דמות ה"פאם פאטאל" בקולנוע

תקציר העבודה:

דמות ה"פאם פאטאל":

תוכן העניינים hc0879
1. מבוא
2. דמות ה"פאם פאטאל, דמותה של לולו והמיתוס שעליה היא מתבססת.
3. "תיבת פנדורה"
4. "המלאך הכחול"
"OF HUMAN BONDAGE" .5
6. "קברט"
7. "משהו פראי"
8. סיכום
9. הערות
10. ביבליוגרפיה





מבוא
בעבודתי התמקדתי בדמותה של לולו או לולה-לולה כפי שהיא מופיעה בסרטים
שונים משנות העשרים המאוחרות ועד שנות השמונים של המאה הנוכחית. לא
בכל סרט אשר בחרתי נקראת הדמות בשם "לולו" או "לולה-לולה", אך ישנם
מאפיינים מסויימים של הדמות אשר מופיעים בכל אחד מהסרטים אותם
בחרתי. הסרטים אותם אנתח ואשר דרכם אבחן כיצד התפתחה אותה דמות של
לולה, ה"פאם פאטאל" במשך כששים שנים של קולנוע הם:
"תיבת פנדורה" בבימויו של פאבסט, הסרט הראשון מבחינה כרונולוגית אליו
אתייחס בנושא, למרות שעוד לפניו נעשה סרט עם דמותה של לולו.
הסרט השני הוא "המלאך הכחול" בבימויו של פון סטרנברג ובכיכובה של מרלן
דיטריך. סרט מאוחר יותר, אשר בו הדמות אינה דמות של זונה או זמרת קברט,
אך יש בה מאפיינים המאפשרים לנתח אותה כממשיכה בדרך זו או אחרת את
דמותה של לולו הוא הסרט OF HUMAN BONDAGE, סרטו של הבמאי ג'ון
קרומוול בכיכובה של בטי דייוויס.
הסרט הרביעי הינו הסרט משנות השבעים "קברט", בו אנתח את הדמות
שאותה מגלמת לייזה מינלי.
הסרט האחרון אותו בחרתי הוא הסרט "משהו פראי" של ג'ונתן דמי. בסרט זה
מופיעה דמות העונה לשם לולו.

את הסרטים אנתח בנפרד, בסדר כרונולוגי, כאשר אנסה לראות כיצד משתנה
ובמה משתמרת דמותה של לולו. הניתוח ייעשה תוך התייחסות לתקופה בה
נעשו הסרטים. דמותה של לולו חוזרת בצורה זו או אחרת בסרטים רבים ושונים
מתחילת המאה, אנסה לענות על השאלה מדוע חוזרת אותה דמות, או דמות
דומה וכיצד היא "מתאימה את עצמה" לסגנונות הקולנועיים השונים, לתקופות
השונות ולעלילות של הסרטים השונים.

בנוסף, אתייחס לדמות של הפאם פאטאל באופן כללי - כיצד נוצר אותו מיתוס
של לולו, של הפאם פאטאל, מדוע הוא חזק כל כך ומשתמר לאורך שנים כל כך
רבות.

מקורות:

תיבת פנדורה:
הסרט "תיבת פנדורה", בבימויו של פאבסט מבוסס על שני מחזות אשר אותם כתב ודקינד. כאשר ודקינד כתב את הסרט "תיבת פנדורה", הוא כבר היה שנוא, מוחרם עוד משנות התשעים של המאה התשע עשרה. אמרו עליו כי הוא אינו מוסרי ואינו אמנותי (6).לאחר שהוקרנה הגירסה של אסטה נילסן, השחקנית הדנית, אשר צימצמה את מחזותיו של
ודקינד לסרט על לולו בשנת 1923, הצופים היו מוכנים לסרט דומה, כלומר - סרט על זונה מוסרית, סרט ללא גילוי עריות וללא גילויים כלשהם של לסביות. לכן הסרט התקבל בזמנו בזעזוע רב (7).
לואיז ברוקס, הכוכבת של הסרט, המגלמת בו את דמותה של לולו, כותבת במאמרה ON MAKING PABSTS LULU כי פאבסט העז להראות בסרט "תיבת פנדורה" את הטרגדיה של הזונה. הוא הראה את דמותה של הזונה כקורבן והוא גם הפך את לולו לתמימה ומתוקה. ודקינד אמר כי "לולו אינה דמות אמיתית, אלא האנשה של מיניות פרימיטיבית,
המעוררת רוע ללא ידיעתה. תפקידה הוא פאסיבי"(8).
לפי ודקינד, אם כן, לולו היא ייצוג של אותו מיתוס של ה"פאם פאטאל", אותה אישה אשר ללא כוונת זדון גורמת לגבר להתאהב בה וגורמת לו בסופו של דבר להגיע למצב של אבדון. אין המדובר בדמות שלילית, אלא בדמות אשר קיימת בה תכונה אינהרנטית אשר היא חזקה ממנה, והגורמת לה להתנהג בצורה הגוררת גברים למצב של עירפול
חושים והתאהבות, היסחפות. זהו מוטיב מרכזי החוזר בכל הסרטים אשר אותם בחרתי לנתח ובהם אעסוק מאוחר יותר.
אריק רוד טוען בספרו, כי פאבסט מציג למעשה את לולו כצעירה אשר אינה יכולה להגיד לא, צעירה הגורמת לכמה ממאהביה לאבדון מאחר שהם אינם יכולים לשלוט בה (9). לדעתי, לא רק שאותם מאהבים אינם יכולים לשלוט בלולו, אלא שהם אף אינם מסוגלים לשלוט בעצמם, וזו הקומבינציה הגורמת בסופו של דבר לאובדנם.
הסרט "תיבת פנדורה" הוא הסרט הראשון מבחינה כרונולוגית והוא היחיד שהוא סרט אילם. בכך אין הוא שונה מהז'אנר של אותם ימים. עצם היות הסרט סרט אילם גורר עימו גורמים מבניים שונים המייחדים אותו משאר הסרטים. אם המדובר בכתוביות או במשחק בעל התגובות המוגזמות. אך דמותה של לולו מעוצבת מן הרגע הראשון כדמות
אקסצנטרית, גם אם מתחשבים בכך שתנועותיה הגדולות והמוגזמות נגזרות בין היתר מן הסגנון הקולנועי של התקופה.
תנועותיה של לולו הן תנועות גדולות במיוחד, מודגשות מאוד. היא מרבה לחייך ומרבה לשחק עם עיניה. המצלמה נעה בהתאם. יש הרבה מאוד קלוז אפ על פניה של לולו, לעיתים קלוז אפ רק על עיניה. רוד אומר בספרו כי השימוש שפאבסט עושה, אותו שימוש רב במיוחד בקלוז אפים של לולו הוא שימוש שאינו אופייני לאותה תקופה (10).
הקלוז אפ על לולו, החוזר בסרטים השונים, מדגיש את תנועותיה ולו הקטנות ביותר, את מבטיה המפתים, את האופן שבו היא משחקת בעיניה, במבטה, את שפתיה האדומות במיוחד. הקלוז אפ, לדעתי, גם מדגיש את היותה של לולו אובייקט.
קלוז אפ כל כך קרוב ושימוש כל כך רב בו, גורם לדמות להיראות כמעט על אנושית, בעיקר כאשר אותו קלוז אפ מוקרן על גבי מסך קולנוע ענק והצופה רואה זוג עיניים ענקיות או שפתיים אדומות ענקיות. זהו כלי אשר יש בו אמירה וכוח רב. ככלל, בכל הסרטים וכבר מסרט זה, לולו מצולמת בשלל זוויות - החל מקלוז אפים של עיניה
ועד ללונג שוטים של כל גופה.
דמותה של לולו בסרט מוצגת כדמות קלילה, עליזה במיוחד. היא מרבה לחייך, אינה נבוכה בקלות, גם כאשר שני גברים נפגשים בטעות בדירתה. היא דמות מאוד חופשית ובעלת מיניות מתפרצת, דבר שהיה נדיר למדי באותה התקופה. היא מתנדנדת על המעקה כאשר היא מספרת כי רודריגו יעשה איתה מופע, הליכתה היא זריזה וחופשית.
העליזות של לולו, עם זאת, אינה עליזות טבעית. היא כאילו משחקת כל העת, חשה שהיא על במה גם כאשר היא יורדת מן הבמה. אותה עליזות חיצונית מול העצב הפנימי, האמיתי של הדמות הוא דבר שחוזר אף הוא בגלגוליה השונים של הדמות של לולו ודומותיה. ה"פאם פאטאל" משחקת כל העת, רוצה לזכות בהכרה, אך אינה זוכה באושר
אמיתי. זה מופיע לראשונה בסרט "תיבת פנדורה" וחוזר גם בסרטים האחרים.
לולו עוברת במהירות מצחוק כאשר מסתכלים עליה לרצינות כאשר לא מסתכלים עליה. היא מופיעה גם כאשר היא רוקדת ריקוד בתנועות גדולות עבור הגבר. אותו ריקוד חוזר אף הוא בגלגוליה השונים של הדמות. אך הגברים סביבה מודעים לסכנה הטמונה ביחסים בה. המשפטים "תיזהר מהבחורה הזו" או "גברים אינם נישאים לנשים כאלה. זאת
תהיה התאבדות" מורים על כך שהיא גורמת לתחושה של סכנה.
לולו נתקפת בהתקף זעם במהלכו היא בוכה בדרמטיות, בועטת ברגליה. כך היא בוחנת את תגובתו של שיגולץ. כל התנהגותה היא חיצונית ומוחצנת. אותה התנהגות מוחצנת מתאימה, כאמור, לסרטים האילמים של אותה התקופה, אך פאבסט מראה את התנהגותה המוחצנת של לולו כמנוגדת וכבולטת במיוחד מול התנהגותן של שאר הדמויות הוא מראה
כיצד אותה התנהגות המחצינה רגשות, היא התנהגות אשר יש לה מטרה, זו לא התנהגות טבעית, אלא דרך להשיג את מבוקשה.
התקף הזעם של לולו הוא, אם כן, מלאכותי ומכוון. התקפי הזעם הם אלמנט שקיים אף הוא בגלגולים נוספים של דמותה של לולו בסרטים האחרים. לולו מוצגת לעיתים כילדה ולעיתים כאם, בעיקר בכל האמור ליחסיה עם גברים. היא יכולה לשבת על ברכיו של גבר ובכך היא נראית כילדה קטנה. גם בהתקף הזעם שלה היא מתנהגת כילדה קטנה.
מאידך גיסא, היא גם יכולה ללטף את ראשו של גבר, להרגיע אותו ולתת לו לשים את ראשו על רגליה, וכך היא מין דמות של אם.
אותה רב פרצופיות של ילדה - אשה - אמא, אופייני, לדעתי, לא פעם לאופן בו נתפסת האשה. כלומר - יש בלולו את כל התכונות שצריכות להיות באשה כדי שתמשוך את הגבר, גם אם הדבר נעשה ללא כוונתה הישירה. היא יכולה להיות כילדה קטנה הגורמת לגבר אשר נמצא איתה להרגיש חזק ושולט, למרות שלמעשה היא זו השולטת, היא יכולה
להיות גם אשה סקסית ומפתה וכך לפנות לצד המיני של הגבר, ליצר שבו והיא יכולה להיות גם מין אם, דמות מרגיעה אשר ניתן לשים את הראש על כתפה והיא תדע להרגיע.
נושא נוסף המופיע בסרט ובדמותה של לולו הוא נושא השליטה. בתחילת הסרט נראה כי לולו שולטת על הנעשה בחייה באופן מוחלט. הגברים באים אליה והולכים ממנה, היא מחליטה מי ייכנס ומי לא, היא משתמשת במכלול תכונותיה כדי לשלוט בתגובותיהם של הגברים הסובבים אותה, ואף של אשה - כלומר, לא רק שלולו מושכת אליה את
הגברים, אלא שהיא גם מושכת נשים. ככלל, בסרט "תיבת פנדורה" מוצגת לולו כדמות אשר כל הגברים הנקרים בדרכה נופלים בקסמיה, ואין המדובר בגבר בודד אחד.
לולו מופיעה כשולטת בחייה, אך בסוף הסרט היא מאבדת את השליטה על חייה. בסרט זה הדבר בולט כאשר היא מוצעת למכירה ולבסוף כאשר היא נופלת קורבן לג'ק המרטש. כלומר - היא עוברת מהפך, כאשר היא הופכת מאישה אשר היתה בשליטה מלאה על חייה ועל הגברים שסביבה, לניגוד שלה - אישה הנשלטת באופן כמעט מוחלט על ידי גברים
אחרים.
לולו מביאה גברים לאבדון. תכונה זו היא מהתכונות הבולטות של ה"פאם פאטאל". בסרט "תיבת פנדורה" אבדונו של אחד הגברים הוא במותו, אך כאן בולטת העובדה שלולו מביאה את עצמה לאבדון. היא מוכרת את גופה והופכת לזונת רחוב זולה. בסוף ישנו מין מסר מוסרי, המתאים לתקופת עשיית הסרט - אמת היא שלולו מפילה
גברים, אך אותה התנהגות, גם אם זאת היא התנהגות אשר עליה אין ללולו כל שליטה, או כמעט כל שליטה, מביאה אותה בסופו של דבר למצב הנחות ביותר, למצב בו היא מוכנה למכור את גופה גם לגבר אשר אין לו כסף לשלם לה. בכך ניתן לראות חיזוק נוסף לכך שזו דמות אשר רצונה המרכזי הוא לזכות בהכרה, גם אם במחיר גדול כל כך.
רוד בספרו מדגיש את העובדה כי המצלמה כמעט ואיננה זזה בסרט. בכך מחדד פאבסט למעשה את המודעות של הצופה למסך המרובע עצמו. ישנן בסרט מעט דמויות, אנושיות ודוממות, כאשר ישנו פריט תפאורה, רק הפינה שלו מוצגת (11). נראה לי שפאבסט רצה לאותת כל העת לצופה כי הוא נמצא בקולנוע, הוא רצה ליצור ריחוק ולא סביבה
שתיראה מאוד ריאליסטית.
לבסוף ברצוני להתייחס למראה החיצוני של לולו על כל היבטיו. לולו מופיע כמעט בכל הסרט כדמות בעלת שיער שחור, חלק, בתספורת נשית וקצרה, בעלת זוויות חדות. הבחירה בצבע השחור אינה מקרית, לדעתי. הצבע השחור, בעיקר כאשר היה מדובר בכובע שחור שנחבש על הראש, היה סמל לרוע. בנוסף, הניגוד בים השיער השחור, העור הלבן
והשפתיים המשוחות בצבע כהה, גרם למראה סקסי מצד אחד ומאידך דרמטי, כמעט לא ריאליסטי.
לולו לבושה בסרט בתחילה במחשוף מאוד גדול, בשמלה בהירה. כשהיא מופיעה על הבמה בגדיה שחורים וחשופים. בחתונתה היא בשמלה צחורה ואילו במשפט היא לבושה בשחור. הצבעים בהם לולו לבושה הם צבעים דרמטיים, מושכים תשומת לב, חשופים ומאוד סקסיים לתקופה. ישנם מעברים דרמטיים בין לבוש לבן לבין לבוש שחור, כאשר רק בסוף
הסרט, כאשר לולו חוזרת להיות זונה ברחוב לונדוני, היא לבושה בבז' ללא מחשוף. רק בסוף היא הופכת להיות מישהי ארצית, נראית אמיתית ואומללה, לא דרמטית ולא סקסית, דבר המתבטא גם בצורת הלבוש שלה ובצבע בגדיה.
המלאך הכחול:
סרטו של פון סטרנברג משנת 1930 אינו מבוסס ישירות על דמותה של לולו מהסרט "תיבת פנדורה". הסרט מבוסס על ספר של היינריך מאן, שנכתב בשנת 1905 "פרופסור אונראט". מדובר בסיפורו של פרופסור ראט - דמות של מורה מזדקן, המלמד בתיכון. אדר חלש וכנוע המכונה על ידי תלמידיו "אונראט" שפירושו בגרמנית - זבל. בדומה לסרט
"תיבת פנדורה" גם "המלאך הכחול" הוא סרט גרמני, אלא שהבמאי אינו גרמני אלא אמריקאי.
ניתן למצוא דמיון בין "תיבת פנדורה" לבין הסרט "המלאך הכחול", וניכר שלולו ולולה-לולה הן דמויות השאובות מאותו מיתוס של ה"פאם פאטאל". שתיהן מושכות גבר המאבד את כל אשר יש לו, המשפיל את עצמו - אצל לולו ההשפלה היא בכך שהוא מתחתן איתה ואילו אצל לולה-לולה ההשפלה היא מוחשית יותר, כאשר הוא מקרקר כתרנגול
ולמעשה מושם ללעג בפני רבים. שני הגברים בשני הסרטים מתים לבסוף בשל מעלליה של אותה אישה קטלנית. דמיון נוסף הוא בעיסוקן של שתי הנשים, שתיהן מופיעות בפני גברים. בעוד שאצל לולו קיימת השאיפה שלה להיות כוכבת, אך היא למעשה זונה, אצל לולה-לולה ישנה הגשמה כלשהי של השאיפה לעלות על הבמה - היא מופיעה בפני קהל,
אך במועדון אפל ונסתר.
בשני הסרטים, בשתי הדמויות וכפי שאראה בהמשך - גם בסרטים מאוחרים יותר, מופיע אלמנט הבי סקסואליות. אצל לולו זה מופיע בצורה מוחבאת יותר, כאשר היא רוקדת עם אנה גשוויץ הלסבית כאילו היא גבר ואישה וכאשר רואים כיצד אנה גשוויץ נמשכת ללולו, הדבר קיים פחות בדמותה של לולו עצמה. ב"מלאך הכחול" הבי סקסואליות
מובלעת בתוך דמותה של לולה-לולה, גם במראה החיצוני שלה, לבוש ספק גברי ספק נשי. בסרט "תיבת פנדורה" הלבוש של לולו הוא מאוד נשי וחושפני ואילו לולה-לולה בסרט "המלאך הכחול" לבושה בשילוב של כובע צילינדר מחד וביריות מאידך. אך שתי הדמויות מאופרות ומופיעות כמעט כל העת כשעל שפתותיהן אודם בצבע כהה ובולט.
לשתיהן תסרוקת קצרה למדי אך נשית ואצל שתיהן בולט השילוב הדרמטי וסקסי בין שחור ולבן בבגדיהן.
פון סטרנברג הלך צעד קדימה מפאבסט בלבוש של לולה-לולה. ייתכן שזה נובע מהשנים הספורות שחלפו, לולה-לולה, בלבושה חושף הביריות לבושה בצורה חושפנית יותר, פרובוקטיבית יותר מלולו. לולה-לולה מוצגת אף היא כפרובוקטיבית בעל כורחה, אלא שלולו בסרט "תיבת פנדורה" אינה אומרת זאת ואין איש אשר יאמר זאת עליה. בסרט
"המלאך הכחול" לולה-לולה מעידה על עצמה שהיא מושכת אליה גברים ושיש בכך אף סכנה מסויימת. בשירה "להתאהב שוב" שרה לולה-לולה "גברים מתרוצצים סביבי כעש סביב להבה. אם כנפיהם נשרפות - כיצד ניתן להאשים אותי?".


לולה-לולה מתארת את עצמה כ"פאם פאטאל" למעשה. אך בדרך כלל רואים בלולה-לולה אישה רעה (12), למרות שלפי מיתוס ה"פאם פאטאל" היא איננה רעה, אלא אכן, כפי שמתאר השיר, מושכת את הגברים כמעט בעל כורחה, אלא שהמשיכה היא בדרך כלל קטלנית. אלכסנדר ווקר במאמרו על מרלן דיטריך אומר כי הדבר המזעזע כשמדובר בדמותה של
לולה-לולה אינה העובדה שהיא הורסת בכוונה את ג'נינגס, אלא האופן בו היא רואה כיצד הוא הורס את עצמו, זורק את מעמדו החברתי בשביל קשר מיני, ומשפיל את עצמו בקריאות התרנגול. רוב הזמן, טוען ווקר, עומדת לולה-לולה מן הצד וצופה בפרופסור, בצורה אגואיסטית וקרירה. לדברי ווקר, לולה-לולה היא דמות המאוהבת בעצמה. היא
יותר נרקיסיסטית מפאם פאטאל, היא מתאהבת שוב ושוב בדמותה (13).
התפיסה של ה"פאם פאטאל" כמרשעת היא תפיסה מובנת, לדעתי ונובעת גם מהאופן בו הבמאים השונים מציגים אותה. רק בסרטים המאוחרים, כפי שאראה, הפאם פאטאל אינה הורסת בהכרח אלא היא לעיתים משחררת את הגבר. בעוד שבשנות העשרים והשלושים גבר המתאהב בבחורה שאינה משתייכת למעמדו נתפס כקורבן אומלל - שהרי קל יותר להאשים
את האישה ה"זולה" מאשר את הגבר ה"מכובד", לכן נבנית לולו, לולה-לולה ודומותיהן כדמויות של נשים מרשעות.
לולה-לולה, כמו לולו ב"תיבת פנדורה" ובדומה לגלגולים נוספים של הדמות, מוצגת בסרט כאובייקט לצפייה על ידי הגברים, כאשר היא מופיע במועדון הלילה מול אותם גברים, אך מאידך היא גם זו המניעה את הנרטיב, לכן היא אינה רק אובייקט שבו מתבוננים, אלא גם זו שנושאת את המבט. כאשר הפרופסור מופיע כליצן נלעג, אנו רואים
אותו מנקודת המבט שלה, וכך היא לא רק האובייקט שעליו מתבוננים, אלא הופכת את המתבונן בה לאובייקט של מבטי הבוז שלה עצמה, של הצופים בפרופסור במועדון ושל הצופים בסרט.

בסוף הסרט, בניגוד לסרט "תיבת פנדורה", הגורל האכזר הוא רק גורלו של המורה, כאשר הוא מת לאחר שהושפל. הדמות של אותה אישה אשר גרמה לאובדנו של הגבר אינה "מוענשת" בסרט "המלאך הכחול". לולו ב"תיבת פנדורה" מגיעה אף היא לשיא של השפלה, כאשר היא הופכת לזונת רחוב זולה, ולבסוף היא נרצחת. לולה-לולה כבר אינה
נענשת באותו אופן. זהו שינוי חד שחל בדמות, אך המוות של גילגולה של אותה דמות יופיע גם בסרט נוסף אותו אנתח.
מבחינה הסטורית, יש הרואים את הסרט "המלאך הכחול" כמייצג את רוחה של גרמניה בשנים האחרונות של רפובליקת וימאר. למעשה, טוען רוד, במאי הסרט הינו אמריקאי וההפקה היא אמריקאית. ישנה גירסה שלפיה הסיפור שמוצג בסרט תומך בתאוריה לפיה הנאצים הרוויחו מהירידה המיתית של תושבי ויימאר. יש הטוענים כי הסרט משקף, על
ידי אובדן הסטטוס של המורה, את הפחד של הבורגנות הזעירה החדשה ברפובליקת ווימאר ומסמל את הסמכות המושפלת. יש הרואים בסרט כתואם את סרטי התקופה בגרמניה - סרטים אקספרסיוניסטים המשקפים אווירת אנרכיה שהיתה בגרמניה באותה התקופה. אך רוד טוען כי למרות שליחסי הפרופסור עם לולה-לולה יש צד סאדו מאזוכיסטי, יחסים
אלה מראים גם את התפתחותו של המורה ממצב של ילדות שהתארכה יתר על המידה, לתחושות ומעשים של גיל ההתבגרות. כך, טוען רוד, יראה את הסרט צופה אמריקאי וייתכן שלכך כיוון גם הבמאי (14).
לפי רוד, בעוד שאירופי רואה בסרט סיפור על פרופסור שהולך עם זונה ולכן מאבד את מקומו בחברה, צופה אמריקאי יראה בסרט כסיפורו של פרופסור התופס את ההזדמנות לחיות את נעוריו לפני שיהיה זה מאוחר מדי עבורו. בסופו של דבר, כאשר הפרופסור מופיע כליצן נלעג וקורא כתרנגול, ניתן לראות זאת, לפי רוד, כשיא ההשפלה של
הפרופסור, אך גם כתמונתו של גבר גאה, אשר מודע לחייתיות שבו ולקנאה הרבה שהוא מרגיש. הפרופסור חש כי מצב האהבה הינו בלתי נסבל עבורו ולכן הוא נסוג ממנו, חוזר לכיתתו ומת שם (15)
OF HUMAN BONDAGE:
סרט זה, בבימויו של הבמאי ג'ון קרומוול, מבוסס על ספר של סומרסט מוהם. הסיפור אמנם שונה מסיפורן של לולו ולולה-לולה בסרטים "תיבת פנדורה" ו"המלאך הכחול", אך ניתן, לדעתי, לנתח את דמות האישה בו, אשר אותה משחקת בטי דייוויס, בדומה לניתוח של דמותה של ה"פאם פאטאל".
הסרט הינו סיפורה של מלצרית בשם מילדרד. אישה חזקה, תוקפנית ונוהגת לפלרטט עם לקוחותיה הגברים. פיליפ הינו גבר בעל נכות קלה, צייר המתעתד ללמוד רפואה ומתאהב במלצרית עד למצב של כמעט אובדן חושים. הוא רוצה להינשא לה, אך היא בוחרת להינשא לגבר עשיר, דבר ההורס את פיליפ נפשית. מילדרד חוזרת אל פיליפ כאשר היא
אם לתינוק, מתאהבת לנגד עיניו בחברו הטוב, עוזבת לפריז ושבה שוב אליו, בסוף הסרט היא ערירית, חולה מאוד ולבסוף היא מתה, בודדה והוא בונה את חייו מחדש עם אישה אחרת.
בדומה לסרטים האחרים, גם בסרט הזה קיים הגורם של הצורך של ה"פאם פאטאל" בהכרה, הצורך שלה להיות נאהבת מבלי שהיא, למעשה, יכולה להחזיר אהבה. בנוסף, היא גורמת להרס נפשי של הגבר המתאהב בה, כאשר, כפי שהוזכר בתחילת העבודה, הגבר במקרה זה אינו מגיע להרס פיזי או להרס נפשי טוטאלי, אלא בוא ממשיך כמעט עד לסוף
הסרט לקוות כי הוא יזכה באהבתה, למרות שלצופה זה ברור כי כמו ה"פאם פאטאל", מילדרד אף היא איננה מסוגלת באמת להחזיר אהבה. היא אישה נרקיסיסטית מאוד, ומפגינה חולשה רק כאשר היא מצוייה בשפל המדרגה.
האבדון שלה גורמת כאן הדמות של ה"פאם פאטאל" הוא אבדון זמני. פיליפ מסתחרר ממילדרד, הוא מתחיל לחיות בעולם של פנטזיה רומנטית, חולם עליה בהקיץ וכמעט שאינו מצליח לתפקד, כפי שבארתס טוען בספרו, פיליפ מועבר לעולם של אגדה ורומנטיקה בשל אותה אישה. בניגוד לסרטים האחרים, כאן גורלו של הגבר אינו של
סוף מר. בעוד שב"תיבת פנדורה" הן הגבר והן האשה המפתה באים לסופם המר, לעומת "המלאך הכחול" בו רק הגבר מת ולולה-לולה נותרת בחיים, סרט זה הוא הראשון מבחינה כרונולוגית מבין הסרטים שאותם בחרתי לנתח, אשר בו הגבר אינו "נענש" ואינו מובא לסוף טראגי, אלא מצליח לשקם את חייו. ה"נענשת" כאן, בדומה לסרט "תיבת
פנדורה" היא האישה. אלא שכאן האישה הנענשת סובלת בדרך, היא אינה נרצחת על ידי גורם חיצוני, אלא נותרת חולה, בודדה לגמרי ולבסוף מתה ערירית.
קיימת, אם כן, התפתחות כרונולוגית מבחינת התפיסה של דמות אותה אישה קטלנית. בתחילה היא מביאה חורבן על הגבר ועל עצמה, לאחר מכן החורבן הוא על הגבר בלבד - לכן היא אישה קטלנית ונתפסת כרעה במיוחד, וכאן - היחידה אשר סופה הוא מר זו היא עצמה. היא אינה אישה רעה, אלא הופכת לקורבן בעצמה. גם בסרט זה ישנו שימוש
רב בקלוז אפים ובפרגמנטציה של הדמות. האישה ממשיכה להיות אובייקט, כאן היא אובייקט למבטי גברים לא כזמרת או על במה, אך עדיין היא עובדת במקום בו היא נמצאת לעיני כל.
בניגוד לדמותה של לולו בסרט "תיבת פנדורה", מילדרד מופיעה בסרט כאשר בגדיה הופכים יותר ויותר חשופים לאורך הסרט. בניגוד ללולו היא רצינית מאוד, אינה מחייכת, נראית קרה ומרוחקת, ופרצי הרגשות היחידים שלה הם פרצי בכי וחולשה. זו כבר לא אותה דמות בעלת ניואנסים חיצוניים של רגשות אשר אין להם כל ביסוס פנימי
אמיתי. מילדרד אינה מחצינה כלולו רגשות שקריים במטרה לרצות את הגבר שאיתה, אלא היא אף מחזיקה את רגשותיה עצורים.
עם זאת, בדומה לדמותה של לולו, היא עוברת ממצב של שליטה מלאה ביחסיה עם הגברים ולכן גם שליטה מלאה בחייה, למצב של חוסר שליטה ותלות מוחלטת. שתיהן מסיימות את הסרט בשיא אובדן השליטה - לולו מאבדת את השליטה על יחסיה, על כבודה, על חייה. מילדרד, בדומה, נעשית אף היא חסרת כבוד, מושפלת, חסרת שליטה על גופה.
שתיהן מאבדות את השליטה על הגורם אשר גרם להן לשלוט על חייהן ועל חיי אותם גברים, הדבר שהפך אותן למעשה ל"פאם פאטאל" - הגוף.
קברט:
הסרט "קברט" הופק זמן רב אחרי שלושת הסרטים הקודמים. זהו סרט משנות השבעים, סרט אמריקאי, אם כי, בדומה לסרטים האחרים, גם בו אירופה משחקת תפקיד חשוב. העלילה מתרחשת בברלין. הסיפור הוא סיפורה של זמרת קברט, המפתה את בריאן, סופר ומורה צעיר. גם לאחר הפיתוי היא ממשיכה לפלרטט עם גברים הבאים לצפות בה במועדון
הלילה. סאלי, זמרת הקברט, ובריאן מכירים את מקסימיליאן ונוצר מין משולש, עד שהוא עוזב. סאלי בהריון, לא יודעת ממי, מפילה את התינוק ובכך הורסת את חלומו של בריאן להקים משפחה. הוא עוזב והיא נשארת לעבוד בקברט.
דמותה של סאלי דומה דמיון רב לדמויות האחרות של "פאם פאטאל". ראשית - מבחינה חיצונית היא נראית כהכלאה בין דמותה של לולו מ"תיבת פנדורה" לבין לולה-לולה מהסרט "המלאך הכחול". היא שחורת שיער כלולו, מאופרת בקפידה, אם כי באיפור כבד יותר ומלאכותי מאוד, לבושה שחורים כמעט לכל אורך הסרט ומאידך, תספורתה היא
א-מינית ולכן היא משדרת תחושה של בי סקסואליות, של גבריות ונשיות בו זמנית, בדומה ללולה-לולה.
סאלי היא הדמות הראשונה אשר מעידה על עצמה, כבר בתחילת הסרט כי היא נוהגת להביא גברים רבים לחדרה. ניתן לומר כי הסיבה לכך היא התקופה בה הסרט נעשה. בעוד שבסרטים האחרים, המוקדמים יותר, היו רמיזות בנושא, בשנות השבעים, כדי להעביר את דמות האישה המפתה, לא די בלבוש חושפני ואיפור כבד, אלא יש צורך בדבר מה
נוסף. התנהגותה, בדומה ללולו, היא משוחררת וחופשית מאוד. תנועותיה גדולות ומודגשות, היא נראית עליזה כמעט כל העת. מאידך, יש לה גם את התפרצויות הזעם המאפיינות את הדמות.
סאלי משוחררת בהרבה מהדמויות הקודמות וזאת בשל תקופת הפקת הסרט. היא מדברת על גופה בחופשיות ואומרת לבריאן: "הגוף שלי לא משגע אותך?". כמו הדמויות האחרות גם סאלי היא אובייקט במובן שהיא מופיעה בפני גברים, היא אובייקט לצפייתם. הם יושבים וצופים בגופה. בדומה ללולו, סאלי רוקדת מול הגבר אותו היא רוצה לפתות.
היא לבושה בשמלה לבנה, כמו לולו בעת ריקודה, אלא שסאלי רוקדת מול שני גברים בו זמנית.
גם כאן סאלי מצולמת רבות בקלוז אפ. גם בסרט "קברט" ישנה פרגמנטציה של הגוף הנשי. דבר דומה נוסף, החוזר כמעט בכל הסרטים הוא נושא הדו מיניות. הלסבית בסרטו של פאבסט "תיבת פנדורה" מייצגת פן זה, ומבליטה את כוח המשיכה האדיר של לולו, בסרט "המלאך הכחול" המדובר בדמותה של לולה-לולה עצמה, ואילו כאן הדו-מיניות
היא של בריאן ושל מקסימיליאן. כאן זו אינה לולו אשר משתמשת בדו מיניותה, או ביכולתה למשוך את בנות מינה, אלא היא חשה שהיא מאבדת את הגברים בשל דו מיניותם שלהם.
ההתייחסות למיניותה של סאלי הוא בוטה בהרבה בסרט בניגוד לסרטים הקודמים, שוב, לדעתי הסיבה היא התקופה הליברלית בה הסרט הופק. גם ההתייחסות להיותה של סאלי "פאם פאטאל" היא ישירה. בריאן אומר לה כי היא מתנהגת כמו "פאם פאטאל" מגוחכת וקטינה. אומר לה כי היא אינה "פאם פאטאל" כלל. נראה כי זו השפלה איומה עבור
סאלי. היא, כך נראה, רוצה להיות "פאם פאטאל" ומודעת לרצונה זה.
הבדל נוסף בין הסרט "קברט" לבין הסרטים הקודמים שאליהם התייחסתי הוא הבדל ויזואלי. זהו הסרט הצבעוני הראשון, אך זה גם הסרט הראשון בו התפאורה תופסת מקום מרכזי לא פחות מהדמויות. ניתן לראות כיצד מסרט לסרט, מתקופה לתקופה, התפאורה הופכת יותר מרכזית, ישנה חשיבות רבה יותר לכך שהרקע הוא ריאליסטי. ניתן לראות
זאת כאשר משווים את הסרט לסרט הראשון - "תיבת פנדורה" בו ישנו מינימליזם של תפאורה ואביזרים, כמעט שאין רואים רקע כלל. בסרט "קברט" התפיסה היא מודרנית יותר, בדומה לתיאטרון הריאליסטי שדוגל בתפיסת "הקיר הרביעי" - הצופה אשר אינו מודע לעצמו כצופה ולהיות הסרט סרט.
אובדנו של בריאן עובר עידון נוסף, ביחס לסרטים הקודמים. בסרט זה אין אובדן מוחלט של סאלי או של בריאן. הפיתוי של ה"פאם פאטאל" שוב איננו כה קטלני. היא אכן איננה מסוגלת לאהוב, להתחייב, ומודה כי אינה מסוגלת לחיי משפחה ובורגנות, בניגוד לבריאן הבורגני. היא "פאם פאטאל" בכך שהיא זקוקה להכרה ללא הרף, לאהבת
גבר, להערצה, אך היא איננה מביאה לאובדן טוטאלי. שתי הדמויות נותרות בחיים, שתיהן חוות אובדן, כאשר סאלי מפילה את העובר שברחמה. אך זהו הסרט הראשון בו הדמויות אינן "מוענשות" בצורה כה קיצונית. נראה כי התקופה אינה רואה במעשיה של סאלי או במעשיו של בריאן מעשים חמורים דיים כדי לחייב עונש מוות לאיש מהם, אך הם
נותרים בודדים.
משהו פראי:
הסרט האחרון מבחינה כרונולוגית הוא סרטו של ג'ונתן דמי "משהו פראי". הסרט הופק כששים שנה לאחר הסרט "תיבת פנדורה". ישנה כאן סגירה מסויימת של מעגל, כאשר הדמות הראשית בסרט, דמותה של האישה נקראת לולו. בנוסף, היא דומה מאוד לדמותה של לולו מ"תיבת פנדורה" וברור שהדבר אינו מקרי. היא בעלת שיער שחור, כמו לולו
משנות העשרים ומסופרת בתספורת זהה לזו של כוכבת הסרט "תיבת פנדורה". היא לבושה בשחור - הצבע השחור חוזר אצל כל הדמויות - הצבע המסמל מצד אחד רוע, את הצד האפל, ומאידך מסמל סקס.
לקראת סוף הסרט משנה לולו את תסרוקתה לתסרוקת בלונדינית קצרה ואת שמלתה לשמלה לבנה. שוב, חוזר השינוי בין שחור ללבן, המופיע אצל לולו בגילגוליה השונים. בתחילת הסרט רואים כיצד הביריות בולטות מתחת לשמלתה של לולו, דבר המזכיר את דמותה של לולה-לולה מן הסרט "המלאך הכחול". מעניין כי אותו פריט לבוש אשר נחשב
נועז וסקסי במיוחד בשנות העשרים נותר כזה עד היום.
לולו בסרט "משהו פראי" דומה לדמויות האחרות באותם אלמנטים החוזרים על עצמם. האחד - תנועותיה החופשיות, מול הגבר - צ'ארלס, העצור. ההתנהגות החופשית כוללת עישון סיגריות בשלושת הסרטים הראשונים ואילו ב"קברט" וב"משהו פראי" ההתנהגות החופשית מתבטאת בשתיית אלכוהול היישר מתוך בקבוקון. בעוד שעישון סיגריות הפך
לדבר שיגרתי, הרי שכיום שתיית אלכוהול ישירות מבקבוק נחשבת להתנהגות חופשית, מסוכנת.
גם בסרט זה בולטת שליטתה של לולו בגבר ובמתרחש. כאן השליטה היא טוטאלית - היא למעשה כמעט חוטפת אותו, היא זו שמחליטה לאן ייסעו, מה יעשו ומה יאמרו. התנהגותה אינה רק זולה, היא אף פושעת, דבר שלא קיים בסרטים האחרים. אישה הלבושה באופן פרובוקטיבי ומפתה גבר אינה דמות שמטילה פחד על הצופה בשנות השמונים, אך
כאשר אישה זו היא גם פושעת ושקרנית - זה מתקרב לדמות של האישה הקטלנית, המסוכנת.
כמו בסרטים הקודמים גם כאן לולו רוקדת מול הגבר, כאן זה נעשה תוך נהיגה. אך בסרט זה לולו כבר אינה אובייקט לצפייה של הגברים. היא גם הדמות הראשונה אשר במהלך הסרט מתגלה ולו חלק מעברה. הדמויות האחרות מופיעות כאילו ככלי, כשכל מטרת הופעת הדמות היא להביא לאבדונו של הגבר, אך כאן זו דמות בעלת עבר. עם זאת,
המצלמה עדיין תופסת אותה כאובייקט, ישנם צילומים של חלקי גוף שונים, שוב פרגמנטציה של הדמות. לולו כאן, אם כן, אינה אובייקט במובן שהיא אינה מופיעה מול גברים, אך היא אובייקט במובן שצ'ארלס רואה בה אובייקט, בגופה.
לולו כאן אינה יוצרת תחושה של משחק. היא אינה מבטאת רגשות מלאכותיים, בניגוד ללולו בסרט "תיבת פנדורה". האישה של שנות השמונים אינה צריכה להיות ילדה - אמא כדי לפתות את הגבר המעונב. די שתהיה חזקה וישירה. לולו היא ישירה מאוד, בדומה לסאלי בסרט "קברט". אין ספק ששלושת הדמויות הנשיות שבסרטים הראשונים נחשבו
לדמויות מאוד ישירות ובוטות לתקופתן. לולו בסרט "משהו פראי" היא הראשונה המופיעה בעירום, ורואה בו דבר טבעי. לדעתי, הדבר נובע שוב, מהעובדה שמבחינה חברתית וקולנועית כדי ליצור דמות של "פאם פאטאל", דמות שתיתן תחושה של נשיות ומשיכה בלתי נשלטת של אותו גבר "מהוגן" בארצות הברית של שנות השמונים, נדרשת דמות
שונה מזו של לולו של שנות העשרים.
בדומה לסרט "קברט" גם כאן יש יותר תנועות מצלמה, זוויות צילום מגוונות יותר, עריכה מהירה ושוטים קצרים יותר, אין קולנוע שמודע לעצמו, אלא רצון ליצור מין "קיר רביעי". "משהו פראי" הוא הסרט המואר ביותר, הצבעוני ביותר, הקצבי ביותר מבין החמישה. הסיבה לכך לא נעוצה, לדעתי, רק בעובדה שהוא הופק בתקופה מאוחרת
יותר, אלא גם בכך שזהו סרט אופטימי, בניגוד לאחרים.
בסרט "משהו פראי" נמחק כמעט לגמרי אובדנו של הגבר כתוצאה מההתאהבות באותה "פאם פאטאל". נראה כי האובדן שלו יבוא כתוצאה ממעשיה, מכך שיאבד את משפחתו, אך מתברר כי אין לו משפחה. לאחר מכן נראה כי נשקפת לו שכנה עקיפה - מידיו של ריי, בן זוגה לשעבר של לולו, אך לבסוף, לראשונה, לא רק ששתי הדמויות אינן "נענשות"
על מעשיהן, אלא שלולו מוצגת בסוף כדמות חיובית, כאישה ששיחררה את צ'ארלס ועשתה אותו לאדם מאושר. ובניגוד לדמויות האחרות ובניגוד לתיאוריות על לולו וה"פאם פאטאל" כאן לולו מסוגלת להחזיר אהבה ושתי הדמויות נותרות יחדיו. הסיבות לכך הן לדעתי קודם כל השינוי החברתי - אין כיום תפיסה של האישה כמסוכנת או קטלנית אם
היא גורמת לגבר להתאהב בה, גם אם אינם מאותו מעמד חברתי. בנוסף, הפמיניזם אינו רואה בשלילה נשים חזקות ופרובוקטיביות ובנוסף - בקולנוע האמריקאי של שנות השמונים כמעט ואין סוף שאינו "סוף טוב".
סיכום:
בעבודתי ניסיתי לנתח את דמותה של לולו כפי שהיא מתפתחת במשך כששה עשורים. לשם כך, ניתחתי חמישה סרטים בהם מופיעה הדמות או דומה. דמותה של לולו חוזרת פעמים רבות בקולנוע, משום שזהו מיתוס ה"פאם פאטאל" אשר נראה כי הוא רלבנטי וקיים בכל דור. עם זאת, ישנם שינויים רבים בדמותה של אותה "פאם פאטאל". חלק מן
השינויים נובעים מעלילות שונות, אך רוב השינויים נובעים, לדעתי, מכך שהסרטים השונים נעשו בתקופות שונות וקיים שינוי בתפיסת האישה כקטלנית.
מעניין לראות כי השינויים החיצוניים שעברה הדמות הם מועטים. בדרך כלל יש בה את הניגודים הדרמטיים של שחור ולבן, את השילוב המושך את הגברים של ילדה - אשה סקסית - אמא. היא מאוד מוחצנת, פרובוקטיבית בלבושה, נוהגת להוות אובייקט מול גברים - אם בהופעה מול קהל של גברים, או בריקוד מול הגבר ואם על ידי
הפרגמנטציה של גופה ההופך אותו לאובייקט. אך היא גם סובייקט - היא צופה באותו גבר שבו היא חפצה, צופה בשינוי שחל בו.
לכל הסרטים שבהם בחרתי יש סוף שנתפס בזמן עשיית הסרט כסיום מוסרי. ב"תיבת פנדורה" נראה זה מוסרי בתקופה כי האישה הקטלנית תושפל ותמות. ב"מלאך הכחול" הסוף הוא הפחות מוסרי, מאחר שללולה-לולה לא מאונה כל רע גופני, אך מותו של המורה הוא מוסרי, מאחר שאינו יכול לחיות עם השפלתו, בסרט OF HUMAN BONDAGE הסוף הוא
מוסרי, כשהאישה מתה לבדה ואילו הגבר מוצא לו אהבה חדשה. הסרט "קברט" מסתיים כשכל אחד מן השניים שב ל"מקומו הטבעי" ואילו "משהו פראי" מסתיים בכך שלולו וצ'ארלס נותרים כבני זוג מאושרים - סוף מוסרי לפי תפיסת שנות השמונים בארצות הברית. "משהו פראי" הוא גם הסרט היחיד שבו אין לכל אורך הסרט בגידה של דמות האישה
בגבר לנגד עיניו. הדבר קיים בכל הסרטים האחרים ומראה את הצורך הבלתי נשלט של ה"פאם פאטאל" בהכרה, באהבה ובקנאה לעומת חוסר יכולתה להעניק זאת בחזרה. בסרט "משהו פראי", אם כן, השינוי בדמות הוא קיצוני, היא מסוגלת לאהוב.
הערות:
1. Marcea Eliade, Myth and Reality. Trans. Willard R. Trask (New York: Harper and Row, 1963). p. 120
2. Roland Barthes, Mythologies. Trans. Annette Lavers (New York: Hill and Wang, 1992). p. 84
3. Ibid pp. 104-105
4. L. Hart, Fatal Women. (New Jersey: Princeton University Press, 1994). p. 86
5. Barthes, p. 151
6. Louise Brooks, "On Making Pabst's Lulu", in Women and the Cinema A Critical Anthology. Karyn Kay, Gerald Peary Ed. (New York: Dutton, 1977). p. 78
7. Ibid, Ibid
8. Ibid p. 79
9. Eric Rhode, A History of the Cinema From its Origins to 1970. (New York: Collier, 1984). p. 188
10. Ibid, Ibid
11. Ibid, Ibid
12. David Quinlan, Wicked Women of the Screen. (London: Batsford, 1987), p. 69.
13. Alexander Walker, "Marlene Dietrich: At Heart a Gentleman", in Women and the Cinema A Critical Anthology. Karyn Kay, Gerald Peary Ed. (New York: Dutton, 1977). p. 95
14. Rhode, p. 204
15. Ibid, p. 206
ביבליוגרפיה:
Barthes, R. Mythologies. Trans. Annette Lavers. New York: Hill and Wang, 1992.
Brooks, L. "On Making Pabst's Lulu", in Women and the Cinema A Critical Anthology. Karyn Kay, Gerald Peary Ed. New York: Dutton, 1977. pp. 77-86
Creed, B. The Monstrous - Feminine, Film, Feminism, Psychoanalysis. New York: Routledge, 1993.
Eliade, M. Myth and Reality. Trans. Willard R. Trask New York: Harper and Row, 1963.
Quinlan, D. Wicked Women of the Screen. London: Batsford, 1987.
Walker, A. "Marlene Dietrich: At Heart a Gentleman", in Women and the Cinema A Critical Anthology. Karyn Kay, Gerald Peary Ed. New York: Dutton, 1977. pp. 93-99
1

תגים:

נשים · פמיניזם · אישה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "דמות ה"פאם פאטאל" בקולנוע", סמינריון אודות "דמות ה"פאם פאטאל" בקולנוע" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.