המפלגות הקומוניסטיות בצרפת ואיטליה לאחר מלה"ע השניה

תקציר העבודה:

המפלגות הקומוניסטיות של צרפת ואיטליה לאחר
מלחמת העולם השניה

ראשי פרקיםhc0598-

המפלגה הקומוניסטית הצרפתית

1. המפלגה הקומוניסטית הצרפתית בשנים 1920-1945
2. מבנה המפלגה
3. מדיניות המפלגה הקומוניסטית הצרפתית בשנים 1945-1968
4. שנות ה70 - וה80 - הנסיון לשרוד
5. כח אלקטורלי


המפלגה הקומוניסטית האיטלקית

1. המפלגה הקומוניסטית האיטלקית בשנים 1921-1945
2. מבנה המפלגה
3. מדיניות המפלגה הקומוניסטית האיטלקית בשנים 1945-1960
4. יורוקומוניזם
5. אסטרטגיות חדשות: "הפשרה ההיסטורית" ו"הדרך החדשה"
6. הערות מסכמות

הערות

רשימת ספרות

מבוא:

המפלגה הקומוניסטית האיטלקית נוצרה בעקבות המהפכה הבולשביקית והקמת
האינטרנציונל הקומוניסטי, והתפרקה כאשר המשטרים הקומוניסטיים במזרח
אירופה התמוטטו. המפלגה הצרפתית לא התפרקה או שינתה את שמה, אך נותרה
בגדר צל של עצמה. מהמפלגה הגדולה ביותר בצרפת לאחר מלחמת העולם השניה,
הפכה המפלגה הקומוניסטית הצרפתית לגוף שולי, שבסיס התמיכה בו קטן מזה
של מפלגות מחאה כמו "הירוקים", למשל. מבחינה בינלאומית, קריסת המשטרים
במזרח אירופה, נפילת חומת ברלין ופירוק ברית המועצות, היו הנדבך האחרון
בהסרת הלגיטימציה מקיומה של מפלגה קומוניסטית בנוסח הישן. נפילת
המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה גרמו לכך שהמפלגות הקומוניסטיות
במערב ינסחו מחדש את מדיניותם ויחפשו לגיטימציה אחרת לקיומם. המפלגה
הצרפתית לא הגיבה תחילה למתרחש, וכשהגיבה, חזרה על הנוסחאות המקובלות,
והריקות מתוכן כעת, בדבר עליונות השיטה הסוציאליסטית. המפלגה התנגדה
למדיניות הפרסטרויקה של גורבצ'וב, ובעיקר להחדרת כלכלת שוק חופשי בברית
המועצות. המפלגה הצרפתית נמנעה מחשבון נפש והפכה למבודדת לא רק מבית
אלא גם בקרב התנועה הקומוניסטית הבינלאומית. המפלגה הקומוניסטית
האיטלקית, לעומת זאת, מעולם לא קפאה על שמריה ותמיד ניסתה להתאים את
עצמה ואת האידיאולוגיה שלה לרוח הזמנים. כך היה כאשר טוגליאטי ניסח את
"דרכה של איטליה לסוציאליזם" לאחר שחרורה של איטליה, וכך היה ארבעים
שנה לאחר מכן, כאשר אוצ'טו ביקש לערוך רפורמה מקיפה במפלגה, רפורמה
ששיאה בביטול המפלגה הקומוניסטית הישנה והקמת מפלגה חדשה ברוח הזמן.
מדיניות שיתוף הפעולה של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית עם מפלגות אחרות,
ובעיקר עם הנוצרים דמוקרטים, היתה אמנם מדיניות ריאלית, אך היא גם
טישטשה את דמותה של המפלגה, וגרמה לאובדן התומכים היותר רדיקליים שלה.
הנסיון לבצע רפורמה קיצונית גרם לפיצול נוסף בשורות המפלגה בין מצדדי
הרפורמה לבין תומכי הקו הישן. אוצ'טו הצליח אמנם במשימתו לחדש את פני
המפלגה, אך במחיר כבד של פיצול המפלגה ואיבוד חברים רבים. המפלגה
הצרפתית, לעומת זאת, לאחר נסיון מודרניזציה קצר, חזרה לדוגמה
ולאורתודוקסיה הקומוניסטית, ונצמדה אליה למרות שמסביבה קרסו המשטרים
הקומוניסטיים בזה אחר זה.
גם מן הבחינה החברתית-כלכלית איבדו המפלגות הקומוניסטיות את הלגיטימציה
שלהם. איטליה וצרפת של שנות ה90 - היו רחוקות מרחק רב מהחברות שאותן
ביקשו הקומוניסטים לשנות לאחר מלחמת העולם הראשונה, ושוב לא היו כר פורה
לאימוץ רעיונות הקומוניזם. מעמד הפועלים הקלסי שינה את מהותו והרכבו
בעקבות הנסיבות הכלכליות החדשות, ודרישות משתנות של שוק עבודה מודרני.
רמת החיים של הפועל עלתה עם השנים, ותנאי עבודתו השתפרו, בתנאים של
חברה קפיטליסטית. גם כח המשיכה של הקומוניזם כתיאוריה שקסמה
לאינטלקטואלים פחת במהלך השנים, כאשר האאופוריה של הקמת חברה
סוציאליסטית בברית המועצות פסקה, בעיקר לאחר פלישתה של ברית המועצות
לצ'כוסלובקיה, ולאור מדיניות הדיסידנטים שלה. האלטרנטיבה הסוציאליסטית,
שהתאימה את עצמה למציאות האירופית החדשה, היתה סיבה נוספת לירידת
כוחן של המפלגות הקומוניסטיות, ובעיקר לירידתה של המפלגה הצרפתית.

מקורות:

מפני כחם העולה של הפשיסטים.
המפלגה פעלה בגלוי עד סוף 1926. ב9- בנובמבר 1926 סילק מוסוליני את הנציגים הקומוניסטים מהפרלמנט, ובין אוגוסט לנובמבר אותה שנה נעצרה רוב מנהיגות המפלגה, ונשפטה לתקופותמאסר ארוכות. טוגליאטי, שיהפוך למנהיג המפלגה, יצא לגלות. בשנים הראשונות לפעולתה במחתרת, המפלגה האיטלקית נלחמה בעיקר בפשיזם. לאחר 1928
ההתקפה הורחבה וכללה גם מפלגות דמוקרטיות שאינן קומוניסטיות. לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, גם המפלגה האיטלקית וגם הצרפתית אימצו את המדיניות של חזית עממית, דהיינו כריתת ברית עם מפלגות דמוקרטיות וסוציאליסטיות במאבק נגד הפשיזם. ברית כזו הושגה באיטליה באוגוסט 1934, ובצרפת מיד לאחר מכן. מאותה תקופה ועד
פרוץ המלחמה, המפלגה האיטלקית נקטה מדיניות שתאמה את מדיניות התנועה האנטי-פשיסטית כולה. בעקבות הנסיבות המיוחדות, הציע טוגליאטי כי על המפלגה לנסות ולזכות בתמיכת אלמנטים נוספים בחברה, מלבד מעמד הפועלים. המטרה היתה להצטרף לחזית עממית אנטי-פשיסטית וכניסה לממשלה, שבתוכה תוכל המפלגה לפעול לשינוי חברתי. מכל
המפלגות המערב אירופאיות, למפלגה האיטלקית היה את הנסיון הרב ביותר של כריתת בריתות עם מפלגות אחרות. בצרפת, בשל מעורבות הממשלה בספרד, בריתות אלו התמוטטו או נתקלו בקשיים חמורים. באיטליה, לעומת זאת, מדיניות החזית העממית נמשכה עד אוגוסט 1939. עם כניסתה של איטליה למלחמה ב1940-, חידשה המפלגה האיטלקית את
מדיניותה האנטי-פשיסטית במסגרת של ברית עם מפלגות דמוקרטיות אחרות. טוגליאטי חזר מרוסיה באפריל 1944, ופעל למען שיתוף פעולה קואליציוני בין הקומוניסטים, הסוציאליסטים והנוצרים דמוקרטים. בנאום בנאפולי ב11- באפריל קבע טוגליאטי את המצע של המפלגה לאחר שהמלחמה תגמר. הוא קרא ליצירת "דמוקרטיה פרוגרסיבית
באיטליה, דהיינו הגמוניה של מפלגות שיש להן בסיס תמיכה בקרב ההמונים ומצע לאומי דמוקרטי. הוא לא ציין שמפלגות אלה חייבות להיות מפלגות פועלים, או שהמפלגה הקומוניסטית תהיה המפלגה הדומיננטית. המצע כלל תוכנית כלכלית סוציאליסטית שקראה להלאמת התעשיה, לכפיפות הקנין פרטי לאינטרס הלאומי, ולשבירת המונופול של
בעלי האחוזות הגדולות. התוכנית כונתה "דרכה של איטליה לסוציאליזם."16
מבנה המפלגה
בשנים הראשונות לקיומן, המפלגות הקומוניסטיות בצרפת, באיטליה ובגרמניה, לא הצליחו להחליף את המנהיגים הרפורמיסטים באיגודים המקצועיים, והתא של חברים במקום העבודה נועד על מנת לאפשר חדירת קומוניסטים לאירגוני פועלים. שיטת התא היתה גם הכרחית במהלך התקופה המחתרתית של התנועה. שיטה זו מונעת יצירת זרמים מנוגדים
בתוך המפלגה ומעניקה את הבקורת על כל הארגון להיררכיה האחראית על מדיניות המפלגה. דיונים שנערכים בתוך תאים הם דיוני עבודה, של כיצד לבצע הוראות. מזכיר המפלגה בתקופה הראשונה היה אנטוניו גרמשצ'י (Antonio Gramsci). בראשיתה, המפלגה הקומוניסטית האיטלקית היתה מפלגה קטנה עם השפעה מעטה בלבד על האירגונים
הכלכליים והתעשיתיים של הפועלים. היא התנגדה למבנים היררכיים נוקשים ולכפיפות האינטרסים הלאומיים של איטליה לאלה של בריה"מ. אחיזתה של רוסיה על המפלגה היתה חזקה יותר בענייני תיאוריה ואירגון. כמו כן, עמדתה של המפלגה לגבי בעיות אירופאיות לא היתה שונה מזו של האינטרנציונל הקומוניסטי. לקראת סוף מלחמת העולם
השניה, המפלגה התרכזה בארגון שביתות בקרב הפועלים, בעיקר בטורין ובמילנו. לאחר שהמלך סילק את מוסוליני ב25- ביולי 1943, השתלטו הקומוניסטים על האיגודים המקצועיים. כאשר הפשיזם ירד מעל הבימה, חזרה המפלגה לחיים פוליטיים גלויים כמפלגה המייצגת את מרבית מעמד הפועלים, עם קדרים מאורגנים, היררכיה ברורה ונאמנות
לרוסיה.
מנהיגות המפלגה נבנתה בתקופת המחתרת ובמהלך המאסרים הארוכים. רק מיעוט ממנהיגי המפלגה באו מקרב מעמד הפועלים. מרביתם בא מהמעמד הבינוני הנמוך, ואלו הקרובים ביותר למעמד הפועלים הצטרפו למפלגה לפני עליית הפשיזם. מרביתם ישב שנים רבות בכלא, דבר שהפך אותם למהפכנים מקצועיים, ששילמו מחיר יקר עבור דעותיהם
הפוליטיות. מרבית חברי המפלגה הצטרפו אליה מיד לאחר השחרור. בין מזכיר המפלגה פלמירו טוגליאטי (Palmiro Togliatti), לבין יתר המנהיגים נוצר הבדל היררכי ברור. ב3- לאוקטובר 1944 הציב טוגליאטי בכנס בפירנצה את הכללים לניהול המפלגה. עליה להיות מפלגה ששולטת בחברה ולא רק מפלגה שמביעה דעה. יש לשלב את ההמונים
במסגרת פעולתה של המפלגה. יש להקים איגודים וחברות לעזרה הדדית ולשתף פעולה עם מפלגות ידידותיות. המפלגה חייבת להיות דה-צנטרליסטית ככל האפשר ועליה להקים מספר רב של אירגונים קטנים. המטרה היא להגיע לכל שכבה ולכל מרכז של החיים החברתיים, במטרה להשתלט על כל תחום אפשרי. בכל רמה של המבנה המפלגתי קיימים בתי
ספר של המפלגה. בתי הספר של התאים אינם בתי ספר ממש, אלא קורסים בתעמולה בסיסית שנועדו ללמד כל חבר את עיקרי תורתו של מרקס ותיקוניו של סטלין, כמו גם את הקו הרשמי של המפלגה. קיימים שלושה בתי ספר שבהם לומדים מנהיגי המפלגה. העתונות היא חלק ממערך המפלגה. לקומוניסטים עתון יומי - Unita, וכן שבועונים, עיתון
נוער וירחון תיאורטי - Rinascita, שטוגליאטי עצמו ערך. בנוסף למבנה המפלגתי, נעזרת המפלגה באירגונים חיצוניים. החשוב מכולם הוא הקונפדרציה של האיגודים המקצועיים - General Confederation of Labor שאמנם אינו גוף קומוניסטי בלעדי, אלא נשלט ע"י נציגי שלושת המפלגות הגדולות: קומוניסטים, סוציאליסטים
ונוצרים-דמוקרטים.
מבחינה מספרית, לפי המספרים הרישמיים, בסוף 1945 מנתה המפלגה 1,700,000 חברים, בסוף 1946, 2,150,000 איש ובאפריל 1951 למעלה מ- 2.5 מיליון חברים.17 בועידה ארגונית שכונסה ב1947- דווח כי כשמונים אחוז מכלל החברים בא מצפון ומרכז איטליה ואילו רק 20 אחוז מדרום המדינה. מאז 1947 נעשה מאמץ לרכוש יותר חברים
בדרום, בקואופרטיבים חקלאיים, אך החדירה הקומוניסטית נותרה קטנה ועיקר בוחריה בא מקרב החקלאים העניים, הbraccianti-.
בבחירות של יוני 1946 קיבלו הקומוניסטים למעלה מ4- מיליון קולות, כ19- אחוז מכלל קולות הבוחרים. בבחירות של 1948 קיבלה החזית העממית למעלה משמונה מיליון קולות או 31 אחוז. מביניהם כנראה שני שליש היו קולות לקומוניסטים.18 המפלגה חזקה ביותר במרכז איטליה, בעיקר באיזורים בהם מאבק על קרקע מלווה בהתפתחות
עירונית מואצת. המפלגה לא הצליחה להפוך למפלגת רוב לאחר השחרור, אך כן הצליחה להציג את עצמה כאלטרנטיבה הבלעדית לממשלה הנוצרית דמוקרטית.
מדיניות המפלגה הקומוניסטית האיטלקית בשנים 1945-1960
בתקופה שלאחר המלחמה אימצה המפלגה את תוכניתו של טוגליאטי, "דרכה של איטליה לסוציאליזם." כמו כן היא נסתה לדחוף את איטליה לכיוון של דמוקרטיה עממית ולמנוע כל יוזמה מצד המפלגה הסוציאליסטית. הקומוניסטים המשיכו להשתתף בממשלה על מנת לזכות בכל היתרונות של פעולות במסגרת חוקית. המפלגה הקומוניסטית האיטלקית
השתתפה בממשלה בתקופה מאפריל 1944 ועד 31 במאי 1947. המפלגה מעולם לא הצליחה לשריין לעצמה משרות בממשלה שיכלו לתת לה כח מכריע בממשל. יש לזכור כי הממשלה הוקמה לפני חתימת הסכם השלום ולכן נשארה תחת עינה הפקוחה של ועדת הבקורת של בנות הברית, שבה היה לאנגלים ולאמריקאים את הקול המכריע. אי לכך, הקומוניסטים
מעולם לא קיבלו את תיקי החוץ, הפנים, או הבטחון. בתקופת השתתפותה של המפלגה בשלטון היא לא הביאה לשום שינויים מהותיים במבנה החברתי והכלכלי של איטליה. אחת הסיבות לכך היא שבתקופה שלפני הבחירות של יוני 1946, הקומוניסטים התרכזו בעיקר בחוזה השלום, והוצאתם של כוחות בנות הברית. כמו כן ניסו באותה תקופה לחזק
את כוחם ברחבי המדינה על מנת להשתלט על החיים הכלכליים והפוליטיים של איטליה. מטרתם באותו שלב היתה תפיסת השלטון ולא פתרון בעיות המדינה. למרות שהקומוניסטים מיתנו את טענתם כי "השגים חלקיים במשטרים קפיטליסטים אינם אלא אשליה", הרי שנותרו נאמנים לנקודה העיקרית בדוקטרינה שלהם, והיא שכל הישג שגורם ליציבות
חברתית ושיפור תנאי החיים הוא חסר משמעות אם אינו מוביל לחיזוק כוחה של המפלגה.19 בבחירות של אפריל 1948 הקימו הקומוניסטים חזית עם המפלגה הסוציאליסטית ומספר קבוצות עצמאיות, שיחד זכו ב31- אחוז מכלל הבוחרים. הנוצרים הדמוקרטים זכו בבחירות והרכיבו את הממשלה.
עד תום המלחמה תמכה המפלגה במדיניות של מתן עזרה צבאית מקסימלית לבנות הברית. לאחר מכן, חזרה המפלגה הקומוניסטית לחיקה של מוסקבה ומילאה אחר הוראותיה. בתחום מדיניות החוץ היתה המפלגה מוכנה לותר על איסטריה וטרייסט לטובת יוגוסלביה, ונלחמה בתוכנית מרשל להבראה כלכלית של אירופה. המפלגה הקומוניסטית האיטלקית
נמצאה בעיצומו של תהליך דה-רדיקליזציה, דהיינו תהליך שבו ניסתה המפלגה להתאים את עצמה לשיטה הפוליטית הקיימת, ולהשתתף בשיטה על מנת לזכות במספיק כח על מנת שתוכל לפעול לשינוי המבנה החברתי-כלכלי של איטליה מבפנים, מתוך השיטה. בתקופה המידית לאחר שחרור איטליה, ברית המועצות לא התנגדה לתוכניתו של טוגליאטי
שקראה לדמוקרטיה פרוגרסיבית ולברית עם מפלגות אחרות. בתקופה זו ביקשה ברית המועצות לקדם ממשלות שבהן היו הקומוניסטים חלק מהשלטון, ותוכניתו של טוגליאטי תאמה מדיניות זו. הדבר השתנה במהלך המלחמה הקרה, ומדיניותו של טוגליאטי הותקפה כרביזיוניסטית. טוגליאטי הותקף גם משום שתמך במפלגת המונים, שיכלה לכלול חברים
דתיים, ולאו דוקא במפלגת אוונגרד ממושמעת המתאימה לפעילות מהפכנית. טוגליאטי נאלץ לשנות את האורינטציה של המפלגה בהתאם לתכתיבים ממוסקבה. חלה נסיגה מתהליך הדה-רדיקליזציה של המפלגה והפיכתה למפלגת המונים, לתמיכה בלתי מסויגת בעקרונות הלניניסטיים של מפלגת מהפכה. בתקופה שעד למותו של סטלין התרכזה המפלגה
האיטלקית במלחמת המעמדות שבחברה האיטלקית, בכלכלה, ובהגנה על האינטרסים הסוביטיים בתחום מדיניות החוץ.
הקונגרס ה20- של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות שנערך בפברואר 1956 ואשר החל את תהליך הדה-סטליניזציה, היה הסמן לשינוי מדיניות מחודש של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית. טוגליאטי העלה את המושג פוליצנטריזם, דהיינו כמספר המפלגות בתנועה הקומוניסטית העולמית, כך גם מספר המרכזים שלה, ואין להצמד לריכוזיות.
טוגליאטי גם הגדיר מחדש את האסטרטגיה של "הדרך האיטלקית לסוציאליזם." עיקר המדיניות החדשה מסתכם בכך שכל עוד המפלגה האיטלקית נמצאת מרחק רב מקבלת רוב אלקטורלי, הדרך היחידה לשלטון היא על ידי כריתת בריתות עם מפלגות אחרות. מדיניות זו קיבלה את אישורו של חרושצ'וב. מדיניות "הדרך האיטלקית לסוציאליזם" בשנים
1945-1947 שיקפה את רצונו של טוגליאטי שלא לחזור על שגיאת המפלגה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר שלא במתכוון עזרה לחיזוק מפלגות הריאקציה. משמעות אותה מדיניות לקראת 1956 היתה להביא לשינויים מהותיים במבנה החברתי-כלכלי באיטליה ללא מהפכה, בלא לחזק את כוחו של הימין ובלי לגרום להפעלת לחץ כלכלי מערבי חיצוני
או התערבות שברית המועצות לא תוכל לעצור. המפלגה הודתה למעשה בעובדה כי השיטה הפוליטית באיטליה אינה עומדת להשתנות בעתיד הקרוב, ועל כן על המפלגה לפעול כחלק ממנה. עליה לפעול להשגת רפורמות חברתיות וכלכליות, רפורמות שיתקבלו על בסיס של קונצנזוס לאומי. יתרה מזאת, רפורמות אלה לא יבטלו קנין פרטי, או תעשיה
ומסחר זעירים, המהווים את עיקר המחיה של המעמד הבינוני האיטלקי. בהתאם למדיניות זו חיפשה המפלגה הקומוניסטית, מפלגת הפועלים, ברית אסטרטגית עם המעמד הבינוני. יחד עם זאת טענה המפלגה כי לא הפכה לרפורמיסטית ואינה נכנעת לסטוטס קוו בעבור רפורמות מתונות, וכי תמשיך להפעיל לחץ גם מחוץ לשיטה הפוליטית על מנת
לשכנע את הממשלה לאמץ רפורמות מהותיות יותר. מדיניות שתוף הפעולה עם מפלגות אחרות עלתה על שרטון זמני בעקבות המאורעות בהונגריה ב1956-. תמיכתו של טוגליאטי בפלישה הרוסית להונגריה בסוף 1956, עלתה למפלגה ב200,000- חברים שעזבו את המפלגה לאות מחאה, ביניהם אינטלקטואלים רבים. גם המפלגה הסוציאליסטית התרחקה
מהקומוניסטים והתקרבה למפלגות השלטון.
יורוקומוניזם
בשנות השישים נעה המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית כלפי מרכז הבימה הפוליטית באיטליה, כשהיא קוראת לרפורמות מתונות ומאמצת את השוק האירופי המשותף ואת ברית נאטו. הסוציאליסטים הצטרפו לקואליציה ב1963-. הקומוניסטים נהנו אלקטורלית מצעד זה, היות והגורמים הרדיקלים יותר שבקרב הסוציאליסטים נטשו את המפלגה
הסוציאליסטית לטובת הקומוניסטים. בנסיון למנוע בידוד פוליטי, קרא מנהיג האגף הימני של המפלגה הקומוניסטית, ג'ורג'יו אמנדולה (Giorgio Amendola) להתאחד עם הסוציאליסטים והסוציאל דמוקרטים, ולהקים מפלגה יחידה של פועלים. ההצעה לא היתה פרקטית , לפחות לא לטוח הקצר, משום שהסוציאליסטים היו אז מפלגת שלטון.
המפלגה הקומוניסטית התנערה בתקופה זו מהאופציה המהפכנית שבבסיסה, וניהלה מדיניות שמטרתה היתה להקים בריתות עם אלמנטים של המעמד הבינוני המעונינים ברפורמה. מדיניות זו זכתה לתמיכה מצד ההנהגה הצעירה שלא היתה מזוהה עם השמאל הפרו-סוביטי במפלגה.
במהלך שנות השישים והשבעים ניסתה המפלגה הקומוניסטית האיטלקית לקרוא תיגר על "הלוגיקה של הגושים" שאיפינה את היחסים הבינלאומיים מאז תום מלחמת העולם השניה. הדבר היה כרוך בתהליך של רכישת אוטונומיה מהמפלגה הרוסית, ומאבק שיוביל את המפלגה האיטלקית לתמיכה באחדות האירופית. על מנת לבנות אסטרטגיה ברמה
האירופאית, היה צורך לפתח צורות של שיתוף פעולה עם מפלגות קומוניסטיות אחרות. המפלגה ראתה גם צורך להכניס נציגים שלה לפרלמנט האירופי ולועדה הכלכלית והחברתית של הקהילה האירופאית. הדבר לא היה ניתן להעשות מבלי לנסות ולשכנע מפלגות קומוניסטיות אחרות באירופה, ובעיקר את המפלגה הצרפתית, להצטרף אף הן. מזכיר
המפלגה לואיג'י לונגו, (Luigi Longo) יורשו של טוגליאטי, הציע שכל המפלגות הקומוניסטיות האירופאיות תשתתפנה בפרלמנט האירופי. האיטלקים ניסו להשיג תומכים למדיניות אירופית משותפת בכל כנס של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית.20 הקומוניסטים האיטלקים הציעו מדיניות של "אלטרנטיבה דמוקרטית" עבור אירופה, שלא תהיה
בכפיפות להון האמריקאי. ההצעה של אלטרנטיבה דמוקרטית קראה לביטול הגושים ע"י בקורת על פירוק נשק, הסכמים לפיקוח גרעיני, הכרה בשתי הגרמניות ובגבולות הקיימים באירופה, וסילוק כל הבסיסים הזרים מאירופה. מדיניות זו העלתה מחדש את בעית נאטו. עד 1974 המדיניות של המפלגה האיטלקית לגבי נאטו היתה מרוכזת בסיסמה
"איטליה מחוץ לנאטו, נאטו מחוץ לאיטליה".21 אולם בקונגרס ה12- של המפלגה ב1969- אמר לואיג'י לונגו כי מדיניות המפלגה אינה תומכת בפירוק הגוש המערבי לטובת הגוש המזרחי, אלא בפירוק שני הגושים כאחד. בדצמבר 1974 הכריז אנריקו ברלינגר (Enrico Berlinguer), מזכיר המפלגה הקומוניסטית החל מ1972-, על המדיניות החדשה
כלפי נאטו, שתמציתה שהמפלגה אינה מציבה כתנאי מוקדם את פרישתה של איטליה מהברית האטלנטית.
בעיצומה של המלחמה הקרה חשבו הקומוניסטים האיטלקים כי יוכלו להימצא מחוץ לטווח ההשפעה האמריקאית. דעה זו היתה מבוססת על הפירוש הנוקשה של "הדרך האיטלקית לסוציאליזם" כביטוי לאוטונומיה האיטלקית. אולם, בהדרגה הבינו הקומוניסטים כי נסיגה מאיזור ההשפעה האמריקאי חייב לקחת בחשבון לא רק כוחות פנימיים אלא גם יחסי
כוחות בינלאומיים. הגישה החד-צדדית נזנחה לטובת מדיניות של ביטול הדרגתי של גושי הכוחות באמצעות משא ומתן והגנה על תהליך הדטנט. האוטונומיה של המפלגה באיטליה לא הוגבלה רק על ידי שיקולים פוליטיים. התהליך של אינטגרציה כלכלית, של איחוד השוק האירופי והקמת הקהילה האירופית היוו אף הם מכשול בפני "הדרך האיטלקית
לסוציאליזם". אך המכשול הכלכלי היה מכשול שהמפלגה לא רצתה לסלק היות והיתה משוכנעת כי התפתחות הכוחות היצרניים באיטליה יכולה להעשות רק על בסיס של אינטגרציה כלכלית אירופאית. הדרך היחידה להלחם במכשול היתה להרחיב את המדיניות מהדרך האיטלקית לסוציאליזם לדרך האירופאית לסוציאליזם - ליורוקומוניזם. אם התפתחות
הכוחות היצרניים היא חלק מהתקדמות כלפי סוציאליזם, ואם התקדמות זו תלויה ביצירת אירופה אוטונומית, דהיינו יצירת יחסים חדשים בין אירופה לארצות הברית, הרי משתמע מכאן שלא ניתן לדבר באירופה על התקדמות לסוציאליזם על בסיס של אומה אחת. כמו כן, לא ניתן לחשוב על התקדמות איטלקית לקראת סוציאליזם מחוץ לקונטקס
האירופי הכללי. הבעיה החמורה הניצבת בפני המפלגות הקומוניסטיות היא למצוא צורות מתאימות של שיתוף פעולה ביניהן כתנאי מוקדם לשיטה רחבה יותר של בריתות שתכלול גם מפלגות שאינן קומוניסטיות. זה הוא למעשה חזרה לרעיון הפוליצנטריזם, שלו הטיף טוגליאטי במהלך שנות ה50-.
המפלגה האיטלקית הדגישה שאין בכוונתה ליצור מרכז מכוון, כפי שהיה קיים בקומינטרן או בקומינפורם. הבסיס לשיתוף פעולה יכול להעשות על ידי קבלת סדרת עקרונות שיאפינו את הקומוניזם האירופי. אין העקרונות חייבים להיות קומוניסטיים במובן המסורתי של המושג, אלא שעליהם לייצג את המאפינים ההכרחיים שחברה סוציאליסטית
צריכה לקיים באירופה. כל העקרונות מתרכזים ביחסים שבין סוציאליזם לדמוקרטיה; הכרה ואישור שסוציאליזם הוא התפתחות ויישום של עקרונות דמוקרטיים, כמו גם ההכרה בחשיבות של חופש וזכויות אישיות, האוטונומיה של איגודים מקצועיים, ועקרון הפלורליזם של המפלגות. ביולי 1975 הכריזו המפלגות הקומוניסטיות של איטליה וספרד
כי הן מאמינות באפשרות של התקדמות דמוקרטית לקראת סוציאליזם באירופה, על בסיס של פלורליזם של מפלגות פוליטיות. בנובמבר אותה שנה, הצהירו המפלגות הקומוניסטיות של צרפת ואיטליה במשותף שהן תומכות במדיניות זו.22 העתונות היא זו שהעניקה למדיניות זו את השם "יורוקומוניזם," מושג שהמפלגה הצרפתית לא קיבלה באהדה ולא
השתמשה בו. המושג היה למאפיין של הרוח החדשה שנשבה בקרב המפלגות הקומוניסטיות במערב. בקונגרס של מפלגות קומוניסטיות אירופאיות שנערך בברלין, ביוני 1976, תמכו המפלגות הקומוניסטיות של צרפת וספרד בעמדה האיטלקית. אחדות הדעים בין שלושת המפלגות הקומוניסטיות הגדולות במערב אירופה לא קיבלה גושפנקא ארגונית כלשהי.
מדיניות היורוקומוניזם חייבה את המפלגות הקומוניסטיות בהתרחקות ממרכז מכוון כגון המפלגה הרוסית, ולהסכמה בנושאים מהותיים. בקעים בחזית היורוקומוניסטית ניכרו לקראת סוף שנות ה70- וראשית ה80-, כאשר התפתחויות שונות בתחום הבינלאומי, כגון רצונה של נאטו להציב טילים גרעיניים באירופה, הפלישה הסוביטית לאפגניסטן,
החרם האמריקאי על המשחקים האולימפיים בברית המועצות, ומלחמות אזוריות במקומות שונים בעולם, גררו בעקבותיהם תגובות שונות של המפלגות הקומוניסטיות. כמו כן התגלעו חילוקי דעות מהותיים בין המפלגות ביחס לקהילה האירופית. המפלגה הצרפתית ניתקה עצמה ממדיניות היורוקומוניזם והביעה תמיכה בפלישה הסוביטית לאפגניסטן.
חולשת היורוקומוניזם נבעה מכך שהמדיניות מעולם לא התפתחה מעבר לקביעת העקרונות המוסמכים. המפלגות שאימצו את הקו החדש לא חרגו משלב קביעת העקרונות ולא עברו לשלב של תכנון וקביעת מדיניות מעשית. האחדות שנוצרה כביכול בין המפלגות היתה על בסיס אידיאולוגי, ואף בסיס זה עמד על כרעי תרנגולת. בעוד הם מסכימים על
נושאים כמו פלורליזם וזכויות דמוקרטיות, המפלגות הקומוניסטיות האירופאיות לא הצליחו לתאם מצע משותף על נושאים קונקרטיים כמו אנרגיה, אבטלה, והקהילה האירופית.
אסטרטגיות חדשות: "הפשרה ההיסטורית" ו"הדרך החדשה"
המשבר המתמיד בפוליטיקה האיטלקית הניע את אנריקו ברלינגר לתת פירוש חדש ל"דרך האיטלקית לסוציאליזם." ברלינגר התרכז בשתי נקודות עיקריות: יחסי הכוחות הבינלאומיים, והיחסים בין המפלגות בתוך איטליה. ברמה הבינלאומית, לא היה ספק בכך שאיטליה היא חלק מתחום ההשפעה האמריקאי. ברמה הפנימית, חוזקה של המפלגה הנוצרית
דמוקרטית לא היה מספרי בלבד, אלא נשען על שיטת בני חסות, שבאמצעותם שלטה המפלגה על כל תפקודיה העיקריים של המדינה. על מנת להשיג רוב פוליטי, הבין ברלינגר שהכרחי להצטרף לברית עם ההמונים הקתולים, ולשתף פעולה עם המפלגה הנוצרית דמוקרטית, שאותה יש לדחוף לכיוון פרוגרסיבי. קונטקסט פוליטי זה, טען ברלינגר, מחייב
"פשרה היסטורית חדשה וגדולה" בקרב הכוחות המייצגים את רוב העם האיטלקי.23 ברלינגר טען שהיות וקיימת סכנה לריאקציה מהימין, הכרחי להבטיח כי הסכמת הנוצרים דמוקרטים לממשלה רפורמית תלווה בהבטחה גם ברמה הבינלאומית. האסטרטגיה של "הפשרה ההיסטורית" כללה את הבסת האגף הימני של הנוצרים דמוקרטים, דבר שהתאפשר בחלקו
בעקבות הצעת חוק הגירושים.
ביולי 1976 פנה ראש הממשלה מטעם הנוצרים דמוקרטים לקומוניסטים בהצעת שיתוף פעולה, על מנת להבטיח שממשלתו תשאר בשלטון. ברמה של השלטון המקומי, שיתוף פעולה בין שתי המפלגות כבר הפך לדבר שבהרגל. ביוני 1977 הסכימו הקומוניסטים והסוציאל דמוקרטים על מצע רחב. בין השנים 1976 ל1979- נשלטה איטליה על ידי ממשלה
שנתמכה על ידי הקומוניסטים והסוציאליסטים. זו היא התקופה של ממשלת אחדות לאומית, כך שלמעשה למרות שהמפלגה הקומוניסטית לא היתה בשלטון בפועל, הרי שלהלכה השיגה את מטרתה, והפכה למפלגת שלטון. אולם, למרות שממשלה זו נתפסה על ידי הקומוניסטים כקרש קפיצה לקראת השתתפות מלאה בשלטון, הדבר לא אירע. מדיניות הפשרה
ההיסטורית ירדה לטמיון כאשר הבריגדות האדומות חטפו את ראש הממשלה אלדו מורו (Aldo Moro) ב16- במרץ 1978. בחטיפתו וברציחתו של מורו, הבריגדות האדומות הורידו מהזירה את איש המפתח שיכול היה לסלול את הדרך להצטרפות הקומוניסטים לממשלה. רציחתו של מורו הביאה לתחיה של האגף הימני של המפלגה הנוצרית דמוקרטית,
ולהפסקת שיתוף הפעולה בין המפלגות.
בבחירות של 1976 קיבלה המפלגה הקומוניסטית 35 אחוז מכלל קולות הבוחרים. מספר חברי המפלגה עלה אף הוא לאחר שנים של דריכה במקום, ועמד על 1,800,000 איש. המחויבות של המפלגה לרפורמות במסגרת של שיטה פלורליסטית דמוקרטית העניקה למפלגה דור צעיר של חברים משכילים. שלוש עשרה שנה לאחר מכן המצב השתנה באופן קיצוני.
בבחירות של 1979 ו1983- ירד כוחה המספרי של המפלגה, וב1987- היא קיבלה רק 26.6 אחוז מכלל הקולות, וחזרה למצב בו נמצאה עשרים שנה קודם לכן. גם מספר החברים במפלגה ירד, וב1989- הוא עמד על 1,800,000 איש.24 אירגון הנוער הקומוניסטי איבד חברים, והמפלגה נשענה על תמיכה אלקטורלית מזדקנת. כמו כן איבדה המפלגה את
התמיכה ממנה נהנתה בקרב האינטלקטואלים. ההסברים לירידת כוחה של המפלגה הם שונים. יש המאשימים את החלטתו של אנריקו ברלינגר לשתף פעולה עם הנוצרים דמוקרטים לאחר הבחירות של 1976. מדיניות זו נתפסה על ידי רבים מתומכי המפלגה ככניעה לשיטה הקפיטליסטית, ולממסד האיטלקי המושחת. מבקרי המפלגה מהשמאל טענו כי מצבה של
איטליה בשנות ה70- היה הקרוב ביותר אי פעם למצב המאפשר מהפכה. תפקיד המפלגה בנסיבות אלה היה להוביל את ההמונים בכיוון של ביטול השיטה הקפיטליסטית. אולם, תחת זאת, תמכו הקומוניסטים בנוצרים דמוקרטים ובנושאי דגל הקפיטליזם האיטלקי. אחרים האשימו את הטרור הפוליטי בירידת כוחם של הקומוניסטים. המפלגה הקומוניסטית
גינתה את גל האלימות ודרשה שהממשלה תנקוט צעדים קשים נגדו. אך הגינוי לא עזר לקומוניסטים, ושכבות רבות בקרב האוכלוסיה זיהו את הטרור עם ז'רגון מהפכני קומוניסטי. בנוסף לכך, מעמד הפועלים המסורתי נמצא בנסיגה בקרב כח העבודה האיטלקי, כאשר חלק חשוב משוק העבודה נתפס על ידי אנשים בתחום המידע, התקשורת,
והשירותים. איטליה גם הפכה למדינה עשירה יותר בשנות ה80-, והקיפוח החברתי במובנו הישן, שנגדו נלחמה המפלגה כל השנים, הלך ונעלם. בתחומים רבים, המפלגה הקומוניסטית הפכה לאנכרוניסטית.
מנהיגות המפלגה הבינה כי על מנת לשרוד, המפלגה הקומוניסטית האיטלקית זקוקה להתחדשות. לאחר הבחירות של יוני 1987 נבחר אכילה אוצ'טו (Achille Occhetto) למזכיר המפלגה, במקום אלסנדרו נאטה (Alessandro Natta) ששימש כמזכיר מאז מותו של ברלינגר ב1984-. אוצ'טו הדגיש את הצורך להגדרה מחודשת של המפלגה. העולם עומד
בפני בעיות חדשות והמפלגה זקוקה לרעיונות חדשים. בסוף 1988 הציע אוצ'טו בפני מזכירות המפלגה מדיניות חדשה, וקרא לה "דרך חדשה." הצעתו של מזכיר המפלגה חיברה בין שינויים חיצוניים לפנימיים. המלחמה הקרה הגיעה לקיצה, והמאבק בין מזרח למערב מפנה את מקומו למתחים, כלכליים בעיקר, בין הצפון לדרום. בנוסף לכך, השיטה
הדמוקרטית מתפשטת בעולם כולו. הבעיות העיקריות באיטליה קשורות בזכויות של נשים, בהגנה על איכות הסביבה, ברפורמה מוסדית, ובכלכלה. על מנת למלא תפקיד בפתרון בעיות אלה, על המפלגה לחדש את עצמה. עליה להיות פתוחה ודמוקרטית יותר, ולהתחייב לאירופה דמוקרטית ומאוחדת. תוכניתו של אוצ'טו נתקלה בהתנגדות בתוך המפלגה,
והובאה לדיון בקונגרס ה18- של המפלגה במרץ 1989.
הקונגרס ה18- של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית שינה באופן קיצוני את מבנה ומצע המפלגה. החוקה החדשה שמה קץ לריכוזיות וקבעה פריימרס כקריטריון לבחירת אנשים לתפקידי מנהיגות. ניתנה זכות ביטוי להבעת דעות חריגות, ללא הטלת סנקציות. הועד המרכזי הורחב וכלל אנשים צעירים יותר. כמו כן נוצרה ממשלת צללים בנוסח
הבריטי, שמתפקידה יהיה לבקר את הממשלה ברומא, ולהציע מדיניות אלטרנטיבית. שירת האינטרנציונל לאחר כל פגישה בוטלה, כסמל לזמנים החדשים.25 למרות ההתנגדות של חלק מפעילי המפלגה הותיקים, היה אוצ'טו נחוש להכניס שינויים במפלגה, כולל החלפת שמה. בישיבת הועד המרכזי מה14- בנובמבר 1989, אמר אוצ'טו כי המפלגה חייבת
להיות מבוססת על עקרונות דמוקרטיים, שאינם בהכרח אנטי-קפיטליסטיים. הקונפליקט הישן בין השיטה הקפיטליסטית לסוציאליסטית אינו עוד בר-תוקף במציאות הנוכחית. המלחמה הקרה הסתיימה ויש להתאים את המפלגה לנסיבות הבינלאומיות החדשות. אוצ'טו הציע לבטל את המפלגה הקומוניסטית הישנה, ולהקים מפלגה חדשה במקומה. בישיבה של
הועד המרכזי שבוע לאחר מכן, זכתה הצעתו זו לרוב של 219 נגד 73, ו74- נמנעים. הוחלט לכנס קונגרס מיוחד של המפלגה בראשית 1990, בו יוחלט סופית על הצעדים שינקטו. המפלגה התפצלה לפלגים שונים, שהחזיקו בדעות מנוגדות באשר לעתיד המפלגה. הקונגרס נפתח ב7- במרץ 1990, בבולוניה, והצביע על הקמת מפלגה חדשה. הויכוח בתוך
המפלגה נמשך בכל עוז גם לאחר ההצבעה. באוקטובר 1990 הודיע אוצ'טו כי שמה של המפלגה החדשה יהיה המפלגה הדמוקרטית של השמאל, והסמל שלה יהיה עץ אלון ששורשיו צומחים מתוך הדגל של המפלגה הישנה. בקונגרס האחרון של המפלגה הקומוניסטית הישנה בינואר 1991 שנערך בעיר רימיני, נולדה המפלגה החדשה. באותו קונגרס הופיעו
לראשונה גם הניאו-קומוניסטים, קבוצת מיעוט שהתנגדה לפירוק המפלגה הישנה, ויסדה מפלגה חדשה בשם הRifondazione Comunista-. מפלגה זו הדגישה את הצורך בהמשכיות המסורת הקומוניסטית בעולם ובאיטליה. בבחירות של 1992, זכה פלג זה בלמעלה מ5- אחוז מכלל קולות הבוחרים.26
הערות מסכמות
המפלגה הקומוניסטית האיטלקית נוצרה בעקבות המהפכה הבולשביקית והקמת האינטרנציונל הקומוניסטי, והתפרקה כאשר המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה התמוטטו. המפלגה הצרפתית לא התפרקה או שינתה את שמה, אך נותרה בגדר צל של עצמה. מהמפלגה הגדולה ביותר בצרפת לאחר מלחמת העולם השניה, הפכה המפלגה הקומוניסטית הצרפתית
לגוף שולי, שבסיס התמיכה בו קטן מזה של מפלגות מחאה כמו "הירוקים", למשל. מבחינה בינלאומית, קריסת המשטרים במזרח אירופה, נפילת חומת ברלין ופירוק ברית המועצות, היו הנדבך האחרון בהסרת הלגיטימציה מקיומה של מפלגה קומוניסטית בנוסח הישן. נפילת המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה גרמו לכך שהמפלגות הקומוניסטיות
במערב ינסחו מחדש את מדיניותם ויחפשו לגיטימציה אחרת לקיומם. המפלגה הצרפתית לא הגיבה תחילה למתרחש, וכשהגיבה, חזרה על הנוסחאות המקובלות, והריקות מתוכן כעת, בדבר עליונות השיטה הסוציאליסטית. המפלגה התנגדה למדיניות הפרסטרויקה של גורבצ'וב, ובעיקר להחדרת כלכלת שוק חופשי בברית המועצות. המפלגה הצרפתית נמנעה
מחשבון נפש והפכה למבודדת לא רק מבית אלא גם בקרב התנועה הקומוניסטית הבינלאומית. המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, לעומת זאת, מעולם לא קפאה על שמריה ותמיד ניסתה להתאים את עצמה ואת האידיאולוגיה שלה לרוח הזמנים. כך היה כאשר טוגליאטי ניסח את "דרכה של איטליה לסוציאליזם" לאחר שחרורה של איטליה, וכך היה ארבעים
שנה לאחר מכן, כאשר אוצ'טו ביקש לערוך רפורמה מקיפה במפלגה, רפורמה ששיאה בביטול המפלגה הקומוניסטית הישנה והקמת מפלגה חדשה ברוח הזמן. מדיניות שיתוף הפעולה של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית עם מפלגות אחרות, ובעיקר עם הנוצרים דמוקרטים, היתה אמנם מדיניות ריאלית, אך היא גם טישטשה את דמותה של המפלגה, וגרמה
לאובדן התומכים היותר רדיקליים שלה. הנסיון לבצע רפורמה קיצונית גרם לפיצול נוסף בשורות המפלגה בין מצדדי הרפורמה לבין תומכי הקו הישן. אוצ'טו הצליח אמנם במשימתו לחדש את פני המפלגה, אך במחיר כבד של פיצול המפלגה ואיבוד חברים רבים. המפלגה הצרפתית, לעומת זאת, לאחר נסיון מודרניזציה קצר, חזרה לדוגמה
ולאורתודוקסיה הקומוניסטית, ונצמדה אליה למרות שמסביבה קרסו המשטרים הקומוניסטיים בזה אחר זה.
גם מן הבחינה החברתית-כלכלית איבדו המפלגות הקומוניסטיות את הלגיטימציה שלהם. איטליה וצרפת של שנות ה90- היו רחוקות מרחק רב מהחברות שאותן ביקשו הקומוניסטים לשנות לאחר מלחמת העולם הראשונה, ושוב לא היו כר פורה לאימוץ רעיונות הקומוניזם. מעמד הפועלים הקלסי שינה את מהותו והרכבו בעקבות הנסיבות הכלכליות
החדשות, ודרישות משתנות של שוק עבודה מודרני. רמת החיים של הפועל עלתה עם השנים, ותנאי עבודתו השתפרו, בתנאים של חברה קפיטליסטית. גם כח המשיכה של הקומוניזם כתיאוריה שקסמה לאינטלקטואלים פחת במהלך השנים, כאשר האאופוריה של הקמת חברה סוציאליסטית בברית המועצות פסקה, בעיקר לאחר פלישתה של ברית המועצות
לצ'כוסלובקיה, ולאור מדיניות הדיסידנטים שלה. האלטרנטיבה הסוציאליסטית, שהתאימה את עצמה למציאות האירופית החדשה, היתה סיבה נוספת לירידת כוחן של המפלגות הקומוניסטיות, ובעיקר לירידתה של המפלגה הצרפתית.
הערות
1. D. S. Bell and Byron Criddle, The French Communist Party in the Fifth Republic (Oxford: Clarendon Press, 1994), p. 188.
2. Jean-Marie Domenach, "The French Communist Party", in Communist Parties in Europe: A Comparison (Princeton: Princeton University Press, 1967), p. 71.
3. Annie Kriegel, The French Communists: Profile of a People (Chicago: The University of Chicago Press, 1968), p. 288.
4. M. Adereth, The French Communist Party, A Critical History, (1920-1984): From Comintern to 'the Colours of France' (London: Manchester University Press, 1984), p. 145.
5. Ibid., p. 149.
6. Ibid., p. 151.
7. D. S. Bell and Byron Criddle, The French Communist Party in the Fifth Republic, p. 83.
8. Fran?ois Fejt?, The French Communist Party and the Crisis of International Communism (Cambridge, Mass.: MIT Press, 1967), p. 76.
9. Central Committee Declaration, 22 August 1990, in D. S. Bell and Byron Criddle, The French Communist Party in the Fifth Republic, p. 93.
10. Joy Bound and Kevin Featherstone, "The French Left and the European Community", in David S. Bell. ed., Contemporary French Political Parties (London: Croom Helm, 1982), p. 182.
11. ראה פירוט בדיון על המפלגה הקומוניסטית האיטלקית.
12. L' humanit?, 13 December 1975. Quoted in D. S. Bell and Byron Criddle, The French Communist Party in the Fifth Republic, p. 102.
13. R. W. Johnson, The Long March of the French Left (London: Macmillan, 1981), p. 140.
14. Jean Ranger, "L'evolution du Vote Communiste en France Depuis 1945," in F. Bon et al. Le Communisme en France (Paris: FNSP, 1969), pp. 211-247.
15. Jean Charlot, The Gaullist Phenomenon (London: Allen and Unwin, 1971), p. 74.
16. John A. Baker, Italian Communism: The Road to Legitimacy and Autonomy (Washington D.C.: National Defense University Press, 1989), p. 25.
17. Aldo Garosci, "The Italian Communist Party" in Communist Parties in Europe: A Comparison (Princeton: Princeton University Press, 1967), p.200.
18. Ibid., p. 214.
19. Ibid., p. 185.
20. Stern, 10 November 1964, Quoted in Donald Sassoon, The Strategy of the Italian Communist Party (New York: St. Martin's Press, 1981), p. 209.
21. Ibid., p. 211.
22. L'Unit?, 18 November 1975. Quoted in Donald Sassoon, The Strategy of the Italian Communist Party, p. 215.
23. Ibid., p. 225.
24. Leonard Weinberg, The Transformation of Italian Communism (New Brunswick: Transaction Publishers, 1995), p. 47.
25. Ibid., pp. 58-59.
26. Ibid., p. 88.
רשימת ספרות
1. Adereth, M., The French Communist Party, a Critical History, (1920-84): From Comintern to 'the Colours of France' (London: Manchester University Press, 1984).
2. Baker, John A., Italian Communism: The Road to Legitimacy and Autonomy (Washington D.C.: National Defense University Press, 1989).
3. Bell, David S., ed., Contemporary French Political Parties (London: Croom Helm, 1982).
4. Bell, David .S. and Criddle, Bayron, The French Communist Party in the Fifth Republic (Oxford: Clarendon Press, 1994).
5. Blackmer, Donald L. M., and Torrow, Sidney, eds., Communism in Italy and France (Princeton: Princeton University Press, 1975).
6. Boggs, Carl and Plotke, David, The Politics of Eurocommunism: Socialism in Transition (Boston: South End Press, 1980).
7. Charlot, Jean, The Gaullist Phenomenon (London: Allen and Unwin, 1971).
8. Garosci, Aldo, "The Italian Communist Party", Communist Parties in Europe (Princeton: Princeton University Press, 1967).
9. Griffith, William E. ed., Communism in Europe (Cambridge, Mass.: MIT Press, 1964).
10. Hagareesingh, Sudhir, Intellectuals and the French Communist Party (Oxford: Clarendon Press, 1991).
11. Johnson, R. W., The Long March of the French Left (London: Macmillan, 1981).
12. Kriegel, Annie, The French Communists: Profile of a People (Chicago: The University of Chicago Press, 1968).
13. Mortimer, Edward, The Rise of the French Communist Party, 1920-1947 (London: Faber and Faber, 1984).
14. Sassoon, Donald, The Strategy of the Italian Communist Party (New York: St. Martin's Press, 1981).
15. Schwab, George, ed., Eurocommunism: The Ideological and Political-Theoretical Foundations (London: Aldwych Press, 1981).
16. Serfaty, Simon and Gray, Lawrence, eds., The Italian Communist Party: Yesterday, Today, and Tomorrow (London: Aldwych Press, 1980).
17. Tiersky, Ronald, French Communism, 1920-1972 (New York: Columbia University Press, 1974).
18. Torre, Paolo Filo della, Mortimer, Edward, and Story, Jonathan, eds., Eurocommunism: Myth or Reality? (Harmondsworth: Penguin, 1979).
19. Weinberg, Leonard, The Transformation of Italian Communism (New Brunswick: Transaction Publishers, 1995).
20. Wohl, Robert, French Communism in the Making, 1914-1924 (Stanford: Stanford University Press, 1966).

תגים:

קומוניזם · סוציאליזם · מדעי · המדינה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "המפלגות הקומוניסטיות בצרפת ואיטליה לאחר מלה"ע השניה", סמינריון אודות "המפלגות הקומוניסטיות בצרפת ואיטליה לאחר מלה"ע השניה" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.