סיפור מותם של משה ואהרון באגדה

תקציר העבודה:

סיפור מותם של משה ואהרון בספרות האגדה

hc0628

בבסיסו של המקרא עומד הסיפור - סיפור קורותיהם של האבות. סיפור השעבוד
במצרים והיציאה לחירות וסיפור ההתנחלות בארץ והקמתה של ממלכת ישראל,
ומאוחר יותר סיפור התפלגותה.
תיאורי המקרא הם בעלי מבנה נרטיבי מובהק המתארים את המתרחש בעם
לתקופותיו. אל סיפורי אבות האומה, אפשר גם להתייחס כאל עלילות - עלילות
נדודיהם בארץ וקשריהם עם הממלכות שהיו כאן בתקופתם. לסיפורים אלה יש
מבנה ייחודי משלהם. הן מבחינת שפת התיאור, מבנה תחבירי, סגנון כתיבה, אופן
תיאורם של הדמויות המקראיות וכו'. עם סיומה של תקופת המקרא, לא פסקה
הכתיבה בארץ, היא לבשה פנים אחרות.
חלק מספרות זו היא ספרות האגדה, אומר על כך הלוי: "בין המקרא לאגדה מבדיל
לא הזמן בלבד, אלא עולמות תרבותיים שונים. המקרא שייך שעולם תרבותי אחד,
תרבות המזרח והאגדה שייכת לעולם תרבותי אחר, תרבות המערב והיא אחוזה בו
באלפי נימים נראות ובלתי נראות, וכמעט שאין לתאר כלל את התהוותה בלעדיו.
מן המוסכמות הוא שבעלי האגדה שאלו מוטיבים שונים מאוצר החכמה
והפולקלור של העולם ההליניסטי רומי ושבצו בתוך דרשותיהם. את המוטיבים
המשותפים לאגדה ולעולם ההלניסטי ניתן לחלק ל4- סוגים: מוטיבים שאולים
ממקור ספרותי כלשהו, מוטיבים הלקוחים מהחיים עצמם מן "המלכות" ומן
"המעשה" בלשון האגדה; מוטיבים מקבילים שמקורם ברוח האדם, באשר הוא
אדם; מוטיבים קאמים בעיקרם ובין שנזכרו במקרא ובין שלא נזכרו, אבל מאחר
שנתקלו במוטיבים יוונים דומים, קיבלו תוקף משנה באגדה".
עולם התוכן המונותאיסטי היהודי בתפישת העולם המוסרית והחברתית שלו, מצא
דרכי ביטוי ספרותיות חדשות שנבעו הן משינונים בלתי נמנעים בשפה העברית והן
מהשפעות של ההוויה היוונית, ומאוחר יותר ההלניסטית שהיתה בסביבתו, ויצר
תרבות חדשה שהיא בבחינת סינתזה בין ישן לחדש.
סיפורים אלה לא הומצאו ונכתבו כסיפורים בלבד: "יותר מאשר אגדה באה לפרש
את המקרא, היא באה להוכיח מתוכו את אמיתות דבריה. הוכחות אלו - מהן
הוכחות של ממש הן, ומהן הוכחות שאינן אלא הוכחות של אפשרות כלומר,
האגדה מוכיחה שיש קושי בפסק זה או אחר. אלא שקושי זה ניתן להיפתר בדרכים
שונות ולאו דווקא בזו שהאגדה מושיטה לנו ומהן הוכחות שאינן אלא
אסמכתאות".
בפניהם של מחברי סיפורים אלה, עמדו מסרים ומטרות שונים והם השתמשו
במקור המקראי, תוך התבססות על פסוקים מתוכו לבניית סיפורים אלה, כאשר
ציטוטים מקראיים אלה באים במקומות שונים בתוך סיפור זה, אם תחילתו, אם
בסופו ואם בתוך סיפור האגדה גופו.
בעבודה זו נתמקד, בנושא אחד בלבד והוא סיפור מותם של משה ואהרון.
העבודה תתחלק לשני חלקים. חלק ראשון יתאר סיפורים אלה כפי שהם מובאים
בספר האגדה של ביאליק ורבניצקי. החלק השני יביא סיפורי אגדות אחרים תוך
התייחסות למקורות אחרים והבאת ציטוטים מהם, וזאת במגמה לנסות לעגן את
המועבר בהם במסרים של האגדות בספר האגדה.
מבין כלל הדמויות המקראיות שהאגדה מטפלת בהן, משה ואהרון הם היחידים
שמוקדש מקום נרחב למותם. אגדות אלה הן הרחבות של הסיפור המקראי. הן
נותנות תיאור נרחב ומפורט בכל מה שקשור למותם, החל מהרגע בו נודע למשה
ואהרון כי סופר קרב ועד לרגע מותם.
המאפיין סיפורי מקרא מורחבים אלה הוא במבנה הנרטיבי שלהם. סיפור העלילה
עם התחלה, אמצע וסוף. אין בהם, בסיפורים אלה לא דרמות הגדולות מהחיים
ולא דמויות מיתיות ועלילות מפותלות. כל אחד מהם הוא סיפור אישי. לאגדות
אלה מתלוות גם אגדות נוספות אם כי קצרות בבחינת ספחים לסיפור הגדול
הבאות להאיר היבטים נוספים של סיפור מותם של אישים אלה. מסיבה זו, אין
לסיפורים אלה מבנה נרטיבי.

בעבודה זו ננתח סיפורי אגדות אלה מבחינת המבנה שלהן, העלילה האמצעים
הספרותיים והמסרים שלהם וננסה לראות אם יש מן המשותף ביניהם.
ראוי לציין שהסיפורים המתייחסים למותם של דמויות מקראיות אחרות הן
קצרים ואין להן מבנה עלילתי. יתכן ונפח טקסטואלי גדול זה בתיאור מותם של
משה ואהרון נובע ממרכזיותם של אישים אלה בעיצוב דמותה של האומה, בעוד
שהאבות פעלו אם במסגרת פרטנית ואם במסגרת שבטית, הרי שמשה ואהרון פעלו
במסגרת חברתית גדולה ביותר - מסגרת של אומה ועוד בשלבי עיצובה הראשוניים
בדור המדבר.

מקורות:

גם על משה וגם על אהרון בכו לאחר מותם. בעוד שסיפור הבכי על מותו של משה הוא חלק מהסיפור "מיתתו של משה". הרי שסיפור הבכי על מותו של אהרון בא כסיפור העומדת בפני עצמה.
על מותו של משה בוכים הן בני האדם והן הישויות הרוחניות. הבכי עליו הוא בזכות תכונותיו התרומיות שהמאפיין אותן הוא נשגבותן של תכונות אלה.
רוח הקודש אמרה "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה". השמים אומרים:
"אבד חסיד מן הארץ" הארץ אומרת: "וישר בארץ אין". מלאכי השרת בוכים "צדקת ה' עשה" וישראל אומרים: "ומשפטיו עם ישראל".
יש לשים לב לתכונות אותן מציינות ישויות אלו. ככל שהישות פחותה יותר בחשיבותה היא מציינת תכונה הקרובה יותר לתכונות אנושיות.
בעוד שרוח הקודש מתייחסת למימד הנבואי של משה, ישראל מתייחסים לקשר הישיר של משה עם המוני העם.
את אהרון ביכו רק המוני כל בית ישראל. הישויות הרוחניות לא מתייחסות למותו. המוני בית ישראל ביכו את אהרון בזכות אנושיותו.
הוא לא הטיף להם מוסר ולא עמד להם על משמר הצניעות. בניגוד למשה שהיה איש מדון, אהרון היה נעים הליכות והשפעתו באה לו בזכות יכולתו. ההמונים כיבדו ואהבו אותו בשל כך. מי שנפגש איתו, לא היה מנסה לאחר מכן לסור מדרך הישר רק בשל הבושה, לא להפגש עם אהרון לאחר ביצוע העבירה.
הסיפור על מותו של אהרון אין בו מבנה עלילתי. זהו סיפור בעל אופי הסברתי והוא הולך על דרך הפשט. הסיפור פותח בפסוק "ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל", עובר להסבר מדוע ההמונים ביכו את מותו וחוזר למשפט הציטוט. הסיפור מתאר מה אהרון לא נהג לעשות ולאחר מכן משתמש בשתי דוגמאות.
קבורותיהם של משה ואהרון5,6
מלבד מיקום גיאוגרפי באיזה חבל ארץ, לא נמסר שום דבר על מקום הקברו של משה. "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'. ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קבורתו עד עצם היום הזה". (בראשית לד' ה-ו). האגדה מקדישה לכך שני סיפורים קצרים.
סיפור אחד מתייחס למקום עצמו והסיפור השני הסברי. הסיפור הגיאוגרפי מציין את הבעייתיות שבמקום הקבורה. כל מי שמגיע לאיזור הקבורה, איזור זה מתעתע בו ולא ניתנת בידו שום אפשרות להגיע לקבר עצמו.
הסיפור השני מציג הסבר שמלכתחילה לא הייתה שום כוונה לחשוף את מקום הקבורה וזאת מתוך מבט קדימה. לא ליצור אצל המוני בית ישראל מקום פולחן, שההמונים יעלו אליו לרגל בשעת מצוקה. מה ששייך למתים, שייך למתים ומה ששייך לחיים, שייך לחיים בלבד. ההמונים יצטרכו לשאת בתוצאות מעשיהם ולא לבקש להם את מטרית הרחמים של
משה.
לסיפור על קברו של אהרון, אין מבנה עלילתי ולא הסברי. זהו בעצם דרש. האגדה משתמשת בשם מקום קבורתו של אהרות "הר ההר" כדי לציין שאהרון נקבר על הר כדי להזכיר את כוחו של האל. האל יכול להשפיל את הגבוה, ולהגביה את השפל. ההר כדוגמה לכך שהאל יכול לחולל ניסים והאל יכול להקל את הירידה והעלייה להר. שלושה הרים
האל הקים והם הר סיני לשכינה, הר נבו לקבורת משה והר ההר לקבורת אהרון.
חלק ב - סיפור מותו של משה
מרכיבים רבים מסיפור מותו של משה נמצאים במדרש רבה דברים והם מלווים בתוספות סיפוריות שונות. נתייחס כאן לארבע תוספות שמתייחסות לחלקים שונים של סיפורנו והם האסמכתא על מותו של משה, תחנוניו של משה להעברת רוע הגזרה, ויכוחו של אלוהים עם נשמתו של משה והבכי בעקבות פטירתו.
האסמכתא על מותו של משה:
"אמר ר' יוחנן: עשר מיתות כתובות על משה ואלו הן: "הן קרבו ימיך למות" (לב' נ'), "ומות בהר" (ד' רב), "כי אנוכי מתי" (לא', כט), "כי ידעתי אחרי מותי" (שם כז'), "ואף כי אחרי מותי" (לג' א), "לפני מותי" (לז' ז), "בן מאה ועשרים שנה במותו" (שם שם ב'), "משה עבדי מת", מלמד שעד עשר פעמים נגזר עליו שלא יכנס לארץ
ישראל ועדיין לא נתחמם גזר הדין הקשה עד שנתגלה עליו בית הדין הגדול, אמר לו: גזרה היא מלפני שלא תעבור שנאמר (דברים ז' כז') "כי לא תעבור את הירדן" ודבר זה היה קל בעיניו של משה שאמר: ישראל חטאו חטאות גדולות כמה פעמים, וכיון שביקשתי עליהם רחמים מיד קיבל ממני, שנאמר (שם ט' יד') "הרף ממני ואשמידם".
מה כתובת ממך (שמות לב' יד') "וינחם ה' על הרעה" (במדבר יד' יב) "אכנן בדבר ואורישנו". מה כבות ממך (שם שם כ') ויאמר: ה' סלחתי וגו' אני שלא חטאתי מנעורי, לא כל שכן כשאתפלל על עצמי שיקבל ממני! וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שקל הדבר בעיניו של משה ואינו עומד בתפילה מיד קפץ עליו ונשבע בשמו הגדול שלא יכנס לארץ
ישראל.
שנאמר (דם כב' יב') "לכן לא תבואו את הקהל הזה". אין "לגן" מלא שבועה, שנאמר (שם ג' יד') "ולגן נשבעתי לבית עלי וכיון שראה משה שנחתם עליו גזר הדין גזר עליו תעניות..."7
בסיפור זה שני חלקים. חלק ראשון נותן את כל האסמכתאות המובאות במקרא על מותו של משה וכי לארץ המובטחת לא יכנס. החלק השני מתאר את יחסו של משה לרוע הגזרה. בסיפור זה ישנם שלושה סוגי ציטוטים מקראיים המתארים את המוות. ציטוטים הבאים מפי האל כמו "הן קרבו ימיך למות". פסוקים הבאים מפיו של משה כמו "ואף כי ידעתי
אחרי מותי". וציטוטים הבאים מפי הכותב:  "בן מאה ועשרים שנה במותו".
אם להתייחס להיבט התחבירי של תיאורים אלה הם באים בגוף שני יחיד - דברי האל, בגוף ראשון יחיד - דברי משה, ובגוף שלישי יחיד - המספר.
כיסוי כל כך נרחב של התייחסות למוות הצפוי הבאים באמצעות שלושת הגופים התחביריים לא משאירים שום מקום לספק, באשר למותו הצפוי של משה. ידיעה זו באה גם בצורה קטגורית. "גזרה היא מלפני שלא תעבור".
"כי לא תעבור את הירדן". הציטוטים הם בדרך הולכת ומחמירה.
בציטוט הראשון אין שום התייחסות למקום אותו עוברים ובציטוט השני ההתייחסות היא ספציפית לא לעבור את הירדן. יש לשים לב גם לכמות הציטוטים הרבים הבאים בחלק זה של הסיפור. כל עזרת הציטוטים הם בצפיפות רבה מאד. זה אחרי זה. שאלה מתבקשת היא למה עשר ציטוטים אולי מין רמיזה לעשרת הדברות. עשרת הציטוטים שקולים לעשרת
הדברות.
משה הוא שנתן לעם את עשרת הדברות במדבר ובאשר למימושן בארץ המובטחת, לא עליו להשגיח על מימושן את זאת יעשה מי שהוא אחר. למי שהוא זה הוא יהושע.
בחלק השני של הסיפור מוסבר מדוע משה קיבל את רוע הגזרה. משה מנמק זאת בשתי סיבות. סיבה ראשונה היא שבאותה מידה שאלוהים נענה להפצרותיו לא לפגוע בעם, בשל חטאיו, אלוהים נענה לבקשתו, כך גם על משה לקבל את דברי האלוהים בדבר מותו הצפוי. סיבה שניה נוגעת למשה עצמו. משה לא חטא אף פעם. אין לו שום סיבה ועל מה לקבל
מחילה על עצמו. משראה אלוהים את גישתו של משה הוא גם גזר עליו שלא יכנס לארץ. גם פה מתעוררת שאלה, למה גישתו של משה כל סלחנית ביחס למותו הצפוי ואילו בסיפור האגדה בו קראנו משה נלחם בכל כוחו להעביר את רוע הגזרה.
הסבר אפשרי לכך שההודעה על מותו הצפוי, הייתה עדיין רחוקה והיפוטתית ולכן משה התייחס לכך בקלות, אולם משעה שהמוות היה "בהישג יד" משה הבין שימיו ספורים והוא החליט להלחם בכך בכל כוחו.
בחלק זה של הסיפור הציטוטים המקראיים מפוזרים יותר והם בנויים כך שיראו כאילו הם חלק אורגני מסיפור העלילה עצמו ולא כמו מבוא מלומד ואקדמי מה שהוא להסברת מות של הצפוי של משה.
תחנוניו של משה להעברת רוע הגזרה:
להמחשת תחנוניו של משה נביא שני סיפורים.
"בשעה שהגיעו ימי משה לפטר מן העולם - אמר לו הקדוש ברוך הוא (לא יד) "הן קרבו ימיך" אמר לפניו: ריבונו של עולם, אחר כל היגיעה הזו אתה אומר לי "הן קרבו ימים??" (תהילים קיח יז) "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי ה'". אמר לו: אי אתה יכול (קהלת יב' יג') "כי זה כל האדם". אמר משה: ריבונו של עולם, דבר אחד אני מבקש
ממך לפני מותי.
שאכנס ניבקעו כל השערים שבשמים ותהומות ויראו שאין זולתך מנין.
שנאמר: (דברים ד לט) "וידעת היום והשיבות אל לבבך כי ה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה אמרת "אין עוד", אף אני אומר (שם לד י-יב) "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' לכל האותות והמופתים ולכל מורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".8
"הן קרבו ימיך למות" - אמר ר' איבו - אמר משה: ריבונו של עולם, בדבר שקלסתיך בתוך שישים ריבוא מקדש שמך בו קנסת עלי מית?
שנאמר:  "הן קרבו ימיך למות". כל מידותיך מידה כנגד מידה - מידה רעה כנגד מידה טובה?? מידה חסר כנגד מידה שלמה?? מידה צרה כנגד מידה רחבה?? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אף זו מידה טובה היא, שאמרתי לך "הן" שנאמר (שמות כג כ) "הנה אנוכי שולח מלאך (משלי יא לא) "הן צדיק בארץ ישולם" (מלאכי ג' כג) "הנה אנוכי
שולח לכם את אליה הנביא" וכשם שעליתה אות על שישים ריבוא כך אני מעלה אותך לעתיד לבוא בתוך חמישים וחמישה ריבוא צדיקים גמורים שנאמר "הן".
"הן" בגימטריה הרי הינו ה' - חמישה נ' - חמישים".9
אמנם בשני הסיפורים משה מבקש על חייו. אך בכל אחד מהם הוא משתמש בנימוקים אחרים. בסיפור הראשון משה מנסה למצוא נימוקים שעל פניהם נראים רציונליים. משה מבקש להאריך את חייו כדי שיוכל להמשיך ולפאר את מעשיו של האלוהים וכי הוא ה' הוא האלוהים ואין בלתו. משה רוצה לפאר את האל הן בשמים והן בארץ. אלוהים  מהסה
אותו שאין בכך צורך.
באותה מידה שמשה ניסה לשמור על צניעותו בכך שביקש שלא יפארו את מעשיו, כך גם אלוהים אינו זקוק לכך. יש כאן מין מידה כנגד מידה.
אלוהים כאילו אומר למשה: בוא לא נפאר ונהלל אחד את השני. אין בכך שום צורך.
נימוק אחר שמופיע כבר בתחילת הסיפור הוא מין הצגת טרוניה והתרסה כלפי האלוהים: אחרי כל מה שעשיתי זה מה שהגיע לי. סיפור זה איננו מסתפק בציטוטים מהמקרא, אלא מביא ציטוטים ממקורות נוספים והם תהילים וקוהלת. הציטוט השני בו המשורר מבקש להיות בצורה מאד בוטחת "לא אמות" והציטוט השני "כי זה כל האדם" שנאמר על ידי
שלמה, מקבל כאן העצמה בזה שהוא מובא על ידי האל עצמו. שני הציטוטים יוצרים תקבולות מעצימות אחת של האדם ואחת של האלוהים.
בסיפור השני הנימוקים הם בצורת שאלה: למה עלי למות שעה שפארתי את שמך בקרב העם, והחידוש הוא בנימוק הפרופורציות שמשה מביא: המוות שלי לא עומד בשום פרופורציה ביחס לפועלי. יש כאן מין הפכא מסתברא לצניעות של משה. בסיפור הקודם משה משתמש בשלושה מדדים כדי להדגיש את חוסר הפרופורציה שבמותו. מדד אחד הוא מדד הרוע,
מדד שני הוא הוא החסר, ומדד שלישי הוא מדד הרוחב. מדדים אלה באים להציע את נפח פעולתו של משה מבחינה איכותית, קופרנטיות והיקף הפעולה. המדדים הם בעלי אופי איכותי ולכן רצונו של האלוהים להביא עליו את מותו, מתגמד לעומת פעולתו של משה. ותשובתו של אלוהים היא שאין לו למשה מה להתלונן מאחר שמשה עומד להיות בקרב
צדיקים גמורים וההוכחה נעשית באמצעות השוואת דרך הפניה אליו במילה "הן" שמופיעה אם כי בצורת נגזרות לקסיקמיות - כמילה "המה". המשפטים מצוטטים המתייחסים למלאך ולאליהו. ההוכחה השניה נעשית על ידי שימוש בטכניקה של נוטריקונים בתוך סיפור זה קיימת תקבולת כמותית של העולם הזה ושל העולם הבא. בעולם הזה משה הנהיג
שישים ריבוא איש ובעולם הבא הוא יפגוש חמישים וחמישה ריבוא צדיקים.
אם נשווה את מספר המופעים של המילה הן, הרי שבסיפור הראשון היא מופיעה פעמיים הרי שבסיפור השני היא מופיעה שש פעמים (כולל הנגזרות), מה שבא להגיד שכאן פסקנותו של האל בדבר מותו הקרוב של משה היא הרבה יותר חזקה.
ויכוחו של אלוהים עם נשמתו של משה
בסיפור כפי שהוא מופיע בספר האגדה מתואר הוויכוח שבין אלוהים לנשמתו של משה. כאן ניתן תיאור הוויכוח בשלמותו: "באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא לנשמה מתוך גופו ואמר לה: מאה ועשרים שנה קצבתיך היותך בגופו של משה עכשיו הגיע קצך לצאת. צאי אל תאחרי,. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, יודעת אני שאתה אלוהי כל הרוחות
וכל הנפשות נפש החיים והמתים מסיכין בילד, ואתה בראתני ואתה יצרתנו ואתה נתתני בגופו של משה מאר ועשרים שנה ועכשיו יש גוף טהור בעולם יותר מגופו של משה... שלא נראה בו רוח סרוחה מעולם ולא רימה ולא תולעה? לכן אני אוהבת אותו ואיני רוצה לצאת ממנו.
אמר לה הקדוש ברוך הוא. נשמה צאי אל תאחרי ואני מעלה אותך לשמי שמים העליונים ואני מושיבך תחת כסא כבודי אצל כרובים ושחפים וגדודים. אמרה לפניו: ריבונו של עולם מאצל שכינתן ממרום ירדו שני מלאכים, עוזה ועוזאל וחמדו בנות הארצות והשחיתו דרכים על הארץ עד שתלים אותם בין הארץ לרקיע. אבל בן עמרם, מיום שנגלית
אליו בסנה, לאבא ולאשתו. שנאמר (במדבר יב א) "ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האישה הכושית אשר שכח כי אישה כושית לקח. בבקשה ממך: תניחני בגופו של משה. באותה שעה נשקתו הקדוש ברוך הוא ונטל נשמתו בנשיקת פה".10
בסיפור זה ישנו דיאלוג בין נשמתו של משה לאלוהים בדבר רצונה להשאר בגופו של משה. יש לשים לב לדבר מענין בסיפור קודם אלוהים מבטיח למשה מה יעלה בגורלו לאחר מותו. כאן אלוהים מבטיח לנשמה את מקומה לאחר יציאתה מגופו של משה. ישנה כאן הבחנה בין נשמה הנכנסת גלוף ויוצאת ממנו בתום מועד קצוב ובין ישות אחרת של הגוף
ואת קורותיה לאחר המוות. במשתמע אפשר להבין שבאגדה קיימת הבחנה בין הנשמה ורוחו של המת שכאשר הגוף חי הן פועלות יחד עם הגוף ולאחר המוות כל אחת פונה ליעד אחר. הנשמה מתחננת בפני אלוהים להשאר בגופו כי היא אוהבת את משה ומתוך מה שראינו היא מאוהבת בכוחו של משה ורוצה להיות יחד עיתה בתוך הגוף החי. משה הוא אדם
רודף צדק שאינו מפלה בין אדם לאדם וזאת רואים בהתייחסותו לאישה הכושית של משה, שמשה קיבלה כמות שהיא בלי להתייחס לצבע עורה. באותה מידה שאלוהים העניש את המלאכים עוזה ועזאל על חטאיהם, כך הוא צריך לחוס על משה, שהרי התגלה למשה בסנה ולקרוביו מדרגה ראשונה - האבא והאשה.
אלוהים לא נענה לתחנוניה. משראה שלמרות ציוויו כי תצא מהגוף היא מסרבת, הוא מנשק את משה ולוכד את הנשמה בנשיקתו. יש כאן פרסוניפיקציה של האל מלווה בחושניות אירוטית. כמו שבני זוג מתנשקים בהתעלסותם וכאילו קולטים אחד בתוך נשמתו אל המהות של בן או בת הזוג כך אלוהים בנשיקה קולט את הנשמה בגופו.
בסיפור זה ישנן תקבולות צורניות המבוססות על הספרה שלוש. הנשמה בפנותה אל האלוהים אומרת:  "כל הרוחות וכל הנפשות נפש החיים והמתים", "אתה בראתני ואתה יצרתני ואתה נתתני בגופו של משה", שלא נראה בו רוח סרוחה מעולם ולא רימה ולא תולעת". "ואני מושיבך תחת כסא כבודי אצל לכרובים ושרפים וגדודים". "מיום שנגלית
בסנה, לאבא ולאשתו". בכל אחד ממשפטים אלה ישנה הדגשה של יכולות או פעולות בשלוש מילים בעלות סמיכות סמנטית.
הבכי בעקבות מותו של משה
סיפור זה שהוא המשך הסיפור הקודם מתאר את אלה הבוכים על מותו של משה:  "והיה הקדוש ברוך הוא בוכה (תהילים צד טו) "מי יקום לי עם מרעים מי יתייצב לי עם פועלי עוון ורוח הקודש אומר (דברים לד י) "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה שימוש בוכין ואומרים"  (שם שם) "וישר באדם עין". וכשביקש יהוע רבו ולא מצידהן היה בוכה
ואומר: (תהילים יב' ב) "הושיע ה' כי גמר חסיד כי פסקת אמונים מבני אדם". ומלאכי השרת אומרים:  (דברים לג' כא) "צדקת ה' עשה וישראל היו אומרים (שם שם שם) "ומשפטיו עם ישראל: אלו ואלו היו אומרים (ישעיהו כז' ב) "בוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו (משלי ז) "יזכר צדיר לברכה ונשמתו לחיי עולם הבא".11
תיאור המשתנים כאן שונה מאשר בסיפור האגדה. המשתתפים בסיפור זה, בסדר חשיבות יורד הם אלוהים, רוח הקודש, השמים, יהושע, מלאכי השרת. ראוי לשים לב שיהושע מופיע לפני מלאכי השרת ללמדנו על חשיבותו הרבה. הוא נמוך יותר רק בשתי דרגות מהאלוהים שהרי נועד לו תפקיד חשוב להיות ממשיכו של משה. הציטוטים המופיעים כאן
כביכול בשמן של הדמויות הבוכות הן מספר דברים, מתהילים מישעיהו וממשלי.
אלוהים בוכה על כך שהוא איבד בבר פלוגתא. רוח הקודש בוכה על כך שאבד לישראל נביא גדול, יהושע בוכה על כך כי אבד חסיד, מלאכי השרת בוכים על כך כי אבד שופט. מכל מקום לכולם ברור כי יש לזכור את משה בזכות מפעלו המונומנטלי.
סיפור מותו של אהרון
בסיפור מותו של אהרון אפשר למצוא מקבילות בעלות תוכן עלילתי מלא חלופי לסיפור שבספר האגדה וסיפורים המתייחסים לרכיבים של סיפורנו.
להמחשה נטפל כאן בשני סוגי הסיפורים.
סיפור חילופי:12
"ויעש משה כאשר ציווה ה' (במדבר כ' כה-כז) בא ללמדך, שאף על פי שאמר לו עזרה קשה על אחיו, לא ערב, אמר הקדוש ברוך הוא למשה. לך אמור לאהרון אחיך. הגיע זמנך לפטר מן העולם. מיד עמד משה בתפילה לפני הקדוש ברוך הוא ואמר. ריבונו של עולם איך אומר לאחי הגיע זמנך. אמר לו הקדוש ברוך הוא דבר גזרתי עליו גזירה שלא
נגזרה על אדם אחר שלא אמסרנו ביד מלאך המוות. באותו יו שעצר המגפה.
וכך היה מנהגם בכל יום הנשיאים משכימים לפתחו של אלעזר, ואלעזר והנשיאים בפתחו של אהרון, ואהרון ואלעזר והנשיאים משכימים לפתחו של משה, ואותו היום שינה משה את המנהג. השכים הוא ואלעזר והנשיאים לפתחו של אהרון. אמר לו אהרון. משה אחי, למה שינית את המנהג. אמר לו משה. כך צווני הקדוש ברוך הוא וכך היה סדר
הליכתם: משה באמצע, אהרון מימינו ואלעזר משמאלו וכיון שראו ישראל כך, אמרו זה לזה נטלה רוח הקודש ממשה ונתנה לאהרון. והיו ישראל אוהבין אהרון יותר ממשה לפי שהיה משה אומר: יקוב הדין את ההר.
אבל אהרון היה משיב שלום בין איש לחברו, ובין איש לאשתו. ואם היה שומע על אדם בעולם שרוצה לילך בילה שדבר עבירה בלילה, היה יוצא בדרך ושהיה מוצאו אומר לו. בני, מפני מה אתה מהלך בדרך, שמא יחשדוך בני אדם בדברים רעים ואתה בני איש טוב וממשפחה מיוחסת וטובה אתה, ומזהירו ומשיבו מדרך רעה. והיו כל ישראל אוהבים
את אהרון אנשים ונשים ולכן אמרו אבותינו זכרונם לברכה. "היו מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
זהו סיפור בעל מבנה עלילתי ברור. למרות שהוא קצר יותר מזה המופיע בספר האגדה. בפרק יש שלושה פרדים והם:
פרק ראשון מהמילים "ויעש משה" עד המילים "באותו יום שעצר המגפה".
בפרק זה אלוהים מודיע למשה כי יום מותו של אהרון קרוב. פרק שני מהמילים "וכך היה מנהגם" עד המילים "אהרון מימינו ואלעזר משמאלו".
בפרק זה מסופר סיפור מותו של אהרון. פרק שלישי מתחיל במילים
"וכיון שראו ישראל" עד סוף הסיפור, בפרק זה מתוארת אהבת העם את אהרון.
בפרק הראשון רואים את הרגישות והטקט שבהם ניחן משה, למרות שהוא היה מטבעו אדם לא קל. אלוהים תובע ממנו להודיע לאהרון כי יומו קרב ומשה שואל את אלוהים איך להיבא הודעה כה קשה.
בפרק השני מתוארת הדרך בה משה מתמודד עם בעיה קשה זו ומדרך הסיפור אפשר להבין, איך אהרון קיבל את ההודעה. על פי המסופר אהרון גילה שלווה סטואית והבנה רבה כי כך נגזר ואין מה לעשות.
בפרק האחרון מסופר מדוע אהב העם את אהרון. אהרון היה מטבעו אדם חם ובעל רגישות רבה שעזר לכולם והמשפט האחרון מתאר את כל הווייתו של אהרון. "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
אהרון לא הסתפק בעמדה פסיבית מבחינת יחסו לשלום. הוא גם יזם צעדים בוני שלום. הוא היה איש ציבור בכל רמ"ח אבריו ואדם של פשרות.
בנוסף לכך הוא היה אינטלקטואל שדאג להפצת התורה בקרב העם. אין בסיפור זה דרמות. דרך העברת הסיפור היא מאוד מינורית בעל מבנה עלילתי פשוט. הדיאלוג היחידי הוא בפרק הראשון בין אלוהים למשה.
לאחר מכן כל המשפטים הם משפטי פעולה ונקודת המבט של סיפור העלילה היא זו של המספר. מבחינת ציטוטים כחלווי או בוני העלילה. ישנו כאן ציטוט אחד מספר במדבר "ויעש משה כאשר צווה ה'".
סיפורים המתייחסים לרכיבים של סיפורנו:
1. "ויעש משה כאשר ציווה ה'. מצטער היה משה שיאמר לאהרון שימות. אמר לו משה. אחי פיקדון יש לו הקדוש ברוך הוא בידך ורוצה שתיתן לו פקדונו. אמר לו אהרון,. אחי, ויקח פקדונו אדון שפקד יקח פקדונו. כי חשב אהרון שמא בעבור אלעזר ואיתמר. אמר לו משה דבר אחר הוא אינו החשבון שחשבת. אמר לו אחי אם כן מה הוא. אמר
לו. נר אחד מבקש ממך. מיד הבין אהרון שעל נשמתו הוא אומר. התחיל בוכה. אמר לו משה אל תצטער שבניך אחריך יירשו מקומך, שכן ציווני המקום שאפשיט בגדיך ואלבישם לאלעזר ולאיתמר בניך, שהם ימלאו מקומך. מיד נתאנח אהרון, נשא עיניו וראה מיטה מוצעת ונר דולק, הלך אהרון ושכב על המיטה ואר שפשט בגדי הקודש מיד מת
בנשיקה".13
רוב רובו של סיפור זה הוא אמנות הרמיזה. משה אינו מודיע לאהרון כי סופו קרב בצורה ישירה, אלא בדרך הדרגתית. ראשית הוא מספר לו על פיקדון שעליו על אהרון להחזיר. אהרון מוכן לכך ולאחר מכן משתמש בדוגמה אחרת ישירה יותר אם כי בעלת ייחוד מטאפורי. הנשמה בתור נר. אהרון מבין עתה במה מדובר ובניגוד לסיפור המקור
בספר האגדה. כאן הוא פורץ בבכי, אך הוא מרגיש בתחושת הקלה ברגע שמשה מספר לו מי יהיו יורשיו.
הדובר העיקרי הוא משה ויש לשים לב לשימוש החוזר במילה אמר.
זאת טכניקה בה המספר מעביר לקורא את קצב ההתרחשות. שימוש מרובה מילה זו, מאט את קצב ההתרחשות, למה שהוא איטי יותר מאירועים בעלי אופי מינורי. זאת במגמה להכין את הקורא למותו הצפוי של אהרון כמו בסיפור הקודם גם כאן אהרון מת מיתת נשיקה וגם כאן מופיע מוטיב המיטה. היא מופיעה לפתע פתאום - שום יש לנו מימד
מיסטי.
2. "וירד משה ואלעזר מן ההר. אמרו ישראל היכן אהרון, אמר להם כבר מת. ולא היו מאמינים אליו, אמרו לו האיש שעצר מלאך המוות ולא הניחו ליגוף את העם, עתה שלט בו מלאך המוות. ולא היו מאמינים, עד שהראה להם הקדוש ברוך הוא מיטתו כאדם הזה ששוכב על המיטה. מיד האמינו לו. לכך נאמר "ויראו על העדה כי גווע אהרון
וגו'".14
זהו סיפור הירידה של משה ואלעזר מן ההר. העם לא מאמין כי אהרון מת. כאן אין שום הסברים מדוע העם מגלה חוסר אמון לדיווח של משה. העם מתחיל להאמין רק כשהוא רואה את מיטתו של אהרון. כמו בסיפור המקור יש כאן מימד מיסטי. הופעת המיטה לפתע פתאום בצהרי היום בקרב העם. נראה שסיפור זה בא להסביר את המשפט המקראי שבא
בסופו "ויראו כל העדה כי גווע אהרון". דרך הסיפור מעלה את האפשרות כי סיפור זה יותר משהוא הרחבת הסיפור המקראי על דרך הפשט, הוא בעצם דרש על פסוק זה.
3. "ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל. גדול מה שנאמר באהרון. יותר ממה שנאמר במשר,(במשה) לא בכו אותו, כי אם האנשים, אבל באהרון בכו אותו האנשים והנשים, לפי שהיה רודף שלום ואוהב שלום ומשיב שלום בין איש לאשתו ובין אישה לחברתה".15
בסיפור זה יש חידוש מעניין. אמנם הנושא הוא הבכי על אהרון כי היה אהוב על העם. אין כאן התייחסות כללית לאנשים כמו שראינו בסיפור המקור ובסיפור החילופי, אלא התייחסות מאד ספציפית דווקא לנשים. לנשים לא כחלק ממכלול אלא כמושאות התייחסות פרטנית. הוא פעל רבות להשגת שלום בית בין בעל ואישה ניצים וגם בין נשים
הרבות אחת עם רעותה. מסיבה זו לעם כאב יותר על מותו של אהרון מאשר על מותו של משה.
סיכום
מהכתוב במקרא עצמו עולה שמשה ואהרון היו בעלי מאפיינים אישיותיים שונים זה מזה. משה היה דמות כריזמתית, בעלת יכולת הנהגה חריגה וסמכותית בצורה יוצאת דופן. הוא היה טיפוס אוטוריטטיבי.
אהרון לעומתו היה בעל אופי רך יותר ונגיש יותר מבחינת יחסי אנוש.
משה נלחם על כל דבר. אהרון היה נכון יותר לפשרות.
סיפורים אלה בתארם את מותם של משה ואהרון, מציינים גם הם תכונות אלה. משה נלחם בעקשות ראויה לציון להמשיך לחיות. הוא מתעמת עם אלוהים ומבקש על נפשו אצל ישויות רוחניות שונות. אהרון לעומתו לא עושה זאת. הוא מקבל את גזר הדין כמובן מאליו.
שונותו של הנפח הטקסטואלי בשני המקרים תואמת לאישיותם. סיפור מותו של משה זקוק לנפח טקסטואלי גדול יותר כדי לתאר את מלחמתו העיקשת של משה. ואילו סיפור מותו של אהרון הוא בעל נפח טקסטואלי קצר יותר, שהרי אין כאן תיאורי מאבקים.
מסיבה זו גם מספר הפרקים בסיפור מותו של משה רב יותר מאשר בסיפור מותו של אהרון. בסיפורו של משה יש הרבה דרמה. בסיפורו של אהרון אין בכלל דרמה. סיפורו של אהרון הוא בעל אופי מרוסן ומאופק.
בסיפור של משה יש הרבה נצנוצי חרבות.
בשני הסיפורים יש היבטים מיסטיים. בסיפורו של משה היבט זה בא לידי ביטוי בדיאלוגים של משה עם הישויות הרוחניות ובסיפורו של אהרון דרך תיאורים אימג'יסטיים.
תמונה אחת כזאת, אם כי בעלת סממנים של הנשגבות, מופיעה דווקא בסיפורו של אהרון. בתיאור מסע הארון של אהרון בשמים. שניהם, גם משה וגם אהרון מתו מיתת נשיקה. בעוד שאת משה נישק במותו האלוהים, הרי שאת אהרון במותו נשקו בני אדם - משה ואלעזר והשכינה. גם פה אפשר להבחין בפן האנושי של אהרון.
גם משה וגם אהרון נשמעו לסדרה של הוראות לקראת מותם. משה אומר לאהרון "עלה, אחי למיטה זו, פשוט ידיך... קפוץ עיניך... סתום פיך". ואלוהים אומר למשה: "משה, עצום עיניך, הנח ידיך על החזה...
הנף רגליך". פטירת של אישים אלה מלווה בריטואל.
המקורות שמובאים בחלק השני של העבודה מאששים את הפרשנות של שני הסיפורים הגדולים כפי שהוצגה בחלק הראשון ומציגות את משה ואהרון כאנשים בעלי מאפיינים אישיותיים מנוגדים, למרות זאת שררה אהבה רבה ביניהם ומבחינת אופיים הם פעלו כמשלימים אחד של משנהו בהנהגת העם.
הדמות המובילה היתה משה ואיש העם היה אהרון.
לסיפור מותם של אישים אלה יש מסרים. המסר המשותף לשניהם כי אף אחד לא יכול להמלט מהמוות, אפילו מנהיגים ובעלי שעור קומה ומורמים מעם סופם כאחד האדם. שניהם נקברו על הרים. שני ספורים אלה מסתיימים באותה ציטטה: "יבוא שלום וינוחו על משכבותם".
סיפורים אלה הם בעלי מבנה לינארי פשוט ללא שום פניות צדדיות לתיאורן של עלילות משנה. אם נשווה אותן למיתולוגיה היוונית, הן חסרות את המימד ההירואי ואת העוצמות הכוחניות שהיו בידיהן של הדמויות המיתולוגיות היווניות.
מקורות
1. הלוי, א. א - עולמה של ספרות האגדה, הוצאת דביר 1972, עמ' 9.
2. הלוי, א. א - שערי האגדה, 1982, עמ' 12.
3. מיתתו של משה - ספר האגדה, בעריכת ביאליק ורבניצקי, הוצאת דביר 1960, עמ' עו - עט.
4. מיתתו של אהרון - שם, עמ' עא - עב.
5. קברו של משה - שם עמ' עט.
6. מיתתו של אהרון - שם, עמ' עא - עב.
7. מדרש רבה דברים רבה - מפורש בידי משה אריה מירקין, הוצאת יבנה, 1975, עמ' 115.
8. שם, עמ' 154.
9. שם עמ' 154-155.
10. שם, עמ' 159.
11. שם, שם
12. השלמות מתוך מדרש תנחומא הקדום והישן - מדרש תנחומא, ספר ויקרא, עם פירושי עץ יוסף, הוצאת אשכול, תובבא, עמ' 138.
13.ספר מדרש האגדה פעיה"ק, ירושלים, תובב"א, 1961, עמ' רמח - רז.
14. שם, רמח - כח.
15. שם, רמח - כט.
מקורות - כללי
1. היינימן יוסף - אגדות ותולדותיהן, הוצאת כתר, 1974, עמ' 252.
2. חננאל מאך - מדרש האגדה, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון 1989, עמ' 123.
3. אביגדור שנאן - עולמה של ספרות האגדה, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון 1987, 124 עמ'.
4. ליכט, ח. - מסורת וחידוש: סוגיות בספרות חז"ל, גבעת חביבה, תשמ"ט.
5. פרנקל, י. - דרכי האגדה והמדרש, רמת-גן, א. 1991.

תגים:

ספרות · מוות · מקרא

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "סיפור מותם של משה ואהרון באגדה", סמינריון אודות "סיפור מותם של משה ואהרון באגדה" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.