סיפור מדרש "ר' יוחנן כשמת בנו"

תקציר העבודה:

ספור מדרש "רבי יוחנן כשמת בנו" (אבות דרבי נתן יד').

מבוא
hc0473

שאלת המוות הציגה מאז ומעולם אתגר קשה לפני האנושות, ואת התשובות השונות,
שניתנו בחיפוש פשרו של חדלון החיים ניתן למצוא בתחומים שונים.
עבודה זו ענינה ספור מדרש "רבי יוחנן כשמת בנו" (אבות דרבי נתן יד').
כרקע תיאורטי לספור קצר זה אדון בפרק הראשון לעבודה בחייו ופועלו של רבן יוחנן
בן זכאי אדם שמסורת ואגדות הרבה קשרו בשמו. בפרק השני בעבודה אדון בשאלת
היחס למוות במחשבת חז"ל תוך התמקדות בעניין האבלות, ההספד, ונחום האבלים.
הפרק השלישי יעסוק בסיפור גופו. יעשה נסיון לניתוח ספרותי מלא של הספור (תוכן,
מבני - צורני ולשוני).

מקורות:

הוא עמד בראש בית מדרש גדול. שימש אב בית הדין בסנהדרין בנשיאותו של רבן גמליאל הזקן.
רבן יוחנן בן זכאי היה נתון כולו לעיון והרואה. דיבר בבקיאותו הרבה, בגדולתו בתורה ובחכמה. הוא לא הניח ענף מענפי הלמוד.
השפעתו היתה גדולה והוא הכניס תקונים מרחיקי לכת כגון ביטול עגלה ערופה (סוטה מ"ז ע"א). הפסיק השקאת הסוסה במים קרים (שם, שם) .
העיד על עצמו: מי לא קדמני אדם בבית המדרש ולא ישנתי בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת עראי ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי ולא שחתי שיחת חולין. (סוכה כ"ח ע"א). ואחרים אמרו עליו: מימיו לא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא מצאו אדם יושב ושותק אלא יושב ושונה, ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו.
(סוכה כ"ח ע"א).
כאמור שימש רבן יוחנן כאב בית דין בסנהדרין בנשיאותו של רבן גמליאל הזקן. כהלל רבי התרחק מכל ענינים מדיניים ולא רצה להתערב במלחמות אחרים.
בשנות המרד הגדול כבר היה רבן יוחנן בן זכאי אדם זקן. לפי אופיו לא היה קנאי קיצוני אלא מתון ומיושב בדעתו, וגם מצבו לא איפשר לו לסייע למורדים בדרך פעולה.
אך יתכן שהאמין תקופה ארוכה שסוף הנצחון לבוא. אולם מלחמת האחרים שהחלישה את ההתגוננות מפני האויב החיצוני זעזעה אותו זעזוע עמוק, ובמיוחד זועזע בשל הרעם הגדול שגם הוא נגרם בעיקר ע"י מלחמת אחים.
רק בימים האחרונים של המרד, כשהאויב כבר עמד בשער ובפנים העיר השתוללה מלחמת אחרים ושריפת מאגרים, הכריע שראוי לו לנסות לצאת מן העיר ולעשות למען התורה מחוצה לה. רבן יוחנן בן זכאי מחליט איפה לצאת מירושלים הנצורה בידי הרומאים ופונה ליבנה. הוא לא יצא כמתנגד ולא ריפה ידי הלוחמים ולפיכך יצא במחתרת בסיוע בן
אחותו אבא סתרא ראש הבריונים. פרשת יציאתו מירושלים נשתמרה במסורת התלמידים בנוסחים שונים ואת כולם אופפת רוח אגדית.
הוא העמיד פני חולה והסתגר בביתו. אח"כ הועברה שמועה שנפטר ושניים מתלמידיו (ר' אליעזר ור' יהושוע) הוציאו את "גופתו" בתוך ארון מתים מן העיר.
ישנם נוסחים שונים לתוכן השיחה שקיים רבן יוחנן בן זכאי עם טיטוס לאחר שיצא מירושלים. כגון: תן לי יבנה וחכמיה ואשנה בה לתלמידי ואקבע תפילה ואעשה בה כל מצוות האמורות בתורה וכו'.
פועלו של רבן יוחנן בן זכאי ביבנה
רבן יוחנן בן זכאי בחר ביבנה דווקא כמרכז רוחני משום שבזמן המצור על ירושלים היתה יבנה מקום שקט יחסית. היא נמצאה בסביבה פורייה.
היתה עיר מעורבת והיו בה פליטים רבים מירושלים. כשאר המרכזים היתה גם יבנה נתונה לפיקוח צבאי רומאי.
משך פעולתו של רבן יוחנן בן זכאי ביבנה היה כעשר עד חמש עשרה שנים. רבן יוחנן בן זכאי יסד את בית המדרש ביבנה ויבנה נעשתה מרכז לימוד ההלכה והנהגת הישוב.
רבן יוחנן בן זכאי סיגל את היהדות לתנאים החדשים שנוצרו בעקבות חורבן ירושלים.
וכמאמר זכריה פרנקל: רבי יוחנן רבן זכאי הוא האדם הגדול אשר עמד לישראל אחר חורבן בית השני כמו עזרא בתחילת בנינו, כי הוא בחכמתו הציל את שארית התורה וקיבל השרידים לישיבה אשר כונן ביבנה וקבע בית ועד לחכמים, אשר משם יצאה הוראתה להמפוזרים והנצחיים, ובזה הוקם דגל התורה לאות ולמופת לקרובים לרחוקים אשר ניתנו
ביד אויב, וגם נתחזק בלבם הבטחון כי שם ישראל לא ימחה, ואם שפך ה' חמתו על עצים ואבנים כלי חמדתו, התורה נשארה ביד בניו והיא תסך עלינו לעד. (זכריה פרנקל דרכי השמונה עמ' 60).
ביבנה תיקן רבן יוחנן בן זכאי תקנות שמטרתן היתה לחזק את המרכז החדש והוסיף לו כוח והשפעה מחד ולעשות זכר למקדש לבל ישכח מאידך.
מתקנות ריב"ז ביבנה:
- שיהיו תוקעים בשופר בראש השנה שחל להיות חל להיות בשבת גם ביבנה כמו בירושלים.
- שיהא לולב נהוג כל שבעת ימי הסוכות לא רק במקדש אלא גם במדינה זכר למקדש.
- שיהיה יום הנפת העומר כולו אסור לאכול מן התבואה החדשה.
- שיקבלו עדי החודש כל היום גם מן המנחה ומעלה.
- שאפילו אם ראש בין הדין נמצא במקום אחר יכלו עדי החודש אל מקום הוועד, בכדי ליפות את כח ועד הסנהדרין.
- שהעצים הבאים לה עוד על החודש לא יחללו את השבת אלא עד חודשי ניסן ותשרי בלבד.
- שהכוהנים לא יעלו לדוכן בסנדלים זכר למקדש שם הלכו הכוהנים יחפים.
רבן יוחנן בן זכאי שימש בסנהדרין שביבנה בתואר אב בית הדין אבל לא כנשיא משום שהנשיאות היתה מיוחדת וקבועה לזרע הלל ודוד המלך והגיעה לרבן גמליאל נכדו של רבן גמליאל הזקן.
רבן יוחנן בן זכאי החשוב מאוד את מצוות גמילות החסדים וגם על עניין צדקה דרש שכשם שהחטאת מספרת על ישראל כך הצדקה מכפרת על עכו"ם (ב"ב ו ע"ב) , הוא היה אוהב שלום ואמרו עליו שלא הקדימו אדם שלום מכולם ואפילו גוי שבשוק . (ברכות ו"ו ע"א).
רבן יוחנן בן זכאי הקפיד על כבודו של האדם ועל זכויותיו. שנא את העבדות ודרש על העבד: אוזן, ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי:
כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים (קדושין כ"ב ע"ב) חמישה תלמידים מובחרים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי רבי אליעזר, רבי יהושוע, רבי יוסף, רבי שמעון, ורבי אליעזר בן ערך שאותו העריך משום טוב ליבו.
בנו של רבן יוחנן בן זכאי שעליו נאמר שקרא תורה ונביאים כתובים משנות הלכות ואגדות מת בחייו ותנחומים למותו קיבל רק מרבי אליעזר בן ערך שהזכר לו את המשל בפקדון המלך. היה לו עוד בן ושמו רבי יהודה (נדה ט"ו ע"א).
חכמינו אמרו: משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה (סוטה מ"ט ע"א) רבי הלל אמר עליו עוד בצעירותו שהוא "אב לחוכמה" ונתקיים בו וגם שיהיה "אב לדורות" וגם זה נתקיים בו כי הציל דורות שאחריו.
היחס למות במחשבת חז"ל
מחשבת האדם עוררה שאלות תאולוגיות ופלוסופיות על המוות.
השאלות והתשובות שנתנו להן מנסות להתגבר על המכלול של אי ידיעה נצחי ומוחלט האופף את המוות עצמו ואת מה שאחריו. השאלות העולות בענין המוות בספרי האגדה והמדרש נוגעות בענינים שונים ובינהם:
השאלה לסיבת המוות (שתשובה לה היא תכופות במסגרת שכר ועונש) אי ידיעת מועד המוות, השכר הצפוי לעולם הבא וכדומה.
בכלל קיים ביהדות יסוד חזק של השלמה עם המוות. גיבורים במקרא ואישים דתיים קיבלו את המוות כסופם הטבעי של החיים בעולם הזה ולא פחדו ממנו.
המדרש (ב"ר א' יג') קובע כי המוות הוא יסוד חיובי, אין להתאבל עליו אלא להשלים עימו בתבונה.
במקרא מדובר בדרך כלל על האדם בכל יחידה נפשית גופנית אחת. ועם זאת נשמת החיים של האדם נובעת, בניגוד לגופו, במישרין מהאל. נשמת החיים הזו היא אותו יסוד באדם המייצג את "צלם האלוהים" לפי תפיסת חז"ל נפש האדם נבדלת בבירור מגופו. "הנפש מבלה את הגוף והקדוש ברוך הוא מבלה את עולמו". (יק' רבה ד' ח'). לדברי חז"ל
הנפש היא היסוד המחייה באדם שניתן לו מאלוהים. הוא המהווה את הקשר של האדם איתו. תפקידו של האדם הוא להחזיר לבוראו בסופו של כל יום, ובסוף חייו, נפש שלא נטמאה ולא נשחתה. "אלוהי נשמה שנתת בי, טהורה היא אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה לי לעתיד לבוא...ברוך
אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים".
תפקיד האדם הוא למשור על טוהרת נפשו, האדם מקבל על עצמו את המוות כסופם הטבעי של החיים בעולם הזה.
בהלכות האבלות יש איזון בין רגש לבין חוכמה פילוסופית.
אבלות
דינים שנוהגים במי שמת לו אחד הקרובים הללו: בעל על אישתו, אישה על בעלה, אביו ואמו של אדם, אחיו ואחותו, בניו ובתו.
חז"ל אמרו: אין מתאבלים על המת יותר מידי, אלא שלושה ימים לבכי שבעה להספד אבילות ושלושים לחלק ממנהגי האבילות. ועל אביו ואמו מתאבל י"ב חודש.
הדגש בתקופת האבלות הוא בהתאוששות מהאבידה ובהרכזות בעניני האנשים החיים.
בתהליך האבלות יש כמה שלבים:
מהרגע שבו ארע המוות עד לקבורה האבלים הם במעמד של "אנונות" ואחריותם העיקרית היא להסדיר את ההלוויה.
במשך תקופה זו פטור האב ממצוות עשה כגון תפילה, אמירת ברכת המזון או הנחת תפילין. אבל תוקפן של מצוות לא תעשה ממשיך
להתקיים. אסור לו להשתתף בסעודה חגיגית או לעסוק בפעילות מהנה.
אבל חייב לקרוע בגד, לפי מנהגים שונים נעשה הדבר בהיוודע לאדם על המוות, או מיד לפני ההלוייה או לאחריה.
לאחר הקבורה חוזרים האבלים לבית הנפטר או לבית שבו הם עתידים לשבת במשך שבעת ימי האבל.
האבל אבסור במלאכה, ברחיצה, בסיכת גופו בשמן, בנעילת נעלי עור, בחיי אישות, בתלמוד תורה מלבד לימוד הלכות אבלות וקריאה באיוב ובענינים דומים לו. המצערים את האדם. אסור לו לכבס בגדיו וללבוש בגדים שכבסו אותם קודם מיתת המת. אסור להסתפר או לגלח שיער. שבכל מקום שבגופו לשמוה ולאחות , את הקרע שקרע על המת. יש
הנוהגים לכסות את המראות שבבית האבלים.
אין מתאבלים על המאבד עצמו לדעת, על המנודה שנידוהו בית הדין, על הפורש דרכי ציבור, שפרק מעליו עוול מצוות ואינו ביכלל ישראל, על המומרים ועל המלשינים. ימי "השבעה" מסתיימים בבוקר היום השביעי.
אבלות בדרגה פחותה נמשכת עד ליום השלושים. אך האבל על הקרובים עפ"י מרבית המסורת נמשך שנה אחת.
האבלים אינם אמורים להתגלח או להסתפר עד לחבריהם אינם מפצירים בהם. הם אינם נוטלים חלק בחגיגות ובמסיבות פומביות במשך זמן זה.
הם אומרים "קדיש" מדי יום במשך כל תקופת האבל.
הספד
דברים הנאמרים בעת הלוייה לפני קבורה או אחרית לכבודו ולזכרו של הנפטר. בתקופתה התלמוד נאמרו הספדים מיוחדים לחכמים מצטיינים, לאנשי שם אחרים.
בתלמוד נקבעו כללי הספד: יש להדגיש את מעלותיו ומעשיו הטובים של הנפטר כאות כבוד אחרון שינחם את האבלים ויעורר אחרים ללכת בעקבות המופת שהציג. שבעת ימי האבל הם המתאימים לכך ביותר.
אמירת הספד הלוויה היא מצווה שכדי לקיימה אפשר אפילו לדחות את הקבוצה עצמה. לפי ההלכה אין להספיד בשבתות, בחגים, בראשי חודשים, ביום שלפני חג או אחריו, בימי חודש ניסן או בימים שבהם אין
אומרים תחנון בתפילה. מנהג נפוץ מאוד הוא להספיד רבנים חשובים או מנהיגים בקהילה ליד בית הכנסת שם מתעכב מסע ההלוויה בדרך לבית הקברות.
ההספד בספורי חז"ל (ולמשל ארבעת הספורים שבירושלמי ברכות ב,ח אינו מופנה אל קרובי משפחה אלא אל חבריו של הנפטר. צדקתו של הנפטר מובנת למספיד ולשמעו ובד"כ אינה מפורטת בספורים.
השבח אינו מתואר במונחים מתחום היחסים שבין אדם לחברו ואינו בא לתאר את מידותיו האישיות של הנפטר. אלא הוא מואר עפ"י יחסו של הקב"ה אל הנפטר. במוקד ההספד התמודדות רעיונית - פשר המוות בכלל ופשר מותו של החכם בפרט.
נחום אבלים
נחום אבלים נזכר כמה פעמים במקרא: "ויינחם יצחק אחרי אמו"
(בראשית כ"ד סז), "ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו" (שם ל"ז ל"ה). דוד שלח את עבדיו לנחם את חנוך על מות אביו מלך בני עמון (שמוואל ב' יב') ועוד.
אמרו חז"ל: הקודש ברוך הוא בעצמו וכבודו הלך לנחם את יצחק במות עברהם אביו (סנטה י"ד א'). ממנהיגי נחום אבלים:
- הסבל היה נכנס לבית המקדש דרך שמאל ולא דרך ימין, כשאר בני אדם. וכשנשאל: "מה לך מקיף לשמאל ?" ענה: "שאני אבל". היו משיבים לו השואלים בדבר נחמה "השוכן בבית הזר ינחמך" (מידות פרק ב' ב'ד).
- לאחר הקבוצה עומדים עוברים באמצע בין השורות והעומדים אומרים להם: המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים (רמב"ם הלכות אבל פרק יג' א').
- נוהגים לבקר את האבלים בבית במהלך ימי השעה לשם נחומים.
- חכמים הזהירו לא לנחם אבל בשעה שמתו מוטל לפניו לפני הקבורה.
- אין האבל אוכל סעודה ראשונה של אחר הקבורה אלא קרובים ושכנים נותנים לו סעודת הבראה.
- המבקרים אינם שואלים לשלום האבלים אלא מדברים עמם בקול נמוך ואומרים דברי תנחומים.
- כשבאים לנחם את האבל, האבל נרגע ומקבל תנחומים, בתקופת התלמוד נהגו לנחם אבל על כוס יין. ואמרו חז"ל: לא נברא יין אלא לנחם אבלים". (ערובין ס"ה ע"א).
- הגישה היהודית הקלאסית למוות משתקפת בדיון התלמודי (ברכות מ"ו עב) בעניין הברכות שיש לומר בבית האבל.
החכמים פוסקים שאדם חייב לומר "ברוך הטוב והמטיב". רבי עקיבא מציע את הברכה "ברוך דין אמת". החכמים מציעים איפה לקבל את כתופעה חיובית. ואילו רבי עקיבא מציע ברכה שיש בה הסתייגות.
למעשה משבלת המסורת את שתי הדעות . שתי הברכות נכללות בברכה שאומרים האבלי בתוך הסעודה שלאחר הלוויה.
כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי
ספור זה מופיע באבות דרבי נתן יד' נושאו הוא נחום אבלים.
רבן יוחנן בן זכאי אבל על מות בנו, וחמשת תלמידיו הבכורים באים לנחמו. החמישה הם רבי אלעזר, רבי יהושוע, רבי יוסף, רבי שמעון ורבי אלעזר בן ערך. חמשת התלמידים מקיימים כל אחד בתורו מצוות נחום אבלים ומנסים לומר דברים שיהא בהם משום הקלה לאב האבל.
לשאלת המקום והזמן
משפט הפתיחה של הספור מכיל את המידע הנחוץ לגבי הקשר הדברים.
"כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו". ראשית אנו למדים על הסטואציה: הבן נפטר בטרם עת (עוד בחיי אביו) אביו הוא הכחם החשוב והנודע רבן יוחנן בן זכאי.
התלמידים נכנסים אצלו כדי לנחמו.
המקום בו יושב האב איננו מפורט אך יתכן כי המקום הוא ביתו של הרב. יתכן גם שבאו מאוחר יותר ונחמוהו בביתו. אך באם המועד מאוחר לימי האבל יתכן וביקורו בבית המדרש.
הספור פותח בתיאור זמן "כשמת..." ולפיכך סביר להניח שהסיפור מתאר ארועים שמתרחשים במשך ימי השבעה. לעניין עיצוב הזמן בסיפור חשוב גם להבחין שאין הכרח המנחמים הופיעו אצל רבן יוחנן בזה אחר זה ויתכן שחלפו שעות ואילו ימים בין בוקר המנחמים אך המספר היה מעוניים ליצור תחושת רצף בין ביקור וביקור והשתמש לשם כך
באמצעים רטוריים צורניים ומבניים שעוד ידונו במהשך.
הערות לתוכנו של הסיפור
הספור מעמיד במרכזו את אבלו של האב רבן יוחנן בן זכאי. הבן אינו מוזכר כלל בשמו ולמרות שידוע שקורא הוא תורה ונביאים כתובים משנת הלכות ואסודות אין כאן כל התיחסות לכך. בניגוד לו מוזכרים כל המנחמים בשמותיהם.
הספור מתייחס אך האב כאל האבל היחידי. לא מוזכרים קרובים אחרים החולקים עמו את כאבו הגדול.
דברי הספד למת נאמרים בדרך כלל בהתייחס אל תלמיד חכם או אל נכבד וידוע שם. ספורנו אינו נמנה על קטגוריות ספר ההספד משום שהמנחמים מבקרים בפרטיות את האבל ואינם מסיחים כלל אודות אישיותו ופעליו של הנפטר אלא אודות כאבו של האב האבל. יתכן שההסבר לכך הוא גילו הצעיר של הנפטר שלא הספיק להגיע למעלת תלמיד חכם
וידוע דם ויתכן שנעשה נסיון לכוון את הקורא לכאבו של אב הקובר את בנו. כלומר, נסיון להתייחס במכוון לבן כצעיר.
- רעיון הפקדון - בו אדון בהמשך.
הערות למבנה הסיפור
מדרשה אגדה זה מופיע כסיפור רצף אחד אך למעשה לפנינו כחמש יחידות עצמאיות שמשותפים להם יסודות מבניים צורניים.
ארבע היחידות הראושונות של הסיפור דומות מאוד זו לזו ואילו
היחידה החמישית שונה מהן.
בארבע היחידות הראשונות תבניות לשוניות חוזרות:
"נכנס ר --------וישב לפניו ואמר לו: (ביחידה השנייה והרביעית חסר הבטוי ישב לפניו). הפתיחה מדגישה את האבל של רבן יונחן בן זכאי.
את העובדה שהמנחמים באו אצלו, לכבודו לשם נחום אבלי. אין מדובר בפגישה דרך מקרה.
המלים הראשונות של ארבעת המנחמים מתארות ארוע מקראי (אדם ראשון, איוב, אהרון, דוד המלך). ארבעה גבורים מקראיים אבות שאיבדו בנים ובנות.
ציון העובדה שהגבור המקראי קיבל אליו /עליהם תנחומים
המנחם מביא ראייה מן המקרא לכך שהסיפור המקראי אכן התנחם על מות בנו/בניו. חשוב להבחין בכך שמבחינה ספרותית צורנית זו דרשת פסוקים. המנחם קורא את המקרא קריאה מעמיקה, לעניינו, ומוצא סימן לנחמה גם כשהטקסט אינו מחייב לכך.
ולמשל: אדם הראשון - "שת לי אלוהים זרע אחר תחת אבל".
איוב - "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך"
אהרון - "וידום אהרון = אין שתיקה אלא תנחומין
(וכאן נחוץ הסבר להבנת החכם).
דוד - "וינחם דוד את בת שבע אשתו ...ותלד בן"
החכם מקיש ממעשה הגבור המקראי למעשה רבן יוחנן בן זכאי ומפציר בו "אף אתה קבל תנחומיו".
ניתן להבחין שבשניים מהסיפורים קודמת הדרישה לקבלת תנחומים לפסוק המקראי. נדמה כי זהו עניין מלולי בלבד. יחד עם זאת מקרה אדם הראשון ומקרה דוד המלך דומים יותר למקרה האמור כאן אובדן בן אחד ובהם באה ההפצרה רק לאחר הפסוק המקראי. יתכן כי רבי יהושוע ורבי יוסי שלקחו מקרים רחוקים יותר שהם מת יותר מילד אחד ורצו
להדגיש את ההכרח שבנחמה למרות האסון הכפול.
תגובתו של רבן יוחנן שבאה מייד בהמשך מפתיעה הוא מסרב להתנחם ויתרה מזו יש משום נזיפה בדבריו לתלמידו: "לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של..." כך מסתיימת כל אחת מארבעת היחידות הראשונות . הרושם המצטבר של יחידות אלו מעביר הן את תחושת האובדן של האב האבל והן את הצפייה למשהו אחר.
היחידה החמישית שונה הן במבנה והן בתוכן. והשוני הזה ממקד מיד את השומע לכך שכאן יאמר דברים אחרים, שתגובת הרב תהיה שונה. היא פותחת במעין הקדמה אודות גדולת האיש שאינו יכול לעמוד בו.
רבי אלעזר בן ערך אינו מדגים מקורותיהם של גבורים מקראיים ואינו בבסס דבריו כיתר חבריו על דרשת פסוקים אלא מושל משל.
משל באדם, פקדיו ומלך. צורת הפתיחה למשל כאן היא הצורה המלאה:
אמשול לך משל למה הדבר דומה: נוסחים מקוצרים יותר הם אמשול לך משל, אמשול משל, משל ל, אף המילה ל, בלבד. ר' אלעזר בן ערך אף מוסיף את הנמשל . המלך = הקב"ה האדם = הרב והפקדן = הבן.
האב שמר על בנו כפקדון לקב"ה ומשימתו צלחה בידו.
בנו נפטר מן העולם ללא חטא. משימת האם נסתיימה בהצלחה ולכן עליו להתנחם על מות בנו. סיום יחידה זו מאחרות הוא בקבלת תנחומים .
"אלעזר בני, נחמתני, כדרך שבני אדם מנחמין". וראוי להתייחס הן לכנוי הקרבה בני והן לצרוף כדרך שבני אדם קרי לא בספורי גיבורים מקראיים ואסונותיהם אלא במשך שהוא ספור אנושי המבוסס על חיי היום יום. רעיון מענין המופיע כאן ובמקומות נוספים הוא רעיון הפקדון.
חיי הבין הם כפקדון הנתון לשמירת האב עד שישיבו לאל.
יש כאן התייחסות מפורשת לנפש האדם שנותנת לאדם ביום הוולדו ומוחזרת אל האל ביום המוות. ועל האדם לשמור על נשמה זו לבל תחטא ותישחת. האב עודנו אחראי לנפש הבן משום גילו הצעיר. רעיון הפקדון כחפץ שניתן לאדם מחברו זכה לעוניינים רבים (ב"ר י"ח, גי"ט לה" ל ח"ש, רות ד'). אך רק במקום אחד מצאתי מקבילה המתייחסת
לאדם כפקדון.
מקבילה לסיפור זה מופיעה במ"ד משלי לא"א (ספר האגדה קצ ע"ב) סיפור אודות רבי מאיר שישב ודרש בבית המדרש ומתו שני בניו דרך העצוב הספורית שונה מאוד, אמם של הבנים אינה יודעת כלצד לגלות לאב שבניו מתו ומשתמשת לשם כך בתחבולה. היא מספרת לו: "רבי קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו אחזיר
לו או לא ? הרב אומר כמובן, שעליה להחזיר והיא מראה לו את בניו המתים. כשהוא בוכה אומרת האישה החכמה: "רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכים להחזיר פקדון לבעליו - כך " ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך".
ברעיון הפקדון יש נחמה להורים השכולים בספורו של רבי מאיר ולרבן יוחנן בן זכאי במדרש שלנו.
סכום
עבודה זו עסקה במדרש אגדה "כשמת בנו של רבן יוחנן". מדרש זה נבחן מהיבטים שונים: תוכניים, מבניים-צורניים, ולשוניים. כמו כן הוצג הרקע הרלוונטי לשם הבנת דמותו של רבן יוחנן בן זכאי ותפיסת המוות במחשבת חז"ל.
מדרש אגדה זה מצטיין באכויות מבניות צורניות:
מבנהו השלם מורכב מחמש יחידות, דרישת הפסוקים, המשל, תכניו באכויות לשוניות: תבניות לשוניות חוזרות אצל ארבעת המנחמים הראשונים, ואכויות תוכניות:
שאלת המוות,
נחום האבלים,
רעיון הפקדון.
נתוח של מדרש אגדה זה מאיר מעט מאכויותיו, ממורכבותו ומיופיו של המדרש החז"לי.
ביבליוגרפיה
1. אבנר, יוסף (עורך). אנציקלופדיה. ספריית מעריב. 1994.
2. אחימאיר. אבא. בית הלל ובית שמאי בתוך: האומה כ'
עמ' 76-66 1982.
3. ביאליק, חנ' מרבניצקי , יח' ספר האגדה. דביר ת"א תשל"ג.
4. גרוס משה דוד הרב. אבות הדורות. הוצאת יבנה ת"א 1971.
5. חן, מרלביה . רבן יוחנן בן זכאי. מה היה ולא היה.
האומה יט' (64). 265 - 277 . 1981.
6. לוינסקי יום-טוב (ד"ר) אנציקלופדיה של הווי ומסורת ביהדות דביר . ת"א 1972.
7. מאיר, עפרה. סוגיות בפואטיקה של סיפורי חז"ל. פועלים 1993.
8. פרנקל, יונה. עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה. הוצאת הקבוץ המאוחד. 1981.

תגים:

סנהדרין · יבנה · פילוסופיה · תאולוגיה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "סיפור מדרש "ר' יוחנן כשמת בנו"", סמינריון אודות "סיפור מדרש "ר' יוחנן כשמת בנו"" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.