ארכיטקטורה בתקופת הפוסט-מודרניזם בת"א

תקציר העבודה:

עבודה זו גורסת כי הפוסט מודרניזם חי וקיים בתל אביב אך לא שינה את צביונה של העיר לגמרי. בית האופרה החדש בשד' שאול המלך שנבנה השנה )המשכן לאמנויות הבמה( של האדריכל רכטר מורכב אף הוא מאלמנטים פוסט מודרניסטים ומערב סגנונות מז'אנרים שונים, אך הדעות על כך חלוקות. למרות נסיונם של אדריכלי שנות ה-80 לשבור את הקוביה, היא עדיין מנצחת. בניה מסיבית עפ"י הסגנון הבינלאומי, אותה הביאו אלה שהטיפו לאחדות והומוגניות אינה נעלמת ביום אחד, בעיר שנבנתה טלאים טלאים ללא תכנית אב מקורית.
עם זאת, אין חשש כי, לפי כרמי, ישובו החולות ויכסו אותה. עליהם היא גברה כבר מזמן, ללא ספק.
עבודה זו מביאה תיאוריות ודעות שונות בנושא הפוסט מודרניזם כגישה פילוסופית וביטויים של הגישה בארכיטקטורה ובאמנות, תוך התייחסות נרחבת לספרו של ג'נקס. העבודה מתארת לאחר מכן את מאפייני הבנייה הפוסט מודרניסטית, יחד עם דוגמאות מרחבי העולם של ארכיטקטים ומבנים. הבנייה הפוסט מודרניסטית בת"א מתוארת בראייה היסטורית של התפתחות העיר, ומובאות דוגמאות למבנים בעיר וארכיטקטים שבנו בה.

מקורות:

עם זאת, יש לציין כי הדעות והביקורות לגבי הפוסט מודרניזם הן רבות וחלוקות. מן המקורות הכתובים ניתן ללמוד לפחות על חלקן ומה שנותר הוא לנסות לנסחן ביתר בהירות.
מרכיבים מרכזיים בחשיבה הפוסט מודרניסטית
הפוסט מודרניזם, כמו כל תנועה תרבותית, שינה צורה ותוכן החל מראשית שנות ה-50'. אפילו השם עבר מספר גלגולים:
מ POST-MODERN, ל POSTMODERN ולבסוף ל POST MODERN MOVEMENT. הזרם הושפע מאירועים כמו הפופ ארט, הפמיניזם והפלורליזם ורק באמצע שנות ה- 70' אפשר לדבר על תנועה פוסט מודרניסטית, לפחות בארכיטקטורה. המילה פוסט משמעה 'יותר מודרני ממודרני', יותר 'אוונגרד'. "פוסט" מתאר מאבק נגד סטריאוטיפים, המשך המרד של
האוונגרד, הפטיש של החדש.
בספרו של ג'נקס "Post Modernism: The New Classicism in Art Architecture" שיצא לאור בארה"ב בשנת 1987, מתאר הוגה הדעות את המהפיכה שהשיגה התנועה הפוסט מודרניסטית בתרבות המערבית וחדירתה בעיקר לעיר אחת - סן פרנסיסקו, בה הניחה יסודות נכונים לצמיחה וגדילה. כמו כל מהפיכה, גם זו כוללת חזרה אל העבר בד בבד עם
תנועה קדימה.
בציור - הדמות האנושית חזרה לפרופורציות בדומה לביטוי הנפוץ בארכיטקטורה הקלאסית, ואילו באדריכלות יש חזרה לציור והדמות האנושית מופיעה כחלק מקולונדות ועמודים. עם זאת, החזרה אל המסורת עוברת שינוי - הדמויות נראות שבירות וחסרות מוצקות ומוצגות לעיתים בצורה פרדוקסלית. המחשבה העומדת מאחורי ביטוי זה היא
הידיעה כי מקומנו בעולם המודרני אינו עוד מרכזי, כפי שהוצג ע"י אנשי הרנסאנס. יחד עם זאת, הפוסט מודרניזם מחזיר אל הבמה את
הדמות האנושית, והאדריכלים הפוסטמודרניסטים יחזרו לעשות שימוש בפיגורטיביות, גם אם באור שונה.
בפילוסופיה, המונח "חשיבה פוסט מודרניסטית" זוהה באופן גובר והולך עם תנועות חברתיות אשר הושפעו מתורותיהם של הפילוסופים ניטשה והידגר (Heidegger). הפוסט מודרניסטים תקפו את ה'חיפוש המטפיסי' שמביעה האדריכלות המודרנית, הדוגלת ברציונליות ובהירות טכנולוגית, ואת ההבעה הישירה המבטאת צורות מוגדרות, אחידות
ובעלות יסודות מוצקים.
הם העדיפו לראות את המתח הקיים תמיד בין הטענה המודרנית לאחדות הצורה והביטוי יחד עם המוגבלות העצמית הנוצרת בהגדרה כזו, בתחום מפוזר הרחוק מאד מאיחוד, אך יחד עם זאת מאפשר לו להתקיים.
הפוסט מודרניסטים מצביעים על המתח וההפרה העצמית הקיימים בטקסטים המודרניסטים, הטוענים למסורת. הם מערערים את הטענות בדבר שליטה, סדר ורציונליות שקופה וברורה. לטענתם, הצורות הפשוטות המודרניות עבר זמנן ואנו איננו יכולים לתפוס את הרוח בה נבנו. מאידך, החשיבה הפוסט מודרניסטית אינה מחליפה ערכים אלה בערכים
אחרים. כוונתה היא למקם ערכים אלה בסביבה אשר בה לא יהיו עוד דומיננטיים ויחידים. זהו אפקט של ביקורת, הקים בפוסט מודרניזם ועוזר להגדרתו המתהווה. הפוסט מודרניסטים יודעים ורואים כי קודים חברתיים ותרבותיים מתרבים ועוברים שינויים, וטוענים כי אין מקום בו נוכל להרגיש בבית. במקום להמציא סגנונות חדשים, אנחנו
מתמרנים עם הצורות השייכות לסגנון הישן כדי להביע ובו בעת לערער על אחדותו. בבניה, הדרך היחידה להביע את רוח התקופה היא ע"י נגיעה אירונית או ערבוב של ביטויים שונים.
החשיבה הפוסט מודרניסטית המגובשת ביותר מזוהה עם הפילוסוף הצרפתי
Jean Francois Lyotard, אשר הביא קונוטציות אלו לכלל הגדרה: "יצירה יכולה להיחשב מודרנית, רק אם היא קודם כל פוסט מודרנית". פוסט הוא מצב הבא אחרי ולא לפני מודרניזם, כשהדגש הוא על ריבוי השפעות תרבותיות, ברוח התרבות המערבית.
הוא מדבר על 'עידן חדש', בו אנו מאבדים את המשמעויות המוחלטות הן של מסורת והן של מודרניות. ה'אני' המרכזי הוא מיתוס והרציונליות הטהורה מפנה מקום למגוון של משחקי לשון ותרגולי מחשבה שווים זה לזה. בפלורליזם עשיר זה, עלינו לשחק את המשחק בקלילות ובאירוניה, ולהמציא חוקים חדשים כל הזמן.
הפוסט מודרניזם של Lyotard הוא הרחבה של מושג האוונגרד המודרני, אך לא במובן של רציונליות ושליטה. עבורו, חברה רציונלית הוא טרור בו יש להלחם. הוא אינו פוסל את הטכנולוגיה וטכניקות המחשוב החדישות אך מדבר על 'משחקים חדשים', שימוש חדש שצריך להיעשות ב'חתיכות' הישנות.
ג'נקס מתאר בספריו שלבים שונים בהתפתחות המושג פוסט מודרניזם, אך למעשה מכריז על רגע הולדתו האמיתית עם צאת המאמר של Ihab Hassan- POSTmodernISM, ב- 1978. האסן מציין רשימה של גורמים בהם מעורב הפוסט מודרניזם: דדאיזם, אנטי-צורניות, משחק, צ'אנס, אנרכיה, תשישות/שקט, תהליך/הצגה, התרחשות, השתתפות,
אנטי-נרטיביות, תשוקה, סכיזופרניה ועוד...
באופן אירוני - רשימה זו מייצגת את התהליכים שעברו על האדריכלות הפוסט מודרניסטית.
מקום הפוסט מודרניזם בתהליך ההבניה מחדש
בשנות ה- 60' וה- 70' היתה מטרתם העיקרית של הפוסט מודרניסטים ליצור ספקטרום רחב של טעמים וסגנונות בארכיטקטורה ע"י טקטיקות שונות של אקלקטיסיזם. המוזיאון העירוני של האדריכלים סטירלינג ווילפורד בשטוטגרט מדגיש אלמנטים של קונטקסט, פלורליזם סגנוני עם אורנמנטיקה - קישוטיות וסימבוליות חבויה. הרוטונדה המרכזית
במוזיאון שתקרתה השמים הפתוחים היא ואריאציה טריה על צורה קלאסית ואילוזיה לכיפה, חסרת כיפה.
ג'יימס סטירלינג הוא דוגמא לאמן אשר משתמש בבנייניו בחומרים כמו זכוכית ופלדה מתוך התחייבות ליתרונות התיעוש המודרני אך בד בבד נוהג בהם כמחווה קלסית מבחינה סגנונית.
פירושו הפוסט מודרניסטי הוא התייחסות לצורות העבר הקלאסיות בבניה, בשילוב טכנולוגית ההווה המתקדמת, על יתרונותיה.
ב-1970 מילת המפתח להבנת הפוסט מודרניזם היא פלורליזם. בספרות, בכתבי הסופר אומברטו אקו לדוגמא - בא לידי ביטוי שימוש חדש בהיסטוריה. ההתיחסות לעבר אינה דווקא ישירה ומחקה, אלא על דרך האירוניה, בבחינת ציטוט בעל משמעות אירונית.
האדריכלות מאמצת אף היא גישה זו; אנו מבקרים בעבר הרחוק, ואיננו פוסלים אותו, אך לא עוד תמימים, אלא אירוניים קמעה. האדם המודרני בעידן של סוף מאה אינו מסוגל להתעלם מגילוייהם של פרויד ואינשטיין ומשתי מלחמות עולם. הוא אינו עוד נאיבי. העבר הקרוב קיים בתודעתו ומשפיע עליה עמוקות, גם אם אינו מגביל את חשיבתו
לגמרי. בשנות ה- 70 מדברים על פלורליזם פתוח, ובו יש מקום חשוב לתנועה הפמיניסטית. האמנות הפוסט מודרנית ב- 1970 היא פלורליזם של טכניקה והתיחסות. הסגנון מתבטא בערוב של קטגוריות וז'אנרים שונים, באקלקטיות המחשיבה את העבר ומחיה אותו בשמחה, עם, כאמור צל של אירוניה. האלמנט הברור באקלקטיסיזם הזה היה מתקפת
הנגד שלו את הקטגוריות המוצקות כמו: אמנות מופת גבוהה, טעם טוב, קלאסיציזם או מודרניזם. שתי האסטרטגיות בהן נקטו גם התנועה הפמיניסטית וגם התרבות הפוסט מודרניסטית היו ה-'Otherness' (שונות) ואקלקטיסיזם באופן כללי.
זרמים שונים באמנות הפוסט מודרניסטית פנו לכוון ציור עם אלמנטים של אלגוריה ונרטיביות, ציור דומם ונוף, או עם מוטיבים עיטוריים של דוגמאות חוזרות על עצמן.
במסורת הריאליסטית בתחום האמנויות הפלסטיות חלה תזוזה מפופ ארט לפוטו-ריאליזם וניאו-ריאליזם (אצל אמנים כמו ריצ'רד אסטס ורון קיטאג'), עם חזרה לנרטיביות ואלגוריה מרומזת.
באמצע שנות ה- 70' התגבשה כאמור תנועה אדריכלית פוסט מודרניסטית מוגדרת. הסיבה לכך יכולה להיות כי האדריכלות, יותר מכל הבעה אמנותית אחרת, היתה הראשונה שנכנעה לאפקטים של זרות וניכור אותם יצרה המודרניזציה. היא גם היתה הראשונה שהיתה חיבת להגיב על תוצאות השתלטות הסגנון הבינלאומי בבניה שיטתית בערים רבות
בעולם. הארכיטקטורה המודרנית קידמה בברכה את התיעוש ובעצם סתרה בהוויתה את המודרניות עצמה. למעשה, היה חיבור טרגי, כמעט פטלי בין הארכיטקטורה המודרנית והמודרניזציה בכל תחומי החיים, חיבור שכל שאר האמנויות התנגדו לו. האדריכלים, לפרנסתם, היו חייבים לסגל לעצמם גישה מוצהרת לגבי התפתחות וקידמה, טכנולוגיה חדשה
ויעילות גוברת והולכת. נוצר מצב בו השתלטו על סגנון הבניה המודרני ביורוקרטיות, רציונליות ושעמום. התנועה הפוסט מודרניסטית, במהותה, היתה ונשארה מחאה חברתית נגד המודרניזציה, נגד הרס התרבות המקומית ע"י כוחות משותפים של רציונליזציה, ביורוקרטיה, התפתחות רחבת ממדים וחסרת תקדים, ואף -נגד הסגנון הבינלאומי
בבניה.

ב- 1979 מתגבשת בתוך הזרם האדריכלי הנטיה לחזור אל המוטיבים הקלסיים של הרמוניה ושלמות שאפיינו את יצירות היוונים.
אדריכלים כמו אלדו רוסי, מאריו בוטה, רוברט קרייר וטום ביבי מגבשים סגנון שניתן לקרוא לו 'קלאסיציזם בסגנון חופשי'.
זה כולל שמירה על קונטקסט אורגני לסביבה ולתרבות האזורית, אנתרופומורפיות ויזואלית, שימוש סמנטי ב'סדרים', ועיסוק מתמיד בפרגמנטציה ושרידים. ביצירות ניתן גם למצוא, לפי ג'נקס, את המונומנטליות, ההוד וההדר שאפיינו את היצירות הקלאסיות בעבר הרחוק - אך הפרופרופורציות הקלאסיות המושלמות חסרות כאן.
תסמונת האוקסימורון משתלטת על האמנות והארכיטקטורה: הסגנון מאופין בהרמוניה דיסהרמונית, ביופי דיסוננסי, בפרופורציות חלקיות. האדריכלים הפוסט מודרניסטים מאמצים אל חיקם מוטיבים קלאסיים היסטוריים, אך עושים בהם שימוש כאוות נפשם.
הקלסיציזם הפוסט מודרניסטי מחייה מחדש את השפה הקלאסית כדי לחזור אל איזשהו אידיאליזם וסדר ציבורי, אך החזרה נעשית ללא אמונה מטפיסית בסימבוליזם קוסמי של אחדות. כמה מן הארכיטקטים רצו להשתמש בשפה שמתנגדת לחלוטין למורשת העבר ומשתמשת באמצעים רטוריים כמו פוליכרומיות, אותיות ואורנמנטיקה. אחרים ציפו לבהירות
בתחום הבניה העירונית: הם שאפו לחזור לבנות בסגנון העת העתיקה - באבן ובעץ אלון אמיתי, והיו גם אלה שרצו ליצור משהו חדש לגמרי.
בכל אופן, כל הדעות שהושמעו הצביעו על כך שחייב לצמוח קונצנזוס אדריכלי כלשהו אשר יאפשר לארכיטקטים לתקשר עם הקהל וליצור חידושים משמעותיים. כל תנועה שמגיעה לבגרות מחשבתית חייבת לפתח סגנון אשר ישלב המשכיות יחד עם שינוי, דואליות אשר אולי קל יותר לקרוא לה בשם מאשר להשיגה בפועל.
למרות זאת, דוגמאות מבנים רבות של אדריכלים פוסט מודרניסטים אכן ממחישות כי קיים ביניהם קונצנזוס לגבי עקרון הקלאסיציזם:
המוזיאון בשטוטגרט של ג'יימס סטירלינג, פרויקט Fargo-Moorehead של מייקל גרייבס, Arcade du Lac של ריקרדו בופיל ('וורסאי לעם'), AT T של פיליפ ג'ונסון, פיאצה ד'איטליה של צ'רלס מור וכמעל כל עבודותיהם האחרונות של רוברט סטרן, אראטה איסוזאקי, רוברט וונטורי והנס הוליין. בקיצור, כמעל כל אמן פוסט מודרניסטי
חשוב אימץ לעצמו כמה מונחים הלקוחים מאוצר המונחים הקלאסי.
ב- 1980 התרחשו מספר ארועים אשר אשרו את התרחבותה והשפעתה של התנועה. החשוב מביניהם היה האגף שהוקצה לאדריכלות בביאנלה של ונציה, ובראשו פאולו פורטוגזי וועידה שהתכנסה בראשותו של צ'רלס ג'נקס אשר כותרתה היתה 'נוכחות העבר'. שני האירועים הדגישו את אלמנט ההיסטוריציזם בתוך הפוסט מודרניזם. תגובת הקהל היתה זרם
של למעלה מ- 2000 מבקרים ביום בביאנלה - מספר מכובד ביותר כשמדובר בתערוכה שנושאה אדריכלות.
באותו זמן לערך, זכה האמן והאדריכל מייקל גרייבס בתחרות עיצוב בנין הממשלה בפורטלנד, אורגון (1982). החזית שעיצב נושאת ללא ספק אופי אקלקטי. יש בה מעברים מקומרים ירוקים בסגנון אורבני, קיר זכוכית שחורה בסגנון מודרני, חלונות רבועים קטנים לפי הסגנון הרציונלי, עם פרופורציות ועיטורי זרים (גרלנדות) הלקוחים
מאמנות מצרית ובארוק. הבנין מוגדר כאקלקטי בגלל אוסף
ההשפעות אשר חברו יחדיו, ברמה הויזואלית והאורבנית כאחד.
זהו מבנה, אשר למרות פגמים שנמצאו בו היה שלם מבחינה אסתטית ומשתלב בנוף העירוני סביבו. הוא מתייחס לסביבתו הפנימית והחיצונית, כולל רמזים נסתרים לפנים וגוף אדם ונותן לפיסוליות ולפוליכרומיות (ריבוי צבעים) שבו לבלוט כאלמנטים חיוניים של שפתו הפוסט מודרניסטית המורכבת. הפסל 'פורטלנדיה' שהוצב מעל השער הראשי
של הבנין גרם לעליצות כללית בקרב הקהל ולנצחון קטן לפוסט מודרניסטים שדגלו בשיתוף פעולה בין אמנים ואדריכלים.
באותן שנים, הפך הפוסט מודרניזם מוקד התענינות כללי בעיקר בעקבות הגדרתו בתוך הזרם האדריכלי. ההתפתחות ניכרה בכל:
האדריכלים נהיו מודעים יותר ויותר לערכים ולחוקים בהם השתמשו בבניה, ואילו מחברים ופילוסופים פוסט מודרניסטים החלו להגדיר ולקבוע מילון מונחים המכיל מושגים וטקסטים כמפתח.
מבין התערוכות החשובות שהציגו את ה'אמנות הקלאסית החדשה' היתה זו שהוצגה במוזיאון Hirshon בעיר וושינגטון בשנים 1984-5 ונקראה CONTENT. הזרם הפוסט מודרניסטי תפס תאוצה בעולם האדריכלי. בשנת 1980 כותב ג'אנקס את הספר Post ModernClassicism וב-1985 הפכה התנועה למובילה בעולם האמנות והתרבות - בעלת היסטוריה
קצרה, כמה מונומנטים ואישי מפתח מרכזיים.
מאפייני בניה
בביטוי 'אדריכלות פוסט מודרניסטית' נעשו שימושים רבים, אולי רבים מדי. באופן כללי, הוא מסמל בעיקר את תום האידיאל המודרני של צורה טהורה ואת הסרת החיץ של המודרניזם בין ההווה להיסטוריה.
בתודעת הקהל התקשר מושג זה עם בנינים גבוהים בעלי אורנמנטיקה היסטורית ומחוות כלפי ההקשר המקומי. כשמדובר בבניינים קטנים יותר - דובר על ריבוי קשתות, חלונות מקורים, ריבוי צורות, רבועות בעיקר, המרמזות על קשר היסטורי.
ג'אנקס הגדיר את המושג 'קוד כפול' (Double Coding) בבניה.
הכוונה לשימוש באלמנטים היסטוריים ואורנמנטיקה מבלי להשתייך לסגנון היסטורי מסויים, תוך כדי גוון מודע אירוני או משועשע קמעה. משמעות הקוד הכפול היא כי המבנה 'מדבר' בטון לוקאלי אך גם מעיר הערה צינית על שפתו שלו עצמו.
הרחבת המושג נעשתה ע"י פאולו פורטוגזי אשר הגדיר כפוסט מודרניסטי כל בנין אשר שובר את איסור המודרניזם על התייחסות היסטורית, בין אם הדבר נעשה באירוניה עצמית או בכנות בעלת הקשר מקומי. הרחבה נוספת של המושג כוללת כל בנין אשר שובר כל איסור מודרני שהוא. בנין בעל דקורציה, שאין בו גוון אירוני או היסטורי עדיין
נחשב פוסט מודרניסטי עפ"י הכללה זו.
הסגנון הוא פוסט מודרניסטי מעצם כניסת ההיסטוריה לשפתו - וזהו האלמנט הקובע. הפוסט מודרניסטים יוצאים נגד הדעה הקדומה, לטענתם, נגד ההיסטוריה ומחיים אותה מחדש בעיצוב ובבניה.
הגדרות אלה כוללות בתוכן התרחקות מן ההפשטה לכוון רפרזנטציה, היבט הנוסף אותו מדגישים האדריכלים הפוסט מודרניסטים בבניה.
H. Klotz בספרו: "ההיסטוריה של הארכיטקטורה הפוסט מודרניסטית" (1988) מדגיש את הרפרזנטטיביות של הבניין כנקודה מרכזית וחשובה בהבנת הזרם. הוא טוען כי פלורליזם סגנוני אינו מילת המפתח הגדרת מהות הפוסט מודרניזם ומדגיש במיוחד את ההיבט של תוכן נרטיבי' בבניה; ארכיטקטורה אשר נועדה לשרת יצירת עולם דמיוני,
ומהווה אמצעי סיפורת. האדריכלות הפוסט מודרניסטית הופכת את המבנה לסביבה שונה לחלוטין מן הסביבה החיצונית. זוהי ממלכה עצמאית, המציגה סיפור מופלא. מתרחש תהליך של שחרור הארכיטקטורה מערכי התועלתיות הטהורה, במטרה להחזיר לה את פוטנציאל ההמצאה הדמיונית: זו במה בה מתרחשת אגדה חיה.
להבדיל מג'נקס, אשר טוען כי כל ארכיטקט צריך לדגול ב"אקלקטיסיזם רדיקלי" כדי שיקרא פוסט מודרניסט, טוען קלוץ כי הפלורליזם הסגנוני אינו הסבר בפני עצמו אלא גורם היוצר את התנאים ליכולת אדריכלית לספר סיפור באופן אסתטי. הסגנונות הם רק האמצעים לבניית ההצגה האדריכלית. האדריכלות אינה עוד מופשטת, במובנה
המודרני, אלא רפרזנטטיבית. התייחסות זו מושפעת מן הפן ההיסטורי והפואטי. הפן ההיסטורי מעשיר את קשת האמצעים הסגנוניים, ומתוכם צומח הפן הפואטי - כוח הדמיון לצייר מחוזות נחשקים.
לכן, ביסוד הרעיון הפוסט מודרניסטי לא עומד ריבוי הסגנונות אלא הדגשת הנרטיביות האדריכלית התורמת למשמעות הרחבה של המבנה. פוסט מודרניזם הוא שלילת ההפשטה של המבנים המודרניים הפונקציונליים והדגשת ההצגה הסיפורית.
שתי דוגמאות ספציפיות מדגישות רעיון זה: Piazza d'Italia של צ'רלס מור בניו אורלינס (1980-81) וה- Austrian Travel Bureau של הנס הוליין, שנבנה באותן שנים.
צ'רלס מור בנה בנין המספר את סיפורו בצורה ישירה. זהו מבנה עגול, עם קבוצות קבוצות של עמודים המרכיבים טופוגרפיה של מפת איטליה. המעין הנובע במרכז הפיאצה הוא הים התיכון על המפה, ואילו האי סיציליה מקבל מיקום מרכזי (בגלל שרוב תושבי השכונה הם סיציליאנים). קיר הפיאצה, שהיה אמור להיות החלק הדקורטיבי הטהור של
הבנין, עשוי פסאדה לבנה חלקה עם חלונות רבועים פשוטים אשר דרכם נשקף העיצוב הקלאסי הפנימי, המנוגד כל כך.
שפע מוטיבים קלאסיים חברו כאן: דוריים, טוסקניים, יוניים, קורינתיים וקומפוזיציות המשלבות כמה מהם יחד.
בחזית ניצבים עמודים הרואיים האופיניים לפסאדות של ארמונות איטלקיים ידועים, אך החזרה לעבר נעשית כאן עם קריצה והומור; מתחת לכותרות העמודים, העשויים מתכת ולא אבן או שיש - דולקות נורות ניאון... פניו של המעצב מונצחות במסיכה שממנה נובעים מי מזרקה והכתובת מתחת אומרת: Fountain of Saint Joseph. שוב, זהו
אלמנט בארוקי העובר הסבה אירונית, ציטטה קלאסית בפרשנות עכשווית. יצירה כזו מסבירה בהחלט את אלמנט הפיקציה באדריכלות הפוסט מודרניסטית. אין זו אדריכלות השואפת להיות רצינית או
מושלמת. זהו אוצר מילים של סיפור. זהו הניגוד הקיים בין העולם הישן לחדש, בין הומור ורצינות, בין שלמות ושברים, בין דיוק היסטורי ואירוניה. האדריכל כמו אומר: "כאן איטליה"! ומיד מוסיף - "איטליה לא פה".. התימה העיקרית של הכיכר היא נוסטלגיה. שיטת הסמלים של מור יוצרת באופן מכוון אירוניה שנונה ומצביעה באופן
אשליתי על מערכת מצבים ונסיבות, מבלי להזדהות איתה. דוגמא נוספת הוא בנין לשכת התיירות האוסטרית של הנס הוליין שנבנה באותו זמן בו נבנתה הכיכר האיטלקית. שוב, המבנה תוחם סביבה מוגדרת המספרת סיפורי מסעות בדרכים רבות ושונות. לכאן מגיע קהל נוסעים ומכאן הם יוצאים לטיול בארץ אחרת. הלשכה מכינה אותם למראות
בדרך, כמו במה ריקה המעידה על ההצגה העומדת לעלות.
בבניין ניתן למצוא דקלים עשויי מתכת, פירמידת שיש מתנשאת אל האינסוף, ונשרים עפים על רקע קיר צבוע כחול. גם כאן עיצוב הפנים של המבנה הוא קלאסי עם שימוש באמצעים וחומרים טכנולוגיים מודרניים. המתח נוצר בעקבות הניגוד בין המטריאליזם לאילוזיה.
יש לציין כי השימוש בהתייחסות סמבולית וביחוד החזרה לנושאים היסטוריים גרמה לזעזוע והתנגדות מצד קהל המבקרים. אין ספק שהפוסט מודרניזם לא חדר בקלות לעולם האמנותי. אחרי המודרניזם, בו התייחסויות היסטוריות היו אסורות ודקורציה הוחזקה פשע, בא הפוסט מודרניזם ומסמל את סוף האידיאל המודרני של צורה טהורה, נקיה
מרמזי עבר. הסגנון שהשכיל לבטא את רוח הזמן, את האקלקטיסיזם והפלורליזם המאפיינים אותו - נתקל בהתנגדות מצד אלה שמצאו מקלט באמירות המוחלטות של המודרניזם.
סיכום קולע ניתן בדבריהם של מיס, האדריכל המודרני, ורוברט ונטורי, הפוסט מודריניסטי. הראשון גורס: "Less is More", ואילו השני מודיע כי : "Less is Bore!" - וזוהי נקודת המפנה.
בניה פוסט מודרניסטית בתל אביב
בחודש מאי 1988, התקיימה בתל אביב ב"מועדון האדריכל" תערוכת אדריכלות שנושאה: "הבית התל אביבי - כיוונים עכשוויים". ההכרזה המרכזית של הארוע היתה 'לשבור את הקוביה', ולמעשה יצגה חשיבה פוסט מודרניסטית אדריכלית בעיר.
בקטלוג התערוכה, במאמרו "סקיצה לדמותה", מתאר רם כרמי את ההיסטוריה האדריכלית של תל אביב ומחלקה לארבע תקופות:
1910-1920 תקופת הילדות - המתאפיינת באדריכלות אקלקטית. זהו ייצוג של הטיפוס המזרחי תנכ"י בדור של חלוצים וחולמים.
1920-1930 תקופת הנעורים - אדריכלות לבנה, אשר תועדה וצולמה רבות. יצר אותה דור של מהפכנים אשר מחקו את עברם במודע.
1950-1970 תקופת הבגרות - אדריכלות ברוטליסטית שיוצרה הוא הצבר, ילד החולות.
1970-1990 זוהי התקופה בה אנו עוסקים: תקופת הזיקנה - האדריכלות הפוסט מודרניסטית, שיוצרה הוא איש עסקים מצליח, לבוש חליפה, בעל רכב ממוזג ופלפון. זהו דור האופורטוניסטים, חסרי אידיאולוגיה ומטריאליסטים.
ברור, כי חלוקה זו היא שרירותית וה'ציונים' אותם מחלק המחבר לבניה בתל אביב נובעים מהשקפתו האישית, המתנגדת לחלוטין לסגנון הבניה הפוסט מודרניסטי. רם כרמי טוען כי הפוסט מודרניזם פועל מתוך ההנחה שלאחר כל עשיה (שהיא בסיסה של האדריכלות הברוטליסטית), לאחר כל מהפיכה (שהיא בסיסה של האדריכלות הלבנה) חוזר המצב
לקדמותו (וזוהי האדריכלות האקלקטית של תל אביב הלבנה). הדרך היא מעגלית, חוזרת על עצמה ואינה מובילה לשום מקום. מתוך כך, עסוק הפוסט מודרניזם בהתמכרות לצורך מיידי ושטחי של אשלייה מעודנת. ההתעסקות הבלעדית בעידון לכשעצמו היא, לפי כרמי, נרקסיסטית, תסמונת של התדלדלות והתרוקנות רגשית.
משנה לשנה העיסוק נעשה מעודן יותר ולבסוף הוא יהיה כל כך מעודן עד כי החולות, עליהם קמה העיר, ישובו ויכסו את החלום שנשבר.
מכאן צומחת האידיאה של הזיכרון, של המצבה והאנדרטה. כאן פועל רק העבר, הזמן קפוא, מושלם.
כרמי טוען כי בשנות ה- 80' בתל אביב מחדשים את הרוח של פעם: שולפים ציטטות, מנערים את הזמן. המסר הוא להיות במקום אחר, להיות שם ולא כאן. שם באתמול. לדבריו, איבדנו את האמונה באוטופיה ואנו בורחים ממציאות אפורה וקשה - אל העבר.
תל אביב הקטנה המציאה את הגעגועים להווה, ואילו הפוסט מודרניזם מתרפק בנוסטלגיה על מה שהיה, מכיוון שההווה מלא אי ודאות, ריק מתוכן. "ערים כתל אביב קמות בגעגועים ושוקעות בנוסטלגיה".
קטלוג התערוכה, המציג את התפתחות הסגנון הפוסט מודרניסטי בבניה בתל אביב, מצדד ברובו ביצירה כזאת. יעקב שוהם, בפתח דבר, מעודד את האלמנטים של חיוך, קריצת עין וקורטוב העזה הטמונים בפוסט מודרניזם ואחרים מדברים על רגיונליות, בניה בקונטקסט המורשת המקורית והמקום.
תל אביב היא מטרופולין חי, דינמי ותוסס שבו התפתחו, בד בבד ובקצב מואץ, שכונות מגורים רבגוניות לצד בתי עסק ואזורי תרבות ובידור. לחצים כלכליים גרמו לניצול מוגבר של משאבי קרקע ולכירסום עקבי של איזורי מגורים לטובת המגזר העסקי. כך נוצר מרקם אורבני מלא סתירות שהביא להורדת איכות המגורים בעיר, בנוסף לתהליך
ההתבלות המהיר של בתים ושכונות.
בשנות ה- 80', התפתחה המודעות לאיתור הגורמים שהשפיעו על תהליכים אלה, במטרה לקבוע מדיניות ברורה של יעדים ולישמה בתכנית מתאר.
הגדלת זכויות הבנייה, באזורים כ"לב תל אביב" ומרכזה, יצרה מנוף כלכלי לשיקום אזורים אלו ולשיפור איכות המגורים. כך נוצל הפוטנציאל הרב הטמון בתשתית הקיימת גם באזורים אחרים בעיר; אם בהוספת דירות על הגג ועיצוב גינות צמודות, או בשיפור ושיפוץ הבנינים במקביל.

לקראת אמצע שנות השמונים, עם השתנות הנורמות החברתיות בארץ, הפכה רווחה כלכלית למטרה לשמה. סגנון חיים ראוותני הפך לאפנה ולמוצר צריכה. היזמים והקבלנים שהסתפקו עד כה בניצול מירבי פונקציונלי של זכויות הבנייה, הבינו שגם ליחודו של הבנין משקל רב בשיווק הדירה. כך נוצר הרקע המתאים לטיפול אדריכלי שונה ולמציאת
אלטרנטיבות ייחודיות ורגישות יותר. האדריכלים שדגלו ברוח זו האמינו כי הפתרונות החדשים יגבירו את ההזדהות של התושבים עם ביתם וסביבתם, את תחושת השייכות שלהם, ויביאו להחייאה והתחדשות של מרקמי מגורים.
האדריכלים שפעלו בתל אביב באותה תקופה האמינו בשימור וחידוש בניינים, כאשר הבנת התרבות ומורשת העבר מהווה בסיס לטיפוח הקשר הרגשי בין התושב לעירו, ולתכנון אדריכלי בהווה ובעתיד. מצד שני, עלו גם כוחות אחרים - יזמים וגורמי פיתוח שונים, אשר רצו לממש את הפוטנציאל הכלכלי הגלום באתר, ולהתאימו לדרישות התקופה.
האדריכלים שטרחו למען שימור מבנים קיימים נאלצו לפעול לפי רוחו ומחשבתו של האדריכל המקורי והאילוצים הטכניים של תקופתו יחד עם גישות ואפשרויות מקובלות.
התוצאה האדריכלית שנתקבלה היתה שימור אותנטי מצד אחד, תוך כדי מתח בין חדש לישן, יחד עם סינתיזה של מרכיבים אחרים כמו: מרקם (טקסטורה), צבע ואלמנטים אחרים היוצרים ביחד את אווירת המקום.
סביבתה הפיזית של תל אביב עוצבה, ברובה, בשנות ה- 30' וה- 50', על ידי דור שהאמין בסגנון הבינלאומי בבניה וראה בבית "מכונה למגורים" אשר משמעותו - "הצורה בעקבות הפונקציה".
פניה של העיר עוצבו עפ"י גישה זו, שהובילה לאחידות ומונוטוניות, מה גם שבאה לידי ביטוי בבניה מסיבית. הפוסט מודרניזם בתל אביב התקומם נגד האנונימיות הזו, והעדיף להגיע לפלורליזם שיש בו התרפקות רומנטית על סגנונות עבר, דרך חיפוש אישי אחר מקוריות.
החל תהליך של חיפוש אחר בנייה מקורית ישראלית, שבין מאפייניה: שימוש באלמנטים צורניים מזרחיים וים תיכוניים המשולבים בחומרים, בטכנולוגיות, ובגישות תכנוניות עכשוויות.
בנוסף לשימור בנינים קיימים או חיפוש אחר בניה ישראלית מקורית, האמינו האדריכלים כי, על מנת ליצור סביבת מגורים שתתאים לצרכיהם המגוונים של תושבים בעיר שהיא גם מרכז עסקים ותרבות, יש צורך לאחד ולחלק מחדש חלקות, משיקולים ערכיים. התוכניות שהוצעו באו לרכז שטחים בעלי משמעות לטובת הכלל והפרט. הן התמקדו בעיצוב
הבניין, גוונו והתאמתו לטקסטורה הקיימת תוך מתן אפשרות ליצירת צביון יחודי. מאחורי גישה זו הסתתרה האמונה כי האדריכל משמש כ"מתווך" בין האדם וסביבתו ועליו להיות מעורה ומעורב בנוף החברתי אורבני. עליו לספוג את הערכים האסתטיים על מנת למצוא את הדרך לאפשר המשך קיום רקמת מגורים בעיר לצד תפקודה הגדל והולך ככרך
דינמי. צעדים אלה נעשים על מנת לשמור על קנה המידה האנושי בעיצוב העיר וכך למנוע "פיצוץ" הרקמה האורבנית בעוד כמה עשרות שנים.
ארכיטקטים ודוגמאות בניה פוסט מודרניסטיות
בתערוכה "הבית תל אביבי - כיוונים עכשוויים" ניתן היה למצוא מידגם של בתים מתוכננים שנבנו באותן שנים בתל אביב וסביבותיה, המשקפים את הלך הרוח הפוסט מודרניסטי.
קומפלקס המגורים של יצחק ישר ברחוב אורי וסביבתו היה אולי הניסיון התל אביב הראשון לשבור את הקוביה, אלא שזאת מתבצעת באיפוק וזהירות ועוד אין בה קריאת תיגר על נורמות הבניה המקובלות.
אחת הדוגמאות היותר בולטות היא האדריכלית סימונה בר שגיא שבנתה בתים בתל אביב בסוף שנות ה- 80'. הבתים ממוקמים בעיקר ברח' ישעיהו הנביא, מול הים, כאשר הדינמיקה של גלי הים היא הגורם השובר ומנפץ את הקוביה. אלמנטים המאפיינים את בניתה הם מרפסות בולטות עגולות, חלונות זכוכית עם מסגרות עץ, פסים צבועים לבן
לרוחב הבניין ועמודים צבועים טורקיז.
דוגמא נוספת היא בנין שבנו האדריכלים ד. איתן - א. גושן ברח' נצח ישראל 26. זהו בנין בעל עמוד מרכזי גבוה, מרפסות בולטות, צבוע בצבעי תכלת, וורוד וירוק.
עדה כרמי, בבנין "בנק הספנות" ברח' אחד העם 35 משלבת ישן עם חדש. זהו בנין שהוכרז על שימורו כאשר בנו לו מחדש את אותה החזית, תוך שימור הסגנון הישן. קיר המסך משלב אלמנטים מסגנונות שונים והמבנה מהווה קולאז' פוסט מודרניסטי מאד ברוחו.
משרד האדריכלים יסקי ושות' כולל אברהם יסקי - י.גיל וי. סיון בהשתתפות האדריכל א. לקנר בנו את פרויקט המגורים "גני בורוכוב" שהוקם בגבעתיים בקרן הרחובות ערבי נחל ובורוכוב. בשטח נבנו שני מבנים: אחד קשתי מאורך בן 5 קומות מעל קומת עמודים מפולשת והשני מגדל. בתכנון השטח שומרו עצים גדולים רבי שנים, בגן פתוח
כלפי הצומת, כאשר בניני המגורים ניצבים לאורכו.
הבית המאורך מדורג ומחולק לקטעים ע"י חדרי מדרגות אנכיים וביניהם מרפסות גדולות, הפונות בצורת אמפיתאטרון לגן. בהקשר הפוסט מודרניסטי, מודגשת כאן האווירה ה'ים תיכונית'. זו באה לידי ביטוי בפרטי בניין מסורתיים אופיינים לאזור, בפסיפס הלבן העוטף את המבנה, יחד עם כתמי הירק והפרחים במרפסות.
שני בניינים נוספים של אברהם יסקי בתל אביב משקפים גישה פוסט מודרניסטית ברורה: מגדל האופרה מול הטיילת, ברח' אלנבי 1 ובית אירופה בשדירות שאול המלך, סמוך למוזיאון תל אביב לאמנות.
מגדל האופרה הוא קומפלקס גדול יחסית, בעל מספר קומות, בנוי בטון בשילוב קירות זכוכית. הכניסה היא דרך שער מונומנטלי, בעל גמלון חד ו- 4 עמודים תומכים ושורת עמודים כאכסדרת כניסה, סימטריים ובעלי זויות חדות. זהו בנין חד וזויתי אך צבעו הוורוד מרכך את המראה. אלמנט האירוניה וההומור בא לידי ביטוי בשני הפסלים
הקלאסיים בכניסה, עשויים ברונזה ומוצבים על עמודי שיש, בצבע ירוק ים. אותו פיסול חוזר גם בפנים הבניין ויוצר נרטיביות השייכת למבנה בלבד. הבניה היא בעיקר בבטון וטיח, עם זכוכית כחולה, כאשר צורת הריבוע היא השלטת עם פסי רוחב על חזית הבניין.
מגדל האופרה משמש כמרכז קניות ובילויים, עם בתי קפה, חנויות, בתי קולנוע ומסעדות. הוא משדר אוירה קלילה, אך יחד עם זאת מדומה למבנה הרואי רב רושם מימים עברו. צבעו הוורוד בולט למרחקים על רקע הים ושאר בתיה של תל אביב באזור זה. הוא בהחלט מהווה קריאת תיגר על הידוע והמוכר.
בית אירופה משלב גם הוא אלמנטים רציניים עם בדיחות דעת והומור. הבנין משמש למשרדים ועסקים ובולט בו אלמנט השער - בחוסר הקיום שלו! בחזית הבנין יש מגרעת: לקחו את אבן הראשה והוציאו אותה וכך היא מרכזית בחוסר קיומה. יש משחק באלמנט שבעצם אינו קיים. כך נוצר מבנה בעל צורת פרסה עם עמודים - אזכור קלאסי ברור. שוב
בולט צבעם הוורוד של העמודים. מעלית שקופה מוארת עולה ויורדת על רקע קירות הזכוכית. אקלקטיות, הומור וקלאסיות הם המאפיינים העיקריים של המבנה.
אזכור נוסף לפוסט מודרניזם בתל אביב נמצא ביצירותיהם של האדריכל משה צור: המעבדות הביוטכנולוגיות באוניברסיטת תל אביב ברמת אביב ואצל משה עצמון בבנין אגודת הסטודנטים החדש באותה אוניברסיטה, שצבעו הלבן בולט למרחקים.
לסיכום, פוסט מודרניזם חי וקיים בתל אביב אך לא שינה את צביונה של העיר לגמרי. בית האופרה החדש בשד' שאול המלך שנבנה השנה (המשכן לאמנויות הבמה) של האדריכל רכטר מורכב אף הוא מאלמנטים פוסט מודרניסטים ומערב סגנונות מז'אנרים שונים, אך הדעות על כך חלוקות. למרות נסיונם של אדריכלי שנות ה- 80' לשבור את הקוביה,
היא עדיין מנצחת. בניה מסיבית עפ"י הסגנון הבינלאומי, אותה הביאו אלה שהטיפו לאחדות והומוגניות אינה נעלמת ביום אחד, בעיר שנבנתה טלאים טלאים ללא תכנית אב מקורית.
עם זאת, אין חשש כי, לפי כרמי, ישובו החולות ויכסו אותה. עליהם היא גברה כבר מזמן, ללא ספק.
רשימה ביבליוגרפית
1. אפרת צבי, "אדריכלות של אי ודאות", מגזין בנין ודיור 15, 1987, עמ' 130-135.

2. בן פשט מלכה, תולדות האדריכלות והאמנות, משרד החינוך והתרבות, המרכז לחינוך טכנולוגי חולון, 1993.
3. צבי ברונו, שפה מודרנית לאדריכלות, הוצאת מסדה, 1984.
4. קוהל אלן, "הרהורים מודרניים - ראיון עם ריצ'רד מאייר", אדריכלות ישראלית 20, 1994, עמ' 8-11.
5. קטלוג התערוכה, "הבית התל אביבי-כיוונים עכשוויים", תל אביב מועדון האדריכל, מאי 1988.
6. שרון אריה, "אדריכלות ובנין ערים", תווי, 29-30, 1992, עמ' 57-61.

7. Jencks Charles, Post Modernism - The New Classicism in art architecture, U.S.A: Rizzoli Pub. Int., 1987.
8. Klotz Heinrich, The History of Postmodern Architecture, Massachusetts: MIT Press, 1988.
9. Kolb David, Postmodern Sophistications Philosophy, Architecture and Tradition, Chicago: Uni. of Chicago Press, 1990.

תגים:

אדריכלות · היסטוריציזם · סטירלינג · אביב · dratoyl

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "ארכיטקטורה בתקופת הפוסט-מודרניזם בת"א", סמינריון אודות "ארכיטקטורה בתקופת הפוסט-מודרניזם בת"א" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.