האינטרסים הבריטים במזה"ת והשתקפותם בועידת קהיר 1921

תקציר העבודה:

ועידת קהיר 1921
האינטרסים הבריטים במזרח התיכון והשתקפותם בועידה

תוכן עניינים hc0286
1. מבוא-- שינוי דגשים במערכת האינטרסים הבריטים במזרח התיכון בין 1832 - 1921
2. פרק א' - ועידת קהיר - מפה חדשה במזה"ת לאור מערכת היחסים בין השותפות
ב"משחק הגדול" בריטניה וצרפת.
3. פרק ב' - הסתלקותה של בריטניה ממצרים .1921 -
4. פרק ג' - הערכות חדשה במזרח התיכון - שימור ושינוי באינטרסים של הבריטים
באיזור.
הערות
ביבליוגרפיה

השנים הראשונות לאחר המלחמה העולמית ה I - ותבוסתה של תורכיה במלחמה היוו
את השנים המכריעות לעיצובם של האינטרסים הבריטים החדשים באיזור, ובמידה
מוחלטת למעשה עיצבו את פני המזרח התיכון לאותן מדינות שמהוות אותו כיום.
אם מצרפים יחד מסמכים והחלטות - הצהרתו של הלורד אלנבי על כינון עצמאותה
להלכה במצרים, שלטון המנדט בא"י והספר הלבן של צ'רצ'יל בעניין א"י (שמהן צמחו
הן ישראל והן ירדן), החוזה הבריטי שקבע את מעמדה של עירק, שלטון המנדט
הצרפתי בסוריה ובלבנון, הושבת מלכים חדשים על כס המלכות במצרים ובעירק,
והכתרת שליט מלכותי חדש (על מה שהיה לימים) ירדן, הצהרת הרוסים על ברית
המועצות שבאמצעותה תכונן רוסיה מחדש את שלטונה באסיה המרכזית המוסלמית
- אז נוכחים לדעת שביחד הם מהווים בעצם, הסדר כללי של הבעיה המזרח תיכונית.
בסןף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית פעלה בריטניה במזה"ת בקולוניאליזם
טיפוסי כאשר האינטרס הבריטי היה להגן על הנתיב הימי שלה להודו, ועל כן פעלה
למנוע חדירה של מדינות אחרות לאזור, כפי שקרה בפלישת נפוליאון למצרים.
בהמשך, עלתה חשיבותו של האזור בגלל גילוי הנפט. מן הצד השני, אחריותה של
בריטניה כבעלת המנדט באזור החלה להעיק עליה כאשר מצאה עצמה בתוך הסכסוך
הלאומי בין היהודים והערבים על אותה פיסת ארץ, דבר שגרם לה הוצאות גדולות
ובעיות בקיום של מנהל תקין.
בכוונת העבודה הזאת להראות את שינויי האינטרסים של בריטניה במזרח התיכון.

מקורות:

בכוונת העבודה הזאת להראות את שינויי האינטרסים של בריטניה במזרח התיכון.
מבוא
שינוי דגשים במערכת האינטרסים הבריטים במזרח התיכון בין 1882 ל - 1921.
השנים הראשונות לאחר המלחמה העולמית ה - I ותבוסתה של תורכיה במלחמה היוו את השנים המכריעות לעיצובם של האינטרסים הבריטים החדשים באיזור, ובמידה מוחלטת למעשה עיצבו את פני המזרח התיכון לאותן מדינות שמהוות אותו כיום. לא פחות מסלול היריבות והקונפליקטים באיזור בין המדינות הערביות לבין עצמן ובעיקר בין
התנועות הלאומיות היהודית והערבית - הפלסטינית שעוצבו באותן שנים כמו שמעיר על כך גד פרומקין בספרו "השלום האחרון, כך נוצר המזרח התיכון המודרני 1914-1921":
"שנת 1922 נראית לי כנקודה שאין ממנה חזרה בכל הנוגע להעלאת השבטים השונים של המזרח התיכון על נקודת ההתנגשות שלהם. ולפיכך העניין המיוחד וההתרגשות של השנים שבהן עוסק הספר הזה מ - 1914 ועד 1922 ועד בכלל נעוצות בהיותן שנים מחוללות/ומעצבות, שבמהלכן כל דבר נראה אפשרי. היתה זו תקופה שבה האירופאים האמינו,
ואז זה לא היה בלתי מתקבל על הדעת, שהלאומיות הערבית והלאומיות היהודית הן בעלות ברית טבעיות, תקופה שבה הצרפתים ולא הערבים היו אויביה המסוכנים של הציונות ותקופה שבה הנפט לא היה גורם חשוב בפוליטיקה של המזרח התיכון.
אולם ב 1922 הברירות הצטמצמו והמסלולים נקבעו והמזרח התיכון עלה על דרך שהובילה למלחמות אין קץ... זהו הסיפור שהתכוונתי מלכתחילה לספרו והוא נועד להראות שאם מצרפים יחד מסמכים והחלטות - הצהרתו של הלורד אלנבי על כינון עצמאותה להלכה במצרים, שלטון המנדט בא"י והספר הלבן של צ'רצ'יל בעניין א"י (שמהן צמחו הן
ישראל והן ירדן), החוזה הבריטי שקבע את מעמדה של עירק, שלטון המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון, הושבת מלכים חדשים על כס המלכות במצרים ובעירק, והכתרת שליט מלכותי חדש (על מה שהיה לימים) ירדן, הצהרת הרוסים על ברית המועצות שבאמצעותה תכונן רוסיה מחדש את שלטונה באסיה המרכזית המוסלמית - אז נוכחים לדעת שביחד הם
מהווים בעצם, הסדר כללי של הבעיה המזרח תיכונית".
המפה של המזרח התיכון ב 1922 עוצבה ע"י שני נציגי הממשלות - הבריטי סיר מארק סייקס והצרפתי ג'ורג' פיקו - כבר באמצע המלחמה העולמית ה - I. המגעים נוהלו באותו שלב גם עם רוסיה, בת הברית עד 1917, להגיע להסכמה על חלוקת המזרח התיכון בסיום המלחמה. הצרפתים קיבלו בפועל קצת פחות ממה שהוסכם עליו, (היו אמורים לקבל
גם את עירק וחלק ניכר מא"י). לרוסים הוצע להחזיק באותם חלקים באסיה שהם אחזו בהם גם לפני המלחמה. בריטניה היתה הזוכה הגדולה והעיקרית במזרח התיכון - א"י, מצרים, עירק וכן בארצות סמוכות עדן וקפריסין.
בריטניה משלה לרוב בעקיפין, כנותנת חסות למונרכיות ערביות עצמאיות להלכה ומינתה את עצמה לפטרון התנועות הלאומית הערבית והיהודית כאחת.
במאה ה - 19 האינטרס הבריטי במזרח התיכון היה בעיקר להגן על הנתיב הימי להודו. הפלישה של נפוליון למצרים המחישה את העיקרון הזה. תגובתה של בריטניה לאירוע הזה היתה לתמוך במשטרים המקומיים במזרח התיכון נגד התפשטותה של מדינה אירופאית באיזור. היא לא שאפה לשלוט באיזור אלא למנוע שליטה של מעצמה אירופאית אחרת
באיזור. היריב באסיה להגמוניה הבריטית היתה רוסיה הצארית שגם לה היו אינטרסים באיזור הגדול הזה של אסיה המוסלמית.
הכשלת המזימות הרוסיות היו חלק ממה שכונה בדיפלומטיה דאז "המשחק הגדול" "The Great Game". זו היתה המדיניות הבריטית מאמצע המאה הקודמת: להגן על הודו מפני התקפה רוסית יבשתית ע"י השפעה ושליטה על השבטים באיזור שם. למנוע את האפשרות של ניתוק בין הודו למזרח התיכון ע"י שליטה במצרים ובתעלת סואץ. באירופה היתה
קושטא החיץ בין רוסיה לבין איום על הנתיבים של הצי הבריטי להודו דרך המייצרים. באסיה היה האיום מרוכז ברכס הרים בסמוך לאפגניסטן שמהם יכולים היו הרוסים לפלוש להודו. במאה ה י"ט עצמתה של בריטניה היתה המאזן של הכוחות והבריתות באירופה. רוסיה היתה הגורם המפר שהתנגד לסטטוס קוו. צרפת, לאחר נפוליון, היתה בת
ברית של בריטניה בשמירה על מאזן הכוחות.
גורם הנפט נכנס לתמונה רק בראשית המאה ה - 20 ועדין לא היה גורם מרכזי בחשיבותו במזרח התיכון. רובו של הנפט הבריטי בא מארצות הברית. פרס אמנם החלה להיות ספקית נפט חשובה אבל עדין לא השתוותה לארצות הברית.
כל מה שנאמר לעיל היה הסיבה שבגללה עמדה בריטניה מאחורי תורכיה למרות שסימני התפוררותה של האימפריה העותומנית היו כבר גלויים וצפויים כבר בתחילת המאה ה י"ט. ב - 1907 גרמניה מגבירה את השתתפותה במירוץ האימפריאלי. היא יוצרת קשרים עם תורכיה וע"י השקעות בתשתית של מסילות הברזל ברחבי האימפריה והלוואות היא
מהדקת את קשריה עד לברית ביניהם במלחמת העולם ה - I. ההתפתחות הזאת מביאה להסכם בין היריבות אנגליה ורוסיה. בהסכם משנת 1907 רוסיה ויתרה על האינטרסים שלה באפגניסטן והותירה את הפיקוח על מדיניות החוץ של ארץ זו בידי בריטניה. פרס חולקה לשטח רוסי, שטח השפעה בריטי ושטח ניטראלי. "המשחק הגדול" בין בריטניה
לרוסיה הגיע לקצו ב 1907. הוא יתחדש בשלבים יותר מאוחרים בשנות ה 30 של המאה ה - 20.
בכוונת העבודה הזאת להראות את שינויי האינטרסים של בריטניה במזרח התיכון. כאשר בריטניה נכנסה למזה"ת לאחר מלחמת העולם ה I החשיבה שלה היתה קולוניאלית טיפוסית. המזרח התיכון כאזור כבוש ע"י בריטניה, ונשלט ע"י משטרים שהוקמו בחסותה נועד לחזק את שליטתה בהודו: למנוע את הניתוק בין בריטניה למושבה הראשית שלה,
"היהלום שבכתר"; ע"י השתלטות על מצרים ועל המדינות במזה"ת עירק (מסופוטומיה) וכן חתירה להשפעה בפרס, השלטון הבריטי שאף להבטיח את קיום האימפריה הבריטית באסיה במושבות הודו בורמה וכיו"ב. בהמשך הנפט והגז שהתגלו במזה"ת העצימו את חשיבותו של האזור.
מצד שני העובדה שבריטניה ממונה מטעם חבר הלאומים על ביצוע המאנדטים באזור, תרמה לכך שהיתה בתווך בין שתי תנועות לאומיות ערבית וישראלית שלחצו לעצמאות והיו יריבות על אותם חבלי ארץ. כך שהמזה"ת והמדינות שבו-עירק סוריה ופלשתינה - לא היו מושבות רגילות. העימותים בין התנועות הלאומיות יהוו מכשול למנהל תקין
באיזור ומצד שני ההוצאות הכבדות בקיום מושבות ובנוסף המצב הכלכלי הקשה במטרופולין העלו סימני שאלה לגבי היכולת של בריטניה לעמוד בהוצאות אלה. כל התפישות הללו באו לביטוי בציוני ועידת קהיר 1921.
כך שבצד התפישה הקולוניאלית האידיאולוגית החלו להתקיים אז הרהורים ומחשבה שניה האם הגישות הקולוניאליסטיות צודקות. מבחינה זאת ועידת קהיר, לדעתי מייצגת הן את השיא הקולוניאלי והן את תחילת הנפילה והשקיעה של "האריה הבריטי".
נקודה נוספת היא שההתרכזות במזה"ת ובבעיותיו מציינת את הבחירה של בריטניה להעביר את מרכז הכובד של ניהול האמפריה מהודו לאזור המזה"ת, שבצד המחצבים המצויים בו הוא גם מאפשר להגן ולשמור על אינטרסים בריטיים באירופה ובמטרופולין בשל קרבתו לאירופה. גישה שהוכיחה את צדקתה במלחמת העולם ה II - כאשר למרות נפילת
האימפריה באסיה יכולה היתה בריטניה להמשיך ולהלחם בגרמניה בשל אחיזתה במזרח התיכון.
פרק א'
ועידת קהיר 1921 - מפה חדשה במזה"ת לאור מערכת היחסים בין השותפות במשחק הגדול בריטניה וצרפת
ועידת קהיר היתה ציון דרך במדיניות הבריטית במזה"ת בימי המלחמה העולמית ה - I ובשנים המעטות שלאחריה. כפי שמגדיר זאת פרופ' אהרון קלינמן בספרו -
Foundations of British Policy in the Arab World: The Cairo Conferof 1921
(יסודות המדיניות הבריטית בעולם הערבי: ועידת קהיר 1921)
בהתיחסו לתקופה האמורה טוען פרופ' קלינמן שהמדיניות הבריטית במזה"ת היתה יותר של ניצול הזדמנויות ותגובה על מאורעות בשטח מאשר נקיטת יוזמה ומדיניות כוללת.
The decade of war and peace between 1914 and 1923 witnessed the dissolution of the Ottoman Empire and with it the foundation of Great Britain's policy in the near and Middle East. Against this bacof change in England, and in the Arab world, and internationally - those responsible for such policy
sought its reconstitution in fidelity to traditional interests and in accord with existing political conditions. A policy of drift, of reaction rather than initiative, never the less persisted until 1921, when a conference of leading British authorities convened at Cairo and Jerusalem from 12 to 30
March under the direction of secretary of state colonies, Mr Winston Churchil. The Cairo conference represented a major attempt"
בעשורים שקדמו לשנת 1914 למדינאים הבריטים היתה דואליות ביחסם למדיניות כלפי תורכיה והמזה"ת. בריטניה עודדה רפורמות בתוך האימפריה התורכית ותמכה בה כלכלית ואדמיניסטרטיבית. למרות זאת לא היססה לקחת תחת שלטונה את קפריסין ומצרים על מנת למנוע את כניסתם לאזור של כוחות משפיעים אחרים. מצד אחד היא עמדה מאחורי
השמירה על הישרדותה של האימפריה העותומנית ומצד שני היא התחברה עם האינטרסים של מאזן הכוחות האירופאי לנסיגה תורכית מאירופה. למרות מה שלכאורה נראה כזיגזג זה שירת טוב את המטרות של אנגליה.
הועידה נערכה בתקופה יחסית נוחה מבחינת האינטרסים הבריטים. מבין בעלות הברית במלחמה נותרו במזה"ת בפועל רק בריטניה וצרפת. ארה"ב בתקופה זו נסוגה וחזרה לבדלנות פוליטית. המגמה הבדלנית בדעת הקהל בארה"ב ראתה את הפוליטיקה האירופאית כמלאת תחלואים ולחצה להינתק ממעורבות ביבשת החולה.
עד למלחמת העולם ה - II לא התערבה ארה"ב התערבות פעילה בענייני המזרח התיכון. רוסיה פרשה בהסכם נפרד עם גרמניה מהמלחמה. ברה"מ לא היתה שותפה לחלוקת השלל (האמפריה התורכית) במזה"ת. המהפכה הבולשביקית עדין נאבקה על ההשרדות שלה. מותו של לנין ועלייתו לשלטון של סטלין סימלו את המפנה במעבר מחתירה למהפכה עולמית
להתרכזות בעיקר בענייני הפנים וחוץ של ברה"מ כמדינה. המעורבות של ברה"מ התרכזה יותר בענייני פרס ואפגניסטן שהיו קרובות גיאוגרפית אליה. ברה"מ העדיפה לחתום על הסכם עם ממשלת תורכיה בשנת 1920.
עניין גלוי במדינות האזור לא היה לברה"מ כמדינה עד לתקופה של שנות ה 40 - סיום מלחמת העולם ה II. איטליה, השותף הזוטר מימי מלחמת העולם ה I, למרות שראתה את האינטרסים שלה מרוכזים בים התיכון כממשיכתה של האימפריה הרומית, העדיפה להתרכז בשליטה ובהשפעה בחלקי אפריקה - סומליה ואריתריאה. מדינות הציר גרמניה
אוסטריה ותורכיה יצאו מהמלחמה מפורקות. האמפריה האוסטרו הונגרית חדלה להתקיים.
גרמניה הפכה לרפובליקה והרפובליקה של וימאר העדיפה לנהל מדיניות אירופאית מאשר אימפריאלית. גם האמצעים לכך לא היו בידיה: בעקבות הפסדיה במלחמה היא איבדה את הצי הגרמני וכן את כל מושבותיה באפריקה.
הבעייתיות של הנושא במזה"ת, שאותו באה הועידה לסדר, נבעה מכך שהמדיניות הבריטית בנושא נבנתה ע"פ לחץ המאורעות ולא היתה סדירה.
למעשה רק אחרי שתורכיה עברה להילחם לצד הגרמנים בריטניה נטשה את העיקרון של שמירה על שלמותה של האימפריה התורכית. למעשה רק בלחצן של בעלות בריתה צרפת ורוסיה הגדירה בריטניה את מטרות המלחמה בתורכיה ובאסיה. המטרות הללו הוגדרו ב - 1915 ע"י ועדה בראשה עמד מוריס דה בנסן וההמלצות שהוגשו למשרד המלחמה. השאלה
המרכזית היתה האם להגדיר את המטרות כרכישת טריטוריות חדשות או להגדיר זאת כהתאמה - הסתגלות לתנאים המשתנים באסיה. מצד אחד גודלה של האימפריה הבריטית ומצד שני הצורך לחזק את מעמדה של אותה אימפריה ע"י ניצול ההזדמנויות החדשות שקורות עם התפוררותה של האימפריה התורכית. ועדת דה בנסן ב - 1915 הלכה בכיוון של השגת
שתי מטרות:
1. לכפות על תורכיה דה צנטרליזציה וכך להשיג את הבטחת האינטרסים הבריטים באסיה ומצד שני לאפשר לתורכיה מידה מסוימת של השרדות ריבונית.
2. לשחרר 5 מחוזות אנטוליה, ארמניה, סוריה פלשתינה ועירק מהאימפריה התורכית.
בתוכנית זו רצו הבריטים גם להשביע את רצון השותפים לשינוי הסטטוס קוו וגם לשמור על מידה גדולה של ריבונות תורכית באירופה ובחלק מאסיה. ככל שחלף יותר זמן הלחץ של דעת הקהל וכן חלקים גדולים בממשלה היה לפרק את האימפריה התורכית ולחלקה. אבל לבריטניה לא היו תוכניות מפורטות "תוכניות מגירה" ליעד זה של הפוליטיקה
הבריטית ולכן ההצעות השונות אחרי המלחמה היו סותרות.
המו"מ עם הערבים נפתח עוד בנובמבר 1914. הבריטים ביקשו את עזרתו של השריף חוסין ממכה, שליט חיגאז, במלחמתם בתורכים. הבריטים היו מוכנים להעניק לו בתמורה חופש ואי התערבות בענייני הערבים בחצי האי. הבריטים לא היו מעוניינים להגדיר גבולות. חוסין לחץ להכרה בריטית בו כשליט של כל חצי האי ערב. בריטניה נאלצה
להכנע לתנאיו של חוסין, אבל עמדה על הוצאת לבנון וסוריה מתחום ממלכתו העתידה.
כמו כן התעקשה על האינטרסים המיוחדים שיש לה באיזורי מסופוטמיה.
המרידה הערבית כנגד האימפריה התורכית התחילה ב - 10 ביוני 1916.
במשך המלחמה היא הקלה על המבצעים הצבאיים באיזור וגרמה לנסיגת התורכים מהמחוזות הערביים. יותר חשוב מכך, כפי שמציין זאת קלינמן, היא יצרה עבור בריטניה רגש של חובה לערבים בכלל ולשריפים ממכה בפרט, בעוד שאפשרה את הרחבת ההשפעה של השריפים מחצי האי ערב לתוך הסהר הפורה. תהליך שסמלו היה הכניסה של ה"צבא" החיגאזי
לדמשק ב 1.10.1918.
חודש לפני פרוץ ההתקוממות הערבית שרי החוץ של צרפת בריטניה ורוסיה נכנסו לשורה של הסכמים חשאיים שקבעו את השליטה באימפריה התורכית.
התביעות הרוסיות לגבי קונסטנטינופול ושליטה על מיצרי הבוספורוס זירזו את אנגליה וצרפת להסדיר את התביעות שלהן במזה"ת. בסתיו 1915 תחילת הסכם הידוע בשם הסכם "סאייקס פיקו".
בעקרון צרפת ובריטניה מוכנות, ע"פ ההסכם, להכיר ולהגן (לתת חסות למדינה ערבית עצמאית או לקונפידרציה של מדינות ערביות באזורים A (הצרפתי) ו B (הבריטי). באזורים הללו לכל אחת מהמדינות - אנגליה ו/או צרפת - תהיה העדפה הקשורה לזכויות לגבי יזמות ולגבי מלוות מקומיות. הנקודות הבאות היו בקשר לייסוד מערכות
אדמיניסטרטיביות:
בסוריה הדרומית (=פלשתין) תקום אדמיניסטרציה בינלאומית עם בקרה על הנמלים הראשיים חיפה ואלכסנדריה. ערי הנמל האחרות תהינה פתוחות למסחר צרפתי ולמסחר בריטי. סעיפים אחרים נגעו לתעריפים, פיקוח על הנשק וכיו"ב.
קלינמן מציין שהסכם סייקס פיקו הוא טיפוסי להסכמים על חלוקת שלל לפני תום מלחמה. ההסכם הזה הניח דברים שלא היתה למעשה ודאות שאכן כך הם יתרחשו גם בסיומה של המלחמה (1) הוא הניח שהאווירה של שיתוף פעולה בין בריטניה וצרפת באיזור שבו הן היו יריבות בעבר תמשיך(2) לשני הצדדים היו הגדרות מצומצמות בהקשר לריבונות
הערבית.
הם הגדירו את עצמם כנותני חסות - מגינים של המדינות הערביות והאמינו שכל מערכת מדינית שתקום באיזור תפעל על פי רצונם. הם הסכימו לדון ולהיכנס למו"מ עם הערבים לגבי גבולות המדינה הערבית.
הבריטים גם הוסיפו להסכם את הערים דמשק חמה וחומס. ההנחה של הבריטים היתה שהם יפעילו את ההסכם ויתווכו בין הערבים לבין הצרפתים.
הבריטים הניחו שבבוא הזמן המתאים הם יפעילו את המזרח התיכון בשיטה שהפעילו את הודו והמושבות האחרות. המושלים היו נציגי העלית התרבותית של בריטניה שהכירו את התרבות של המושבה עליה היו ממונים ושימרו אותה. מצד שני הם מיעטו להאציל סמכויות לשכבה המשכילה המקומית החדורה אוריינטציה מערבית - מתוך אמונה שלא יצליחו
לקיים את הרמה התרבותית הנדרשת לשליטה. המשמעות של גישה כזאת היתה שיטה קולניאלית שבמרכזה שליטה בריטית באמצעות מנהל אנגלי בקיא וסמכותי עם מידה מירבית של אוטונומיה לשליטים המסורתיים של החברה הילידית.
הנחות אלה התבדו. המצב במזרח התיכון רק החמיר. פרס שהיתה יעד אסטרטגי חשוב של אנגליה במאמציה לעצור את ההתפשטות הרוסית לא הסכימה לנוכחות בריטית בה. החוזה האנגלי פרסי לא אושר ע"י פרס.
מאידך הבולשביקים - ברה"מ - איימה על אנגליה מהאגף הקוקזי.
אי שקט ותעמולה לאומנית נגד בריטניה הקשו על השלטון הבריטי באיזורים של עירק והמזרח התיכון. מצרים בגבול הדרומי של ערב געשה והתביעות של "הופד" הביאו להענות הבריטית לצאת ממצרים ולהשאיר רק חיל מצב בתעלה. היציאה ממצרים העלתה את חשיבותה של פלשתינה לאינטרסים הבריטים בשל קרבתה לתעלת סואץ. בתקופת המלחמה
בריטניה הצליחה לשמור על השקט בקרב השבטים בחצי האי ערב ע"י שסבסדה אותם.
כשהמלחמה הגיעה לסיומה היריבויות שהוחנקו פרצו מחדש: שושלת השריף נגד סעודיה. האימאם של תימן כנגד שליט לוב.
בשל מעמדו הבכיר של השריף חוסין היה קשה לבריטניה להטיל עליו פיקוח. היו לו גם טענות לא מעטות: ההבטחות של ימי המלחמה לא התמלאו, הוא והמשלחת שלו נחשבו פחות מבני ברית בוועידת השלום בפריס, אירופה סירבה לראות בו את מלך חצי האי ערב. כמו כן רגז חוסין על כך שצרפת הרסה את משטרו של פייצל במכה בעוד שבריטניה לא
התערבה אבל תמכה בו זמנית בציונות , חוסין היווה לגבי הבריטים בעיה: הוא עלול היה לתמוך במרידה כנגד סוריה (הצרפתית), או פלישה לא"י מעבר הירדן, או גרוע מכך להפריע לפיוס עם התורכים.
באסיה הקטנה המצב של האינטרסים הבריטים לא היה פחות חמור.
התורכים שהרגישו מאוימים כתוצאה של לקיחת השטחים מהם באיזור בסהר הפורה איימו להתקומם באנטוליה. צרפת ואיטליה תמכו בתביעות האטלקים בעוד שבריטניה ויוון נקטו עמדה של כח כלפי תורכיה. המתח בין בעלות הברית של אתמול איים להביא לפירוד ועימות בין הצדדים להסכמי סיום מלחמת העולם ה I - סאן רמו וסוואר. הבריטים
חששו שהתקוממות תורכית באנטוליה תאפשר חדירת השפעה רוסית לאיזור. גם בהודו הורגשה מתיחות, בשל הנעשה בעולם המוסלמי.
מול העמדות של הממשלה הבריטית ומשרד החוץ הרי שוינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות, שהוא האישיות המרכזית בועידת קהיר, טען שיש להשיב את האימפריה התורכית לגבולות שהיו לה לפני המלחמה, וגם שהמעצמות תותרנה על תביעותיהן בסוריה בא"י ובשאר השטחים. צ'רצ'יל בנובמבר - 1920 טען שיש להתפשר עם המשטר של מוצטפא כמאל בתורכיה
וע"י כך לכונן מחדש את המחסום נגד השאיפות הרוסיות. בתזכיר שכתב באותו זמן טען צ'רצ'יל שהמדיניות המוטעית של בריטניה הביאה לכך שבריטניה איבדה את האהדה אליה ו 4- כוחות פועלים כנגדה במזה"ת - הרוסים, היוונים, התורכים והערבים. ההמלצה שלו לחזור למדיניות הבריטית במאה הי"ט שהתבססה על שיתוף פעולה משתנה עם חלק
מהכוחות כנגד חלק מהכוחות. בינואר 1921 הוצע לוינסטון צ'רצ'יל ע"י לויד ג'ורג', ראש הממשלה, את משרת שר המושבות.
הועידה בקהיר התקיימה ב - 7 בפברואר 1921. הנושאים שהועלו בועידה בה נטלו חלק כל הפקידים הבכירים של המחלקה המזרח תיכונית במשרד המושבות. בתוכנית של ועידת קהיר היו ארבעה יסודות שכולן התרכזו בשאלת מסופוטמיה. בועידה הוחלט על פתרון האשמי במסופוטמיה. כס המלכות בעירק יוצע לפייצל אבל זה יאורגן כך שזה בא
ביוזמתם של אנשי המקום. בקשר לשמירת נוכחות צבאית באיזור הזה אנשי הצבא יעברו לאסטרטגיה של הגנה אוירית. בתקופת הביניים עד שההגנה הזאת תאורגן יצטרכו לסמוך על יכולתו של פייצל להבטיח את האינטרסים הבריטים.
לגבי השאלה אם איזורי הכורדים בצפון מערב עירק - מוסופוטמיה ישארו נפרדים או יכללו בעירק סוכם שבינתיים הם ימשיכו להיות ישות נפרדת בתחום שיפוטו של הנציב הבריטי, קבוצות הפליטים האחרות סופחו לעירק.
בנושא של עבר הירדן החליטו הבריטים גם כן לבחור בפתרון ההאשמי.
הכוונה היתה לשים שם את עבדאלה כשליט ובכך למנוע ממנו לתקוף את הצרפתים בסוריה מחד גיסא, ומאידך גיסא ליישב את הסכסוך בין הערבים לציונות ע"י כך שיצרו שני איזורי יישות נפרדים. במערב הירדן יישות יהודית ובמזרח לירדן יישות ערבית.
ההסדר האחרון עורר את התנגדותו של לויד ג'ורג' ראש הממשלה ושל הרברט סמואל הנציב בא"י. הרברט סמואל טען שמאחר ועבר הירדן נכללת בתחומי המאנדט של חבר הלאומים בריטניה אינה יכולה לקרוע מעליה את עבר הירדן. החשש של סמואל היה שעבר הירדן תהפך למרכז להסתה אנטיציונית. ממשלת בריטניה חששה שהמלכתו של עבדאללה בירדן
תעורר חששות בלב הצרפתים שברציפות של שני שליטים מבית המלוכה חוסין בעבר הירדן ובעירק תהיה איום ישיר על צרפת בסוריה.
צ'רצ'יל העביר את זה כאשר טען שההסדר יהיה זמני.
ועידת קהיר בניגוד למצופה לא פתרה את הבעיות אלא הנציחה והחריפה אותם.
1. הנאמנות של פייצל ושל עבדאללה עלתה הרבה כסף לבריטניה.
2. קריעתה של עבר הירדן מפלשתינה רק החריפה את הקונפליקט בין הציונות לתנועה הלאומית הערבית.
פרק ב'
הסתלקותה של בריטניה ממצרים ב 1922 והמשמעויות האסטרטגיות ומבחינת האינטרסים הבריטיים באיזור
בריטניה ההחלה להתעניין באופן רציני במזרח התיכון כאשר נפוליון פלש למצרים ב 1798-. נפוליון פלש למצרים וכבש גם את א"י על מנת לפגוע באינטרסים הבריטים בדרום מזרח אסיה, לחתוך להם את הנתיב להודו ולזכות בנתח חשוב של האימפריה העותומאנית.
נפוליון אמנם הובס ע"י בריטניה בקרב אבוקיר ונאלץ לסגת חזרה לצרפת, אבל ההתמודדות הזאת היתה הראשונה בסדרת התמודדויות ומאבקים במאות הי"ט והמאה ה- 20 באיזור בין המעצמות האירופאיות ובינם לבין האימפריה התורכית. פלישת נפוליון היא גם החשיפה הראשונה של מצרים לתרבות אירופאית. לאחר צאתו של נפוליון שולטת במצרים
השושלת של מוחמד עלי, כפוף ל"שער הגדול" העותמני באיזמיר.
מוחמד עלי כבש גם את א"י וסוריה ושלט גם עליהם. מוחמד עלי הכניס אמנם למצרים את יסודות המודרניזציה והמנהל האירופאי אבל יורשיו שהצטיינו בשחיתותם דרדרו את מצרים לחובות כבדים ובשנות ה 80, של המאה ה- 19 הוטל עליה פיקוח כספי בינלאומי ע"י המעצמות שמהן לוותה כספים. ב - 1882 הבריטים שולחים יחד עם צרפת צבא
להגן על האזרחים הזרים במצרים. כך החל השלטון הבריטי במצרים. בריטניה שלטה בפועל במצרים 40 שנה בין 1882 ל - 1922. מתכונת השלטון היתה פרוטקטוראט - מדינת חסות. השלטון הבריטי נשען על יועצים בריטיים ליד המינסטריוונים המצרים השונים והבריטים דאגו להבריא את הכלכלה המצרית. שיפרו את האדמיניסטרציה, לעומת זאת
התחום של מערכת החינוך נשאר ירוד.
נוכחות הבריטים במצרים ומעורבותם בשלטון עוררו את התנועה הלאומית המצרית בסוף שנות ה 90' של המאה הקודמת. הפעילות של התנועה הלאומית המצרית התאפשרה עקב העדר הגבלות על חופש הביטוי במצרים.
היתה זאת התארגנות של אינטלקטואלים בעיקר עם יצוג גדול מכפי חלקם באוכלוסיה, של קופטים והרוב המוסלמי. בראש הקבוצה עמד מוצטפה קאמל. סביב הקבוצה וסביב מנהיגיה התארגנה המפלגה הלאומית ה"ואפד" ב 1907, במפלגה הערבית ה I במזרח התיכון. בפרוץ מלחמת העולם ה I הכריזה בריטניה על מצרים, באופן רשמי, ארץ חסות
(פרוטקטוראט) והדיחה את המלך עבאס ה II והמליכה במקומו את חסאן כאמל שהיה נאמן יותר לבריטים.
עם סיום המלחמה נתעוררה במצרים תנועה חזקה שדרשה את סיום הפרוטקטוארט ואת הסתלקות בריטניה ועצמאות מלאה למצרים. בראש התנועה עמד סעד זגלול, מנהיג הופד, שהנהיג תנועה של המון תומכים ועם מוסדות ומנגנון. ממשלת בריטניה מינתה את שר המושבות מילנר לבדוק ב - 1921 מהי צורת השלטון שתבטיח מימשל עצמי למצרים בחסות
בריטניה. על רקע זה פרצה במצרים הסתה נגד זרים ואלימות שהונהגה ע"י תנועת הואפד. ב - 1922 הכירו הבריטים ללא הסכם מוקדם בעצמאות מצרים אבל הותירו בידיהם את הזכות להחנות בה צבא לשמירה על הזרים ועל תעלת סואץ, ולהמשיך לשלוט יחד עם המצרים בסודאן. ההסדר הזה עוגן בחוזה רק ב - 1936.
כפי שמציין זאת דרוין בספרו: Britain, Egypt and the Middle East הרי שהאינטרסים הבריטים במצרים, לאחר ועידת קהיר , התחזקו.
הבריטים היו הכח המאזן בין המלך לבין תנועת הואפד. אותו יסוד של פוליטיקה שהיה אופיני במאה הי"ט לפוליטיקה הבריטית.
"In the curious triangle of Egyptian policy, neither the Wafd nor the palace could govern securely without the tacit suport of the Residency - The promise that London would not use its reserved rights and the physical power of its garrison on behalf of their rival fraction".
פרק ג
הערכות חדשה במזרח התיכון - שימור ושינוי באינטרסים של הבריטים באיזור לאחר ועידת קהיר
בריטניה וצרפת היו שתי המעצמות שהופקדו ע"י חבר הלאומים לבצע את שיטת המאנדטים כנאמנות מטעם חבר הלאומים. צרפת למרות שהיתה עם בריטניה אחת מהשותפות הבכירות במחנה המנצח במלחמת העולם ה- I וזכתה במאנדט על סוריה ולבנון, במבט כל איזורי היא היתה שותפה זוטרה בכל הנוגע ליצירת המזרח התיכון בשנות ה 20 ולאחריו.
למרות שהצרפתים היו הראשונים שהביאו את התרבות לאיזור והשפה הצרפתית היתה שפת הדיבור והקריאה של המשכילים בלבנט, הרי שצרפת עוררה רגשות איבה לאומנים לא פחות עזים מאלו שהיו מכוונים נגד הבריטים. המשכילים קיבלו את התרבות הצרפתית, אבל הם דחו את השלטון הצרפתי מטעמים לאומיים. בסוריה ובלבנון הצרפתים תמכו
במארונים הנוצרים. תרמו לכינונה של לבנון כמדינה עצמאית. הדבר הזה עורר נגדם את הלאומנים המוסלמים.
גם העובדה שהמנדאט הצרפתי לווה בפעילות של מנהל ריכוזי תוך מיעוט התחשבות ביסודות החברתיים המסורתיים. הצרפתים נקטו באסימילציה (התבוללות) של החוגים המקומיים הקרובים לתרבותם וניסו לחזק את הקשרים בינם לבין צרפת גם על חשבון קשריהם המקומיים. השלטון היה ריכוזי מוחלט ונקבע במטרופולין בצרפת. דפוסי המנהל היו
אחידים ולא התחשבו בהבדלי תרבויות. הבריטים, לעומת הצרפתים, בצד עליונות תרבותית עבדו בשיתוף פעולה עם האינטילגנציה והשכבה המשכילה המקומית. כל זמן שזה לא פגע באינטרסים בריטים הם קיימו והפעילו התחשבות במנהיגים ומוסדות מקומיים ואיפשרו מידה לא מועטה של דה צנטרליזציה.
לפני מלחמת העולם ה I חשיבותו של האיזור נגעה לבטחונם של הודו ובורמה. כמו כן בשיתוף פעולה עם תורכיה נמנעה התפשטותה של רוסיה הצארית אחרי מלחמת העולם ה I חשיבותו של האיזור מקבלת משמעויות נוספות.
1. כשדה מערכה ו/או קו הגנה נוסף בכל מלחמה אירופאית.
2. השתכללות חילות האויר איפשרה את הפיכתו לנתיב תקשורת לכל רחבי האימפריה.
3. שדות הנפט, מרבצי הגז וכיו"ב שהם מקורות אנרגיה וחומרי גלם ומצויים בו בשפע.
פרופ' ארליך מונה מספר מגבלות שהפריעו לבריטניה להפעיל את עוצמתה באיזור:
1. העובדה ששטחים חשובים לא נמצאו בידיה הכוונה בעיקר לשטחי תורכיה וכן פרס.
2. החובה לקיים את ההבטחות לבעלי הברית הצרפתיים למשול בלבנון וסוריה.
3. העלות הכספית הגבוהה של החזקת צבאות וסגלי מנהל בארצות מאנדט.
4. האוירה באירופה נגד כיבוש.
5. שיטת המאנדטים איפשרה לבריטניה ולצרפת לשלוט באיזור, אך בעת ובעונה חייבה אותה לשלמור על זכויותיהם של התושבים ולהביא אותם למודרניזציה ועצמאות.
6. התגברות התנועות הלאומיות.
העלות של החזקת המושבות הלכה וגדלה משנה לשנה.
הגורם הזה יחד עם התגברות האלימות הביא בסופו של דבר להסתלקותה של בריטניה מהמזרח התיכון. האינטרס של הפקת נפט הגבירה את חשיבות המזה"ת ואת הצורך להבטיח את ציר פרס-עירק ותורכיה. האיום הסוביטי שנחלש בשנות ה 20 שב והתעורר לאחר מלחמת העולם הII. בריטניה שבמהלך שנות המלחמה סבלה מהתעוררות הלאומנות בכל חצי האי
ערב נאלצה להתמודד כעת מול שני אתגרים האימפריאליזם הסוביטי מחד והלאומנות הגואה במצרים שריכזה את התעוררות הלאומית. ב 1956 החל סיום עידן הקולניאליזם הבריטי במזה"ת: ב 1956 נאלצה בריטניה לצאת גם מאזור התעלה ונחלה מפלה בנסיונה לחבור עם צרפת ולסלק את השלטון של נאצר במצרים; ובעירק עם רציחתו של פייצל ועליתו
לשלטון של קאסם בשנת 1958, וההתקשרות בין המשטר העירקי למשטר הנאצריסטי במצרים.
(ברית שהחזיקה מעמד עד תחילת שנות ה 60'). ביבליוגרפיה
1. פרופ' ארליך חגי המזרח התיכון בין מלחמות עולם (חלק ראשון), תשנ"ב 1992 הוצאה לאור האוניברסיטה הפתוחה, ת"א.
2. פרומקין דוד "השלום האחרון: כך נוצר המזרח התיכון המודרני 1921-1914, הוצאת דביר, ישראל 1994, ת"א.
3. Prof Aaron Klinman "Foundations of British policy in the Arab wourld: The Cairo conference of 1921", Hopkins Press Baltimore 1970,
4. Jhon Darwin "Britain, Egypt and the Middle East ImperialPolicy in the after math of the 1918-1922, The Macmillan Press, Ltd. London, 1981
גד פרומקין - "השלום האחרון, כך נוצר המזרח התיכון המודרני 1914-1921".
גד פרומקין, שם, עמ' 25.
Pr of Aaron Klinman "Foundations of British policy in the Arab world: The Cairo conference of 1921" Hopkins Press Baltimore 1970, pp 2
פרופ' ארליך חגי "המזרח התיכון בין מלחמות עולם" חלק ראשון, תשנ"ב 1992, הוצאה לאור ע"י האוניברסיטה הפתוחה, רמת אביב, ישראל, עמ' 33.
Aaron Kleinman "Foundation of British Policy in the Arab world: The Cairo conference of 1921" pp 8
Kleinman, עמ' 50.
פרופ' חגי ארליך "המזרח התיכון בין שתי מלחמות עולם" עמ' 49.
Kleinman, עמ' 81.
Jhon Darwin "Britain, Egypt and the Middle East imperial Policy in the after math of the 1918-1922, The Macmillan Press Ltd. London 1981, pp 269
פרופ' ארליך חגי "המזרח התיכון בין מלחמות עולם" עמ' 33.
פרופ' ארליך חגי, שם, עמ' 44.

תגים:

ציונות · עיראק · סייקס · נפט · פיקו · הראשונה · מלה · ערב

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "האינטרסים הבריטים במזה"ת והשתקפותם בועידת קהיר 1921", סמינריון אודות "האינטרסים הבריטים במזה"ת והשתקפותם בועידת קהיר 1921" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.