצירה ספרותית על אוכלוסייה נתונה
לאורך זמן, כאשר יצירה זו היא שאמורה לקבוע את הגבולות החברתיים של
אוכלוסייה זו. יש לנו כאן מקרה בו יצירה ספרותית משמשת כאינסטינקט
לקביעת השייכות של אנשים לקבוצה חברתית נתונה, כאשר שיוך זה מוצא את
ביטויו בהכרתה של יצירה זו על בוריה ובהזדהות עם גיבורה. בדיקתו של קשר זה
נעשית אם כן בשני מישורים במישור הספרותי ובמישור הסוציולוגי. מבחינה
ספרותית השאה-נמה הוא אפוס סיפורי המלכים הוא כתיבה ספרותית הכתוב
בצורה שירית ומבחינת הגדרתו מדובר כאן באפוס. על פי הגדרה אפוס הוא שיר
גיבורים. מערכת של אגדות עם המתארות עלילות גבורה, שהם פרקים מתולדות
העם, האפוס איננו נאמן לאמת היסטורית ובו מתוארים האישים, המאורעות וכו'
מנקודת ראותו של המספר, אך בלי שיתוף חוויותיו ורגשותיו.
במישור הסוציולוגי עלינו להתייחס לממשק שבין הסופר לקהל הקוראים ובמינוח
מדויק יותר הכוונה היא לסוציולוגיה של הספרות.
הסוציולוגיה של הספרות עוסקת אם כן בחפיפה שבין הסופר וקהל המטרה שלו
כאשר, המדיום לצורך זה הוא המילה הכתובה. אינטראקציה מלאה ביניהם כאשר
קיימת ביניהם זהות מטרות. הסופר רוצה לספר או לומר מה שהוא וקהל
הקוראים רוצה ומשקיע מאמץ בקריאתו של טקסט זה. הם צריכים להיות בעלי
זהות קולקטיבית משותפת לשניהם צריך להיות עולם תוכן דומה (חפיפה מלאה
אינה אפשרית לגמרי) העניין שקהל היעד יכול למצוא בספר הוא גם בדרך בה
הסופר מעלה על הכתב עולם תוכן זה וזאת מהסיבה שקהל זה מכיר אפריורי
בעובדה שהסופר ניחן בכישרון הסיפור, תכונה שהיא נצורה מטבעה, לקרוא הרבה
יודעים, אבל לכתוב בדרך מסויימת שרבים ירצו לגלות עינן במושא הכתובה ובדרך
ההבעה, היא נחלתם של מעטים בלבד.
ההשפעה של הספר יכולה גם להשתרע על מימד הזמן. למעשה מימדיו של הקהל -
הסביבה משתנים מאוד. סופרים מסויימים אינם אלא אהוביו של מיעוט או
אהובים למשך תקופה קצרה. ואילו אחרים נישאים על ידי קבוצות חברתיות
עצומות, מעמדות או לאומים, או אפילו על ידי שותפות כרונולוגית המשתרעת על
פני כמה וכמה דורות.
מכאן גם ההסבר לאוניברסליות או לאריכות ימים של סופר. סופרים
"אוניברסליים" או "נצחיים" הם אלה שבסיסם הקיבוצי רחב במיוחד במרחב או
בזמן, המרחיקים לכת יותר בחיפוש אחר "אחיהם-לשבט" או אחר של בני דורם".
החפיפה בין הסופר לקהל הקוראים יכולה להגיע להיקפים חסרי תקדים. קהל
הקוראים של מיליוני אנשים יכול ליהנות מפרי עמלו של הסופר לא רק בימי חייו,
אלא גם במשך דורות ומאות שנים לאחר מכן. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהסופר
ברוב כשרונו הצליח לנגוע בנימים רגישים ביותר ולפרוט על רבדים עמוקים של
ציבור האנשים שהוא חי בקרבו והוא מצליח להרטיט את נשמותיהם לדורות.
יצירתו של הסופר הפרסי פירדוסי "שאה-נמה" ובתרגומה לעברית ספר המלכים
שייכת לקטגוריה זו של ספרים. אמנם המבנה הנרטיבי של היצירה הוא ייחודי בכך
שהוא בנוי במתכונת פואטית, אך השפעתו של ספר ניכרת לדורות. הספר מילא
בקרב העם הפרסי את אותה פונקציה שמילא התנ"ך אצל העם היהודי.

מקורות:

שמביעים קוראיו של ספר מצליח לעיתים קרובות ביותר".
הסוציולוגיה של הספרות עוסקת אם כן בחפיפה שבין הסופר וקהל המטרה שלו כאשר, המדיום לצורך זה הוא המילה הכתובה. אינטראקציה מלאה ביניהם כאשר קיימת ביניהם זהות מטרות. הסופר רוצה לספר או לומר מה שהוא וקהל הקוראים רוצה ומשקיע מאמץ בקריאתו של טקסט זה. הם צריכים להיות בעלי זהות קולקטיבית משותפת לשניהם צריך
להיות עולם תוכן דומה (חפיפה מלאה אינה אפשרית לגמרי) הענין שקהל היעד יכול למצוא בספר הוא גם בדרך בה הסופר מעלה על הכתב עולם תוכן זה וזאת מהסיבה שקהל זה מכיר אפריורי בעובדה שהסופר ניחן בכישרון הסיפור, תכונה שהיא נצורה מטבעה, לקרוא הרבה יודעים, אבל לכתוב בדרך מסויימת שרבים ירצו לגלות עינן במושא הכתובה
ובדרך ההבעה, היא נחלתם של מעטים בלבד.
ההשפעה של הספר יכולה גם להשתרע על מימד הזמן. למעשה מימדיו של הקהל - הסביבה משתנים מאוד. סופרים מסויימים אינם אלא אהוביו של מיעוט או אהובים למשך תקופה קצרה. ואילו אחרים נישאים על ידי קבוצות חברתיות עצומות, מעמדות או לאומים, או אפילו על ידי שותפות כרונולוגית המשתרעת על פני כמה וכמה דורות.
מכאן גם ההסבר לאוניברסליות או לאריכות ימים של סופר. סופרים "אוניברסלים" או "נצחיים" הם אלה שבסיסם הקיבוצי רחב במיוחד במרחב או בזמן, המרחיקים לכת יותר בחיפוש אחר "אחיהם-לשבט" או אחר של בני דורם".
החפיפה בין הסופר לקהל הקוראים יכולה להגיע להיקפים חסרי תקדים. קהל הקוראים של מיליוני אנשים יכול להנות מפרי עמלו של הסופר לא רק בימי חייו, אלא גם במשך דורות ומאות שנים לאחר מכן. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהסופר ברוב כשרונו הצליח לנגוע בנימים רגישים ביותר ולפרוט על רבדים עמוקים של ציבור האנשים שהוא חי
בקרבו והוא מצליח להרטיט את נשמותיהם לדורות. על המישור הזה נמצא ששיקספיר ביצירותיו המונומנטליות המתארות חלק ממלכיה של אנגליה כמו הנרי השמיני, יוהנס החמישי, מחברי האפוסים ההודיים הגדולים כמו המהברטה והראמייקה, הגם שביצירות אלה יש גם לא מעט מוטיבים מיתולוגיים.
יצירתו של הסופר הפרסי פירדוסי "שאה-נמה" ובתרגומה לעברית ספר המלכים שייכת לקטגוריה זו של ספרים. אמנם המבנה הנרטיבי של היצירה הוא ייחודי בכך שהוא בנוי במתכונת פואטית, אך השפעתו של ספר ניכרת לדורות. הספר מילא בקרב העם הפרסי את אותה פונקצה שמילא התנ"ך אצל העם היהודי.
עלילת השאה-נמה
בכדי שאפשר להבין את עומק השפעתו של הספר על קהל הוקראים האירני וכפועל יוצא מכך את השפעתו על הגדרת הזהות הקולקטיבית של האירנים, יש צורך להביא הגם שבתמצות רב את עלילת השאה-נמה ואת מבנה היצירה.
סיפור העלילה:
השאה-נמה הוא בבחינת דברי ימי עם המתאר את המתרחש וקורותיהם של 50 ממלכיו. חלקם מלכים שיזכרו לעולם בזכות מפעלותיהם וחלק בשל אכזריותם ובמילים של מתרגם הספר לעברית" "מהם בוני הממלכות, פעילים למען ארצם ועמם, נאמנים להתחייבויותיהם ולמשימותיהם, ככיומרת וכהושנג בנו, ממייסדי הממלכה, מהם שהחילו דרכם במעשים
טובים ובהצלחות אישיות ולאומיות, וסטו מדרכם הטובה וסיימו את חייהם כעריצים, אוהבי חנופה ומתנשאים. כמו גימשור וגרוע ממנו צהאק...מלכים שהפכו לרוצחי בניהם ולהיפך: בנים שרצחו את אבותיהם למען השררה והשלטון". הספר בנוי משני חלקים החלק ההרואי-מיתולוגי והחלק ההיסטורי.
החלק ההירואי-מיתולוגי: חלק זה מתייחס לשתי קבוצות מלכים. כיומרת, הושנג, טהמורת, גימשוד, צחאק, פרידוק, מנוצ'הד, נווד זו גרשספ. מלכים אלה עברו תהליכים של פרסוניפציה והרואיזציה וכך הפכו קרובים יותר לבני האדם ועל כן גם אנושיות יותר. בני האדם יכולים להסתכל עליהם אם לא בגובה העיניים אזי לפחות קצת נמוך
מהם, באותה מידה שהם מתייחסים למלכים בשר ודם. קבוצת המלכים השניה כוללת גם היא מלכים שעברו תהליך של דה-מיתוליגזציה והועברו לרובד הירואי. מלכים אלה כוללים את קובאד, ראווס, חוסרי וליהראספ. הציר המרכזי ששתי קבוצות המלכים מתנסים בו ובצורה קשה ואפילו שרגות הוא מאבקים קולוסליים.
"המאבק הראשון הוא תוצאת המהפך שחל בג'משיד. הוא החל את דרכו כמלך צדיק, שיסד את התרבות האנשוית, גילה את הדת ואת האמונה באל, את הברזל וכלי הנשק את האריגים ואת ההררכיה החברתית. כל אלה הם חידושים שהביאו תועלת לאדם והיו לפי רצון האל. אך ג'משיד החל לראות את עצמו כאלוהים ומכאן החלה הדרדרותו, שהיא גם
הדרדרותו של העולם. את מקומו תפש צחאק הרשע. מעין התגלמות השטן, המבצע את הפשע המתועב ביותר שאפשר להעלות על הדעת, רצח אב. מכאן קצרה הדרך לפשעים נוספים - רצח אנשים צעירים כדי לפרנס את הנחשים הצומחים מכתפיו ותאוות נשים בלתי מרוסנת. מקצת הקלה במלאכת הרצח באה על ידי אנשים ממשרתיו של צחאק. המשחררים יום יום
אחד משני קורבנות הדמים המיועדים של צחאק. הוגאל הוא פרידוק. את לידתו של פרידוק מנחשים יועציו של צחאק. ואת חייו מנסה צחאק לקפד. אך ללא הצלחה, המאבק בין צחאק לפרידוק מתנסח בחלק מן הסיפור כמאבק בין הנחש ובין הפרה המופלאה, ברמאיה, שמחלבה יונק פרידוק. למאבקו של פרידוק מצטרף גם כאווה הנפח, שאת כל בניו
הרבים, חוץ מאחד שחט צחאק כדי להאכיל במוחם את האנשים.
המאבק השני מתחיל עם סיום שלטונו של פרידוק. יורשיו של פרידוק הם שלושת בניו, סלם, תור, ואירג'. העולם מתחלק לשלושה בצורה המזכירה את חלוקתו של העולם בין שלושת בניו של נוח במקרא. מבין השלושה מייצג אירג' את מלכות אירן ואילו תור מייצג את העם המיתולוגי הידוע בשום התוראקים, ובמונחים האנרכיקיסטיים של
השאה-נמה הוא השליט של האיזור שממזרח לאירן, תורכסטן וסין. סלם מייצג את המערב מנקודות ראותה של אירן: הוא שליט רום, כלומר ביזנטיום, מכאן ואילך מתנהל קרב בין סלם ותור לבין אירג', הבן החביב על פרידוק ואירג' נרצח בידי אחיו תור, פרידוק מתאבל על מות בנו ומטיל את תפקיד הנקמה על הרצח הנתעב הזה על נינו. נכד
אירג' כשהלה יגדל. מנוצ'הד נכד אירג' אכן הורג את תור ולאחר מכן שת סלם, ואז הוא מוכתר למלך על ידי פרידוק בטרם מותו".
ברמה הכללית זהו סיפור המאבק בין הטוב לרע כאשר בסיום המאבק הטוב מנצח, אם כי מלחמה זו איננה קלה. היא רווית אלימות ומהסופר נרמז שהיא היתה מלווה בקורבנות רבים, לא רק קורבנות אישיים אלא בהיקפים נרחבים ביותר.
ראשיתו של העולם הוא דווקא בטוב, אך לאחר מכן קורא דבר מה שמשבש את הסדר הטוב של העולם ונדרש זמן רב לתקן את הטעון תיקון. אם נשתמש במונחים השאובים מעולם התוכן הפסיכולוגי הרי שג'משיד לקה משום מה במגלומניה פתולוגית. מרוב המעשים הטובים והחשובים שהוא עשה נשתבשה עליו דעתו. נדמה היה לו שבזכות אותם הדברים
שהוא העניק לעולם הוא ינחן בכוחות אלוהיים וכי הוא האלוהיםבעצמו. מכאן ואילך חלה הדרדרות. בנו מבצע פשע חמור ביותר ואין עליו רחמים והוא רוצח אב. שאלה מתבקשת כאן היא, האם בדבריו אלה יש משום הד לסיפורו של אדיפוס שרצח את אביו והתחתן עם אימו. יכול להיות, והדברים נאמרים כאן בזהירות רבה מאוד, שסיפור זה
התגלגל למזרח כתוצאה מקשרים מסחריים ותרבותיים בין יוון ופרס בעת העתיקה ופרדוסי מחברה של שאה-נמה השתמש במוטיב מיתולגי זה.
מדברים אלה יש משום מספר מסרים לדורות באים. ראשית, אל לו לאדם רם מעלה ככל שיהיה שינחן בכישורים גם אם הם יוצאי דופן, כי הוא האל בעצמו, הוא לעולם ישאר בן תמותה. גם אם יזכרו לו את דבריו הטובים והמועילים והוא אכן יזכה להערצה בשל כך, כי הרי רבים חבים לו את אותם דברים גדולים כמו המצאת כלי נשק ואריגים
וההררכיה החברתית, הרי שלעולם לא ישכחו לו את מעשי הנבלה שלו. יש תמיד לשמור על פרופורציות נכונות. אותה תאוות שלטון בלתי מרוסנת עלולה להנביט זרעים שסופם רצח, ועוד רצח ועוד רצח. מי שרואיים לכל ההערצה הם פרידוק ומנוצ'הר. הם העיזו להתמרד ולהסיר את הרע מהארץ. הם ראויים להערצה רבה יותר מאשר ג'משיד מאשר
בתקופה הטובה שלו. הם נלחמו בכוחות גדולים מהם מלאכתם צלחה בידם וזאת בזכות האמונה שלהם בטוב. אין ספק שהלך זה של השאה-נמה יש בו קו מחשבה אופטימי, אם לצורך זאת אופטימיות זהירה המעוגנת בריאליה. הטוב איינו בהכרח דבר מובן מאליו, יש להלחם עבורו ומלחמה זו עלולה לגלות פתיח אכזריות למדי.
"כאן באה אפיזודה רומנטית מורכבת, עיקרה הוא שגיבור החיל זאל בן סאם, לוחם עצמאי בשירותו של מנוצ'הר, מתאהב בנערה יפת תואר בשם רודאבה, ולוקח אותה לאישה. צא עקא, שנערה זו היא מצאצאיו של צחאק, ואיבת עולם שוררת בין משפחת פרידוק לצאצאי צחאק. זו היא אהבה שאינה יכולה לקבל את ברכת אביו של זאל ולא את ברכת
המלך, אלא לאחר קשיים מרובים. מן האהבה הזאת נולד הגיבור הגדול ביותר של האפיסו רוסתם. האפיזודה הזאת, שהיא מרכזית בחלקו הראשון של הספר, מלמדת על תחושה שהדואליזם של טוב ורע. המובע על ידי המאבק בין בני פרידוק, המייצגים את הצדק ובין בני צחאק, המייצגים את העוול, אינו מוחלט. מי שעומד בפסגת הגבורה החיובית
של השאה-נמה הוא לאו דווקא צאצא טהור של השושלת הנבחרת, אלא בן תערובת, הממזג בקרבו מה שהוא מזרען של שתי המשפחות. מפעלו הגדול של רוסתם כמנצח. המאבק בין אירן לתורק מתחיל כאן, ונמשך אחר כך לאורך היסטוריה ארוכה. הדו-משמעות הערכות של רוסתם. הגיבור הנערץ, באה לידי ביטוי לא רק במוצאו המעורב, אלא גם בכך שהוא
הורג בקרב, אמנם מבלי משים את בנו".
הקרבות האכזריים של הטוב לנהל כדי לזכות במערכה הסופית מוצאים את ביטויים ברומן זה שתוצאתו הסופית היא לידתו של רוסתם. אין בו מהרוע הצרוף ואין בו מהטוב הצרוף. אין בו שום דבר מהנשגבות. הוא בשר ודם שבא לעולם מרומן בין שתי משפחות המייצגות הפכים. ועל כן יש בו הן מן הטוב והן מן הרע. כאן בעצם טמונה גדולתו של
רוסתם. הוא דמות אנושית שקל להזדהות איתה. האם אנשים גם אם הם טובים ביסודם לא מבצעים לפעמים מעשה רע? אי אפשר לחיות כל הזמן בתוך הטוב. התנהגות זו יכולה לנבוע מתוך פיתויים שלא תמיד אפשר לעמוד בהם כמו לטעום מה שהוא מהרע, או מסיבות אובייקטיביות שבהם הטוב חייב לעשות מעשה רע כדי לקדם את המעשה הטוב. בבחינת
צעד אחד אחורה כדי לבצע אחר כך שני צעדים קדימה. יש לנו היפוך עלילתי ביחס לקטע הקודם של היצירה אם אצל צחאק מדובר ברצח אב, אצל רוסתם מדובר בהרג הבן. הרצח בוצע מתוך מטרה ספציפית ומוגדרת היטב ואילו ההרג נעשה בשוגג. אם אצל צחאק הרצח היה מלווה בשמחה, ההרג לווה בצער וכאב מה שהופך את רוסתם לדמות יותר
אנושית. הנה יש לנו כאן אמנם דמות גדולה, אך היא מסוגלת להחצין את רגשותיה.
החלק ההסטורי - כמו החלק הראשון, גם חלק זה בנוי משתי חטיבות. החטיבה הראשונה כוללת את גושתספ שזהותו ההיסטורית אינה ברורה די צורכה, בהמן, הומאי, דאראכב, אסכנדר שהוא אלכסנדר הגדול אשר אומץ לאומה הפרסית באמצעות אגדה בכך שעשו אותו לבנו של המלך דאראב מביתו של פיליפוס מלך מקדוניה וכך כיבוש איראן על ידו
קיבל לגיטימציה ואשכניאן שגם עליו ידיעותיו של המחבר מועטות. החטיבה השניה מתארת את השושלת הסאסאנית שהביאה לכתר 29 מלכים. הידע על תקופה זו הוא מקיף ויסודי וזאת בזכות חומר כתוב רב שהצטבר בתקופה זו ממקורות שונים ואשר פרדוסי ידע לעשות בו שימוש רב. שושלת זו נקטעה עם כיבושה של אירן על ידי המוסלמים.
"עלייתו של ארשריד הראשון לשלטון ואיתה ייסוד השושלת הסאסנית, מתוארת בסיפור מורכב. למלך בהמן היה בן בשם סאסאן ובת בשם הומאי, שהמלך נשא לאישה כמנהג הפרסי הקדום. סאסאן עזב את חצר המלך והלך לקישאפור, שם נשא לו אישה, שלא ידעה שהוא בן מלך, ולבן שנולד לו ממנה קרא סאסאן. אחד מצאצאיו ל אותו סאסאן היה רועה
צאן בשירותו של פאפק, מושל אצוחיר. פאפק רואה בחלום שרועה הצאן שלו אינו אדם פשוט, מגלה את מוצאו המלכותי, ומשיא לו את ביתו לאישה, ומנישואיו אלה נולד ארשריד. המלך הפרתי ארדואן שומע על ארשריד ומזמין אותו לחצרו, אך לאחר זמן מה ארשריד מאבד את חינו בעיני המלך. נערה בחצרו של ארדואן, גולנאר, המתאהבת בארשריד,
מגלה לו שהוא שרוי בסכנה והם בורחים ביחד מחצר המלך, ארשריד הוא איפוא מצאצאי הכינאים, מבלי שידע זאת איש, הוא מקבץ תומכים, ובעזרתם הוא הורג את המלך האשראני, ותופש את השלטון.
אשתו של ארשריד היא ביתו של המלך ארדואן שארשריד הכניע. לפי מקורות אחדים היא מנסה להרעיל את בעלה, ארשריד מצווה להוציאה להורג, אך השר אברסאם, בראותו שהיא הרה ממרה את פי המלך, מחביא אותה והיא יולדת בן. שנים לאחר מכן, כאשר ארשריד מביע את צערו על כך שאין לו יורש עצר, מגלה לו אברסאם את הסוד בדבר הבן שנולד
לו. כהוכחה לכך שזה הוא בנו של המלך, ושלווזיר לא היתה יד במעשה, בקופסה היה טמון איבר הזכרות של הווזיר, שהוא כרת בשעה שנתן מחסה לבת המלך, לצורך ההכוחה בבוא הזמן. המלך מזהה את בנו, בן המלכים, בין קבוצה של ילדים משחקים, שכן אופיו המלכותי של הילד בולט לעין".
סיפור זה אפשר לראות שהוא מעין וריאציה החוזרת על עצמה מספר פעמים על נישואי תערובת בין אנשים ממעמדות שונים - בין המעמד העליון למעמד הנמוך. המקרה הראשון הוא בין סאסאן לאישה שמתוך הקטסט אפשר להבין שהיא מפשוטי העם. המקרה השני של ארשריד המתחתן עם נערה מפשוטי העם העובדת בחצרו של ארדואן. שתי עלילות שהן
מעין וריאציות על סיפורה של סינדרלה אבל בלי נעל הזכוכית ממעשי הכשפים. אין כאן ניסים ועירובם של כוחות עליונים. דמויות אנושיות ורגילות ביותר. החלום של כל נערה שרוצה להתחתן עם האביר או הנסיך. סיפור אוניברסלי על אותן נערות שרוצות לשפר את מעמדן הכלכלי והחברתי כדי לצאת ממצוקה לתוך עולם טוב יותר. דבר שלכל
אורך הדורות אפשר למצוא בו עניין. המקרה האחר הגם שהוא קשה במיוחד זה אותו שר שמציל את אשת המלך ויחד עם זאת מסרס את עצמו כדי שלא יחשדו בו שהוא מנסה לנהל איתה רומן וכך המלך בסיכומו של דבר לא מאבד את יורשו הפוטנציאלי. אותו שר ראוי למלוא ההערכה על כך שהמרה את פי המלך, שהרי הוא יכול היה למצוא את עצמו מוצא
להורג, ויחד עם זאת מונע מעצמו כל אפשרות שהיא להביא צאצאיםלעולם ובלבד שיובטח כי למלך יהיה יורש. סיפור זה בא ללמדנו גם על לויאליות ומחירה שיכול לפעמים להיות נורא וגם על פזיזות שעלולה להיות קטלנית. במקרה של המלך שרצה להרוג את אישתו. מבין השורות אפשר ללמוד שבני אדם ובכל מעמד חברתי צריכים ללמוד להיות
סלחניים ולא שומרי טינה.
"תקופת מלכותו של שאפור השני, בן הורמוז, הידוע בכינוי דו-אלאכתאף ("מרוצף הכתפיים") מכילה כמה אפיזודות שיש בהן גם גבורה נועזת וגם פרשיות אהבה, הוא כובש את המצודה של מלך תימן בעזרתה של בת המלך, המתאהבת בו וגורמת לאביה ולחייליו להשתכר. הוא הולך אחר מכן לרום, מחופש כסוחר, אך פרסי המתגורר בחצר המלך
הביזנטי מזהה אותו מגלה את זהותו לקיסר, ושאפור מוכנס לכלא. הוא ניצל רק בזכותה של נערה בחצר המלך הביזנטי המתאהבת בו, וביחד הם בורחים למרום. הוא מצליח לאחר מכן לתפוש את הקיסר הביזנטי בשבי במהלך קרב".
כאן יש לנו סיפור על מלך ששפר עליו מזלו פעמיים ובכך בוודאי הוא יכול לזכות בהערצתם של הקוראים.הוא הצליח כנגד כל הסיכויים פעם לזכות בקרב ופעם אחת להנצל ממאסר ממושך וזאת בזכות אלה שהתאהבו, בפעם הראשונה מי שעוזרת לו היא בת המלך שעומד להכבש, בניגוד לסיפור על אישתו של ארשריד, אין היא רוצחת ולא מרעילה את
אביה, אלא רק להרדים אותו באמצעות מנה הגונה של יין שהיא נתנה לו לשתות לשיכרה. המקרה השני הוא נערה שהכירה את המבנה של ארמון המלוכה ועזרה לו לברוח. יש להניח שיופיו והקסם שהוא השרה על נשים אפשרו להחלץ ממצוקה. תכונות שרבים היו רוצים להיוולד איתם גם להיות גברים נאים וגם להיות רומנטיים ולהלך קסם על נשים.
"המלך בהרם גור, בנו של יזדגרד, הוא אחד האבירים הגדולים ורבי העלילות הצבעוניות ביותר שבאפופיה הפרסית. הוא לא גדל בחצר המלוכה הפרסית, אלא אצל המלך הערבי של חירה, מונדיר. עוד בהיותו צעיר, בחצרו של מונדיר, הוא יורה סרה של יריות חץ ציוחדות במינן על זוג איילים לפי בקשת שפחתו, ויריות אלה משנות לתדהמתה, את
מינן ואת צורתן של החיות. לאחר מות אביו מתברר שפסחו עליו בסדר הירושה של הכתר והוא פולש לאירן ומצליח לשכנע את תושביה שיכירו בו כמלך בכך שהוא תופש את הכתר המונח בין קבוצה של אריות. בין הדברים המוזרים הרבים שהוא עושה אנו קוראים סיפור כיצד הוא מוצא את האוצר של ג'משיד ומחלק אותו לעניים. הוא לוחם מלחמות
לאין ספור, במלכים, בגיבורים ובחיות טרף מסוכנות, לוחם במלך רום, סין והודו, ומנהל פרשיות אהבים רבות".
כאן יש לנו מקרה של מלך שלא התחנך בפרס אלא מחוצה לה. כוחו ועוצמתו הם שילוב של תאוה, אומץ בלתי רגיל, כוח שכנוע יוצא דופן והיותו מאהב רב פעולה. אין קורא שלא ימצא סיבה מדוע לא להכיר את מעלליו ולהזדהות לפחות עם אחד מכישוריו. מי למשל לא היה רוצה להיות רב-און כמוהו ולהכניס למיטה מספר רב של נשים ומנגד איזו
אישה לא היתה מוכנה ליפול בקסמיו, המאהב האולטימטיבי שהוא גם גיבור ללא חת. לשכנע אומה בת מליוני אנשים שהוא ראוי למשול עליה ולהיות מלכה זהו מעשה לא קל שצריך להסיר בפניו את הכובע. את חינוכו הוא לא קיבל בפרס ובכל זאת הוא מצליח לשכנע את המוני הפרסים שהוא מבין לליבם ולראשם, הצדקה שהוא עושה לעניים, יש בה
כדי להעיד על כך שהוא בעל ראייה רחבה ושומע את רחשי ליבו של העם.
"הלך חוסרו אנושרוואן בעל הנשמה האלומתית, הוא אחד המלכים המהוללים של אירן: מהולל בחוכמתו, בצדקתו, בסדר ובשלום. שהשליט ברחבי ממלכתו. תקופת מלכותו של חוסרו אנושרוואן ידועה גם כתקופת כהונתו של השר החכם בוזורגמיהד. זו היא התקופה שבה מביא בוזורגמיהד את משחק השחמט מהודו".
מלך זה אינו מלך של מעשי גבורה יוצאי דופן ויכולות מגיות. אין כאן לא רעמים וברקים ולא זיקוקי דינור, מלך זה הואבראש וראשונה מדינאי בעל רוחב יריעה ממלכתי. מלך זה נערץ בזכות חוכמתו ותבונתו המדינית. לא מחלמות כיבושים אלא חיי רווחה ושפע כלכלי. זהו מלך המנסה לפייס בין קבוצות לחץ שונות ואינטרסים מנוגדים
והוא מצליח להביא לכך שאנשים יחיו זה לצד זה ולא זה במקום זה. ולצידו יועץ מדיני בשם בוזורגמיהד. זהו יועץ שבראש וראשונה הוא אינטלקטואל ובתור שכזה הייעוץ המדיני שהוא נותן למלך הוא בעל ערך מוסף גבוה מאוד. גם כך דמות שאפשר ומן הראוי להעריץ. גיבורים אפשר למצוא, אך חכמים הקרינים על סביבתם מן התבונה שלהם,
זהו מצרך נדיר וההמונים בוודאי מעריצים אחד כזה משום שממנו אפשר ללמוד רבות.
"אחד הסימנים להתפוררות השושלת היא הפרשה המוזרה של בהראת צ'ובין. אין הוא מלך לגיטימי, אלא אחד מבני האצולה, המשרת את אדוניו. הורמיזר הרביעי, בן חוסרו בהראם מנהל מלחמה קשה נגד התוראנים ומכניע אותם אך אינו זוכה לגמול ולהכרת תודה מן המלך. בהראם מתחיל לחלום על המלוכה, ומביא את הורמירז לחשוד בבנו, חוסרו
פרויז שהוא חושק לקחת לעצמו את המלוכה במקומו וחוסרו בורח, התקוממות מורידה את האב וממליכה את הבן, אך בהראם, תופש את השלטון. חוסרו בורח אל הביזנטים, בהראם מחליט לעלות על כס המלכות, אך לאחר שלושה קרבות הרואיים גדולים הוא נאלץ לברוח ולחפש מקלט אצל מלך סין, ושם הוא נושא את ביתו של המלך לאישה. שליח של
חוסרו פרויז מגיע לסין ורוצח את בהראם, ובכך מסיר את האיום על משפחות הסאסאניות".
זהו סיפור של חטא ועונשו. אחד מאנשי האצולה מנסה לבצע הפיכה, עומדים לרשותו כוחות, הוא יודע להלחם, לבצע מניפולציות פוליטיות ובזויות ביותר וגם לסחוף אחריו המונים עד כדי איום על בית המלוכה אך אין זה עוזר בידו. הוא מנסה לברוח עד קצווי תבל, אך זרועו הארוכה של הצדק מוצאת אותו הוא משלם על נסיונות ההתמרדות
בחייו. יורש העצר החוקי, למרות כל הנסיונות לפגוע בו, מקבל את השלטון לידיו ומנהיג את המדינה.
המסרים הבוקעים מהשאה-נמה
השאה-נמה איננו לא יצירה הגותית ולא יצירה ספרותית במובן המקובל של המילה. מבחינה צורנית זהו אפוס רחב יריעה הבנוי במתכונת של שירה. הייחוד שלו עבר לתיאור העלילה, הוא נע במקביל על שלושה מישורים שיש מה לומר על האתוס הפרסי ועל גבולות הקולקטיב והם:
1. מושג המוסר האירני כפי שהוא מובן ובא לידי ביטוי בעת העתיקה וכפי ש - Rypka מציין זאת:
"There are three fundemental conceptions of ancient Iranian morality: The contrast between Good and Evil, and the final victory of the former, also expressed in the religious dualism Ormuzd-shriman and thus resolving a priori the ever-odd struggle between Iran and Turan, a thread that
winds through a considerable part of the epic: The idea association, since only by means of an heir can the ruler obtain farr, the "Quedle of divine descent" (in addition justness is iddispensible, for the good rules is an essential element of the national fait): Finelly the purely feudal
conception of the unconditional honour, loyalty and duty towards his soverign nor from defying him. The duty of retaliation of revange, is the ehies motive for all the warlike events with which the shah-nama is interwoven - It must however be added in the same way that revange ordains the
mythical happenings, justic predominates under the sasanians". מוסר הוא באופיו מוסר אוניברסלי הבא לציין את הטוב הכללי שחייבים להלחם עבורו והוא מוצא לפועל או
לפחות אמור לצאת לפועל על ידי מלכי אירן. מלכי אירן אמורים להיות שליחיו של הטוב הכללי באשר הוא והמוסר המגזר ממנו עלי אדמות והוא אמור להיות מוקרן על כל רבדיה של החברה האירנית, החל במלכים וכלה בפשוטי העם. מעבר להיבט הנורמטיבי הטוב הוא גם קו מאפיין של העם האירני. העם האירני משתקף מהשאה-נמה כעם טוב ובעל
רמה מוסרית גבוהה, הנלחם בתוראנים בנוודים. הירנים הם עם יושב קבע והנוודים מנסים לפלוש לארץ להרוס ולנשל אותם בשל כך הנוודים נתפשים כמייצגיו של הרע ובהכרח כלא מוסריים.
להיות מוסרי פירושו גם להיות נאמן, ובשל המבנה של החברה האירנית הכוונה היא ליחסי גומלין שבין הפיאודל לווסלים שלו, מה שמקרין על הנאמנות שבין המלך לתושבי מדינה. אפשר בהחלט לראות כאן כי הכתוב חותר לנאמנות מוחלטת ללא סייג וללא פשרות. הנאמנות היא צו מוסרי עליון של החברה האירנית.
על פי השאה-נמה ישנה אינטראקציה חזקה בין מוסריות לאומיות, המוסריות מגדירה גם את תחומי הקולקטיב האירני.
2. לגיטימיות השלטון: "כוחו של המנהיג הוא בעצמתו הפיזית ובצדקתו הדתית והמוסרית, ונראה ששני הדברים כאילו קשורים ומזינים זה את זה. האידאל של אירן העתיקה היה של מלכות ודת הכרוכות זו בזו ומשלימות זו את זו. כאילו היו תאומות. הביטוי הסמלי לכוח המיוחד הזה הוא מושג ההילהה אלוהית הנותנת למנהיג הצודק או אם
להשתמש במונח הפרסי המקובל פר. ההילה המלכותית הזאת היא דבר המוערך מלמעלה, מיד האל, למלך הראוי לו. אך אין זה מושג מוסרי בלבד, אלא גם מונח המציין לגיטימיות של מוצא. השילוב של צדק ושל זכאות בדרך המוצא הוא המעניק למלך את הכריזמה שהפר מסמל".
מושג הלגיטימיות באירן אם כן נגזר מתפישת המוסר האירני. אם המלך נוקט וחושב על פי הקודים הנורמטיביים של החברה האירנית ויודע לשמור על שלמות הארץ ושלמות תושביה מפני הנוודים שהם רעים מיסודם הוא זוכה למלוא האהדה הציבורית ומקבל את מלוא התמיכה להמשך השלטון שלו. כך ואך ורק כך, הוא יכול לקבל את מלוא הגיבוי של
האל. נוצר כאן מעגל של מושגי נאמנות המזין את עצמו. אם המלך נוהג על פי המוסר האירני הוא מקבל את מלוא הגיבוי הציבורי וגם את תמיכתו של האל. מכיוון שהעם רואה שגם האל תומך בו הוא מעצים את עוצמת הלגיטימיות השלטונית ומקרין זאת על המלך. מכיוון שהמלך לא סוטה מדרכו הישרה מועצמת תמיכת האל וכך הלאה.
תפישת הצדק המוצא לפועל על ידי המלך, היא שהשגתו ומימושו יעשו בחוכמה "הכוח הפיסי והגבורה של הגיבור, ההולכים יד ביד עם מושג הלגיטימיות והצדק, אינם מוציאים מכלל אפשרות שימוש במושגים של תחבולה ואפילו תרמית בידי הגיבור. היכולת להתגבר על האויב גם בדרכים של תחבולה נחשבת למעלה אצל הגיבור, שכן יש בה כדי
להעיד גם על עוצמת תבונתו".
3. בדרך הסיפורית אם בציור דמויותיהם של הנפשות הפועלות ואם בתיאור פעולותיהן מחבר היצירה יוצר מוקדי הזדהות בדמותם של גיבורים שאפשר וקל להזדהות איתם. סך כל הגיבורים המופיעים ביצירה יוצרים גבולות תיחום חברתיים מי שייך לעם האירני ומי לא שייך לעם האירני וההתפרסות הרחבה על ציר הזמן ההיסטורי יוצרת אצל
הקוראים תחושה שיש להם היסטוריה ארוכה, שיש לתת לה מקום נרחב הן בלב והן בנפש להזדהות איתה ולבנות תחושת שייכות חזק ואמונה. פידרוסי, מחבר היצירה פונה הן לראציו והן לרגש של קהל קוראיו.
תרומתו של מבנה האפוס לאתוסס הלאומי האירני
הקו הבולט ביותר ביצירה שהוא במתכונת של בתי-שיר, סך הכל כ - 12,000 בתים. מבחינה מתודית ומנקודת מבט של פסיכולוגיה של קריאה, מבנה כזה מקל על הקריאה. לשם השוואה די עם נעשה השוואה שטחית בין צורת כתיבה זו לכתיבתו של ההסטוריון הייוני תיקודידס. נקל להבין מה ימשוך את העין, צורת כתיבתו של פירדוסי מדרך הטבע
ואמנם "המשפטים באפוס קצרים ורק לעיתים רחוקות הם חורגים מתחום בית השיר. נדירים המקרים שהמשפט קצר מחצי בית. משפטים קצרים כאלה נועדו ליצור אפקט מיוחד של התבטאויות קצרות. הבאות ברצף מהיר בזו אחר זו"... לשונו של הספר פיוטית וחגיגית. אך מבנה המשפטים פשוט. נעדר סרבול, כמעט ללא משפטים מורכבים...אין בספר
גיבוש של דימויים היוצרים גודש מכביד, ואין בו רמיזות פיוטיות, המחייבות ידע ספרותי מחוץ לתחומי היצירה עצמה".
אין כתיבה זו נושאת אופי אקדמי. הספר פונה לכל שכבות העם. לא רק לאינטלקטואלים או לשכבה המשכילה, פרדיסי כותב קצת מעל גובה העיניים. הקורא ממריא קצת עם הפיוט, אך לא יותר מדי ובזכות זאת מקדם ההזדהות עם הדמויות גבוה מאוד. קל מאוד להזדהות עם הנפשות הפועלות. הן זמינות לקורא ברמה הכללית. מה שתורם לכך הוא גם
המבנה האפיזודאלי של היצירה. אפיזודות קצרות שקל להכנס לתוכן וקל לצאת מהן. מעין וידאו-קליפים ספרותיים. כל אפיזודה היא סיפור לעצמו והקורא יכול בלחור לעצמו את הדמויות שהוא רוצה להזדהות איתן.
מבחינתו של סגנון הכתיבה, הכתיבה וכפועל יוצא מכך גם הקריאה קולחות ורצות בחופשיות. זהו "תיאור חי, רוטט ומרגש, המשתרע על פני יריעה ענקית בהיקפה ועם זאת הוא כולל בכל אחד משלביו התייחסות דקה עדינה, ומפורטת לפרטי פרטים...היצירה הזאת ותוכנה הזינו את דמיונם ואת חייהם הפנימיים של בני המורשת התרבותית של אירן
ושל בני האיזורים הסמוכים לאירן במשך כאלף שנה, ועדיין לא נס ליחם".
השפעתו הספרותית של השאה-נמה
השאה-נמה היא היצירה הספרותית היחידה שהשאירה את חותמה המונמנטלי על התודעה הלאומית האירנית. ייחודו היה בכך שסופרים רבים הושפעו ממנו וכפועל יוצא תרמו גם הם לפיתוח התודעה הלאומית האירנית. ,לאחר חיבורו של השאה-נמה נוצרו יצירות לא מעטות הממשיכות את המסורת האפית הזאת, וכולן מבוססות למעשה על הסגנון ודרך
התיאור שקבע פירדוסי. אחד האפוסים הראשונים שנוצרו לאחר השאה-נמה, בהשפעתו ואולי מתוך תחרות איתו, היא שירתו של אב-נצר עלי אבן "חמד אסדי טוסי (חי במאה ה - 11) גרשאספ נמה..." אפוסים אחרים מן המאה ה - 11 הם "בהמן נאמה" ו"כוש נאמה" של איראנשאה של אבן אבי אלחוד ופראמוז נאמה של מחבר ששמו אינו ידוע, ברזו
נאמה של עמיד עטאי ועוד...השאה-נמה משמש נקודת מוצא חדשה למסורת בעל פה. הטקסט נאמה שימש במשך מאות השנים מאז שבא לעולם אם המספרים העממיים שבעל פה...קיימים גם עיבודים ספרותיים בפרסית חדשה לסיפורי השאה-נמה, ספר שעדיין יש לו חיות רבה בקרב העם הפרסי".
השאה-נמה שימש אם כן כמסד אינטלקטואלי ליוצרים רבים במשך מאות שנים עד ימינו אלה. כל אלה התאימו את צורת כתיבתם לתקופה בה הם פעלו ובכך שמרו על קשר חי בין הדמויות ההסיטוריות והאגדתיות לתקופה בה הם פעלו. מדובר כאן על סוציאליזציה ספרותית מדרג שני ליצירת סולידריות ולכידות לאומית חזקה מאוד. הסוציאליזציה
הספרותית מהדרג הראשון היא השאה-נמה עצמה והסוציאליזציה מהדרג השני מתייחסת לכלל הסיפורים שפעלו במשך מאות שנים וגם היום, אשר יושבים על כתפי השאה-נמה.
השאה-נמה במאה ה - 20
אירן של המאה ה - 20 איננה אירן של העבר וזאת מהסיבה של היום (להוציא את ההפיכה הדתית שבוצעה על ידי חומייני) קשורה למערב אם בדרך השפעתו של העולם המערבי על דפוסי החשיבה האירנאיים ואם בשל מאגרי הנפט שקשרו את אירן למערב בדרכי המספר רבי העריצים. מנהיגה של אירן רזא ז'אנף שאף לבסס את המדינה כ"מדינת לאום
אירנית חזקה , מודרנית ומשגשגת ולטיפוח הגאווה הלאומית". קונצפציה שעליה התבסס השאה חיה שילוב בין העבר להווה כמפתח לעתיד. הלאומיות שאותה בנה חייבת להשען על רגליים היסטוריות איתנית שמהן אזרחי אירן כיום ינקו את מורשתם הלאומית. "על רקע ההערצה הפרסית לשירה ובהתחשב בשירה הפרסית המפוארת (והייחודיות האירנית
שהיא מבליטה) לא מפליא כי השאה עודד את פיאור השירה נלאומית הפרסית על קבי משוררים (פרדוסי, עומר חיאם, סעדי, חאפטי) נבנו מאוזליאומים מפוארים, שהפכו לאתרים לעלייה לרגל אשר רבים מבקרים בהם וקוראים שם שירה. בשנת 1935 השאה גם ציין את יום ההולדת ה - 1000 של המשורר הלאומי החשוב ביותר, פרדוסי, מחבר אפוס
המלכים הידוע שאה-נמה". השאה פעל כאןבמשותף עם מדינאים, כותבי סיפורים ומשוררים על מנת ליצור את החוט המקשר בין העבר להווה וכפי ש - Chelkouski מציין זאת:
All three - the stateman the story writer and poet...were serving to preserve and If possible adopt some of the old values to the new circumstances to a society that hoped, was rapidly changing. The common goal of these three men was to build a new Iran with better future, but
at the same time, to preserve those still vital elements
of the past".
במישור המעשי, היומיומי יצירה זו שימשה כאמצעי להנחלת הלשון האירנית בקרב אלה שאינם יודעים קרוא וכתוב. על ידי יצירת מוקדי הזדהות אישיים עם דמויות היסטוריות יצירות רבות מההיסטוריה האירנית ובפרט של פירדוסי השאה-נמה עובדלרמות לימוד שונות. כך שכל אלה שלומדים קרוא וכתוב יפתחו דפוסי מוטיבציה חזקים. אם הם
רוצים לדעת יותר על הדמויות האהובות עליהם. הם צריכים לדעת קרוא וכתוב וכך יוכלו להשקיע יותר מזמנם כדי לדעת את קורותיהם.
סיכום
השאה-נמה היא אחת מאותן יצירות מונומנטליות שנשארים לדורות. אם יצירות רבות חוברו על ידי מחברים שהעמים אליהם השתייכו אינם קיימות כיום (כמו עלילות גלגלמש של השומרים או האלה ענת של הצידונים), הרי שהעם הפרסי עדיין חי פועל ונושם. לעם האירני ישנה אינטראקציה מתמדת עם גיבוריו ההיסטוריים והאגדתיים באמצעות
פירדוסי מחברה של השאה-נמה. השפעתו של פירדוסי על המוני העם לכל רבדיו היא בשלושה רבדים. רובד ראשון הוא קהל הקוראים עצמו לדורותיו. הרובד השני הוא כלל הכותבים שבאו לאירן לאחר פירדוסי ואשר הושפעו מדרך כתיבתו ומהדמויות שעיצב והרובד השלישי הוא כלל מקבלי ההחלטות לרבות השח עצמו במאהה - 20 שאמנם ניסו להצעיד
את פרס לתוך העולם המודרני, אך תוך בניית עוגן מסיבי בתוך היצירה הספרותית של העבר ובפרט בשאה-נמה.
ביבליוגרפיה
אסקארפיט רובר - ספרות וספרים, סוציולוגיה של הספרות, הוצאת מזרחי 1970 128 עמ'.
כגן אליעזר - דברי המתרגם לשאה-נמה.
מנשרי דוד - אירן: בין אסלם ומערב, האוניברסיטה המשודרת משרד הבטחון 1996 166 עמ'.
שקד שאול - ספרי המלכים ורקעו, מבוא למתרגם השאה-נמה.
Chelkouski Peter - Iran under the Pahlavis
Rypka Jan - History of the Iranian Literature D. Reidal Publishing Company
Brown Edward G-A Litrary Histiry of Persia T. Fister Urwin Ltd.
The Encyclopedia of Islam vol. II p. 918
אסקארפיט רובר - ספרות וספרים, סוציולוגיה של הספרות הוצאת מזרחי, 1970 עמ' 109.
שם עמ' 110.
כגן אליעזר - דברי המתרגם עמ' יח'.
שקד שאול - ספר המלכים נכנעו עמ' מה'.
שם שם.
שם עמ' מה - מו.
שם עמ' מו.
שם עמ' מז - מח.
שם עמ' מח.
שם שם.
שם עמ' מח - מט.
עמ' מט.
שם שם.
שם שם.
Rypka Jan - History of Iranian Literature D. Reidel Publishing Company p. 159-160
שקד שאול - ספר המלכים ונקבעו שם עמ' נא.
שם שם.
שם עמ' נז.
שם עמ' כא.
שם עמ' סד.
מנשרי דוד - אירן: בין אסלם ומערב, אוניברסטיה משודרת משרד הבטחון 1996, עמ' 93.
שם עמ' 98.
Chelkouski Peter - iran under the Pahlavis p. 335
Ibid p. 313

תגים:

ספרות · פרס · אירן · איראן · חברה · אנתרופולוגיה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "תרומת האפוס לתודעת הזהות הלאומית האיראנית", סמינריון אודות "תרומת האפוס לתודעת הזהות הלאומית האיראנית" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.