סדום סיטי\בנימין גלאי - שימוש בעבר כדי להסביר את ההווה

תקציר העבודה:

סדום סיטי\בנימין גלאי

hc0636
המחזה סדום סיטי מאת יגאל גלאי, מתבסס על הספור התנכ"י מספר בראשית יט':
על הפיכתן של סדום ועמורה והצלתו של לוט ומשפחתו (י אלירז, "סדום סיטי",
במה, 58) 5), אפריל 1960, עמ' 49) המחזה מתאר את קורות המשפחה בפרק זמן קצר
יחסית: כיממה לפני חורבן סדום ויממה אחר-כך.
המחזה, שהוצג על בימת תאטרון חיפה ב 1968, הוא תוצר של עבוד, קצור ושינויים
שעברו על הטקסט המקורי שנכתב שנים לפני כן. (מאת סופר למרחב "לוט במערב
הפרוע" למרחב, 16)..6.68
המחזאי חיכה כחמש-עשרה שנה עד שזכה לראות את מחזהו על הבמה (סופר העתון,
"סדום סיטי בחיפה", אמר, 20.6.68). עבודה זו עוסקת בניתוח הגרסה שהועלתה
בתיאטרון חיפה. המערכה הראשונה מתארת פרק - הווי בחיי אנשי - סדום ועריכת
משפט פומבי בעיר, במהלכי מתערבים זרים שהגיעו לעיר ורואים את העוול שעושים
הסדומיים ואת אי- הצדק. כשהזרים מתערבים מתפתחת מהומה, שבעקבותיה רודף
אחריהם ההמון הסדומאי. בתמונה השניה, מופיעים עכסה, אשת לוט הבוגדת
בבעלה, עם המהנדס עמרפל ושניהם מנהלים דו שיח בקפה יבוק מול הים.
מערכה ב' מתנהלת בחדר עבודתו של לוט, הארכידיין (מושג המקביל לתואר שופט
בימנו). המהנדס עמרפל מציע לו תכנית לבניית סכר היכול להציל את העיר מסכנת
מבול המרחפת עליה. הקמת הסכר תתאפשר רק בעזרת שתוף פעולה עם עמורה,
יריבתה משכבר הימים של סדום.
אחרי בקור המהנדס, מתנהלת שיחה בין לוט לעכסה ולבניו וכשההורים עוזבים את
הבימה מתוודעות הבנות לשני הזרים מבבל שברחו מן ההמון במערכה הקודמת.
ההמון צובא על פתחי ביתו של לוט ומבקש לעשות לינץ בזרים. לוט מתנגד ופתאום
רועדת האדמה והכל מתמוטט. הצרים על הבית בורחים.
במערכה ג', תחת עיי המפולת עוזבים אט אט עכסה - אשת לוט המתגלה כבוגדת
וחוזרת אל סדום ההרוסה. גם הזרים עוזבים זה אחר זה ונותרים לוט ובנותיו,
הרוקדים את רגעיהם האחרונים בין ההריסות. בתמונה האחרונה, מתעוררים
השלושה אל עולם חדש ובבגדים עתיקים ואל שחר חדש, עת אחרת.
המחזה מתבסס על המיתוס התנכ"י, עמ"נ ליצור אנלוגיה בין סדום התנכ"ית
ל"סדום" של ימנו. (ה. בושם, "התמודדות עם להטוטי מלים", הארץ 27.6.68). זהו
מחזה סמבולי ריאליסטי שעבר והווה משמשים בו בערבוביה.
ההקבלה בין עבר להווה היא אסוציאטיבית: חוטאי סדום נראים בהצגה, שבוימה
ע"י אברהם אסאי, כגנסטרים מן המערב הפרוע ובנותיו של לוט, הלבושות בהתאם
לצו האופנה של אמצע המאה העשרים (לספירה, כמובן) (מ.
בן שאות "בצילו של סדומבולי", מעריב. 23.6.68) לוט המופיע כשריף בין קאובויס
יוצרים במותנו הקבלה בין סדום הפרועה למערב הפרוע, בין אורגיות, סמים,
ניאופים ודיסקוטקים, בין הכלי הכיכר לוילות הוליוודיות (ד. בר ניר "הסדומבולי לא
געש", על המשמר 5)..7.68
עבודה זו מנתחת את המחזה תוך התייחסות להיבטים שונים של ההקבלה בין סדום
התנ"כית לסדום של המאה ה.-20

מקורות:

כך לפחות טוען נחמן בן עמי (נ. בן עמי, "מנה של פלפל ומלח", מעריב, 1.7.68). לדידו - גלאי הוא אחד הסוללים את השביל את אמנות - המחר " וגם באמנות ההווה מהוים כעין מנה של פלפל ומלח" (שם). מחזהו של גלאי עוסק ברובו ב"שם" (בגולה) ולא ב"כאן" (א"י) - וגם מבחינה זו הוא שונה משאר היוצרים באותה תקופה (ח. שוהם,
הדרמה של דור בארץ, 255). בספרות העברית, האלטרנטיבה ל"יהדות", כלומר ה"צבריות" הייתה אימוץ הספרות הכנענית הקדומה (אצל סופרים כמו בנימין תמוז, ועמוס קינן, למשל) (א. אבן זוהר, שם, 188). לדידם פעלו "אנשי הממסד" הספרותי כמו שלונסקי ואלתרמן שהשתמשו בשפה עברית "גבוהה" (שם).
החל מאמצע שנות ה50- חל מפנה בספרות הקאנונית והוחדר גם סגנות עברי - מקומי. תחילה בשירה (ע"י משוררים כמו אבידן, זך, צור, עמיחי ואחרים) שהשתמשו לעומתם בעברית המדוברת ואח"כ בפרוזה (שם, 189). לעומתם - יוצר גלאי "שפה משלו", שהיא תוצר של ערבוב ובליל שפות מהעבר, מההווה וממקורות שונים. זאת, עמ"נ לשבור את
אחדויות הזמן והמקום (ג. עפרת, שם, 145): בשונה מ"סדום סיטי", מחזותיו של יגאל מוסינזון שומרים על אחדות הזמן והמקום. למשל "בערבות הנגב" מתרחש כיממה ומקום התרחשותו בקיבוץ בקעת יואב. גם שפתו של מוסינזון היא תלוית זמן ומקום. למשל, הוא משתמש ב"סלנג", המאפיין שכבה חברתית מוגדרת, או השייך להווי - חיים מוגדר
(ח. שוהם, אתגר ומציאות בדרמה הישראלית, 164).
כמו כותבים אחרים בזמנו, גם גלאי יוצר דרמה הסטורית, ומחזות כמו:
"מלחמת בני אור" של משה שמיר (1955) "יוחנן בר חמא" של נתן שחם (" 1952),אכזר מכל המלך" של ניסים אלוני (1954). ובפרוזה:  "האלים עצלים" של נתן שחם (1949) "על סוסו בשת" ו"מלך בשר ודם" - שניהם של משה שמיר.
ע"פ חיים שוהם (ח. שוהם, הדרמה של דור בארץ, 264), הנסיון להיסטוריזציה של המציאות, בא עמ"נ לשייך את העם אל נופי ארצו (שם, 264). אותו נסיון בא לידי ביטוי גם ביצירתו של גלאי, והוא משתמש בחומרים הסטוריים כאנלוגיה לתקופתץנו. הוא מתרחק עמ"נ להתקרב. מבחינה זו המחזה "סדום סיטי" משתמש בעבר, עמ"נ להסיר את
ההווה, הן בהקשר סיבתי והן כמבשר אפשרויות של קיום יהודי במדינת היהודים המתחדשת (שם, 267). הפנייה לסוגה של הדרמה - ההסטורית בדרמה הישראלית, היא תוצאה של התפתחויות פוליטיות חברתיות, ועם התחלת כינון תרבות - לאומית במובנה הפוליטי (שם, 267). הדרמה מעלה את בעיות התקופה והעבר מהווה אנלוגיה להווה ולעתיד.
ע"פ תפיסת המחזאי (ח. שוהם, אתגר ומציאות בדרמה הישראלית, 9).
במחזותיו של משה שמיר מסתמנת חציצה בין "היהודי החדש בארץ ישראל" לבין "החיים הישנים בגולנ" (שם, 26). בשונה ממנו, בנימין גלאי מתאר ב"סדום סיטי" את ההמשכיות בין דור האבות לדור הבנים (במקרה זה הבנות), בין הגלות לא"י. השבר המסומל במחזה להתפרצות הסדומבולי - מרמז על השואה המנתקת אך גם מחברת את שני הדורות
הללו. אפשר לטעון ולומר, כי קשור ההווה עם העבר, משווה להתפתחות הסטוריה היהודית אופי דטרמיניסטי, משל הקיום היהודי בא"י הוא גורלם של היהודים (שם, 268).
ברעיון זה מובלעת דרך חשיבה ואידיאולוגיה שהנחתה את המחזאי, כנאה.
ההתערבות האלוהית בגורלו של לוט ומשפחתו באה לידי ביטוי במחזה סדום סיטי בהחלצותם של לוט ומשפחתו מן האסות (השואה). בעוד ירד ואוזל, שחלמו לעלות לכנען, לא זכו לכך ונספו הם מסמלים את אותם ציונים שחלמו אך לא ממשו את חלומם לעלות ארצה, טרם קום המדינה.
יחסי יהודים ערבים
ביתו של לוט, הופך מקלט לשני הזרים ומבחינה זו מסמל מקלט ובית לעם היהודי המבקש לחזור לארצו. תחושת המצור, כאמור מוכרת ממחזות ישראלים קונטמפוררים וגם פה נוצרה אנלוגיה דומה. המעניין במחזה זה הוא שביתו של לוט עובר טרנספורמציה מעניינת: מבית המכיל את לוט, משפחתו ושני הזרים בסדום, הוא הופך לסירה: "סירה,
סירה אחת! כולנו בסירה שחורה" (ב. גילאי, שם, 135). הסירה הופכת ל"תיבת נח", כפי שמכנה אותה פלוטית "מבול! עכשו אני יודעת היכן אנו! תיבת נח! (לירד) אינך רואה? הכל נטרף... נסחף בחשכה... ואלו אנו - אנחנו - מילנט את עורנו! חיים חדשים"... (שם, 135). וכמו במבול המקורי, גם כאן נשלחו שני הזרים לבדור "הקלו
המים": אוזל מסומל לעורב (ראה במחזה, עמ' 142) וירד ליונה (ראה במחזה, עמ' 143). הספינה מעלה אסוציאציה לספינות המעפילים שהגיעו לארץ ערב הקמת המדינה ושני הזרים, למי שלא הצליח לעלות ארצה.
מרגע שהפך הבית ל"תיבת נח", אין לו יותר מיקום גיאוגרפי, מקביל למציאות היהודים במלחמת העולם השנייה, כשלא הייתה להם מדינה או מקום מפלט בטוח. בגלל "התפרצות הר הגעש" (השואה) הם אבדו את ביתם בגלות וחפשו "בית חדש" להקים בו מדינה.
המושג בית לעם היהודי, הוא במקורו מהצהרת בלפור: (ב. בן יהודה, שוחט המאבק על דמות הבית הלאומי, רמת גן, 1973, 7). בית דייריו הקיימים - הערביים - סרבו לתתו לאותם יהודים רדופים. מצב עניין זה מסומל בדבריו של חטוש אל לוט בשעת המצור על ביתו: "האחד בא לגור וישפוט שפוט...
מניין אתה בעצם? חרן? ... חכה, חכה...(ב. גלאי, שם, 132). בכך הוא אולי מרמז על עמדת הערבים משהגיעו היהודים להתיישב בפלשטינה ולאט לאט השתלטו עליה, גרשו את הבריטים והפכו לאדוני הארץ. בתגובה, מרימה האומה - בתו של לוט אבן וזורקת אותה על חטוש: תגובה על השבת מלחמה:
"היהודים" הפכו מנרדפים למתגוננים על נפשם (אינתיפדה הפוכה?). המצור אגב מתרחש במקביל לדיבורי לוט והזרים, אודות כנען ואלוני ממרא (דם, 127-8).
לאחר התפרצות הסדומבולי, מוצאים עצמם הפליטים, השרידים (לוט ובנותיו) במציאות חדשה לחלוטין ובבגדים עתיקים; אותם בגדים שהחלוצים הראשנים אמצו לעצמם עת הגיעו לא"י בסוף המאה ה19- (א. אבן זוהר, שם, 174).
בבת אחת משתנה זהותם והם הופכים לבני - המקום כאילו מאז ומעולם ישבו כך בבגדיהם העתיקים.. הרמז להיות הארוע נס מרומז ע"י הכתוב כי: "תחת עיי המפולת, פח שמן" (שם, עמ' 133). סמן לנס חנוכה. נצחון מעטים על רבים ואם תרצו - נצחון היהודים על הערבים במלחמת השחרור ובמלחמות שלאחריה. בכך שוב באה לידי ביטוי התפיסה
הדטרמיניסטית של החזרת עם ישראל למולדתו ההסטורית בכל אלוהים; אלוהים אינו מתפקד כמשקיף אלא כפועל ומפעיל (י. אלדד, שם, 9). גלאי יצר דרמה שמקורה בחמר תנ"כי והצליח להעביר דרכה את רוח התנ"כ.
האידאה ממומשת ע"י אנשים בשר ודם, בעלי תחושות ויצרים (כמו לוט השכור או בנותיו המתהוללות) אך הם חולמים ולוחמים ומנצחים;  הם אנשי אמונה מבלי לחדול להיות בשר ודם (י. אלדד, שם, 14). מסעם של לוט ובנותיו הוא אל שחר חדש של יום חדש ואל מציאות חדשה, שרק מי שיש בו צלם - אלוהים יוכל לזכות בה. לוט היה הצדיק
היחידי בסדום, ולכן שרד - זהו המסר התנ"כי. גלאי משתמש בו, עמ"נ להמחיש את רצונם העז של היהודים להקים לעצמם מדינה וזאת למרות כל הסיכויים, המלחמות השואה והערבים בארץ ישראל.
מלחמות
חסר ההרמוניה ואי הסדר מתבטא במחזה מכל מיני הבטים; גם מבחינה צורנית, גם תכנית וגם באפן סמלי.
אין שלום לאורך המחזה, חוץ מאשר בסופו כשמתעוררים לוט ובנותיו למציאות אחרת, שלוה והרמונית. המלחמה מתקיימת ע"פ כמה רבדים לאורך המחזה: הקונפליקט הראשון הוא בין לוט ובנותיו:  "לוט: רוצה הייתי שתהיי לאיש, אסור? במקום לשוטט כך מקפה לקפה" (ב. גלאי, שם, 115).
הקונפליקט בין לוט ובנותיו הם גם על רקע אי רצונו של לוט להסתכל באמת ולראות כי סדום היא עיר חטאה וכי הוא משתכר עמ"נ לא לראות, לשכוח.
קונפליקט קיים גם בין לוט לאשתו הבוגדת בו עם עמרפל, המהנדס. גם במקרה זה, מעדיף לוט "לעצום את עיניו"; עכסה לא עוזבת את לוט מסבות של נוחיות, אך בוגדת בו עם בן-עמה. כך עזרפל לעכסה: "... אדוננו לוט (במרירות) מה - מה אצלו? אצלכם? ... עכסה: דיסהרמוניה, מלאת הבנה:
(שם, 103) לכאורה "העניינים בסדר" אך רק לכאורה! קונפליקט נוסף קיים בין הבנות לאמן עכסה. הבת, ראומה אף מאיימת על אמה כי תגלה את סוד בגידתה ללוט: "אף אני עשויה ללחוש לו, לכשתרצו, לחש נחש! עכסה:
לחשנית שכזו!" (שם, 122). לקראת סוף המחזה הבנות מגלות ללוט את בגידת - אמן, אחרי שעזבה אותם לתמיד:  "אינך יודע כי זנתה תחתיך?" (שם, 139) במשור אחר, רחב יותר, בני סדום מיוצגים כשונאי זרים וכשונאי עצמם, כלומר הם שונאים זה את זה: "שפול: יש לך סגולה נגד זרים? פשחור: או סדומיים ממומזרים? (רומז על בנות לו)
אחבן: סגולה בדוקה לחסרות כיס? שפול: בלום פיך עני חשוב כמת" (שם, 93).
תושבי סדום מיוצגים כתאבי-בצע המבקשים להרע איש לרעהו: כמתואר במערכה הראשונה במשפטי הצדר הנערכים בכיכר העיר שעליה מתנוסס שלט "עני חשוב כמת". "חטוש: אזרחים! אוכלוסין של סדום! כמה דם נשפך, כמה עצמות נשברו מיום שבאו דיינים לעולם! אין לכם שעה שאין בה מחלוקת ולא מחלוקת שאינה מביאה לידי פורענות" (שם, 93).
אנשי סדום מקנאים בלוט הזר שהצליח. שנאת הזרים היא שם דבר בסדום: את האורחים מלינים במטות סדום: כך אומר שפול לאוזל, אורח בסדום: "הגע בעצמך. אף לא אכסניה...
כיוצא בו מטה, שמשכיבין בה אורחים. לא שמעתם? ארוך - מקצרים אותו קצר - ממתחין אותו, לא כך סחים לכם בעמורה? (שם, 91-92). ביטוי אחר של "הכנסת אורחים" הוא מעשה סדום. כך חטוש ללוט לפני ביתו של לוט, אליו נמלטו שני הזרים:  "הוצא את האנשים אשר באו אליך הלילה ונדעה אותם" (שם, 131). אך כפי שנרמז כבר קודם.
בדבריו של שפול לאוזל (שם, 91-92) זנאתם של בני סדום נתונה לאויבתם השכנה עמורה, שנגדה יצאו למלחמה זה לא כבר.
אילו היו מתאחדים תושבי סדום ותושבי עמורה, היו יכולים למנוע את הקטסטרופה הגאולוגית ע"י בניית סכרים, כפי שמציע עזרפל בתכניותיו המוצגות ללוט: "זעזוע גאולוגי נמרץ ימוטט את ההרים. הנה אלה.. והמים שיגיחו דרומה, יישטפו מי יודע עד היכן" (שם, 112). עזרפל מציע בניית סכרים, אך בשל אי שתוף פעולה ומצב לוחמה בין
ערי הכיכר תוכניתו לא יצאת מן הכח לפועל. לוט ברגע של התפכחות והשתכרות מוסר לנו את שעתיד להתרגש: "לוט: לשון הסמלים... גשר, שהפרוץ מרובה בו על העומד זכר מלחמה... ימים  אשר יבואו... מלחמת עולם שנסתיימה... אינך רואה שהם חיים כאן בין פחד לפחד כעכברים?" (שם, 111). הגשר שאותו רוצה לבנות עזרפל אינו מתאפשר
כי אין רצון לגשר על פערים מנטליים בין סדום לעמורה היריבות. תופעות - הטבע: התפרצות הר הגעש והמבול שבעקבותיו, הם תוצר של חסר התאום והלוחמה בין אדם לרעהו ובין המעצמות השוכנות ב"כיכר". החורבן בא מכח הטבע המפועל ע"י כח אלוהי. אבל הבחירה האם לפעול יחד למניעת החורבן היא של אנשי סדום ועמורה, שלא רצו להגיע
לעמק - השווה. המבול היה נמנע לו שתפו ביניהם פעולה (י. אלדד, שם, 11-12).
לוט מופיע שוב כמוסר דברי אלוהים חיים, למרות הנימה האירונית שבה הוא מוסר את דבריו: "לוט: ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ, לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת לשמיים, כל אשר בארץ יגווע" (ב. גלאי, שם, 136). הקטסטרופה הקרבה ובאה על ערי הכיכר היא תוצאה ישירה של בחירת התושבים: "לוט: יקירתי (לאשתו), אינה
בת יחידה אצלנו! הצעות שהציעו לעמורה, נדחו בעמורה. לסדום, נדחו בסדום! חתולים בשק!" ולוט ממשיך " שק אחד, סירה אחת! קץ למסך המשי, למלחמה הקרוה קרה! שולחן עגול באמת!" (שם, 134). (בביטוי "מלחמה קרה" רומז גלאי גם לעימותים בין המעצמות בימיו דהיינו, ארה"ב וברה"מ. בכך מרחיב גלאי, את אפשרויות הפרשנות של מחזהו
למשורים רחבים יותר).
לוט מדגיש את העובדה, כי כל ערי הכיכר הן "בסירה אחת", אך הן ממשיכות להלחם זו בזו למרות האסון המתקרב. בסופו של דבר, מי שנותן ב"סירה" הם רק לוט ומשפחתו - הצדיק היחיד בסדום. התגמול האלוהי על מעשי סדום ועמורה, לא מאחר לבוא. גם מבחינה זו גלאי מתאים את המחזה לרוחו של התנ"כ הנותן לאדם אפשרות בחירה (י.
אלדד, שם, 11).
הדיסהרמוניה באה לידי ביטוי גם מבחינה צורנית: קשה שלא לחוש בשבירה הקיצונית של אחדויות תיאטרוניות: במקום אחדות העלילה, מציג המחזאי ב"סדום סיטי" ריבוי עלילות, ולמרות הנסיון לאחדן בסוף המחזה, בספור האחד של משפחת לוט, הרי הכל נשבר לרסיסים (ג. עפרת, שם, 144). כל ספור העלילה הוא סביב הר הגעש, אותו הר
המאיים להתפרץ בזעם. " לוט: והר... שהעומד מרובה בו לפי-שעה, על הפרוץ... ימים אשר יבואו...
שתי קטסטרופות, אינך רואה? של דם, של אש! ... אינך רואה שהם חיים כאן בין פחת לפחד, כעכברים..." (ב. גלאי, שם, 111). הר-הגעש הוא היסוד המרכזי של המתח במחזה ומאיים למעשה על כל ערי-הככר, אך הן עסוקות במלחמות בינן לבין עצמן וכשהוא מתפרץ הוא מכלה את הכל. שנאת זרים, שנאה בכלל וחסר שתוף פעולה בין בני אדם
מביא לכל הרע בעולם. מבחינה זו, מציע המחזה פן אוניברסלי יותר (י.. אלירז, שם, 50). גלאי מדבר כאן על אובדן הגזע האנושי. יש בדבריו הבטים בקורתיים שונים שיסודם בערכי המאה העשרים כמו המלחמה הקרה (ב. גלאי, שם, 134). על השגים מדעיים המביאים לקץ העולם במקום שיקדמוהו, על אשליות של צחוק ובדור נוכח
"הירושימא" קרבה (שם, 125) (ג. עפרת, שם, 147).
הקשר לאדמה
ע"י השמוש בספור התנ"כי יוצר המחזאי מיזוג חדש בין הסיטואציה התנ"כית עם המציאות של זמנו. חשיפת משמעות המחזה ומגמתו האקטואלית, טמונה ביכולת להבחין בין הספור התנ"כי, לעצובו במחזה שהוא פרשנות המחזאי את מאורעות זמנו (י. שוהם, אתגר ומציאות בדרמה הישראלית, 171). השימוש בספור התנ"כי מספק לגלאי תרוץ לקשר את
הקיום היהודי בא"י כאז כן עתה, ובסוף המחזה הוא קושר את לוט ובנותיו לנופי ארץ ישראל ע"י הלבשתם בבגוד בדואי. היהודי הנודד, חסר השורשים הנע ונד ב"תיבת נח" נגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה בא"י. ממש כמו בי נעליות הראשונות, זונחים לוט ומשפחתו את תרבות מוצאם (המערב הפרוע) ולבושים כדרך הבדואים (א. אבן זוהר,
שם 171). עם המעבר לא"י נוצרה תרבות תחליפית שהעקרון בה הוא יצירת עם יהודי חדש ואדם יהודי חדש בא"י "עברי דבר עברית" (ב. גלאי, שם, 107). אדם הנטוע בנופי מולדתו (א. אבן זוהר, שם, 171). לכן קבלו על עצמם הגבורים אטריביוטים חדשדים: לבוש בדואי אוטנטי. ההחלצות מהתרבות הגלותית נעשתה ע"י חזרה לקיום טהור
ואוטנטי של האומה העברית בארצה. קיום שנתפס ברוח הסטראוטיפים של הספרות הרומנטית על קדמוניות האומה (שם, 172). הבדואי התאים לסטריאוטיפ החדש של היהודי החדש שהוא היפוכו של היהודי הגלותי: שורשי, דבק באדמה, איש הטבע (שם, 175).
המטרמופוזה היא מושלמת - מגלותיות, מתלישות ונדודים לארציות ולשורשיות.
יישוב הארץ
מחזאי "דור בארץ" וגלאי בתוכם, ראו כחלק ממלאכת ההתיישבות בארץ ונטיעת שורשים בה, גם את הכתיבה לתיאטרון - עברי שישקף מציאות עברית - ישראלית חדשה (ח. שוהם אתגר ומציאות בדרמה הישראלית 23-22). גלאי מוצא במחזה דרך הבעה ספרותית לגיטימית ומתמודד עם גילויים של המציאות הישראלית החדשה בהתפתחותה מראשיתה: דור
האבות מיוצג במחזה, בדמותו של לוט המתבולל לעומת דור הבנים (או הבנות, במקרה זה) המייצג את הגאולה.
ההתיישבות בא"י החלה ממניעים אידאליסטים ובמחזה היא מושווית לשמועות אודות אברהם שמצא אל חדש והוא מפיץ את בשורתו. שמועות שמפיצים שני הבחורים מבבל הנוסעים לכנען. במחזה הם מייצגים את האידיאליסטים שעלו ארצה מרצון ולא מכורח הנסיבות, דהיינו בגלל השואה ומלחמת העולם.
גם בנות לוט מבקשות לעזוב את הגולה, אך לא מסיבות אידיאולוגיות. הן חשות כי הקרקע (תרתי משמע) רועדת תחת רגליהם. ראומה פונה ללוט ...
" ובכן... אינך סבור כי מוטב  שנסתלק מכאן? ... אינך רואה.. כי הרעל... מחלחל ויורד לחיינו... (ב. גלאי, שם, 116-117). בסופו של דבר, מצליחים לוט ובנותיו להגיע למחוז חפצם - וזאת מרומז לנו ע"י שינוי האוירה, לבושם החדש וגם דבריה של ראומה באפילוג:  "כן, אנחנו אנחנו! אינך רואה? הכל נמשך... קום, אבא!
קום!... הכל נמשך... הכל יכול עוד להיות! (שם, 146). הסוף הוא למעשה התחלה של ספור חדש, של מחזה חדש. מלאכת יישוב הארץ החלה, אמנם לא הכל הגיעו מרצון (לוט, למשל) - חלק מדור האבות נאלץ לעזוב מקום בו חי כל ימיו וחלק אף לא זכה לעלות ארצה (אזל ויורד, שני הזרים), אך מלאכת ההתיישבות החלה והיא מסומלת ע"י
האפילוג המתאר את לוט ובנותיו המתעוררים אל עולם חדש, לארץ חדשה.
תרבות עברית
ריבוי הצורות והגוונים בהוויה הישראלית ובתרבותה המתחדשת באים לידי ביטוי צורני במחזה "סדום סיטי" לבנימין גלאי. המחזאי משתמש במקורות רבים כמו התנ"ך, האגדה, המשנה והתלמוד (ה. בושס, שם), ומההווה, ממקומות רחוקים ומכאן וע"י כך הוא יוצר בליל של שפות, מנהגים תפאורות וסוגי מנטליות שונים. וממש כפי שההוויה
הישראלית מאפיינת ריבוי וריכוז תרבויות, כך גם המחזה: ערוב של ישן עם חדש (ישראל היא מדינה מודרנית אך גם ארץ הקודש). כמובן שמטרת ערוב זמני עבר והווה היא מגמתית ותכליתה אנלוגיה ופרא-פיגורציה (כלומר, העבר מרמז על העתיד לקרות. ספורי המקרא כמבשרים סמלים על העתיד לקרות). (ח. שוהם, הדרמה של דור בארץ, 266),
לבעיות אקטואליות של ימנו אנו.
אולם, יש לראות בתוצאה הסופית של המחזה מעיין שקוף של תרבות ישראלית, הנבנית ונרקמת, שמקורותיה רבים. גם במאי ההצגה, אברהם אסאו, מחרה מחזיק אחרי גלאי ומשתמש בתלבושות ובהווי חיים אמריקני של מערב פרוע, על רקע של תפאורה מודרניסטית (י. קניוק, שם). כל זה יוצר בלבול מצד הצופה שנזרק בו זמנית לכמה מקומות
וזמנים, שלכאורה אין ביניהם כל קשר, אך רק לכאורה. במאמרו של איתמר אבן זוהר "הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בא"י" (א. אבן זוהר, שם) מוסבר תהליך הקמתה וכינונה של תרבות עברית. אבן זוהר טען כי אמוץ מאסיבי של רכיבים חדשים לצורך בניית תרבות חדשה ע"י קהיליה היא דבר מקובל ואפשרי (א. אבן
זוהר, שם, 176). הסיבה לאקלקטיות היא בשל חסר במקורות עצמיים של הקהיליה החדשה, ולכן היא מאמצת לה פיגורות זרות שייטמעו לתוכה אט אט ויקבלו, עם הזמן, איפיון מקומי רצוי.
דוגמאות לחדירת רכיבים זרים למערכת התרבותית העברית הנבנית נמצאים בשפע במחזה "סדום סיטי". כבר בשמו של המחזה מצד אחד זה תורם ליצירת פן אוניברסלי למחזה (י אלירז, שם) ומאידך, תוצר של האמריקניזציה של השפה העברית. מושגים בינלאומיים, שאין להם שום קשר לספור התנ"כי על סדום מופיעים הרבה: למשל - כאוס (ב. גלאי,
שם, 144); מושגים כמו רומנטיקה (שם, 104), פטריוטים (שם, 109), סקי - שלג (שם, 110), ריווירה (שם, 105), ג'נטלמן (שם, 106), ג'ינס (שם, 114), ויסקי (שם, 114), אופטימיזם (שם, 128), בתי קפה (שם, 115), קפה שחור (שם, 124), סנובים (שם, 107), הומניזם (שם, 128), כלור (שם, 106), אוטופיה (שם, 116), אורגיה (שם,
138), רונדי (שם, 101), ספורט עממי (שם, 126), קברניט (שם, 140), בגד-ים (שם, 104), שבועונים אירוטיים (שם, 109).
כל המושגים הללו ואחרים, מקשרים את הצופים, כמו גם התלבושות והתפאורה לאוירת המאה ה20- ולעולם השפע המערבי. הקשרים להסטוריה ולמלחמת העולם השניה אפשר למצוא אצל לוט המשתמש במונח "שואה" לציון חורבן - סדום (שם, 140). ובמונח "הירושימא שלנו" (שם, 125). גם סוגי מנטליות והתנהגויות שונים משייכים את המחזה לכאן
ולעכשיו בארץ או בארופה/ארה"ב. בנותיו של לוט לבושות במיטב האופנה של שנות ה50- וה60- (מ. בן שאות, שם). פלוטית משתמשת בתיבת עזרה ראשונה לטפול בזרים (ב.
גלאי, שם, 120) ועכסה מציצה בשעונה (שם, 107).
בתחילת ההצגה יושבים ארבעה בעלי ריב "ישיבה מזרחית" (שם, 87) וזקיףך ב' עושה "תנועה מזרחית". מנהג אחר הוא הנקישה בעץ: "ראומה: פה שנפתח לשטן... הקישו לי בעץ (שם, 125). מצד שני, המימד הקוסמופוליטי של ההצגה: חוטאי סדום מופיעים כגנגסטרים חובשי מגבעות וחגורי אקדחים אלמנט שמרחיק את הצופה מתחושת הכאן והעכשו
(אך בו זמנית, גם אינו מקרב את הצופים לזמן התנ"כ). גלאי משתמש בכמה שפות: עברית, אנגלית, גרמנית, צרפתית ואיטלקית ובכך חורג מעבר למיתוס העברי (ג. עפרת, שפ, 144). כן מוזכרות מדינות ומקומות שלא נודעו בתקופה המקראית: הולנד בים הצפוני (ב. גלאי, שם, 113), נדרלנד (שם, 113), וערים כמו: רוטרדם (שם, 113), וגם
"המשמר השווצרי" (שם, 134), סיינה (שם, 124) ומגדל פיזה (המושווה למגדל בבל): "אה ויוה לה טורה דל-פיזה" (שם, 121).
מונחים הקשורים באמנות המערב כמו: בארוק (בארוק - ארמי) (שם, 134).
אסוציאציה לפסל ונוס ממילו עולה במשחק המלים של ראומה: "ונוס... למי לא? (שם, 118). וכמובן, הזכרת ציורו של ברויגל והשוואת מגדל בבל בתמונתו לזה ש"במציאות" - ההצגה ונופי פלנדריה (שם, 122). כל אלה מוסיפים לתחושת האנכרוניזם (ג. עפרת, שם, 144). וגם ליצירת יציר - כלאיים ההופך ליצירה חדשה המאפיינת את רוחה של
התרבות הישראלית המתחדשת בא"י המתאפיינת ברב גוניוות ובאקלקטית. כמובן שישנו הממד ההסטורי שעליו נבנית התרבות הישראלית החדשה והמקור הראשון ממנו שואב גלאי הוא זה התנ"כי. מושגים כמו: ארץ בחירה (ב. גלאי, שם 143), "עברי דבר עברית" (שם, 107), "אלוני ממרא" (שם, 124) ולהבדיל - "מקדש - עשתורת"  (שם, 124) שאף הם
ממקמים אותנו במקום ובזמן תנ"כיים. ציטוטו של לוט מהתנ"ך על אודות המבול העתידי (שם, 136), הצגת לוט השכור והצדיק (שם, 140), ובהקבלה לנח שגם הוא היה שכור וצדיק וכמובן "תיבת נח"  (שם, 135), כמו גם ההשוואה בין התפרצות הר הגעש למבול (שם, 136).
ההקבלה בין עזיבת הזרים ירד ואוזל לשליחת נח את העורב והיונה לראות "הקלו המים" (שם, 142-143). שמותיהם של שני הזרים: ירד ואוזל, אף הם לקוחים מן הקבלה ובתנ"ך הם שני מלאכים (ראה בראשית יט') (מ. בן שאול, שם).
פלוטית מכנה את סדום "עיר אבות" (ב. גלאי שם, 119). השמוש במלה "עיר האבות" מעלה אסוציאציה לחברון, המנוגדת לה ברוחה (שהרי חברות מכונה "עיר אבות" ולא סדום) וכפי שמתארים את חברון ירד ואוזל כעיר בעלת "הומניזם חדש" (שם, 128), אך השמוש בצרוףך המלים עיר - אבות מרמז כמובן גם על עיר השייכת לדור - האבות, כלומר
לגלות, לא לדור - הבנים, זה שעתיד לעלות לארץ ישראל (ח. שוהם אתגר ומציאות בדרמה הישראלית, 17). בנימין גלאי כמחזאי עברי - ישראלי מתכחש ל"שם", לגולה ולכל מה שמצוין בה ולכן אף מציג אותה באור שלילי כל כך, כסדום (ח. שוהם, הדרמה של דור בארץ, 255). הדרמה הישראלית היא דרמה של הבנים, הכאן (ארץ ישראל), שייך להם
ה"שם" - הגלות- להורים (שם, 255).
השמוש במושג ארכידיינים בהקשר ללוט (ב.גלאי, שם, 130), מקורו במשנה (מ. בן שאול, שם), ולמעשה תכונה של המערכה הראשונה,המעמידה לפני הצופה הווי קריקטוריאלי - אגדי של בית דין סדומאי ניזונה מאגדות חז"ל: כל נושא שנאת הזרים מקורו בספר האגדה. כמו גם החמר לפסקי הדין בסדום סיטי: "מי שקצף אזן של חמור של חברו,
אמרו לו (לבעל החמור) תקהו לו עד שתצמח" (ספר האגדה, כרך א' ל) "מי שפצעו חברו אמרו לו: תן לו שכרו, שהקיז לך דם" (שם). שמות חלק מהמשתתפים : שקרוראי השופט ושמות שתי בנות לוט, פלוטית וראומה אף הם מן האגדה. כמו גם מעשה "מיטת סדום: "הייתה להם מטה שהיו משכיבין בה אורחים. אדם ארוך - קצרוהו, קצר, מתחוהו..." 
(שם).
גלאי שואב ציטוטים שלמים מספר האגדה ומהתנ"כ, במחזה למשל "האחד בא לגור וישפט שפוט" (ספר האגדה, כרך א', לג'). בהקשר ללוט הארכידיין.
או תאור יופיה של העיר סדום, כפי שבא לידי ביטוי במחזה ובצטוט מספר האגדה: "... שאין לך כל שביל ושביל בסדום שלא היו בו שבעה אלנות זה למעלה מזה - גפן ותאנה ורמון אגוז ושקד..." (שם). (גם במחזה "סדום סיטי" עמ' 136, כפי שמתאר את סדום - לוט). בנוסף לצטוטים מן התנ"ך ומספר האגדה מופיעות אסוציאציות לספורי
התנ"ך, כמ וספור נח (שהוזכר כבר בעבודה), עקדת יצחק: העוברת טרנספורמציה ע"י לוט המשווה אותה ל"שואה", מוטיב שאכן חוזר ויחזור בתרבות הישראלית שוב ושוב: "צדיק אני, חסיד אני!... והוא - דוקא הוא - ניצל מן השואה" (ב. גלאי, שם, " 140).נופים" עבריים נוספים הם: הופעתו של פך השמן בתחילת מערכה ג' (שם, 133)
המרמז על הנס הגדול שהיה פה; לאמר, מעשה הצלת לוט ומשפחתו, נתפס כנס.
התייחסות ממש לעבודת אלילים נמצא בשירה של פלוטית "כן, שמור, הקשב; במקדשי עשתורת אומרים שירה... כמרים וסריסים..." (שם, 124). בליל הסגנונות שמציע המחזאי ב"סדום סיטי" מניב צורה חדשה, תוצר של תרבות חדשה הבונה עצמה מנדבכים שונים ומתרבויות שונות, כולל זו העברית העתיקה. הסלט הסגנוני גם משרת את הצורה
התבנית, לאמר, כמו האנדרלמוסיה השוררת בעיר סדום, כך גם המחזה מאופיין בריבוי סגנונות.
האנכרוניזם גם יוצר אפקט קומי ואפיל ואבסורדי (ג. עפרת, שם, 144).
ובכך משרת את ערכי הניכור הברכטיאני (ד. אלכסנדר, שם, 102).
השפה העברית
כאמור, במחזה "סדום סיטי" שובר המחזאי את גבולות המחזה התנ"כי, אם ע"י אמצעים סגנוניים או בעבודת הבימוי (תפאורה, דרך משחק ועוד) והלשון הופכת לכלי מגויס: גלאי משתמש בריבוי סגנונות דבור ומחבר לשון פרוזאית מודרנית:  "ג'נטלמן גמור! לוחם למעננו!"  (ב. גילאי, שם, 106).
עם לשון פרוזאית - ארכאית, ששורשיה תנ"כיים, ארמיים, תלמודיים ועוד:
"שניים שאוחזין בחמור; בעל אכסניא ואכסאי שלו" (שם, 96) (ג. עפרת, שם, 144). את הפרוזה, שהדיה הארכאיים אינם הופכים אותה לפואטית בעולמו של גלאי, ממזג המחזאי עם שירה במשמעותה המקובלת ביותר: "כן שמור, השקב! במקדשי עשתורת אומרים שירה... כמרים וסריסים מתפללים יחדיו לריח קטורת ובשקט נדלקים שם פנסים (ב.
גלאי, שם, 124) (ג.
עפרת, שם, 144).
השפה העברית משמשת לגלאי כלי להעברת המסר התכני ואידיאולוגי ופוליטי: השפה העתיקה והמליצית מקשרת את הצופים / קוראי המחזה למקורות - לתנ"כ ולאגדה. תפקידה של הלשון המליצית, המקראית היא להעביר את המחזה מן המשור הממשי, מן המציאות העכשוית אל העולם הפקטיבי. גם התפאורה והתלבושות משמשים את אותו רעיון (ג. שקד,
"בעיית דרכי השיח במחזה העברי", הבמה, 22-23 (75-76), קיץ סתו 1964, 56).
מאידך - העברית הקלה מקשרת את הצופים להווה. לכאן ולעכשו. במקביל יש הרחקה של הצופה למקורות אחרים אוניברסליים. השמוש בסגנונות שונים "מבלבל את האוייב", כלשונו של גלאי (ראה אצל ר. אורן, שם) ומקשה על הצופים למצוא עוגן במציאות ומעבירים למשור סימבולי. גלאי משתמש במושגים אוניברסליים, שהוחדרו לשפה העברית
כמו: ליצנץ' (ב. גלאי, שם, 127). סטודנטים (שם, 121), רונדו (שם, 101), ג'ונגל (שם, 128), פוגרומים (שם, 132), רומנטיקה (שם, 104), אורגיה (שם, 138), אוטוופיה (שם 116), פטריוטים (שם, 109).
ע"י כך נוצרת תחושה, כי המדובר בארוע בעל אופי קוסמופוליטי וחורבן סדום ועמורה מקבל צורה של התגשמות מלחמת העולם. כמו גם ההקבלה בין הסדומבולי הרותח לפטריית המימן העלולה לעשות בנו כלה (ד. בר ניר, שם). (כלומר יש פה רמיזה גם על העתיד לקרות לבני האדם, אם לא יישמר השלום על פני האדמה ולא רק אמירה לגבי העבר
הקרוב). השמוש בשפה מודרנית ובמלים זרות יוצר דיסטנס מן ההתרחשות המקראית, שהוא מכוון וגזור מתפיסה אינטלקטואלית של הדברים (י. אלירז, שם 50). חלוקת המערכה הראשונה - לשפה מליצית בנוסח ישן ולעומתה המערכה השניה - הנאמרת בשפת הווה אף היא תורמת לתחושת הדיסטאנס, תחושה שהיא בלעדית להווית ההצגה כלומר, ע"י
השמוש בעברית בת זמננו, עברית עתיקה על רבדיה השונים ומלים לועשיות, מחבר המחזאי תמונה קיומית "מציאותית" כפי שהיא מוכרת לנו באותורגע של המחזת המחזה. שלוב השפה העתיקה עם זו העכשוית, משמשת את גלאי לסטייה ולהתרחקות מריאליזם. סטייה הנחשבת ל"גילוי אופייני" למאה העשרים, בתהליך הזה של תזה ואנטי - תזה המצמיחה
סינתזה, המשמשת נקודת מוצא של תזה לשלב ההתפתחותי הבא (נ. בן עמי, שם).
גלאי אף נותן במחזהו ביטוי לאופי המאקרוני של שפת - הדיבור בארץ (כלומר לקיחת מלים ובטויים זרים והכנסתם לעברית) (א. אבן זוהר, שם, 179), כך הופך גלאי את הנושא התנ"כי לאקטואלי ולבן זמננו ולקוסמופוליטי, אך תופס גם בהקשרו הארצישראלי המצומצם. העברית של בנימין גלאי קמאית;  חלקה לשון קודש, חלקה לשון חכמים,
לשון עגה, לשון גנבים, חרוסת של שפות מתובלת תבלינים. בליל שפות וזמנים (ג. תלפז, "בנימין גלאי - מחזאי", מעריב, 3.3.72) בנימין גלאי יוצר שפה חדשה - זו של התאטרון.
חסר הדיוק שבשפה, כלומר ערוב שפת קודש בשפת חול מתאימה למחזה והיא שקוף של המתרחש על הבמה: הספור התנ"כי מתואר על רקע המערב הפרוע (לפחות בחלק מההצגה), גלאי מרחיק לכת, עמ"נ להתקרב אל עצמו ולמציאות בארץ (ג. תלפז, שם). השפה היא אחד האלמנטים המשרתים אותו במלאכה זו.
לסכום, ניתן לומר כי מחזהו של גלאי מתאר את הספור התנ"כי דרך פריסמה מודרנית ולמעשה - הספור התנ"כי הוא רק תרוץ להעלאת דעות, רעיונות אידאלים והלכי - רוח בהקשר לחיים במדינת ישראל במארה העשרים. הצדקת נוכחותנו היהודית בא"י של שנות ה50- וה60-, למרות המלחמה ותחושת המצור הקיימת בהוויה הישראלית. העבר מעיד על
ההווה וזאת באורח משעשע ובצורה תיאטרלית, תוך שימוש באנכרוניזם. מכל הבחינות הללו "סדום סיטי" הינו מחזה עברי - ארץ ישראלי המציג מציאות עברית - ארצישראלית.
ביבליוגרפיה
- א. אבן זוהר, "הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בא"י, קתדרה, 16, 1980, 189-165.
- ד. אוריין, דרמה ותיאטרון, תל-אביב, 1988.
- ד. אוריין, ממחזה להצגה, תל-אביב 1988.
- ר. אורן, "מיטת סדום", דבר השבוע, 21.8.68.
- י. אלדד, "התנ"ך כדרמה", במה, 8 (61 מרס 1961, 9-14.
- י. אלירז, "סדום סיטי", במה, 5 (58), אפריל 1960, 49-52.
- ד. אלכסנדר, מבוא לתולדות התיאטרון המערבי, רמת גן, 1983.
- ה. בושס, "התמודדות עם להטוטי מלים", הארץ, 27.6.68.
- ב. בן יהודה, י. שוחט, המאבק על דמות הבית הלאומי, רמת גן, 1973.
- נ. בן עמי, "מנה של פלפל ומלח", מעריב, 1.7.68.
- מ. בן שאול, "בצילו של סדומבולי". מעריב, 23.6.68.
- ד. בר ניר, "הסדומבולי לא געש", על המשמר, 5.7.68.
- ע. בר קדמא. "סדום סיטי סוגר את העונה בתיאטרון העירוני של חיפה", ידיעות אחרונות, 20.6.68.
- ב. גלאי, "סדום סיטי", שוטים ומלכים, ירושלים, תשל"ב.
- י. מלכין, מבוא לצ'פלין וברכט;  ההנאה כקנה מידה להערכת אמנות, חיפה 1965-6.
- ב. עברון, "מעשים מבולבלים בסדום", ידיעות אחרונות, 28.6.68
- ג. עפרת, "ב. גלאי - בין הריבוי לבין האחדות, הדרמה הישראלית, הרצליה, 1975, 151-143.
- י. קניוק, "הילולא דשריף גלאי", דבר, 5.7.68.
- א. רוזיק, יסודות ניתוח המחזה, תל-אביב 1992.
- ח. שוהם, אתגר ומציאות בדרמה הישראלית, רמת גן, 1975.
- ח. שוהם,  הדרמה של "דור בארץ", תל-אביב 1989.
- ג. שקד, "בעיית דרכי השיח במחזה העברי, במה, 22-23 (76-75). קיץ סתו 1964, 62-53.
- א.ר. תומפסון, אנאטומיה של הדרמה, ירושלים, 1976.
- ג. תלפז, "בנימין גלאי מחזאי", מעריב. 3.3.73.
_ סופר למרחב, "לוט במערב הפרוע", למרחב, 16.6.68.
- סופר אמר, "סדום סיטי בחיפה", אמר, 20.6.68.
- ספר האגדה, כרך א', תש"י.

תגים:

ספרות · ציונות · מחזאות · סמלים · לוט

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "סדום סיטי\בנימין גלאי - שימוש בעבר כדי להסביר את ההווה", סמינריון אודות "סדום סיטי\בנימין גלאי - שימוש בעבר כדי להסביר את ההווה" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.