מדיניות סחר הנשק של ישראל

תקציר העבודה:

סחר נשק בין ישראל ודרום אפריקה בין השנים 1973-1987

1.1 נושא הסחר בנשק בכלל הינו נושא הקשה לכתיבה שכן פעמים רבות מדינות הסוחרות בנשק לא יודו שאכן היו סוחרות בנשק שכן בעיני היחיד סחר בנשק ניתפס כדבר שלילי.
עקב כך לא תמיד ימצא חומר כתוב ומדויק בנושא. במדינת ישראל הנשענת על סחר בנשק כמרכיב חיוני בקיומה הבעיה קיימת שבעתיים מכמה סיבות:
האחת בידודה של ישראל, ישראל הינה מדינה מבודדת מבחינה פוליטית ואין לה ידידים משותפים, כך שרוב מפעולותיה זוכות לגינוי. סיבה שניה ישראל מוכרת הרבה נשק מעבר לים וכתוצאה מפעולות אלו נתפסת ישראל כמדינה החיה מהחרב, דבר המוסיף לדימוי השלילי שלה. הבעיה מחמירה כאשר רוצים לחקור את מהות היחסים בין דרום אפריקה וישראל.
דרום אפריקה הינה מדינה מבודדת מבחינה הפוליטית וגיאוגרפית.
גיאוגרפית - דרום אפריקה מדינה הנמצאת בסוף יבשת אפריקה ומוקפת אויבים ופוליטית - משום מדיניות האפרטהייד שמנהיגה במדינתה. כך שכל מדינה סוחרת עם דרום אפריקה תנסה להצניע את יחסיה עם אותה מדינה. כאשר באים לחקור את נושא סחר הנשק הרי שהבעיות הנזכרות למעלה מחריפות שכן אם לא רוצים להודות שקיים סחר בכלל הרי שלא יודו שסוחרים נשק בפרט.
סחר בנשק הינו סחר מסוכן מכמה סיבות:
האחת כפי שצויינה למעלה הסחר יכול להיות גורם שיוסיף לבידודה של מדינת ישראל - דבר שיסכן את קיומה של מדינת ישראל שכן מדינת ישראל זקוקה לסחר ולתמיכה בינלאומית עקב המשאבים המצומצמים שלה וכן הסחר בנשק עצמו מסוכן משום שסוף סוף נשק הוא כלי מלחמה היכול להשמיד גם את מדינת ישראל במידה ולא ינהגו זהירות בעת ביצוע עסקאות נשק.

1.2 מטרת העבודה
הינה לבדוק האם לאור הסכנות הכרוכות בסחר בנשק האם קיימת מדיניות ברורה בכל הקשור בסחר בנשק? האם מדינת ישראל הולכת לפיה? כתשובה לשאלה זו אנסה באמצעות הדוגמא של יחסי דרום אפריקה - ישראל לבדוק אם אכן הדברים מיושמים הלכה למעשה.
עבודה זו מתמקדת בעיקר בין השנים 1973-1987. לא במקרה בחרתי את השנים הנ"ל משום שהיו אלו שנים שבהם התבצעו רוב העסקאות שכן לפני 1973 יחסי ישראל דרום אפריקה לא היו ערים במיוחד. רק לאחר מלחמת יום הכיפורים שבו עזרה דרום אפריקה לישראל בשעתה הקשה ביותר העלתה ישראל את נציגותה לרמת שגרירות, ובשנת 1976 בעת ביקור ראש ממשלת דרום אפריקה ורסטר בישראל נחתמו עסקאות ונקבעה המדיניות של אופי היחסים בין המדינות. ועד שנת 1987 שנה בו יצאה ממשלת ישראל בהצהרה שהיא מפסיקה את המסחר עם דרום אפריקה משום שאמצה את החלטת האו"ם משנה זו שקוראת להפסיק את המסחר עם דרום אפריקה עקב מדיניות האפרטהייד.
עבודה זו נכתבה בימים שבהם דרום אפריקה הולכת לבחירות דמוקרטיות בפעם הראשונה בו מקבל האדם שאינו לבן זכות בחירה מזה 350 שנה כך ויתכן ועבודה זו תהיה חלק מן ההיסטוריה הרחוקה של שתי מדינות אלו משום שלא ידוע איך תראה דרום אפריקה לאחר הבחירות יתכן והנשיא החדש שיבחר יפסיק את היחסים בין המדינות עקב המסחר שהיה בין ישראל ודרום אפריקה ויתכן שלא, רק ימים יגידו.
בעבודה זו אנסה לבדוק מהי עמדת ההלכה בעניין האם מותר ליצא נשק ע"פ ההלכה ואם כן מהם התנאים והכללים לביצוע עסקאות אלו.

1.3 שאלת מחקר
האם היתה לישראל מדיניות במכירת נשק או שמא העניין יתפתח במשך השנים?
תשובה: ישראל נקטה בקו בסיסי שלא השתנה במשך השנים. הקו היה שנשק לא יגיע לכוחות אויב וכן האינטרס הלאומי הוא שיכריע את הכף, אם ישראל יכלה להפיק רווח כלכלי והשפעתי מהעסקה, העסקה יצאה לפועל והיה ושני תנאים לא התקיימו אזי העסקה בוטלה. בשאר המקרים היו סיבות משתנות אולם הקו הבסיסי נשמר.

תוכן הענינים:
1. מבוא
1.1מבוא לעבודה
1.2 מטרת העבודה
1.3 מטרת המחקר

2. מדיניות סחר נשק

3. סחר נשק בין דרום אפריקה וישראל
נשק קונבנציונלי
תחום יבשתי
תחום אוירי
תחום ימי
קשר ואלקטרוניקה
נשק לא קובנציונלי

4. יישום וחקירה האם עצם סחר הנשק מותר

5. סיכום

בבליוגרפיה

מקורות:

לכך הינה ירידת קרנה בקרב תומכי ישראל בבתי הנבחרים האמריקאים. עקב הלחץ הערבי שהחלו בשנים אלו להשקיע סכומי עתק בכלכלת ארצות הברית, וישראל חששה שעקב כך יגדלו הלחצים להפסיק את הסיוע הכספי והצבאי לישראל. משום כך עליה להיות עצמאית בפתוח אמצעי הלחימה שלה. לדרום אפריקה שהיתה מצויידת במטוסי
מיארז' הפתרון היה פשוט הם רכשו מישראל את מטוסי הכפיר שהיה פתוח המיראז' כך שלדרום אפריקה השינוי לא היה גדול עבורם מה גם שישראל הציעה תמורת רכישת המטוסים הדרכת הטייסים הדרום אפריקאים. (אדמס, 1984 ,116).
משיחה שקיימתי עם איש בכיר בתעשיה האוירית, שסירב להזדהות, נאמר לי שדרום אפריקה השתמשה בחלקי החילוף שקנתה מישראל לא רק למטוסיה אלא גם העבירה או מכרה (המקור לא ידע לומר בוודאות) אותם למדינה דוברת פורטוגלית שהיתה שקועה בסוף שנות ה70- במלחמה עם אנגולה. ראייתו לכך היתה שחלקי החילוף היו חוזרים
לישראל לטיפול כאשר על החלקים היה מופיע כיתוב בפורטוגלית. אותו מקור גם כן אמר לי שהסחר עם דרום אפריקה באותם שנים היה ער מאוד והרבה חוזים לשתוף פעולה עם דרום אפריקה נחתמו באותם שנים חרף האמברגו שישראל היתה חתומה עליו. כך שיתכן לומר שמה שכותב אדמס בספרו הוא אמת, אולם כמה אמת וכמה הוסף
על האמת, האזרח מן השורה אף פעם לא ידע עקב המגבלות הכבדים שמטילה ישראל בפרסומיה הרשמיים. תחום נוסף היא ההדרכה שהעניקה ישראל לדרום אפריקה בכל תחומי הלחימה האוורית. דרום אפריקה שקנתה את מטוס הכפיר היתה צריכה להתמודד עם אותם סוגי אוייבים שישראל התמודדה איתם וכן אותם תנאי השטח וכן אותם סוגי
מטוסי האויב , שכן אויביה של דרום אפריקה הצטיידו בכלי נשק סוביטים ורק לישראלים היה הנסיון העשיר ביותר בקרבות נגד כלים אלו. כך שישראל יכלה להעניק ידע רב לדרום אפריקה על מנת שזו תוכל לישם את הנסיון הישראלי מבלי שהדבר יעלה לה כסף רב באמונים ובחיי אדם. במסגרת ההדרכה יושמו שיטות הלחימה
הישראליות וכן צורות התקיפה בעומק האויב. כל הפתרונות שצויינו לעיל היו פתרונות קצרות מועד שכן מטוס הכפיר החל גם הוא להתיישן כך שישראל החלה לחפש עם דרום אפריקה פתרון למטוס חדיש יותר. הפתרון שניתן בתחילת שנות ה80- היה מטוס הלביא שהיה אמור להיות פרי פתוח ישראלי עם עזרה כספית מחו"ל שתכסה את
תחום המחקר והפתוח וכן עזרה כספית לשאר הפרוייקט.
העזרה הכספית שהיתה אמורה לבוא מארה"ב נדחתה ע"י ארה"ב משום שעל מנת לפתח מטוס זה היה צורך למכור כמות כלי נשק גדולה מאוד לכסות את הוצאות המחקר והפתוח , שהינם יקרים מאוד, ומאחר וארצות הברית לא היתה מעוניינת בכך נאלצה להשיב בשלילה מכיוון שלא היה רווח כלכלי מיצור המטוס. (אדמס, 1984, 119).
ספרו של אדמס נכתב בשנת 1984 כאשר פרויקט הלביא היה עדיין בעצומו כך מה שכותב אדמס על הלביא היה בגדר של ספקולציה. בשנת 1987 הממשלה החליטה להפסיק את יצור הלביא, עקב העלות הגדולה וחוסר היכולת למצוא ממן עבור הפרויקט. אותו מקור שציינתי לעיל היה בשעתו מבכירי פרויקט בתעשיה האוירית והיה שותף לכל
המשא והמתן שהתנהל סביב הלביא. הוא טען לפני שידוע לו שאחרי שפרויקט הלביא הופסק, חלק נכבד מהפרויקט כן המשיך. כוונתי שבניית המטוס עצמו הופסק אולם האויוניקה של הפרויקט המשיך. כלומר, הטכנולוגיה המתקדמת של הפרויקט המשיך, המקור טוען שהממן של אותה טכנולוגיה היה דרום אפריקה.
בתחום ימי
כחלק מהצטיידות הצבא הדרום אפריקאי גם תחום זה היה חייב לעבור שינוי על מנת שהציוד המצוי בו יהיה מודרני ויוכל לשמור על בטחון המדינה.
רוב הספינות שהיו בצי הדרום האפריקאי היה עוד מימי מלחמת העולם השניה. לפני האמברגו היה ההסכם בין בריטניה ודרום אפריקה שנקרא הסכם "סיימונטאון" שבו התחייבה דרום אפריקה לפקח ולהגן על מעבר חופשי של סחורות ונפט באזור הכף. בתמורה הבריטים יספקו אוניות גדולות על מנת לעמוד במשימה הנ"ל. לאחר החלת
האמברגו בריטניה לא קיימה את ההסכם דבר שמנע מדרום אפריקה לקיים את ההסכם. בשנת 1978 שר ההגנה הדרום אפריקני פיטר בוטה טען שעקב אי קיום ההסכם שהיה בין בריטניה לדרום אפריקה , דרום אפריקה משנה את אסטרטגית ההגנה הימי שלה. לא עוד הגנה על מעבר חופשי באמצעות ספינות גדולות אלא שמירה ופטרולים על תחום
המדינה בלבד. שר ההגנה טען שמרגע שדרום אפריקה משנה את האסטרטגיה שלה, מדינות המערב הם אלו שיצטרכו להגן על מעבר סחורות. כמו כן במידה ותהיה התעמתות בין מדינות המערב ובין מדינות המזרח דרום אפריקה תשית את מעט העזרה שהיא יכולה לתת.
כעת נצבה בפני דרום אפריקה בעיה מהיכן תמצא את הספינות הנ"ל שעונות על הצרכים של דרום אפריקה. ישראל שצורת חשיבתה היתה זהה לדרום אפריקה וכן כהמשך ישיר למדיניות שעל ישראל לפתח כלי מלחמה אחד מכל סוג פיתחה לעצמה ספינה קטנה שתפקידה שיטור והגנה על תחומי ישראל. ספינה זו נקראה "רשף" שהיתה ספינת פטרול
חמושה, מהירה וספינה שיכולה לתת פתרונות מהירים בעת צרה.
בעת ביקור ראש הממשלה הדרום אפריקאי בישראל סוכם שישראל תספק שלושה ספינות "רשף" ותסכים לכך שדרום אפריקה תייצר עוד תשעה בעצמה. הספינה מחומשת בטילי גבריאל המשוגרים מתותחים תוצרת איטליה. על מנת שאיטליה וישראל תוכלנה להתגבר על האמברגו שינו הדרום אפריקאים את שם הספינה ל"מינסטר" וטילי הגבריאל
ל"סקורפיין" כך שיכולו לטעון שהספינה והטילים הינם תוצרת מקומית. כחלק מההסכם ישראל התחייבה לספק לדרום אפריקה חדושים נוספים וכן מהדורות חדשות לאותו טיל. כתוצאה מכך קיבלה דרום אפריקה את הטיל גבריאל 2 וגבריאל 3. כחלק מאספקת הספינות סיפקה ישראל הדרכה לכמה מאות מלחים מדרום אפריקה וכן מספנות
ישראל עזרו בהקמת מספנות בדרום אפריקה. (אדמס, 1984 , 122-123).
אדמס טוען שיתכן שישראל ודרום אפריקה תצאנה שתיהן בפתוח ספינה אולם פרטים מדוייקים לא פורסמו כך שאי אפשר לאמת את המידע. כמו כן טוען אדמס שישראל ודרום אפריקה מתכננות לבנות צוללות בעלות ראשי נפץ גרעינים אולם את האינפורמציה הנ"ל לא יכול היה להוכיח.
תחום הקשר והאלקטרוניקה
גם בתחום זה היה שיתוף פעולה בין ישראל ודרום אפריקה. בעוד שישראל מספקת את הידע האלקטרונאי באמצעות החברות הישראליות תדיראן, אלביט והתעשיה האוירית, דרום אפריקה מספקת את המזומנים הדרושים.
(אדמס, 1984 , 112-113).
נשק לא קונבנציונלי
כחלק ממדינות ההרתעה הכוללת שהיתה למדינת ישראל עוד בשנות ה50- ועד שנות ה70- ישראל האמינה שכדי שתוכל להיות בעלת יתרון יחסי במזרח התיכון עליה לפתח נשק לא קונבנציונלי. כך שגם אם תקלע למערכה עם הערבים תמיד ידעו הערבים שלישראל ישנו יתרון מעל כולם. ישראל רואה כל קרב כמלחמת השרדות ואם יהיה
צורך ישראל תפעיל את הנשק הלא קונבנציולני שברשותה. משה דיין הגה את המושג "פצצה במרתף" כך שבעת צרה תוכל מדינת ישראל לשלוף את הפצצה ולהכריע את המערכה. עד היום בשום מלחמה מאז מלחמת העולם השניה לא השתמשו בפצצות אטום אלא מספיק הידע שיש פצצת אטום היווה גורם הרתעה.
גם בתחום זה מתברר שהיה שתוף פעולה נרחב בין דרום אפריקה לבין ישראל נשאלת השאלה מדוע? התשובה הינה פשוטה דרום אפריקה הינה מדינה בעלת כמויות אורניום גדולות מאוד אשר זקוקים להם להפעלת כורים אטומים.
שיטת המסחר בין דרום אפריקה וישראל היה חומרי גלם תמורת ידע. שיטה זו יושמה גם בפרויקט הגרעין שתמורת אספקה סדירה של אורניום, ישראל תעביר אינפורמציה לדרום אפריקה כדי שזו תוכל לפתח את תעשית הנשק האטומי.
דרום אפריקה שבתחילת דרכה יצאה לארצות הברית וקיבלה את רוב הידע מארה"ב, במשך השנים ועקב האמברגו ראתה שמארה"ב לא תצמח לה הישועה, חיפשה מדינה חדשה שעניה באורניום אולם עשירה בידע אטומי.
ישראל שהתאימה בדיוק לאותה הגדרה, עטה על המציאה והחלה לשתף את דרום אפריקה בכל הידע המצוי אצלה ובתמורה קיבלה מדרום אפריקה אספקה סדירה של אורניום. דרום אפריקה כמו ישראל היתה חייבת להכנס לעידן האטומי משום שרוב המדינות שמסביבה הפכו מקולניות של המערב למדינות עצמאיות הנהנות מתמיכת מדינות המזרח.
דבר זה הגביר את בידודה הפיזי והעלה את הסיכון הקיומי של דרום אפריקה דבר הגרם לה להכנס לעידן האטום. היו גם סיבות אחרות, האחת הנשק האטומי יוכל להיות הברירה האחרונה במערכה הכוללת שמדינות אפריקה השחורה ינקטו נגד דרום אפריקה. השני, הלחימה בעת מלחמה כנגד לוחמים בשטח. בעוד בסיבה הראשונה היתה כנגד
גורמים אזרחים. השלישית - פצצות אטום קטנות יכולות לשמש כלי טוב כנגד התנגדויות קטנות הרביעית - שימוש נוסף בפצצות קטנות הוא להטות את הכף במלחמה באזור נידח. החמישית - כנגד מאחזים סוביטים באנגולה, במוזביק, וזיבבואה. (אדמס , 1984 165-169).
בפני ישראל עמדה בעייה בכל הנוגע למחקר האטום שלה בכלל וניסוי כלי הנשק האטומים בפרט. שכן למדינת ישראל היה את הידע והפצצה האטומית אולם הטילים והידע אף פעם לא נוסו משום שלא היה מקום שבו ישראל תוכל לבצע ניסוי אטומי. בשנת 1976 בעת ביקור ראש הממשלה האפריקאי בישראל הציע וורסטר לישראלים שחוץ
מחומרי גלם תמורת ידע דרום אפריקה היתה מוכנה לתת לישראל מקום כדי לערוך ניסוי אטומי בשטחה. ישראל לא יכלה לעמוד בפיתוי שכן הידע שיופק מהניסוי יקדם את מדע האטום וכוח ההרתעה יגדל. חייבים לומר שורסטר לא הציע את ההצעה מתוך נדיבות לב וגרידא אלא עשה זאת על מנת שהוא יוכל להפיק באופן ישיר מהניסוי
שכן תוצאות הניסוי יועברו לדרום אפריקה כחלק מן ההסכם שיש להם עם ישראל וכתוצאה מכך יכנסו בדלת הראשית לחבר המדינות שיש ברשותן פצצת אטום. היתרון הממשי שיצאה להם מזה הוא שרמת ההרתעה שלהם תגדל וכך תוכל להתגבר על הבידוד שבו הם נמצאים. (אדמס, 1984 180-183).
ידיעה זאת הגיעה לסוביטים לאמריקאים, ולבריטים שעקבו באמצעות לווינים מעל שמי דרום אפריקה ורצו לראות האם באמת דרום אפריקה מתכננת ניסוי משותף עם ישראל. רצונם של מעצמות העל היתה מניעת דרום אפריקה מלהכנס לחבר המדינות בעלת פצצת אטום שכן דרום אפריקה לא היתה חתומה על הסכם אי הפצת נשק אטומי. כתוצאה
מלחץ מעצמות העל הניסוי לא התבצע. אדמס טוען שכל המעשה היה פרי תכנון מראש יחד עם האמריקאים ועל מנת להפחיד את שאר העולם משום שדרום אפריקה לא תיכננה אף פעם לבצע ניסוי זה.
(אדמס, 1984, 185)
ב27.9.79- נראה הבזק גדול ברחבי האויקנוס ההודי.אדמס בספרו מקדיש פרק שלם במחקר מהו המקור לאותו הבזק ולא מגיע למסקנה ברורה האם היה זה ניסוי אטומי או לא.במהלך הפרק הוא מתחבט ומביא ציטטות מחוקרים שונים האם היה זה ניסוי אטומי, הוא טוען בלהט שכן.בשיחה שקיימתי על כך עם ד"ר שטיינברג נראה לו שהדבר לא
היה ניסוי אטומי אלא משהו אחר לגמרי.
4. ישום וחקירה האם עצם סחר הנשק מותר
פרק זה בא לישם את מה שנאמר בפרק 3 על פרק 2. וכן לבדוק את הצד ההלכתי ומוסרי האם הדבר אכן מותר ורצוי.
בפרק 2 ניסתי להראות שלישראל לא היתה מדיניות מכירת נשק ברורה אלא הדבר התפתח במשך השנים וקיבלה את צורתה באמצעות לחצים פנימיים ולחצים חיצוניים.
הלחצים הפנימיים היו כלכלה רעועה אשר היתה זקוקה למטבע זר והדרך להשגת מטבע זר היה יצוא נשק שכן ישראל בעלת אמצעי לחימה מפותחים ביותר יכלה להציע לעולם מבחר כלי נשק מודרניים. ובכך להכניס מטבע זר שכה היה דרוש לישראל.
הלחצים החיצוניים היו לחצי מעצמות העל שלחצו על ישראל למי למכור ולמי לא. על פניו נראה ששתי כוחות אלו הינן מנוגדות אחת לשניה ומצד אחד ישראל מעוניינת למכור למי שרק יכלה בלי שום בעיות מוסריות העיקר שהנשק לא יגיע לידיים אשר ישתמשו בו כנגד ישראל והצד השני הוא מעצמות העל שישראל היתה כה תלויה בהם,
כך שיכלו לכופף את ידה של ישראל כדי שזו לא תמכור למי שהן אינן חפצות בהן.
חייבים אנו לשאול שאלה הרבה יותר מהותית האם הדבר מותר מבחינה מוסרית? האם לעם היהודי בכלל ולמדינת ישראל בפרט מותר למכור נשק למדינות אשר זכויות האדם מופרות? בהן שכן העם היהודי חווה את החויה הקשה ביותר של הפרת זכויות האדם ועקב כך ישראל מחוייבת לעמוד בפרץ כנגד כל גילוי של הפרת זכויות
האדם ולא לשתף פעולה, או שמא עצמאות מדינת ישראל הן הכלכלית והן הריבונית הרבה יותר חשובה ולכן על מנת שעצמאות זו תשמר עלינו לעשות כל שביכולתינו להשיג עצמאות זאת ולפתח שוק נשק משלנו.
שכן אמצעי הלחימה מיוצרים כאן בארץ נועדים בראש ובראשונה להתחזקות צה"ל והסיבה שמוכרים הוא לכיסוי עלויות , וכדי להכניס מטבע זר נוסף.
אל לנו להתחשב במה שקורה באותן מדינות ואל לנו להתחסד משום שמצד האמת מדינות אלו ספק אם אכפת להם מאיתנו ובעת משבר מי יודע אם מדינות אלו יעמדו לצידנו. ניתן לומר שהמדיניות צריכה להיות מעין "ברומא התנהג כרומאי" גלובלי. נראה שישראל בחרה באופציה השניה ולא משנה איזו מפלגה היתה בשלטון. הדבר היה נהוג
בימי המערך וכן בימי הליכוד שהבינו שהצורך ועצמאות צבאית חשובה ביותר למדינת ישראל. שכן אם נהיה תלוים בחסדי אומות העולם מי יודע אם יבואו לעזרתנו. כדוגמא טובה לכך ניתן לתת את מלחמת יום הכיפורים.
לפתרון דילמה זו פניתי למקורות שונים אולם כאדם דתי פניתי קודם לראות מהי דעת ההלכה בנושא וגליתי שפתרון הבעיה אינו פשוט כל כך אלא מותר במקרים מסוימים.
המקור לאיסור במכירת נשק נמצא במשנה במסכת עבודה זרה דף ט"ז עמ' א' וזה לשון המשנה "אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים. אין בונין עמהם בסילקי, גרדום. איצטדיא ובימה אבל בונין עימהם במוסיאות ובית מרחצאות".רש"י מפרש את המשנה, בסילקי גרדום ובימה - מקומות שבהם דנים בני אדם
למוות, איצטדיא - מקום שמעמידים שור שהוא מנגח והורג אנשים ושחוק הוא להם.
בגמרא בעבודה זרה דף ט"ו עמ' ב' מובא מהתוספתא "אין מוכרין להם זיין ולא כלי זיין ואין משחיזין להן את הזיין ואין מוכרים להן לא סדן ולא קולרין ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל, אחד העובד כוכבים והאחד כותי" ניתן לראות מכאן שישנם ארבעה סוגים של כלים שאסור למכור לגוי אחד- כלי זיין, השני- כלי ענישה
ועינויים (סדן, קולרין, כבלים, שלשלאות) השלישי- בעלי חיים מזיקים הרביעי- מבנה משפט וענישה. את הטעם ניתן לחלק לארבע סיבות: 1. גרימת מוות. 2. איסור של "ולפני עיוור לא תתן מכשול". 3. סיוע לדבר עבירה. 4. הגנה על יהודים.
1. גרימת מוות - מובאים בראשונים כמה סיבות אולם ההסבר עומד מאחרי כולם הינו שאסור למכור לגוי כלים שיודעים בברור שישתמש בהם על מנת לשפוך דמים. ומכיון שהגוי אסור בשבע מצוות בני נח. ואחת מהם אסור לשפוך דמים, והגוי חשוד בשפיכות דמים, אי לכך אסור ליהודי לגרום לגוי לשפוך דמים ולכן אסור למכור לגוי כלי
מלחמה. היסוד הוא דרבנן משום שיהודי לא הורג בידיים אלא מוכר לגוי שעוזר להריגה - גרמא - אסור דרבנן.
2. "ולפני עיוור לא תתן מכשול" - זהו איסור מהתורה שכן מכיון שלגוי אסור לשפוך דמים בכך שישראל מוכר לגוי הרי שהוא מכשיל אותו ב"לפני עיוור" שכן הגוי אינו ידוע שאסור ליטול נפש ואם יהודי מוכר לגוי נשק יגרום מוות למשהו אחר. הרמב"ם כותב בהלכות רוצח פרק יב' הלכה יד' - "כל שאסור למכור לעובד כוכבים
אסור למכור לישראל שהוא ליסטים מפני שנמצא מחזיק ידי עוברי עבירה ומכשילן. וכן כל המכשיל עיוור בדבר והשיא עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עיוור ואינו רואה דרך האמת מפני תאוות ליבו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר " ולפני עיוור לא תיתן מכשול" הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה הוגנת לו". משמע
מדברי הרמב"ם שהאיסור הינו מדין תורה מהטעם של "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" ולפי דעת הרמב"ם אכן אסור למכור לגוי כלי נשק.
הגמרא בעבודה זרה דנה מתי אדם עובר ב"ולפני עיוור" ומתי לא. הגמרא מסייגת את העניין ואומרת כאשר אדם יכול להשיג אותו דבר ממישהו אחר אזי "ולפני עיוור" לא קיים אולם כאשר הדבר ניתן להשגה רק ע"י ישראל אזי יש עניין של "ולפני עיוור". הגמרא מעמידה את העניין במקרה שיש נהר העובר בין הגוי והדבר האסור
והגוי לא יכול להשיג את הדבר אלא רק אם יושיט לו הישראל את הדבר האסור אזי יש "ולפני עיוור". אולם כאשר הגוי יכול להשיג ממקור אחר או ששניהם נמצאים באותו צד של נהר אז אין עניין של ו"לפני עיוור". או בלשון הגמרא "תרי עברי דנהרא". לעינינו כאשר יש מקומות רבים בעולם שניתן להשיג מהם נשק ואם לא יקנו
מאתנו נשק יקנו ממקום אחר אזי לא שייך "ולפני עיוור" שכן יכול להשיג ממקור אחר ולכן יהיה מותר למכור לגוי את כלי הנשק - אם אומרים שמקור הטעם הוא ו"לפני עיוור". הרב גרשוני מתבלט בבעיה ומביא מקורות רבים ומסקנתו היא שאם מדובר בנשק שיש במקומות אחרים בעולם אזי מותר למכור את הנשק לגוים משום שזה לא
משני עברי הנהר היינו שניתן להשיג את הנשק ממקומות אחרים ואין ו"לפני עיוור". אולם אם מדובר בכלי נשק מתוחכמים שלא ניתן להשיג בשום מקום אחר אזי שבוודאי יש איסור של ו"לפני עיוור" מן התורה ואסור למכור להם נשק. (גרשוני, תשמ"ד, 206).
3. סיוע לעוברי עבירה - בענין זה קיימת מחלוקת הפוסקים האם קיים האיסור לסייע לעוברי עבירה בנוכרי. הרמ"א פוסק "יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודה של עבודה זרה , היינו דווקא אם אין להם אחרים כיוצא בזה, שלא יוכלו לקנות ממקום אחר. אבל אם יכולים לקנות ממקום אחר, מותר למכור
להם כל דבר. ויש מחמירים.
ונהגו להקל כסברא ראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו". הש"ך לעומתו מכריע לאיסור.
4. עניין מכירת נשק לגויים שמגינים על יהודים - הגמרא בעבודה זרה דף טז' עמ' א' שואלת אם אומרים שאסור מדוע היום (בזמן הגמרא) אנחנו כן מוכרים לגויים נשק? עונה רב אשי "לפרסאי דמגנו עילוון". רש"י מסביר "נלחמים לשמור העיר ויושביה", כלומר מכיוון שגם יהודים נשמרים ע"י כוחות הצבא המגנים על כלל
המדינה שהרי מותר למכור להם כדי שיגנו על התושבים היהודים הגרים באותה מדינה. אולם היתר זה ניתן לסייג ולומר שהיתר זה שייך רק כאשר יהודים יושבים בגולה והגויים מגינים עליהם אולם יהודים החיים בארץ ואין אומות העולם מגינים עליהם לכאורה לא שייך היתר זה. ולכן ארצות שבהם יושבים יהודים ניתן
למכור להם נשק כדי שיגנו גם על היהודים היושבים שם.
אולם לא ניתן להעזר בתרוץ זה כאשר מוכרים לארצות בהם אין יהודים.
(יורה דעה סימן קנ"א סע' א') (גרשוני, תשמ"ד 200).
נשאלת השאלה גם לאלו שמתירים למכור נשק לגויים האם הכל מותר או שמא יש כלי נשק שאסור למכור להם? תשובה: כלי נשק שמדינות אחרות מוכרות - מותר, כלי נשק שמדינות אחרות אינן מוכרות - אסור.
הגמרא בעבודה זרה דף טז' עמ' א' אומרת "אמר רב אדא בר אהבה: אין מוכרין עשישיות של ברזל, מאי טעמא? משום דחשלי מנייהו כלי זיין. אי הכי אפילו מרי וחצני (כלי עבודה ממתכת) נמי? אמר רב זביד בפרזלא הינדואה" (רש"י - שאין עושין אותה כלי זיין). מכאן יוצא שחומרים שידוע שלא עושים מהם כלי זיין
מותר למכור לגוי אולם חומרים שידוע שיעשו מהם כלי נשק אסור למכור לגוי.
הטור והשולחן ערוך (יורה דעה סימן קנ"א סע' ה') כתבו "ואפילו עשת של ברזל שראוי לרדד ולעשות ממנו כלי זיין אסור". יוצא מכאן גם אם קיים חשש כלשהו שיעשו מחומרי גלם אלו כלי זיין אסור למכור אותם לגוי לכן יהיה אסור למכור חומרי גלם שיוכלים לשמש גם ליצוא כלי נשק גם אם לא יעשו ממנו כלי מלחמה. אולם הטור
אולי יגביל רק תעשיית כלי מלחמה אבל חומרי גלם שישמשו לעשיית כלים שאינם כלי מלחמה אולי יתיר הטור כגון עשיית מכשירי קשר ומדים.
ישנה בעייה נוספת והיא האם צריכים להתחשב בעובדה שקונה הנשק משתמשים בכלים האלו לנזק שכן כבר אמרנו שאסור למכור כל דבר "שיש בו נזק לרבים" וכן עלול להיווצר מצב שהגויים קונים את הנשק וישתמשו בו כנגד יהודים. השאלה היא האם צריך להתחשב בנקודה זו בעת מכירת נשק או שמא אין צורך? האם יש לצמצם את
עניין הנזק לרבים או שמא כל נזק כלשהו שיגרם יש לאסור וכתוצאה מכך מצטמצם כמות וסוגי כלי המלחמה שניתן למכור. בעניין זה נחלקו הראשונים רש"י סובר שאסור לעזור להם משום שאולי יתפס שם ישראל - כלומר הספק שישראל ינזק מהעניין מספיק לאסור את עיסקת הנשק. הריא"ז מסווג ואומר שאסור כל עוד נלחמים
בישראל אולם כאשר חיים בינהם בשלום מותר למכור להם נשק הכל לפי המקום והשעה.
הרמב"ם טוען שאסור להוסיף השחתה לעולם, ולכן אסור לפי הרמב"ם גם להושיט עזרה טכנית כגון השחזת כלי הזיין שכן זה עוזר להם. ולפי זה נראה שגם עסקאות של טפול במטוסים ובכלי מלחמה אחרים שישראל חתמה עם צבאות עולם אסור לפי הרמב"ם שכן מוסיפים השחתה לעולם. לפי שיטת הריא"ז ניתן לומר שאם אין יחסי
איבה בין שתי מדינות מותר למכור להם נשק כך שאם ישנה מדינה שמקיימת יחסי מסחר עם ישראל מותר למכור להם גם נשק - במקרה דידן דרום אפריקה שקיימה עם ישראל יחסי מסחר ענפים כגון יהלומים ושאר דברים, מותר למכור להם גם נשק וכל שכן ידע וחומרים אחרים שאינם כלי נשק ממש שכן אם כלי נשק מותר אזי מותר דברים
אחרים שהם אינם כלי נשק פרופר.
מכל האמור לעיל, נשאלת שאלה אחרת כל מה שדובר בפוסקי דורנו הוא כאשר אין מדינה מתוקנת עם שלטון חוק וסדר אולם כאשר יש מדינה מתוקנת האם מותר למכור להם נשק? (ראה באריכות מאמרו של הרב יהודה שביב, תחומין ט' עמ' 205 בעניין הליגיטמיות של מדינה בעריכת מלחמה). כלומר מה שהובא בפוסקים שאסור למכור נשק
הוא במקרה של ישראל בודד לגוי בודד אולם במקרה של מדינה לגיטימית אחת מוכרת למדינה לגיטימית שניה יש מקום לומר שהדבר מותר, משום הטעם שבמדינה שאינה מתוקנת לא נזהרים בשפיכות דמים וכן עובדים עבודה זרה. אולם היום המציאות שונה שכן נזהרים בשפיכות דמים יש מערכת משפטית מסודרת ולכן מותר למכור
להם נשק. כהיתר נוסף ניתן לומר שכלי הנזק היום לא משמשים הריגה בפועל אלא יצירת "מאזן אימה" ומה שצוין בפרק הקודם בעניין מכירת נשק לא קונבציונלי לדרום אפריקה היה כדי ליצור מאזן אימה ויתכן עקב כך היתר למכור נשק לא קונבציונלי.
ישנו היתר נוסף למכור נשק שכן כפי שצויין כבר בפרק הקודם על מנת לפתח נשק כדי להגיע לעצמאות ואי תלות בארה"ב וארצות שונות , זקוקים למכור הרבה מן הנשק בחו"ל על מנת לכסות את הוצאות המחקר והפיתוח של אותו נשק. מובא בר"ן שלמעשה אסור לקיים מסחר עם גויים בכלל אסור למכור ולקנות מן הגוי בהמות, חיטה
וכד' אולם במקום הפסד מרובה וכאשר ישנו מיעוט של יהודים במקום מסוים מותר לסחור עם הגוי. יוצא שלפי דעת הר"ן מותר לייצר לכתחילה כלי נשק על מנת למכור לגוי משום רווח כלכלי.
ומכיוון שישראל מייצרת ומייצאת נשק למדינות זרות משום שזהו מקור פרנסה הרי שיש מקום להתיר יצוא משום הפסד מרובה. יש להבחין בין מניעת רווח להפסד, במקום שיש מניעת רווח אסור לסחור עם הגוי אולם כאשר יש הפסד מותר לסחור עם הגוי. נגד טענה זאת ניתן לטעון שבמקום לייצר כלי נשק, נפתח כלים שמותרים ע"פ
ההלכה אולם כלי נשק הינם מפתח לעצמאות מדינית וכן שמירה על בטחון המדינה ומטרת היצוא הינה לכסות עלויות פיתוח לכן יהיה מותר לייצא כלי נשק.
לסיכום, רואים אנו שהדבר לא פשוט מבחינה הלכתית ישנם צדדים לכאן ולכאן מה גם שנושא קידוש וחילול ה' לא נידונו פה וטעם זה הינו מספיק כדי להוריד את השאלה מעל הפרק.
בשורות הנזכרות לעיל הבאתי דעת רבנים שמתירים את ייצוא הנשק - במקרים מסוימים כמובן, כמו כן ישנם רבנים שאוסרים או יותר נכון, טוענים שלמרות שיש היתרים בענין בכל אופן כדאי שישראל מן הטעם המוסרי יהיו אור לגויים והסיסמא " כי מציון תצא תורה" עדיפה כאן ולא כי מציון תצא - כלי מלחמה כך שעדיף להתבלט
בנושאים אחרים ולא בכלי מלחמה מה גם שהיום נושא סחר הנשק הינו נושא פרוץ שכן ישנם יוצאי צבא למינהם אשר מוצאים כמקור פרנסה זה מקור מהיר להתעשר ואין בידם שום שיקול מוסרי בעניין.
ד"ר תמרי, במאמרו "ייצוא נשק ישראלי בראיה הלכתית" טוען שיסוד ההיתר שעוד מדינות מייצאות נשק ולכן גם לנו מותר לייצא, לא עומד במבחן המציאות היות שישנם מדינות אשר לא מוכרות נשק לארצות כגון דרום אפריקה ומרכז אמריקה ואז נכנסים לעניין " תרי עברא דנהרא" כפי שכבר נכתב למעלה כך שהעניין אינו
פשוט מה גם שלא תמיד הנשק נמכר לצורכי הגנה של אותה מדינה אלא לצורך דיכוי. כמו כן, טוען ד"ר תמרי שסוחרי הנשק הישראלים אינם רואים לנגד עינהם את עניין מכירת הנשק כעניין של החזר השקעות המחקר והפיתוח שעשו כאן בישראל אלא רואים את הענין הרווח הכלכלי לנגד עינהם ומשפיעים עקב כך על ממשלת ישראל. (תמרי,
תשמ"ט 261). פיתוח הנשק הישראלי לצורכי הגנה עקב אי תלות במדינות אחרות ע"פ שיטתו חובה היא משום דין "הבא להורגך השכם להורגו", כי אם לא נפתח כלי נשק אזי חיי יהודים יהיו הפקר.
מתוך הראיה ההלכתית ניתן להסיק שההלכה נותנת משקל כבד מאוד להיבט המוסרי שבעניין. הרב ריסקין (ריסקין, תשמ"ח, 371) טוען שבעינינים אלו חייבים היהודים לשמש כאור לגויים ולצאת בגלוי כנגד האפרטהייד ולא לעזור לו באמצעות נשק ישראלי. אולם ישנה בעייה שכן ישנם יהודים רבים הגרים שם וחייבים אנו לדאוג להם
בכך שהממשלה המקומית באמצעות הנשק הישראלי תשמור עליהם. הוא טוען שאסור לנו למכור נשק לדרום אפריקה משום שיש עניין של קידוש ה' בעיני הגוי. חייבים שגויים ידברו טוב על ה' באמצעות היהודים ועל כן היהודים חייבים להתנהג בצורה טובה יותר מכולם כדי שהגויים יברכו את ה'. עקב ההתנהגות הטובה יתקיים
הנבואה בזכריה "והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלקים עמכם" (זכריה ח', כג'). הרב טוען שאם ישמעו לנו הגויים ונהייה אור לגויים גם שבע מצוות בני נח יתקיימו טוב יותר כך שאסור לנו למכור נשק לדרום אפריקה.
ד"ר תמרי טוען שדווקא פיתוח שוק הנשק הישראלי מגדיל את התלות הישראלית בארה"ב שכן במקרה הלביא התלות הישראלית בארה"ב כספקית המנוע ושאר חלפים הראתה עד כמה היתה התלות הישראלית גדולה ומבחינה כלכלית.
ישראל לא היתה יכולה לעמוד בהוצאות הפיתוח ועקב כך נזקקו לאמריקאים, והאמריקאים הם אלו שאמרו שהם אינם זקוקים למטוס מסוג זה ובסופו של הדבר נפל הפרויקט. כך שישראל חייבת לפתח שווקים אלטרנטיבים שגם ימכרו טוב יותר וגם יגבירו את העצמאות הכלכלית הישראלית. הוא מביא פירוש של האברבנאל שאומר מדוע אסור למלך
להרבות לו סוסים משום שזה יחזיר את העם למצרים אבל הרי מותר לבקר ולסחור עם מצרים? אלא הטענה היא שהסוס בימים קדומים סימל את הכוח ואת הבטחון האישי ועקב כך תקטן האמונה בקב"ה והאמונה בנצחון תהיה עקב הנשק ולא יד ה' המכוונת והעוזרת בכל מלחמה ולכן אסור. (תמרי, תשמ"ט 262).
לסיכום החלק ההלכתי ניתן לראות שיצור ויצוא נשק מותר ע"פ ההלכה אלא כיוון שמדובר בכלי נשק חייבים לחקור ולראות מה האמת שמסתתרת מאחורי כל העניין. אם מצד האמת המכירות נעשות על מנת לכסות עלויות של מחקר ופתוח ולאותה מדינה אחרים מוכרים נשק אזי מותר למכור להם נשק. אולם אם לאותה מדינה מדינות אחרות
לא מוכרות נשק או ציוד מסוים ובנשק משתמשים לצרכים אחרים אזי אסור למכור נשק. ניתן גם כן להשיב באמצעות ההלכה על שאלה נוספת. השאלה היא האם המימד היהודי חשוב בשיקולי מכירת נשק? נראה בפשטות שאכן כן שיקול זה חשוב ביותר שכן באמצעות מכירות הנשק יהיה לאותה מדינה את כלי הנשק להגן על אזרחיה שחלקם
יהודים ומכיוון שכך הרי אם משהו אחר לא יעשה זאת הרי שאנו מחוייבים לעשות זאת. כפי שראינו בתשובת רב אשי שאמר שמותר למכור לפרסים מכיוון שמגינים עליהם. כאן בראיה גלובלית יותר מדינת ישראל מחוייבת באופן בלתי רשמי להגן על כל יהודי בכל מקום בעולם כך שבכל מדינה שגרים שם יהודים מותר למכור להם
נשק כולל דרום אפריקה.
מכאן נוכל להגיע לשאלת המוסריות שבעניין מכירת נשק. ניתן לשאול האם שייך כאן מוסר במכירת נשק או שמא האינטרס הלאומי חשוב לנו יותר? כאן הדעות חלוקות, הבאתי לעיל דעת רבנים שטוענים שלמרות שהדבר מותר ע"פ ההלכה ישנו עניין שלא שייך להלכה כתובה אלא שייך יותר לתוצאות שיקרו בגינם ולמרות ההיתר לא נמכור
נשק. כדוגמא ניתן להביא רופא שאמור להציל גוי הגוסס , לפי ההלכה אינו חייב משום שהוא גוי, פשוט לנו שהוא אכן יעשה זאת משום התוצאות הכרוכות בכך. אולי גם כאן למרות ההיתר במכירת נשק, לא נמכור משום שסוף סוף המוצר הנמכר הוא נשק ובנשק הורגים לכן לא נמכור נשק.
טענת "כולם עושים זאת פעמים אינה סיבה מספיק טובה שכן במקרה דידן ישראל המשיכה למכור נשק לדרום אפריקה אחרי הטלת האמברגו ואחרי שכולם הפסיקו למכור לדרום אפריקה כך שטענה זאת אינה מתקבלת.
ידידה בארי טוען (בארי, 1987 , 15) שמכיוון שדרום אפריקה עזרה לנו בשעת משבר במלחמת יום הכיפורים ומנגד עמדו מדינות אפריקה השחורה, שלא רק שלא עזרו לנו, לא עשו כלום כך שמותר לנו לעזור לדרום אפריקה כהכרת תודה על מאמציהם. ישנם תומכים אחרים שנקטו באותה שיטה ובניהם ניתן למצוא את יוסף לפיד במאמר שכתב
לאחר שמדינות אפריקה השחורה ניתקו את היחסים עימנו למרות כל העזרה שנתנו להם. (מעריב, 14.3.74) טענתו היא שדרום אפריקה עזרה לנו בשעתנו הקשה ביותר ועזרה לנו בתחום הנשק והצילה את ישראל מאבדון שכך מתוך שהצלנו אותנו הוא מוכן להיות חבר ורע של דרום אפריקה ולא של אפריקה השחורה שנכנעה ללחץ הערבים.
לטענתו ידיד אמת הוא ידיד שעוזר בשעת צרה ולא רק בזמן שטוב ומכיוון שדרום אפריקה עזרה לנו בשעה קשה ולא הפנתה לנו עורף הרי שזו סיבה מספיק טובה ואפילו יותר מזה להדק את הקשר עם דרום אפריקה למרות כל הבעיות וההשלכות שינבעו מכך. חיים הרצוג אומר אותו דבר רק בצורה קצת שונה הוא אומר מה שטוב
ליהודים טוב לנו שכן רק דרום אפריקה פורטוגל עזרו לנו בשעה קשה כל כך בכך שנתנו רשות למטוסים לנחות על אדמתם כדי שיוכלו לתדלק את המטוס כדי שיגיעו לישראל במלחמת יום הכיפורים, בעוד שמדינות אירופה המערבית עמדו מנגד ולא עשו דבר. מעשה זה שעשתה דרום אפריקה ופורטוגל עבור ישראל הינה סיבה מספיק טובה
לחדש את הקשר עימם ולא להתחשב מה יאמרו אומות העולם. (הארץ, 7.12.73).
ישנם סיבות נוספות מדוע כן לסחור הטענה הראשונה היא "כולם עושים זאת". ישנם נתונים המראים שמדינות העולם סוחרות עם דרום אפריקה במימדים שישראל אינה יכול לעמוד בהם גם אם רצתה בכך. הדוגמאות הן צרפת, ארה"ב, גרמניה - צרפת עזרה לדרום אפריקה בכל נושא המטוסים , ארה"ב סוחרת עם דרום אפריקה
במיליארדי דולרים וכן גרמניה. ישראל סוחרת בסכומים קטנים, ואם הגדולים יכולים מדוע לא יכולה ישראל לסחור עם דרום אפריקה. טענה שניה הקיימת היא שישראל הינה מדינה מבודדת בעולם ואינה יכולה לבחור את ידידיה כך שאם ישנה מדינה שמוכנה לסחור עם ישראל ישראל יכולה לסחור עימה. טענה השלישית, ישראל שמוכרת
לדרום אפריקה אינו ראיה לכך שישראל מסכימה עם המדיניות הכוללת של דרום אפריקה (יוסף, 1988, 73-74).
לסיכום מוסר וריאל פוליטיקה בענין דרום אפריקה מתערבבים יחדיו עד שקשה להבדיל בין השנים. ישנם סיבות טובות מדוע כן לסחור עם דרום אפריקה ואם כולם סוחרים עם דרום אפריקה מדוע ישראל צריכה להיות היחידה שלא תסחור עם דרום אפריקה?
בעת כתיבת שורות אלו נערכות בחירות דמוקרטיות בדרום אפריקה ומחר יהיה יום חדש בדרום אפריקה השאלה תהיה אז האם הנשיא החדש שיבחר ימשיך את מדיניות המשטר הלבן כלפי ישראל? האם המשטר החדש יזכור שישראל סיפקה נשק כדי לדכות אותם או שמא תראה בישראל כידיד ותמשיך להיות אוהדת ישראל?
בפרק 2 בעבודה זו בדקתי האם יש לישראל מדיניות מכירת נשק או שמא הדבר יתפתח במשך השנים. מסקנתי היתה שאין מדיניות ברורה אלא הענינים "התגלגלו" ויתפתחו במשך השנים. ישנה מעין מדיניות זוטא והיא 1. לא מוכרים לאוייבים 2. האינטרס הלאומי מעל הכל - כלומר מה שטוב ליהודים טוב למדינת ישראל, נשאלת השאלה
האם גם מכירות הנשק שביצעה ישראל עם דרום אפריקה נופלת להגדרה זו. התשובה הינה כן. ראינו בפרק הזה שישראל רצתה למכור לדרום אפריקה משום שמצאה בדרום אפריקה ידיד אמת שעזרה לה בשעתה הקשה ביותר (מלחמת יום הכיפורים) אין סכנה שהנשק יגיע לאוייבים שכן דרום אפריקה הינה מדינה מוקפת אוייבים ומבודדת מבחינה
פוליטית.
ניתן ליישם גם את הקו המנחה השני שהוא האינטרס הלאומי שכן דרום אפריקה הינה מדינה בעלת אוצרות טבע גדולים מאוד וישראל שהינה בעלת אוצרות טבע מועטים מאוד אך בעלת ידע רב יכלה לסחור עם דרום אפריקה ובכך לפתח שיטת מסחר, סחורות תמורות ידע, כיוון שכל מדינה יכלה להשתמש ביתרון היחסי שלה באופן
האופטימלי. כתוצאה מכך קיום מדינת ישראל לא היה בסכנה. מה גם שיהדות דרום אפריקה זכתה להקלות גדולות ביצוא מטבע זר מדרום אפריקה כדי שזו תשקיע כאן במדינת ישראל. כך שמדיניות סחר הנשק במקרה של דרום אפריקה הובאה לאוטפטימום.
5. סיכום
בעבודה זו רציתי לבדוק האם יש לישראל מדיניות סחר נשק והאם מיישמת אותו הלכה למעשה. השתמשתי בדרום אפריקה כ- CASE STUDY כדי לבדוק את הנושא ואכן גיליתי שאין לישראל מדיניות ברורה במכירות נשק אלא קבעה שני כללים בסיסים ולאורם הלכה.
הכלל הראשון היה לא למכור נשק לאוייב והשני מה שטוב לאינטרס הלאומי טוב למדינת ישראל.
דרום אפריקה היתה דוגמא קלאסית שכן דרום אפריקה אינה אוייב אלא נמצאת במצב דומה למדינת ישראל שמוקפת אוייבים גיאוגרפית וכן מבודדת מבחינה פוליטית כך שסכנה זו לא קיימת וכן הכלל השני הרווח העצום שעמד למדינת ישראל למכירות נשק לדרום אפריקה לא עצר את מדינת ישראל ממכר נשק.
כן בדקתי את הצד המוסרי שבעניין והראיתי שמוסר הינו מושג טעון שכן יש הרבה דרכים להסתכל על מוסר כך שהתשובה אינה פשוטה. כן הבאתי את האספקט ההלכתי והראיתי שעל פי ההלכה כן מותר למכור נשק לדרום אפריקה בתנאים מסויימים. כך שמכל האמור לעיל בישראל יש מדיניות מכירת נשק אולם הינה בסיסית ועמומה שכן
כורח וקיום מדינת ישראל הינה סיבה מספיק חשובה למכור נשק. אולם מכיוון שהמוצר הנמכר הינו רגיש יש להיות שקול יותר במכירה ולא להיות להוט למכור נשק רק כדי שמטבע זר יכנס למדינה.
ביבליוגרפיה
אפשטיין, יעקב. "יצוא נשק". תחומין . יא' , אלון שבות. "צמת", (תש"ן) עמ' 418-409.
בארי, ידידיה. "מוסר סלקטיבי של מקטרגים". בארץ ישראל . (אפריל - מאי 1987) עמ' 15.
גרשוני, יהודה. "בענין מכירת נשק לאומות העולם". אור המזרח . כרך לב' חוברת ג-ד (קי"ד - קט"ו), (תשמ"ד), עמ' 208-199.
הרצוג, חיים. "העת ליוזמות". הארץ . 7.12.1973.
ורהפטיג, יעקב. "מכירת נשק לגויים". תחומין. יב', אלון שבות, "צמת", (תשנ"א) עמ' 243-240.
לפיד, יוסף. "למען דרום אפריקה לא אחשה". מעריב. 14.3.1974.
קליימן, אהרון. חרב פיפיות . תל-אביב, עם עובד, 1992. עמ' 183-140.
ריסקין, שלמה. "בתוך בני ישראל ולעיני גויים רבים". תחומין. ח'.
אלון שבות. "צמת", (תשמ"ח) עמ' 371.
תמרי, מאיר. "יצוא נשק ישראלי בראייה הלכתית". ממלכת כהנים וגוי קדוש. ירושלים, הוצאת המשפחה והחברים. (תשמ"ט) עמ' 262-259.
Adams, James, The unnatural alliance. London, Quartet Books, 1984 pp. 72-125, 145-186.
Beit-Hallahmi, Benjamin."South Africa and Israel's strategy of survival". New outlook, Vol 20 no.3 (1977), pp. 54-61.
Joseph, Benjamin M. Besieged Bedfellowes, New York, Greenwood press, 1988, pp. 17-25, 73-81.
Steinberg, Gerald M. Israel: Case study for international Missile Trade and Nonproliferation Project.September 23, 1992.
7

תגים:

ייצוא · מכירת · נשק

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "מדיניות סחר הנשק של ישראל", סמינריון אודות "מדיניות סחר הנשק של ישראל" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.