נאציזם ותיאולוגיה

תקציר העבודה:

נאציזם ותיאולוגיה
תוכן: hc1066
מבוא
בסיסים פילוסופיים לתפיסת היהודי ע"י הנאצים
נצרות, נאציזם ויהדות
ביבליוגרפיה

תמצית
בעבודה שלפנינו ברצוני לדון בשאלת תפיסתה התאולוגית של התנועה הנאצית את
היהדות. אין בכוונתי לעסוק בהיסטוריה פרגמטית, אלא לגלוש לכיוונה של
ההיסטוריה העוסקת ברעיונות. על מנת לתאר את יחס הנאציזם ליהדות כדת יש
להבהיר את השורשים מהם יונקת תפיסתם התאולוגית, כוונתי לתפיסות חברתיות
ופילוסופיות המשמשות בסיס לאידאולוגיה הנאצית . סבורני כי לא ניתן לתאר את
יחס הנאציזם ליהדות כדת מבלי לתאר את יחסה לנצרות, שכן דומני כי ניתן
למצוא השקפות דומות, אך גם נקודות סטירה מעניינות. במהלך עבודה זו העסוק
בפילוסופים אשר לדעתי עיצבו את תפיסתה התאולוגית של התנועה הנאצית, כמו
גם ביחסה הישיר של התנועה לדת.
אקדים ואומר כי עמדתי ביחס לאידאולוגיה הנאצית הינה משוחדת, סבורני כי
קשה לדבר על משנה סדורה כאשר עוסקים באידאולוגיה זו. על פי טעמי הנאצים
אספו באופן אקלקטי ובלתי מתודי מעט מכל תאוריה או רעיון שמצא חן בינהם.
סלידתם הברורה של הנאצים מפני עיסוק אינטלקטואלי גרמה לכך כי מעולם לא
היתה להם תפיסת עולם ברורה כמו זו אשר איפיינה את הקומוניזם. אי לכך דומני
כי בבוטנו לבדוק את תפיסתם האידאולוגית של הנאצים לגבי כל נושא יהיה אשר
יהיה, אנו כופים בדרך כלל את אשר אנו יודעים על הנושא ודוחקים אותו באופן
שאינו טבעי לתוך משבצת אידאולוגית. דומני כי הנאציזם מצטיין ביכולותו להחליף
ולשנות את בסיסו האידאולוגי בהתאם לנסיבות. אין זה אומר כי הנאציזם חסר כל
חוט שידרה, אולם זה האחרון שמור לנושאי שינאת הגזע ולתפיסותאלימות. בכל
הקשור לאידאולוגיה ברורה כתובה ועמוקה הוא לוקה בחסר ואף יותר מכך.
במהלך עבודתי אנסה להוכיך דברים אלה .
הנס דיטריך בראכר מאמין כי ה"טוטאליטרית" של הנאצים, "נעשתה
האידיאולוגיה של הנאציונאל-סוציאליזם מטרה בפני עצמה". בתיאוריה הקלאסית
של טוטאליטריות, כפי שהציגה אותה חנה ארנדט בתחילת שנות החמישים, מדובר
בריקנות רעיונית גוברת ככל שמעמיקים לתוך מרכז המערכת - ההנחה היא
שהמנהיג הטוטאליטרי אינו מאמין עוד באידיאולוגיה שלו; האידיאולוגיה אינה
משמשת אלא לשם שליטה על ההמונים ולגיוסם או, לכל היותר, לגיוס השוליים
החיצוניים של המפלגה הטוטאליטרית. המשטר הנאצי אינו תואם תבנית שכזאת
במידה שמדובר ברעיון אנטישמי. יתר על כן, אם אמנם נודעת לאידיאולוגיה
האנטישמית חשיבות מרכזית בעיני היטלר וחלק מהנהגת המפלגה, מן הדין
שרדיפת היהודים והשמדתם תמצא לה הסבר מחוץ ליסודות המרכיבים את
המשטר הטוטאליטרי; המסגרת הטוטאליטרית היא כלי ההשמדה, לא הסבר
הבסיסי.
מרכזיותה ואי-תלותה של האידיאולוגיה האנטי-יהודית בנאציזם הביאו למצב
שה"אויב" לא היה מושג פונקציונאלי1ואי אפשר היה להחליפו.
הגזענות הנאצית הניחה כי הארים, ואפילו ארים נחותים, הם מגזע עליון. מי הם,
אם כן , לא-ארים? בספרות האידיאולוגית הנאצית נאמר, , מעט מאוד על סינים
ועל יפאנים, ברור שהם אינם ארים, אולם ככלות הכל היפאנים היו בעלי-ברית של
גרמניה הנאצית. הפתרון היה להגדירם כ"ארים של כבוד". אשר לאוכלוסיות
השחורות, הן דורגו אי-שם בין בעלי-החיים ובני-האדם.
היהודים תפסו מקום מרכזי באידיאולוגיה הנאצית. היהודים היו אנטיתזה לגזע
הארי. לדעתו של היטלר הם כוח דמוני שהובא לעולם על-ידי עוצמה שטנית כלשהי.
הם אחראים לעליית הנצרות ועל-ידי כך הביאו חורבן על התרבויות האליליות
האתניות של יון ורומי וכיום הם מתכננים לשעבד את העולם לשלטונם. הנאציזם
לא ראה את היהודים כגזע, אלא כאנטי-גזע, כתערובות של יסודות נוודים בעלי
מטרה שטנית, דהיינו להשחית ולהחריב את כל התרבויות האחרות. אותה משימה
הרסנית מעוגנת בטבע הטפילי של ה"גזע" היהודי. הנאציזם היה, אפוא, תנועה
מניכאית, הכל התחלק בין שחור ללבן והקוטב "החיובי" של הארי - שהוא למעשה
דמוי אל - אוזן על-ידי הקוטב "השלילי" של היהודי - שטן בתחפושת אדם.

מקורות:

מרכזיותה ואי-תלותה של האידיאולוגיה האנטי-יהודית בנאציזם הביאו למצב שה"אויב" לא היה מושג פונקציונאלי ואי אפשר היה להחליפו.
הגזענות הנאצית הניחה כי הארים, ואפילו ארים נחותים, הם מגזע עליון. מי הם, אם כן , לא-ארים? בספרות האידיאולוגית הנאצית נאמר, , מעט מאוד על סינים ועל יפאנים, ברור שהם אינם ארים, אולם ככלות הכל היפאנים היו בעלי-ברית של גרמניה הנאצית. הפתרון היה להגדירם כ"ארים של כבוד". אשר לאוכלוסיות השחורות, הן דורגו
אי-שם בין בעלי-החיים ובני-האדם.
היהודים תפסו מקום מרכזי באידיאולוגיה הנאצית. היהודים היו אנטיתזה לגזע הארי. לדעתו של היטלר הם כוח דמוני שהובא לעולם על-ידי עוצמה שטנית כלשהי. הם אחראים לעליית הנצרות ועל-ידי כך הביאו חורבן על התרבויות האליליות האתניות של יון ורומי וכיום הם מתכננים לשעבד את העולם לשלטונם. הנאציזם לא ראה את היהודים
כגזע, אלא כאנטי-גזע, כתערובות של יסודות נוודים בעלי מטרה שטנית, דהיינו להשחית ולהחריב את כל התרבויות האחרות. אותה משימה הרסנית מעוגנת בטבע הטפילי של ה"גזע" היהודי. הנאציזם היה, אפוא, תנועה מניכאית, הכל התחלק בין שחור ללבן והקוטב "החיובי" של הארי - שהוא למעשה דמוי אל - אוזן על-ידי הקוטב "השלילי" של
היהודי - שטן בתחפושת אדם.
אותה צורה קיצונית של אנטישמיות שימשה בסיס לעמדות של תנועות חברתיות ואידיאולוגיות, שאר קמו זמן רב לפני הנאציזם. כדי להיבדל מן היהדות, אשר ממנה צמחה, היה על הנצרות להציגה ככול שלילי לחלוטין. האשמה כאילו "היהודים" היו אחראים למותו של ישו (רק ב1965- הכריזה הכנסייה הקתולית, כי האשמה נטולת-יסוד) הוליכה
אל המסקנה, שרק הנשלטים על-ידי השטן יכלו לרצוח את המשיח. ומכיוון שברור, כי השטן מנסה להשתלט על העולם, הוטלה על היהודים מוקדם מאוד האשמה של קשר עולמי. בראשית התקופה המודרנית הייתה זו אשמה מקובלת מאוד. בשנת 1903 רקחה המשטרה הצארית זיוף הידוע כ פרוטוקולים של זקני ציון, אשר לפיהם החליטו היהודים כיצד
להשתלט על העולם. ה"פרוטוקולים" המבוססים על חיבורו הסאטירי של סופר צרפתי מוריס ז'ולי (Maurice July ) "דו-שיח בין מקיאבלי ומונטסקיה בגיהנום" (1865), אשר תקף את נפוליאון השלישי, התגלו כזיוף ב-1921 בבריטניה. ואף-על-פי-כן השתמשו הנאצים ב"פרוטוקולים" כמוקד בתעמולה האנטי-יהודית, משום שהם התאימו להפליא
לשיטתם. הסיבה להצלחתם בשכנוע מליוני אנשים, כי היהודים, מיעוט מזערי בתוך אוכלוסיה גרמנית (500,000 בגרמניה ב1933-, כ0.7- אחוז ממספר התושבים; כ17- מליון בעולם כולו, או כ0.85- אחוז), מסכנים את תרבותם, הייתה מבוססת על שתי עובדות-יסוד - אחת, כי קיימת מסורת ארוכה של שנאה עממית ליהודים בגרמניה הנוצרית,
ושניה, כי כישלונות כלכליים ופוליטיים בגרמניה בעקבות מלחמת-העולם הראשונה גרמו לכך שאנשים חיפשו אובייקט אשר עליו ניתן להעביר את תוקפנותם ותסכוליהם. שכבת האינטליגנציה במיוחד הטתה לקבל את הפחד האי-רציונאלי הזה כהסבר קצר וקולע לכל הנגעים, אשר מהם סבלה חברתם. אותה איבה נפוצה ליהודים אפשרה את מעשי הרצח
שבאו בעקבותיה, משום שהיא מנעה התנגדות רצינית למדיניות ההשמדה.
האופי הגואל והמושיע שניתן לפיהרר ולרייך נגזר מתחום התיאולוגיה, והוסב לאחר מכן לדפוסים של חילוניות ופוליטיקה; זהו המובן של "תיאולוגיה פוליטית" שבו נעסוק בפרק זה (כלומר, בלא קשר לשימוש במונח politische Theologie בוויכוחים תיאולוגיים וסוציו-פוליטיים מן העת האחרונה). ניתן להביא דוגמאות רבות כיצד
הצהרותיהם של מנהיגי מפלגה וראשי מדינה נאצים, בתקופת הרייך השלישי, עשו שימוש במושגים השאולים מן התיאולוגיה והמסורת הדתית. כדי לייחס סגולות על-אנושיות להיטלר.
אפשר גם לצטט את דבריו של בן הזמן קרל שמיט (Carl Schmitt), מלומד דגול בתחום המשפט הקונסטיטוציוני: "כל המושגים הפוריים של מדע המדינה המודרני הם מושגים תיאולוגיים שעברו חלפו". (אין לראות, עם זאת, בשמיט, כפי שבצדק העיר גיאורג שוואבה (Georg Schwabe), את אחד מאבותיו הרוחניים של הנאציזם, או כמי שפשוט "סלל
את הדרך ל- "Fuhrerstaat", למרות תמיכתו בהיטלר בין השנים 1933-1936).
יעדי נאציזם, כפי שנתפסו על-ידי רבים ממנהיגיו, נחשבו חיוניים לכלכלת המדינה, אך בעת ובעונה אחת גם נעלים על פניה; הם לבשו אופי של מיתוסים שבהם נתערבבו מניעים רומנטיים, או מיסטיים, בשיקולים פוליטיים מפוכחים. התערובת, שבה נתמזגו השקפות וקווי פעולה אלה, הייתה אחת הסיבות לאותו עיסוק קדחני בסוגיות של
Weltanschauug. מספר רב של משרדים ממשלתיים ומדורים מפלגתיים זרועות ביטחון שונות (בעיקר ה-SS), כמו גם אינטלקטואלים ומדענים, גילו מעורבות גדלה והולכת בניסיון להתמודד עם סוגיות כמו: Weltanschauug ומדע, מדיניות ואמונה, רציונליזם רוחניות, אינטלקטואלים וחיוב החיים על-פי תורת הגזע.
למעשה, קיים היה אצל הנאצים חשש מפני אינטלקטואלים, ואפילו תיעוב כלפיהם, וקשייו של אלפרד רוזנברג למשוך את ליבם מדגימים זאת. שורשי הגישה מצויים כבר באידיאולוגיה של אבות האנטישמיות הפוליטית בסוף המאה ה - 19 ואפילו קודם לכן, וגם בתקופת ויימאר ניתן היה למצאם. באחד מנאומיו הראשונים (27 באפריל 1932) הציב
היטלר זה כנגד זה את "האינסטינקט והרצון" ואת "האינטלקט המפורר וממצע-כל", ובדבריו של קרל באייר (Karl Bayer) מ - 1933, נוכל למצוא דוגמה לזיקה שבין האנטי-אינטלקטואליזם הנאצי לבין האנטישמיות: "האינטלקט היהודי והאמונה הגרמנית נתפסים כאן באופן רדיקלי. ובשעה שאנו חושבים באמת באופן רדיקלי, תהא גישתנו בשאלה
היהודית גישה של התנכרות מוחלטת כלפי היהודים". הרציונליות, כך נדמה, הייתה אחד הדברים העיקריים שהטילו אימה על הנאציזם בשל עצמאות התבונה וחירותה, הטבועים בביקורת התבונית, למן ראשיתה של ה'השכלה' במאה ה - 18, אך גם בשל הסכנה הפוליטית הטמונה בה למדינה החותרת לטוטליטריות.
עם כינון הרייך שהשלישי עשה היטלר צעד נוסף וניסח את ה - Weltanschauug בדפוסים השאולים מן הדת, שכן ראה בה תחליף לדת, בהיותה פרגמטית והן סקלארית. גם בתחום זה, כמו בתופעות רבות אחרות, שימש היהודי כמוקד, כסמל התגלמות והסיבה המסבירה את מה שנקרא: הרצון המותש של האומה במאבק הקיום שלה.
בסיסים פילוסופיים לתפיסת היהודי על ידי הנאצים
חלק לא מבוטל מהתפיסה הנאצית את היהדות מתקשרת לתפיסת הנצרות את היהדות. אין לשכוח כי הנאציזם צמח בעולם נוצרי. הנאצרות השפיע במשך מאות שנים על התפיסות החברתיות של אירופה וגרמניה לא היתה יוצאת דופן בכך. דימויים, תפיסות עולם, מושגים ומוסר כל אלה הושפעו עמוקות על ידי הנצרות, לכן חשובה במיוחד תפיסת הנצרות
את היהדות בכל הקשור לעיצוב השקפת הנאציזם על היהדות. הנצרות לא הסתפקה באמירה שהיא עדיפה על היהדות, אלא ראתה את עצמה כמרוקנת את היהדות מכל ערך ומשמעות, מרוששת אותה מנכסיה הרוחניים ומשאירה אותה קליפה ריקה. וזה, רק זה - הוא מעשה של ניצול רוחני.
היטלר עלה לשלטון בגרמניה כ - 100 שנה אחרי כתיבת "פאוסט", אבל היטלר לא היה יכול להשתלט על גרמניה לפני שאוחדה בשנת 1871 על יד ביסמרק. אמנם הדרמה הקוסמית "פאוסט" הביאה לליכוד העם הגרמני, אבל היה צורך לאחד את הנסיכויות השונות וזה היה אפשר לעשות רק בכלים פוליטיים. באמצעים מיסטיים אורגניים אפשר להביא
לגיבוש לאומי בלבד והרי הפאוסטיות, הלותרניות, הייתה ע-פוליטית. היה בה זלזול גמור בכלים פוליטיים כמו חוק, אמנה משא-ומתן. כלים פוליטיים הם כלים הכרתיים וכל מי שמזלזל בהכרה, מזלזל גם בפוליטיקה כיוון שהיא מושתת על כלים אלו.
פאוסט, כאמור, רצה למשול בעבדים כדי שיבצעו את תוכניותיו, ההשפעה הצרפתית נמשכה לאורך המאה ה - 19. ביסמרק הצליח לאחד את גרמניה באמצעות כלים פוליטים שאולים מן המערב. היסטוריונים מערביים ליברלים השמיצו את ביסמרק אבל לא הבינו שהוא היה הנהיג המתקדם ביותר מבחינת התרבות הפאוסטית. ביסמרק אימץ חוק, אמונה,
ברית ואפילו הקים פרלמנט.
אמנם הפרלמנט הזה לא היה דומה לפרלמנט הבריטי, למשל, אבל בכל זאת היה פרלמנט. ביסמרק שהיה אדם פרגמטי הבין שעליו להגביל את שאיפותיו כדי שלא להרגיז את שכניו מסביב. לכן המלחמות שניהל בניגוד למסורת הגרמנית הלותרנית הפאוסטית היו מלחמות קצרות ביותר. מלחמתו נגד אוסטריה הייתה קצרה ביותר. הוא גם לא רצה להכליל
אותה בגרמניה, אלא העדיף גרמניה קטנה בלא אוסטריה והנספחת שלה.
גם המלחמה של ביסמרק בנפוליאון ה- 3 הייתה קצרה, ואף בה הוא לא ניסה להחזיק בשטחיה של צרפת, פרט לאזס-לורן. נוסף על אלה ביסמרק כרת בריתות עם מדינות אירופה כדי להבטיח את שלמותה של גרמניה. ביסמרק פעל באופן פרגמטי ביותר, והצליח לתת צביון מערבי לשאיפותיו הלאומיות באמצעות שימוש בכלים פוליטיים זרים, אבל
עובדה זו השניאה אותו על הלותרנים-הפאוסטים המסורתיים.
מי שקורא את הספרות האידיאולוגית של התקופה, מופתע מן העובדה שהגרמנים לא אהבו את ביסמרק, שהרי הוא היה המדינאי היחידי בעל שיעור קומה. והסיבה היא פשוטה: ביסמרק לא היה פאוסטי דיו בעיני הגרמנים.
הכלים הפוליטיים השאולים שהשתמש בהם השניאו אותו על העלי השאיפות הרוחניות כביכול, ואכן מוסדות שאולים אלה בוטלו חלקית אחרי שוילהלם ה- 2 עלה לשלטון, ונעלמו סופית בידי היטלר. וילהלם ה- 2 הביא במהרה למלחמת העולם הראשונה. אמנם אוסטריה גרמה למלחמה, אבל ללא תמיכת גרמניה בה, לא הייתה המלחמה לובשת את מימדיה.
וילהלם ה- 2 לא למד מזהירותו של ביסמרק ומן הפגמטיות שלו. הוא רצה להיות פאוסט, אבל לא היו לו הכישורים לכך. מלחמה זו שעדיין היתה מלחמה קונבנציונאלית, הייתה בבחינת הקדמה למה שבא אחריה.
המפלה במלחמת העולם ה- 1 רק הגבירה את הפאוסטיות, והעם גרמני ציפה למנהיג כאריזמטי, לפאוסט שיציל את המצב. רפובליקת ווימאר הייתה פארסה בעיני רוב הגרמנים. ביסמרק הביא לפחות להישגים פוליטיים בכלים השאולים ממדינות מערביות, אבל הרפובליקה הווימארית סימלה את הכישלון, את המפלה, את ההשפלה. אפילו אדם ליברלי,
כביכול, כמו מקס ובר ציפה למנהיג כריזמתי שיציל את המצב.
גם תומס מאן בזמן מלחמת העולם הראשונה העדיף את הערכים הגרמניים המסורתיים, הא-פוליטיים. יוצא שאחרי המפלה של מלחמת העולם הראשונה הכלים הפוליטיים השאולים סימלו את ההשפלה הלאומית. עובדה זו רק חיזקה את הערכים הלותרניים, הפאוסטים המסורתיים. אבל כאמור, בכלים פאוסטים בלבד לא היה אפשר לעשות מהפכה פוליטית.
פאוסט היה צריך להיות איש פוליטי כדי להשתלט על מדינה פוליטית. כל מי שקורא את "מיין קאמפף" יכול להיווכח עד כמה למד היטלר שיטות פוליטיות במולדתו, אוסטריה, ולא כדי לשכלל חיים דמוקרטים, אלא כדי לתפוס את השלטון בעזרתן ולהביא לביטולן.
היטלר הכיר היטב את האידיאולוגיה הגרמנית, וידע שהיהדות וערכיה שנואים עליה לכן אמר מה שאמר, שכן ידע שדבריו תאמו את ההשקפה הכללית; אבל הרחיק לכת בהרבה הרייך השלישי. היטלר, שעקב הפאוסטיות כבר לא הכיר בשום מעצורים חזר לארכיטיפים הדתיים הקיצוניים ביותר שהיהדות כהשקפת עולם נלחמה בהם, כמו הקרבת בני אדם כדי
לרצות כוחות נעלמים, במקרה זה את האלונות החדשה: פאוסט - מפיסטו. לפנינו לוגיקה של דת חדשה, שהתרכזה ברצון לנצחיות בעולם הבא. את הרצון הזה לנצחיות, ניתן לפרש כרצון ליותר. אדם אינו משלים עם מותו. זוהי אחת הדילמות של האדם ההכרתי, וראינו שלותר היה מוכן להיות חזירה, אם לא תובטח לו הנצחיות. הפחד מפני המוות
היה המניע של כל מחשבתו.
הוא הדין גם הקאנט ואף בגיתה, שבסופו של דבר למרות הציניות שלו האמין בגאולה אוטומטית. לכן הגדרתו של היטלר שיהדות אינה דת כיוון שאינה מבטיחה חיי נצח היא חזרה על הנוסח המסורתי הגרמני. אפילו היידיגר ראה בפחד מפני המוות את המניע את האדם, ולכן כנראה תמך בהיטלר. רצון קיצוני כזה בנצחיות ובגאולה אוטומטית
פירושו אי רצון בהגבלות שהקיום מציב לברואיו.
נטיות אלו קיימות בכל התרבויות, אבל אצל הגרמנים הן לבשו צורה קיצונית ביותר, כיוון שלא רצו כלל לוותר על שום פן של הקיום, לא הפן הבשרי ולא הפן הנפשי. פאוסט מסמל את שני הפנים של השקפה זו: אם פאוסט ניצח את אובי הקיסר בעזרת קסם של מפיסטו כדי להשיג את מבוקשו, הרי היטלר פירש מיהו האויב הזה: קודם כל
היהודים, שנעשו בעיניו סמל שקל לראות בו את האויב הקוסמי. היטלר בספרו אומר במפורש שמוטב למקד את כל השנאה באויב אחד, אבל הוא מתייחס בבוז גמור גם לכל העמים האחרים באימפריה האוסטרו-הונגרית שבתוכה נולד. ההונגרים, הצ'כים, הקרואטים - כולם היו שנואים עילו, אך לא הם בלבד אלא גם הפולנים והרוסים היו בזויים
בעיניו.
והרי כאן נחוצה פרשנות בלבד כדי להחליט את מי יש להשמיד בקסם של מפיסטו, כפי שעשה פאוסט כדי להקים את ממלכת העבדים שלו. השנאה הפתלוגית של היטלר היא פרשנות ותוצאה של הציונות והלוגיקה הפאוסטית בפישוטה. כבר לגראד אמר דברים דומים כאשר הסביר בספרו "דויטשע שריפטען" שכל העממים מזרחה לגרמניה הם מעמסה על
ההיסטוריה. ראינו שהגל אמר בספרו "פנומנולוגיה של הרוח" שלמען זהות אישית או זהות לאומית יש לרצוח את הזולת.
דבריו של היטלר לא עורר פליאה. הם היו מוכרים, אבל היו פשוטים יותר והצביעו על מה שיש לעשות כדי להשיג עולם נגלה בלתי מוגבל, וגם גאולה אוטומטית בעולם הבא. וכשם שהיטלר הבין שאי אפשר להניע המונים בלי לתת להם תמורה, בלי לדאוג להם מבחינה סוציאלית, מה שהאידיאולוגיה לא הבינה, כך גם הוא לא הבין שאי אפשר לקבל
ממפיסטו את הקסם בלי לתת לו תמורה, קרבנות אדם, כפי שמיתוס מכתיב.
השתלטות הפאוסטיות על גרמניה הייתה הדרגתית. הקסם של פאוסט לכד ברשתו את העם הגרמני. קסם זה לכד גם עמים אחרים, אבל האדם הנורמלי נבדל מהאדם המופרע בזה שהוא יודע להבדיל בין משאלה למציאות. גיבור כמו פאוסט קוסם לרבים, אבל בתרבות שיש בה מעצורים טבעיים אין גיבור כזה יכול להשתלט על נפש אומה.
סיכום : נצרות , נאציזם ויהדות
ככל שעוסקים בתפיסה הנוצרית את היהדות מגלים כי יסודות אנטי יהודיים רבים ומגוונים נתגלו בדבריהם וברישומיה של הכמורה הנמוכה התיאולוגיה האנטי-יהודית הפכה בגרמניה לאידיאולוגיה מדינית שמטרתה הייתה לשרת אינטרסים לא-כנסייתיים. אוצר הקטרוגים נגד היהודים ונגד היהדות שהושמעו בגרמניה, אמנם שיקף את העמדות
הכלל-קתוליות ולא היה בהם ייחוד גרמני כלשהו. אבל הייתה זאת גרמניה הנאצית, שהסיקה מן ההסתה הרצופה במהלך ההיסטוריה את המסקנות המעשיות בתכנון וביצוע של רצח המוני של יהודים. משום כך יש מקום לבחון את ההשפעה של הלך הרוח הקתולי על האנטישמיות הנאצית. השאלה היא, האם ניתן לראות קו של רציפות היסטורית, רציפות
רעיונית, בין האנטישמיות הנוצרית לבין מעלליו של הנאציזם?
ההבדלים בין הנאציזם לבין הנצרות ביחסם אל היהודים גדולים. בניגוד לאידיאולוגיה הנאצית הייתה הנצרות מעוניינת בקיומם של היהודים, כדי שבבוא היום יקומו אלה וימירו את דתם. בכך הייתה הנצרות מממשת את שליחותה הדתית שמטרתה היא להביא את יהודים לידי המרת דת. עובדה היסטורית היא, שמספר היהודים בעולם שנענו
לשידולים נוצריים אלה היה קטן. דבקותו של יהודי במסורתו, סרובו לקבל עליו את הדת הנוצרית, הביא עליו זעמה של הכנסייה הנוצרית, שהביטה עליו כעל היהודי המכוער, המושחת, המתייצב נגד הטוב עלי-אדמות. כל עוד לא הכיר בטעותו, היתה הכנסייה נגדו ונגד דתו בקצף שצף, השפילה והקניטה אותו, אבל לא ביקשה את מותו. כל זה
אינו טופס לגבי הנאציזם. מטרתם המוצהרת והיחידה הייתה חיסולם הפיסי של היהודים וביעור היהדות בכלל. הבדל נוסף בלט בגישתן של שתי האידיאולוגיות את התיאוריה הגזענית. הכנסייה שללה את התיאוריה הזאת מכל וכל וגרמה בכך לקרע בינה לבין המשטר הנאצי.
הקתולים הגרמניים לא רצו להיכלל במחנה האנטישמי המאורגן - לא בתקופת הרייך השני ולא בשלישי. הדבר בלט כבר בימיו של ביסמרק; הקתולים היו חברים במלפגת ה"מרכז" אבל נמנעו מלהקר באופן רשמי אנטישמים. הם הסתייגו מן הסיעה האנטישמית משום שזו, כסיעה ליברלית-אנטישמית, יצאה תחת כותרת אחת נגד היהודים, נגד מעמד
היונקרס (אצילות האחוזה והקצונה) ונגד הישועים. קתולי שהיה מצטרף למאבקם היה צריך להתייצב נגד אחיו באמונה, הישועי, וכך היה כופר בעקרונותיו הדתיים גם מבחינה פוליטית לא היה יכול להצדיק גישה כזו. יוצא, שמפלגת המרכז הזדהתה בפומבי עם האנטישמיות, וזאת, בהתאם לקו שהתוה מנהיגם וינדהורסט. מאידך, היו בקרב חבריה
שהיו מתנגדים ועוינים ליהודים. עמדה כזו מצאה ביטויה בעיתון "די ואהרהייט" ("האמת") תחת הכותרת "האנטישמיות אצל הקתוילם הגרמניים", שם נאמר "אין אנחנו רוצים להקרא בשם (אנטישמים צ.ב.)...אין בכך סתירה, כי אנחנו לא מסתייגים מן המטרה שמזוהה עם שם זה, אלא מה שנעשה בגרמניה בשם מטרה זו, זה מה שמעורר אצלנו את
ההתנגדות... אין אנו אוהדים יהודים... אנחנו יכולים לאפיין את עמדתנו כלפי שאלת היהודים במשפט: לא שנאת היהודים אלא הגנת הנוצרים". אימרה דיפלומטית זו, שמסווה את שנאת היהודים בהגנה על הנוצרים, ושתאמה את הלכי הרוח בחברה הגרמנית בעיקר בסוף המאה הי"ט, הייתה גם אקטואלית לגבי עמדתם של קתולים רבים בתקופת
הרייך השלישי. קיים טעם נוסף להימנעות הקתולים מלהיקרא אנטישמים. טעם זה מוצא את הסברו באירועי-התקופה. חייבים כאן להבחין בין הימים של תחילת מלחמת התרבות לבין סוף שנות השמונים ואילך. בראשיתה של מלחמת התרבות ציינו קתולים לגנאי את "העמדה העוינת כלפי היהודים" (Judenfeindlich). בהדגשה זו ביקשו להביע את
הסתייגותם מן האנטישמיות הפוליטית והגזענית של המפלגות האנטישמיות שהתארגנו בגרמניה. עדיין ראו ביסוד הגזעני "אנטישמיות בלתי-נוצרית", בוודאי יהיה זה עיוות לכלול את המחנה הקתולי כולו בין האוהדים והתומכים בנאציזם. אך אפשר לקבוע, שההגנה על הנוצרים, האינטרס של הכנסייה הקתולית לענייני-היא, הם שהועדפו על
הדאגה ההומניטרית לגורל היהודים.
אישים בעלי השפעה בקרב הקתולים הגרמניים בדרך כלל לא הסתכנו למחות נגד הנעשה ביהודים. דוגמא אופיינית לכך היא עמדתו של הקארדינל פאול הבר. כשנתבקש על יד הגסטפו במינכן להבהיר את עמדתו כלפי מדיניות הגזע נגד היהודים, ענה תוך התחמקות, שאמנם הוא הגן בדרשותיו על היהדות התנ"כית, אבל הוא לא נקט כל עמדה כלפי
שאלת היהודים בהווה. אבל גם כשכבר אומתו השמועות על הזוועות שנעשו ביהודים, לא עלו הבישופים הקתוליים על הבריקדות. אמנם הקארדינל פאולהבר הבין אז, שעל הכנסייה להרים קול צעקה. הוא פנה לעמיתו, קארדינל ברתרם* נברסלאו בהצעה, לחבר קול קורא נגד רצח היהודים. תשובתו של ברתרם משקפת היטב את הגישה הקתולית שגרסה,
שעל ההנהגה הכנסייתית להפעיל השפעה, שלדעתו ממילא היתה מזערית, בענינים "חשובים יותר לטווח ארוך", במיוחד בשאלה הבוערת, כיצד למנוע את ההשפעה ההרסנית של כוחות אנטי-נוצריים ואנטי-כנסייתיים על חינוכו של הנוער הקתולי הגרמני 3. אם החינוך של הנוער הקתולי נחשב חשוב יותר מגורל היהודים הנרצחים, אפשר ללמוד מכאן
איזה מקום תפס היהודי בתודעת הקתולי הגרמני.
כאמור, קשה יהיה להוכי רקשר ישיר בין המעשים האנטי-יהודיים במחנה הקתולי לבין האנטישמיות הנאצית, אין להאשים את הקתוליות ישירות במעשי הזוועה שהנאצים ביצעו ביהודים. אבל להפצת הדימוי השלילי של היהודי, לשנאה התהומית נגדו בציבוריות הגרמנית בפרט, ובדעת הקהל העולמית בכלל - הייתה לקתוליות חלק רב. אפשר לומר
שהנאציזם לא חידש בקטרוג האנטישמי. את האידיאולוגיה הגזענית שלו היה יכול להשתית על יסוד האנטישמיות המסורתית. לא רק שהנאציזם לא חידש בקטרוג האנטישמי. כאן המקום להבהיר הבהר היטב את הזיקה שקיימת בין ההנחות הנוצריות האנטי-יהודיות המוסרתיות, לבין האנטישמיות הסקולארית בכלל, וזו הנאצית בפרט. בזיקה זו המבטאת
הרציפות האידיאולוגית בין הנאציזם לבין הדוקטרינה הנוצרית האנטי-יהודית. אמנם נכון, הנוצרים לא היו שותפים לא לאידיאולוגיה הגזענית ולא לרצח ההמוני. אבל בכל אשר נוגע לאנטישמיות ולהסתה אנטי-יהודית.
גם בתחום האידיאולוגיה של שנאת היהודים, יכלו הנאצים "לדלות ממצבור של שנאה מסורתית, ששחררה אותם מן הצורך להמציא שנאה זו, וסללה לפניהם את הדרך ללכת בעקבותיה תוך שינוי המטרה. התקדים האידיולוגי-קתולי, כתקדים בירוקרטי, מהווה עבורנו בסיס להשוואה.
נעמוד כעת על כמה מן הדמיונות. כאשר מבודדים באידיאולוגיה נאצית את יחסה אל העולם הקלאסי העתיק, מתברר שעולם זה נתפס ככליל היופי, כשלמות עילאית, שערכו האסתטי דוחק לקרן זווית את העולם הרוחני של היהדות ושל הנצרות כאחד. האומות הפגניות בתקופה העתיקה הקלאסית, נחשבו בעיני היטלר סובלניות משום שלא סגדו לאל
אוניברסלי אחד, דוגמת הדתות היהודית והנוצרית. בגילוי זה מופגנת נחיתותו של היהודי לעומת היווני והרומאיבתורה הקתולית הראייה היא הפוכה. הפגניות הכירה דרך היהדות את האמונה המונותאיסטית, אך הגיעה אל השלמות רק ברגע שקיבלה על עצמה את הדת הנוצרית. היהודים אמנם עמדו בדרגה תרבותית מעל הפגנים, אך היו צריכים
לפנות את מקומם לנוצרים העליונים להם. בעיני היטלר היה היהודי נחות מן הפגני; בעיני הקתולי - הוכחת ניחיתותו לעומת הדת הנוצרית. כך או כך, היהודי לעולם ניכר בנחיתותו.
ההשקפה הנאצית באה להוכיח את השחיתות הטבועה ביהודי ושיטתה הייתה דומה לדרכו של הקטכיזם הקתולי הגרמני. בשנות העשרים מתואר בספרות הלאומנית-נאצית "סוד היהדות" כמורשת ששל "הברית הישנה". פסוקים כמו "כי נפש הבשר יכפר" (ויקרא, י"ז, 11) וכן פרשת העקדה - סולפו על ידי הנאצים. לדידם, מובאות אלו מוכיחות את
הנטיות הרצחניות שטבועות באופי היהודי, כי - כך פירשו - תחת יצחק יוקרבו קרבנות שלא מבני ישראל. היטלר דבר על האופי ההרסני של היהודי (destruktiven Charakter). איפיון זה אף היה שכיח בדרשות של הכמרים הקתולים המאה הי"ט. הטרוניה התיאולוגית הפכה אצל היטלר לגזענית, לביאולוגית, ומשום כך הייתה גם אבסלוטית
יותר. על כל פנים, לציבור הרחב, על מעמדותיו השונים, הרעיון של היהודי המושחת, ההרסני, החוטא והרצחני - לא היה זר כלל וכלל.
מוטיבים נוספים, עקרוניים ביותר, שהעסיקו את הקטכיזם הקתולי, מופיעים בגלגול חדש בהשקפת העולם של היטלר. הרעיון של "העם הנבחר" היה מרכזי בשתי האידיאולוגיות. הנצרות, קתולית כפרוטסטטנטית, ראתה את עצמה יורשת בכורה של עם ישראל. היא הועידה ליהודים מקום של עם מיותר, שפל, מקולל ובזוי, בתוך אומות העולם. היטלר
קלט את הרעיון של ביטול הבחירה של העם היהודי, וביסס עליו את השקפתו הוא, בגלגולה הפגני. "לא יכולים להתקיים שני עמים נבחרים. אנחו עם האל". הדרשה קתולית נאמר "נלקחה הבכורה... והועברה לידי הקתולים כי עכשיו אנחנו העם הנבחר".לדעתו של היטלר קיים קיטוב בין "אנשי השטן" לבין "אנשי האל". גם בדרשות ובקטכיזם
הועלה המוטיב של "שטניות" היהודים. היטלר תפס את השטן-היהודי כאנטיתזה לאנושי, כניגוד לארי, בעוד התורה הנוצרית עימתה את השטן עם ישו. מי שיוצא נגדו ישו לוחם בטוב, והוא מזוהה עם הרע, כשם שהאויב של האדם הוא בלשונו של היטלר "מצוי מחוץ לטבע וזר לו". בין הקטורים הרבים בלטה בקטכיזם הקתולי ההאשמה בדבר האופי
החומרני של היהודים. בירורנו העלה שעל פי הדרשות והספרות הדרשנית הסיק הקטכיזם את המטריאליזם היהודי ממסורתו הלגליסטית. על פי טיעון זה המיתה ההקפדה על שמירת האות הכתובה את הרוח האסתטית ביהודי. במשך הדורות התגבש דימוי של "יהודי הממון" שניכר באופיו החמדני, שמקדש את עושרו הארצי, שמנצל את הזולת בתאוות הבצע
שלו. הספרות בנידון היא כה רחבה ומקיפה, שנסתפק כאן בדוגמאות מעטות בלבד. היטלר, כדרכו, קלט את המסר והפך אות, ברוח הנאצית, להתקפה אנטי-יהודית שגורה ביותר בפיו. "היהודי מרדכי-מרכס, יהודי טוב כמוהו, ציפה לבואו של המשיח. את הרעיון המשיחי הוא הציב במסגרת המטראיאליזם ההיסטורי, כשהניח, שהאושר הארצי הוא מרכיב
במהלך כמעט אין-סופי של האוולוציה".
ובמקומות אחרים "האלהת הכסף", "טובת הנאה יהודית", "מטריאליזם יהודי" היו לבטים נפוצים. במונולוגים הוא מצהיר: "האמריקנים... כאשר הם מקבלים זהב תמורת עבודת כפיים, הם מאכסנים אותו במרתף וסוברים, שהעולם ילך בעקבות שיטה כלכלית זו, שמקורה ברוח היהודית". "ליהודי אין תפיסה כלכלית, מחשבותיו קפיטליסטיות בלבד",
ובכלל, הכינוי "יהדות הכסף" (Finanzjudentum) היה למטבע לשון בפיו של היטלר.
טענה מסוג אחר דנה באמנות היצירתית של היהודי. שללו ממנו את היכולת להעשיר את האמנויות היפות כי, כך סברו, ליהודי אים חוד אסטתי. קטרוגים אלה מצאו את שורשיהם בהשקפה התיאולוגית על היהודים. גם בסוגיה זו נסתפק בדוגמאות מעטות, שבכוחן ללמד על הכלל. בכנסייה הטיפו "שליהודי מעט ענין בשאיפות אמנותיות ומדעיות".
כתב עת קתולי הסתמך על דבריו של ריכרד ואגנר שטען, שאי אפשר להעלות על הדעת שדמות טראגית של גיבור או של אדם אוהב, תגולם על הבמה על ידי יהודי. ואם בכל זאת יעשה כן, הרי הקהל ירגיש את הגיחוך שבדבר. המחבר הקתולי מודה, שהיהודים בכל זאת השתלטו על התיאטרונים, בהציגם אופרטות יהודיות שנוגדות את המוסר הנוצרי.
הכשרון היהודי מתבטא דווקא בקומדיות, כי אמנות זו תואמת את המזג והאופי היהודי, שכוחו בכשרון החיקוי והעמדת פנים. והרי, כך טענו, גם בחיי היומיום מפעיל היהודי כישורים אלה למען ההטעיה והרמיה, כי "כל מאוויהם הם תיאטרון, ליהודים החיים הם קומדים, בעוד עבור הנוצרים הם טרגדיה גדולה". בעתון כנסייתי מקומי
קובלים כל כך שאבד החוש האמיתי לאמנות (echter Kunstsinn) והעניין האמיתי במדע, כי הכל מובלע במטריאליזם היהודי. מן הדרשות הכנסיתיות התגלגל המוטיב האנטי-יהודי הזה עד אשר התגלה מחדש בספרות האנטי-כנסייתית. ברונו באואר הפרוטסטנט, מעלה בחיבורו הידוע "על שאלת היהודים" את הדעה, שליהודי חסרה הגמישות הורוח
הליברלית כדי ליצור בתחום האמנות והמדע. ומברונו באואר לארנסט רנן, הבלשן והמזרחן הצרפתי, בן המאה התשע-עשרה, שאף הוא הביע דעה נחרצת על החוש האמנותי של היהודים. בדברו על "הרוח השמית" פסק, שהשמים נעדרים כלל דמיון קריאטיבי ושהם עקרים בתחום היצירה הפקטיבית. תרבותם ניכרת באיפיונים שליליים; אין למצוא
ביצירותיהם לא מיתולוגיה, לא איפוס, לא מדע, לא פיקציה, לא פילוסופיה, לא אמנות פלסטית. כל המחדלים הללו נובעים לדעתו מן התפיזה המונותיאיסטית השמית-יהודית.
אין בידינו שום עדות שהיטלר שאב מתוך הקטכיזם הקתולי או מתוך כתבי באואר ורנן; ובכל זאת נשמע בדבריו ה- "Zeirgeist" ("רוח התקופה). דעותיו של הכישורים האמנותיים והרוח האסתטית של היהודים כאילו הועתקו מן ההשקפות שרווחו לפני זמנו. ב"מיין קאמפף" קוראים: "אף פעם לא הייתה קיימת אמנות יהודית, והיא גם לא קיימת
היום. לשתי המלכות של האמנות - האדריכלות והמוסיקה - היהדות לא העניקה תרומה מקורית כלשהי. הישגיה בתחום האומנות... הינם גניבה רוחנית. היהודים נעדרים אותן התכונות שמציינות את היצירתי ואת התרבותי של גזעים מחוננים... היהודי המצוי על פי רוב באותה אמנת שאיננה ניכרת בכושר ההמצאה העצמית - הלוא היא אמנות
התיאטרון. כאן הוא מתגלה לכל היותר כחקיין... המדובר בקמדיאנט עלוב". במונולוגים הכריז: "תמיד אמרתי, היהודים הנם השדים שטיפשים ביותר שקיימים. אין להם אף לא מוסיקאי אמיתי, אין להם אומנות, איןלהם כלום, הינם שקרנים, זייפנים ורמאים".
היטלר הסיק את המסקנות המעשיות מן ההסתה הארסית נגד היהודים. לרצח-עם כזה לא היו תקדימים, ובהתרחשותו יש לראות את החידוש הנורא באנטישמיות הנאצית. ואם אמנם לא יכלו למצוא תקדים לשואה זו האטינשמיות הנוצרית, עידוד עקיף לחיסול היהודים המשתמע מן הדשרות שהזיונו את דעת הקהל. שם נאמר "אלוהים לא רצה שעם זה -
שהיה מגיע לו להיכחד כמו שלא הגיע לאף אחד אחר - יושמד כליל, כדי שתהיה לנו עדות חיה לאמיתותה של דתנו הקדושה".בסקירה סוציולוגית משל מחבר קתולי הוסקה מסקנה קיצונית למדי. הוא סיכם שיש מן האמת בדברי ברונו באואר, שךפהים קיומה של היהדות היא עובדה מעליבה עבור הנוצרי הדתי. הבראה מלאה מידי הדת התועלתית יכולה
החברה להשיג אך ורק אם העם התועלתי פוסק מלהתקיים. אין להניח שלמחבר היו מחשבות על חיסולו הפיסי של העם היהודי. כוונתו הייתה לביטולה של היהדות כדת. דבר זה נלמד מן הסיום "שיש להביא בפשטות את העם היהודי לידי אמלגמיזציה (Amalgameirung)" אבל יש לשים לב, שהמחבר לא דרש את ביטולה של הדת התועלתנית אלא של העם
התועלתני. היטלר תירגם דרישה זו באופן מילולי ומעשי. המניעים הנוצריים שפעלו על הסוציולוג הקתולי נדחו על ידי היטלר על הסף. עבורו עבר זמנה של הדת הנוצרית ועמה הדוגמות שלה. ה"דת האמיתית" היא כעת האמונה בנאציזם, ולזו אין עוד צורך בעדות חיה של היהודי המושפל. "לעם הזה מגיע להיכחד" אבל לא מתוך ההכרה
הנוצרית-קתולית, אלא בהכחדתו שאף היטלר להגשים את מטרתו הסופית: ביסוסו של סדר עולם חדש.
הטרמינולוגיה בה השתמשו הדרשנים והסופרים הקתוליים הייתה ספוגה בדימויים לקוחים מאווירת-המוות, מן העולם הדמיוני ומעולם השרצים, שדינם להישמד. ומי, אם לא היטלר, שקלט רעיונות אלה. הרי בעצמו העיד כי "במשך אלף וחמש מאות שנים ראתה הכנסייה הקתולית את היהודים כמזיקים" לא קשה לדמיין את עוצמת האפקט שפעל על
דמיונם ורוחם של פשוטי העם וגם של המאמינים המשכילים, בשמעם תיאורים כגון זה "שהם (היהודים) באמת נתגלו כנחשים ערמומיים, שממחבואם הכישו את הכשתם הממיתה; צאצאי אבותיהם הם קן-צפעים". בזיהוי היהודי עם הכוחות הדימיוניים, עם דמות השטן, באה לידי ביטוי משאלה סמויה, מעין שאיפה שבשתיקה, להביא להריגתו של היהודי.
והרי כבר נאמר "במאבק נגד השטן - הכל מותר".
מאז תקופת ימי הביניים הפיצה הכנסייה תעמולה אנטי-יהודית, שבמרכזה עמד הוטיב של היהודי הדימוני במאבקו בישו, כשותפו של השטן. מי שהקדיש מחקר מיוחד לתפיסת היהודי והשטן בעיני הנוצרי בימי הביניים, קבע בין ממצאיו, שהכנסייה החדירה בלב מאמיניו של ישו את ההכרה "שההולכים בדרכיו מצווים להשמיד את כל סוכני
השטן... הנצרות זומנה לערוך מלחמת-קודש של השמדה, שבה היהודים נבחרו להיות אובייקטים. היה זה השטן שהנצרות ביקשה לשבור". מסורת זו, של הדימוניזציה ושל הד-הומניזציה של היהודי, עברה כחוט השני בדרשות הכמרים הכנסייה. היטלר תירגם לשפת מעשה, בשיתופם הסביל והפעיל של נורצים רבים, את הדברים הבאים, שנדרשו בהטפה
בכנסייה: "דור שטני זה לא נכחד כאשר "הברית הישנה" חייבת הייתה לסור מפהי ה"ברית החדשה"; עדיין חי רפש זה של גיהנום (Ausgeburt der Holle)... הוא התגנב מתוך ה"ברית הישנה" אל תוך ה"ברית החדשה" ומתפשט כעשב-בר רעיל, שלא ניתן להכחיד, בקרב הקהילה הנוצרית".
ידועים סרטי התעמולה הנאציים, שביקשו להציג באופן ויזואלי את הדימויים הנתעבים של היהודי. בסרט "היהודי הנצחי" מועלית ההקבלה בין יהודים מצטופפים ונדחקים, לבין להק עכברושים המתרוצץ בין שקי קמח. המגמה האסוציאטיבית מצד הנאצים ברורה, ואפשר להניח שרק מוח נאצי יכול להמציא השוואה סוטה כזו. אבל דימויים כאלה
כבר מצויים בכתבים קתוליים של המאה הי"ט. באחד המקורות אנחנו מוצאים את הקביעה האומרת, שעל מנת להבין את המשמעות האמיתית של מאמר ליברלי כלשהו, יש לתרגם כל מושג למובנו המהופך. והדוגמה לשיטה זו: "בשפת הבורסב הגדולה שווה כומר לעכברוש. אבל הניגוד של כומר הוא היהודי. מכאן - יהודי שווה לעכברוש".
אפשר לשאול, במה שונה השפה בפיהם של נאמני הכנסייה מלשונו של היטלר? נחשים ארסיים, צפעים, רפש הגיהנום ועכברושים, הופכים באוצר השיטנה של היטלר לוומפירים, לחידקים, למוצצי-דם, לטפילים. מה שנאמר על התבטאותו של היטלר ש"שפה זו מלמדת על השיטה" (Und so legte schon die, Spranche die Methoden nahe) תקף באותה
חומרה לגבי הגילויים הקתוליים, ודבריהם של לאומניפ גרמניים אנטי-נוצריים במאה הי"ט. דבריו של פאול דה לגרד, יכולים להיחשב כחולית ביניים, המקשרת בין השנאה הנוצרית לבין האנטישמיות הנאצית. הוא מתקיף את אלה שהם מוגי-לב מדי מכדי "לרמוס את השרצים המתפשטים ... עם טריכין (תולעים טפיליות) ועם חידקים אין לנהל
משא ומתן, טריכין וחידקים גם אי אפשר לחנך, יש להשמידם יד ליסוד, ומהר עד כמה שאפשר". במצע של איגוד המפלגות האנטישמיות שפורסם בהמבורג בשנת 1899, קיים רמז ברור לרצח העם היהודי: "היות ושאלת היהודים תיהפך במרוצת המאה העשרים לבעיה עולמית, יש לפתור אותה סופית (endgultig), על ידי הרחקת-היהודים... ובסופו של
דבר על ידי השמדת העם היהודי".
קיימת הקבלה אחרת. המנהיגים הנאצים, ובתוכם היטלר עצמו, ניסו להצדיק את רצח היהודים מתוך עמדה של התגוננות. הטענה הייתה, שאם הגרמנים לא יקומו עכשיו ויחסלו את העם היהודי, הרי זה יקום על האומה הגרמנית וישמיד אותה. בכתב-עת קתולי הופיע רעיון זה בלבושו הנוצרי: "הן ספר הזוהר והן השולחן-הערוך מצווים על היהודי
המפורש להשמיד את הנוצרים (die Christen, auszurotten), והם מתנים את בואו של המשיח בהכחדת הנוצרים". הפחד מפני השתלטות היהודי, על הנוצרי משתמע גם מן הדברים שהובעו לעיל. היהודים, "כעשב בר רעיל, שלא ניתן להכחיד" מוצגים ככוח שלילי, שעולה על הנצרות ומסכן את קיומה. בגרמניה דהיום מתנהל ויכוח מר שעניינו
ברוויזה שיש לכערוך בהבנת ההיסטוריה של הרייך השלישי. בין הרוויזיוניסטים בולט ההיסטוריון הנודע, ארנסט נולטה (Nolte). גורם ה"תגוננות" הוא מרכזי בטיעוניו המוזרים. נולטה לא התכוון, ולא אמר שהיה צידוק ברצח היהודים מתוך עמדת התגוננות מפני סכנה היהודית. אבל, לדידו מותר היה להיטלר לכלוא את היהודים הגרמניים
כשבויי-מלחמה, כי לפי התבטאותו של חיים וייצמן בשנת 1939, יילחמו יהודי העולם לצידם של האנגלים, ומכאן שהייתה לגרמניה הנאצית הזכות להתגונן. אך תמוהים עוד יותר הם דבריו, שלכאורה יש להם זיקה לנושא החיבור שלנו. "אושוויץ איננו בעיקרו תוצאה של האנטישמיות המסורתית (ההדגשה שלי צ.ב.) ולא היה ביסודו "רצח-עם"
גרידא, אלא מדובר כאן על תגובה שנולדה מתוך פחד מפני תהליכי ההשמדה שבמהפכה הרוסית. העתק זה היה אירציונלי בהרבה יותר מן המקור שקדם (כי הרי היתה זו הזיה לחשוב, ש'היהודים' אי פעם התכוונות להשמדת הבורגנות הגרמנית או של העם הגרמני), וקשה הדבר לייחס לו איתוס מעוות כזה. העתק זה היה נורא יותר מאשר המקור,
משום שהוא ביצע את השמדת האדם בכעין דרך תעשייתית... כל זה אמנם מסביר את הייחוד, אך אינו משנה את העובדה, שמה שקרוי השמדת היהודים ברייך שהלישי, לא הייתה אלא תגובה או העתק מעוות, ולא היה לא מעשה ראשוני או האורגינל". נולטה אינו רואה את הרציפות בין האנטישמיות המסורתית לבין הזוועה הנאצית, והוא מסביר את
רצח היהודים כתגובה וכהעתק של זוועות הרוסים. אין זה מענייננו לדון בוויכוח גופו. אך חשוב להצביע על המגמה, לשחרר את שנאת היהודים משורשיה וממקורותיה המסורתתים, ולהסבירה מתוך מניעי התגוננות, שאין להם למעשה ולא כלום עם היהודים כשלעצם. רוויזיוניזם כזה, ןתהיינה סיבותיו אשר תהיינה, לא רק שהוא מעוות את האמת
ההיסטורית של קורות השואה, אלא מסלף ומעקם את תולדות ההתפתחות של האנטישמיות מימיה של הנצרות הקדומה, דרך מדיניות הכנסייה והפצת הקטכיזם מטעמה, ועד למחנות המוות של היטלר. הקרש בין יחס הקתולים אל היהדות ואל היהודים לבין המדיניות האנטי-יהודית הנאצית הוא טראגי. ג'מב פארקס הצביע עליו במבט אוניברסאלי, אך
לדבריו יש משקל מכריע להבנת הסוגיה הגרמנית:
מה ששינה את רקמת-היחסים הנורמאליים בין היהודי לבין הלא-יהודי הייתה פעילותה של הכנסייה הנוצרית. טראגית עוד יותר היא העובדה שלא קיים נתק ברציפות המובילה מראשית השפלת היהדות בתקופת הפורמאיטיביות בתולדות הנצרות, מדחיקת היהודים אל מחוץ לשוויון האזרחי בתקופת נצחון הכנסייה במאה הרביעית, דרך זוועות של ימי
הביניים, עד למחנות המוות של היטחר בימינו אנו".
ואמנם, תחת רודנותו של היטלר קרס הצלב ופינה את מקומו לצלב-הקרס.
ביבליוגרפיה
1. גתה י.ו , "פאוסט". בתרגום יצחק כפכפי (הוצאת דביר) 1975.
2. היינה היינריך, "כנסת הרומנטיקה - דת ופילוסופיה באשכנז" בתרגום ש.פרלמן, (הוצאת מסדה) 1953.
3. ובר מקס "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח קפיטליזם" בתרגום ברוך מורן, (עם עובד) 1984.
4. אחשוורוש היהודי הנודד, שטפאן היים (עם עובד) 1983.
5. שכטר רבקה, "האדם האל" (הוצאת עכשיו) 1975 .
6. שכטר רבקה "אויב קוסמי" (הוצאת עכשיו) 1979 .
7.Oberman Heiko A. "The roots of Aneisemitism In the Age of Renaissance and Reformation", Philadelphia 1984
8.Yehuda Bauer, "Auschwitz", in : Eberhard Jackel, Jurgen Rohwer (eds.), Der Mord Juden im Weltkrieg, DVA, Stuttgart 1985.
9. Hermann Rauschning, The Voice of Destruction, Putnam, New York, 1940, pp.133,137.
ראה Hanahh Arendt, The Origins of Totaltaianism, New York, 1958.
Yehuda Bauer, "Auschwitz", in : Eberhard Jackel, Jurgen Rohwer (eds.), Der Mord Juden im Weltkrieg, DVA, Stuttgart 1985, p.167.
ibid , p 180
האתיקה הפרוטסטנטית ורוח קפיטליזם, מקס ובר (עם עובד). 54.
אחשוורוש היהודי הנודד, שטפאן היים (עם עובד).23 .
האדם האל, רבקה שכטר (הוצאת עכשיו). 14 - 24
אויב קוסמי, רבקה שכטר (הוצאת עכשיו). 20 - 26
שם, עמ' 21
בכרך, גזענות, עמ' 93
שם , עמ' 42 - 46 .
ראושינג, עמ' 234; 60; 58; יוכמן מונולוג, עמ' 321
דפים נוצריים, 1872, מס' 1, עמ' 20; 1875, מס' 12, עמ' 8-397; 8- 407; דיונים עמ' 761;

תגים:

היטלר · בראכר · פאוסט · פילוסופיה · שואה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "נאציזם ותיאולוגיה", סמינריון אודות "נאציזם ותיאולוגיה" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.