ביטול שליחות ע"י השולח

תקציר העבודה:

ביטול שליחות ע"י השולח
מבוא hd2522

בניגוד למשפט הקדמון, הכיר המשפט העברי כבר בימים קדומים במוסד השליחות.
כיום מוכרת השליחות בכל שיטות המשפט, ובישראל זכתה לחקיקה על-ידי הכנסת,
בחוק השליחות תשכ"ה.1965-
והשאלה היא, האם יש במינוי שליח כדי למנוע את המשלח לבטל מינוי זה?
האם נוצרה זכות לטובת השליח או התחייבות מצד המשלח שלא יבטל את השליחות,
או שמא אין בשליחות אלא מתן רשות גרידא, כל עוד רשות זו נתונה, ללא כל
התחייבות מצד הממנה.
ואם ישנה אפשרות לבטל את השליחות, מה היא הדרך לכך? האם כשם שמינוי שליחות
דיו שיעשה על-ידי דיבור גרידא, כך הביטול יעשה על-ידי דיבור גרידא.
שאלה אחרת היא, בפני מי צריך להיות הביטול? האם די למשלח שיבטל בינו לבין
עצמו, או שמא יש צורך שיהא הביטול בפני השליח, או בפני מי שנשלח השליח אליו.
שאלה נוספת, שלדעתנו יש מקום לדון בה בסוגיית ביטול השליחות מחמת חזרתו של
המשלח, והיא שאלת חזרת המשלח מהביטול.

מקורות:

אמר חוזרת אתי דיבור ומבטל דיבור. ר"ל אמר אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דיבור.
לפי האוקימתא השניה (של רב זביד) מחלוקתם של ריו"ח ור"ל חוזרת על המשנה בקידושין פ"ד מ"ט האומרת: "וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה וקדשה את עצמה, ועל זה שואלת הגמרא: מה הדין אם לא קידשה את עצמה, אלא שהאשה חזרה בה מן הרשות שנתנה לשלוחה לקדשה . ועל כך נחלקו ריו"ח ור"ל: "לא קדשה את עצמה
וחזרה בה מהו, ריו"ח אמר חוזרת, אתי דיבור ומבטל דיבור. ור"ל אמר אינה חוזרת, לא אתי דיבור ומבטל דיבור".
אנו לא נעמוד כאן על כל הקשיים והפירושים שנאמרו בסוגיא אלא בעיקר נעמוד על מספר הבדלים שבין סוגיית הבבלי לירושלמי.
א) בעוד שבירושלמי הובאה המחלוקת שבין ריו"ח לר"ל על כל משנה ומשנה שממנה יש להקשות על אחת הדיעות. הרי בבבלי נמצאת המחלוקת רק כאן בסוגיא. ומסביבה כל הקושיות והתירוצים. וזה כנראה הבדל שיטתי בעריכת הסוגיא בין הבבלי לירושלמי. שדורש מחקר מקיף, על ההבדל הזה לא ראיתי שעמדו עליו חוקרי הירושלמי.
ב) בירושלמי הובאה המחלוקת בדרך אגב "לית הדא פליגא...", הגמרא בדקה אם אין קושי ממשנה מסויימת על דעת ריו"ח או על דעת ר"ל. אבל המחלוקת לא נמצאת במקום, אלא שעורך הסוגיה מכיר את המחלוקת ממקור אחר. ואילו בבבלי דברי ריו"ח ור"ל באו לענות על שאלה מאוד ספציפית, באוקימתא א' הם באו לענות על שאלה זו,
ובאוקימתא ב' על שאלה אחרת כאמור לעיל.
ג) בירושלמי המחלוקת נוסחת "אדם מבטל שליחותו בדברים" (דעת ריו"ח) "ואין אדם מבטל שליחותו בדברים (דעת ר"ל).
ואילו בבבלי המחלוקת מנוסחת בלשון ארמית ובסגנון אחר "אתי דיבור ומבטל דיבור" (דעת ריו"ח) "לא אתי דיבור ומבטל דיבור" (דעת ר"ל).
ולפי אוקימתא א' - המחלוקת בכלל אינה בענין ביטול שליחות, אלא עוברת לתחום אחר בכלל והוא ביטול התחייבות.
ביטול שליחות בממונות
רקובר מעלה נקודה מענינת והיא "שאין בתלמוד דיון בביטול שליחות בעניני ממונות"
והנה במס' ב"ק דף ע' ע"א גרסינן:
"ואמרי נהרדעי אורכתא דלא כתיב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית ביה מששא, מאי טעמא, משום דאמר לו האיך, לאו בעל דברים דידי את..." ובלשונו של הרמב"ם הלכות שלוחין פ"ג ה"א:
"מי שהיתה לו קרקע תחת יד אחר, או שהיו לו מטלטלין פקדון, ורצה לעשות שליח לדון עם זה ולהוציא הקרקע או הפקדון מתחת ידו. הרי זה כותב לו הרשאה, וצריך לקנות מידו שהרשהו ואמר לו לך דון וזכה והוציא לעצמך וכיוצא בענינים אלו, ואם לא כתב לו כן אינו יכול לדון עמו. מפני שהוא אומר לו אין אתה בעל דיני".
והרבה מן המפרשים, ראשונים ואחרונים, שואלים על זה: מפני מה יש לכתוב בהרשאה: "זיל דון וזכי ואפיק לנפשך". ואם לא יכתוב, יוכל החייב לטעון כנגד המורשה: לאו בעל דברים דידי את". הרי שלוחו של אדם כמותו, והיה למשלח למנות שליח סתם, והחייב לא יוכל לטעון דבר כנגד השליח.
ועל זה עונה הרא"ש:
"ונראה לי דחיישינן שמא יבטל המפקיד שליחות השליח בפני עדים, אבל כי כתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך הרי כאילו נתנו לו במתנה. ושוב לא מצי מבטל ליה...."
כלומר בשליחות רגילה יש חשש שמא המשלח יבטל את השליחות ולכן החייב יכול לטעון: "לאו בעל דברים דידי את". אבל בהרשאה שכתוב בה: "זיל דון וזכי ואפיק לנפשך", לא ניתן לבטל, ולכן החייב לא יכול לטעון נגד השליח כלום.
גם הראב"ן עונה על שאלה זו באותה דרך, אלא שהוא נוקט שהחשש לביטול הוא על-ידי מיתת המשלח
ולפי זה מובן מדוע אין דיון בתלמוד בביטול שליחות בעיניני ממונות, כיון שבעניני ממונות עושים בדרך כלל הרשאה ולא שליחות רגילה. כדי שיוכל לכוף את הנתבע בבית דין להתדיין אתו. ובמקרה כזה אינו יכול לבטל את השליחות.
השוואה לחוק המחאת חיובים
למעשה ההרשאה שמדובר בה היא כמו המחאת-חוב
חוק המחאת חיובים תשכ"ט1969-, ס' 1 (א) קובע: זכותו של נושה... ניתנת להמחאה....." חוק זה שינה את הדין שהיה קיים לפני כן, על פי המג'לה.
שלא היה בעל חוב רשאי להעביר חוב. אבל גם בלי הדרך של המחאת החיוב היה ניתן להגיע לאותה תוצאה על-ידי רעיון השליחות. אלא שדרך המחאת החיוב היא עדיפה.
וכך כותב השופט זוסמן בספרו דיני שטרות ע' 3:
"בעל החוב יוכל, כמובן, ליתן ללוי יפוי כח ולהרשותו בדרך זו לגבות את החוב במקומו. אך אם ייאלץ לוי לתבוע את ראובן החייב, על יסוד הרשאה כזאת. יצטרך להגיש תובענה בשמו של שמעון מרשהו ולא יוכל לתבוע בשמו שלו. תחליף זה, להעברת זכות מאדם לחברו אפשרי הוא. אבל אין הוא מניח את הדעת, ההרשאה עלולה להתבטל
ע"י ששמעון יחזור בו ממנה..."
וזה למעשה אותו רעיון שהבאנו למעלה מדברי הרא"ש, שהדרך של אורכתא שכתוב בה "זיל דין וזכי ואפיך ולנפשך" עדיפה על הדרך של שליחות משום החשש שהשולח יבטל את השליחות.
מחלוקת בין הרא"ש לשאר הראשונים
אלא שדברי הרא"ש הנ"ל אינם מוסכמים אליבא דכולי עלמא.
ובנו בעל הטורים (בחו"מ סי' קכ"ב) אחרי שהוא מביא את דברי אביו הרא"ש הנ"ל מסיים:
"אבל הרמב"ם כתב מי שהרשה לאחד ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר רשאי, וכ"כ רב אלפס משום רב יהודה".
ולפי שיטת רב יהודאי והרמב"ם שההרשאה היא כמו שליחות וניתן לבטל אותה. יש להניח שהדרך הזאת לא נעשה בה שימוש רב, מהנימוק הנ"ל בדברי הרא"ש (ובדברי השופט זוסמן). שיש חשש שמא המרשה יבטל את ההרשאה.
ואם כן יש להניח שהדרך המקובלת והנהוגה היתה ע"י המחאת חוב כגון במעמד שלושתן.
חזרת המשלח מהביטול
במסגרת עבודה על נושא, בטול שליחות מחמת חזרתו של המשלח" יש לדעתנו לדון גם בשאלה צדדית ונגררת והיא:
שאלת חזרת המשלח מהביטול.
והנה הראשון שדן בזה הוא הרשב"א בשו"ת ח"ד סי' פ"ד, והוא נשאל:
"כתבת השולח גט לאשתו וביטל השליחות שלא בפניו דקי"ל דיכול לבטלו ואח"כ נמלך לבטל הביטול שביטל ושיהיה שליח לגרש כמו שהיה ואח"כ הגיע גט לידה אם נאמר בהא אתי דיבור ומבטל דיבור או לא דלא אשכחן אתי דיבור ומבטל דיבור אלא בדבר שבידו לקיים ולבטל ולחזור ולקיים אבל הכא הואיל ובידו לעקור השליחות
ואין בידו לחזור ולעשותו שליח אא"כ ברצונו נמצא כשביטל עיקר השליחות ביטל וכשנמלך לא היה בידו לחזור ולעשותו שליח אלא ברצונו ונראה זה מהא דאמרינן (גיטין דס"ב ע"ב) הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי".
והדברים צריכים ביאור קצת.
א. מה שכתב בתחילת דבריו: "וביטל השליחות שלא בפניו דקי"ל דיכול לבטלו".
זו היא למעשה הנחת היסוד לשאלה, כלומר השאלה תלויה בשאלה מקדמית האם נדרשת ידיעת השליח על דבר הביטול או לא.
שאם נדרשת ידיעת השליח על דבר הביטול, וכל עוד שלא ידע לא חל הביטול והשליחות ממשיכה להתקיים, אם כן לא מתעוררת בכלל שאלת השואל. שאם הביטול נעשה שלא בפני השליח אז אין הביטול חל והשליחות ממשיכה
להתקיים ואין צורך בביטול הביטול כדי לקיים את השליחות.
ולכן קובע הרב מהתחלה שלא נדרשת ידיעת השליח על דבר הביטול, וזהו שכתב "וביטל השליחות שלא בפניו דקי"ל דיכול לבטלו". ב. שני הפנים (או הצדדים) של השאלה הם:
אנו נעמוד על זה בהמשך דברינו, הרב השואל לא עומד על זה, כי העובדות שהיו לפניו היו כאלה שביטל את השליחות שלא בפני השליח, וזה למעשה בכל ספרי השו"ת, שהשאלות היו שאלות מעשיות כפי שהיו במציאות ולא שאלות היפוטיטיות (חוץ מספר תרומת הדשן שהוא עצמו סדר שאלותיו ולא ששאלוהו אחרים, ראה ביד מלאכי בכללי שאר
המחברים והמפרשים אות ל"ז, וע' בשד"ח בכללי הפוסקים סי' ט"ו אות ז' ואכמ"ל).
מכל מקום הברייתא מלמדת אותנו:
"בטלו מבוטל דברי רבי" (גיטין דל"ג ע"א), ופירש"י:
"בטלו, לאחר תקנת ר"ג בפני ב"ד: מבוטל, דאע"ג דעבר אתקנתא ביטל שליחותא": ע"כ.
ואף שהרשב"ג חולק שם על רבי, מ"מ הלכה כרבי כמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות גירושין הט"ז, וראה להמ"מ שם.
אבל מ"מ לשון הרב השואל שכתב "דקי"ל דיכול לבטלו", שמשמע אפילו לכתחילה, אינו מדוייק.
הפן האחד -
האם נאמר בזה 'אתי דיבור ומבטל דיבור' כלומר יבוא הדיבור של ביטול הביטול ויבטל את ביטול הגט, ואם כן הגט קיים ואם הגיע הגט לאשה היא מגורשת.
הפן השני -
או נאמר שאין אומרים 'אתי דיבור ומבטל דיבור' אלא בדבר שהוא תלוי בידו של המשלח. אבל כאן כיון שביטל מהתחלה את השליחות, הרי שבשביל לחדש ולקיים אותה דרוש רצון השליח, ואם כן אי אפשר לומר 'אתי דיבור ומבטל דיבור'. במילים אחרות: פעולה משפטית שדורשת רצון שני צדדים לקיומה, הרי אפילו אם ביטולה
יכול להעשות על-ידי צד אחד מבלי ידיעתו של הצד השני, מכל מקום ביטול הביטול והחזרת המצב לקדמותו דורש רצון שני הצדדים כמו בהתחלה, ואם כן בשליחות כיון שמינוי שליח צריך להעשות ברצון שני הצדדים, המשלח והשליח. ואין ביד המשלח למנות שליח בעל כרחו, אם כן אפילו אם הדין קובע שביטול השליחות יכול להעשות
על ידי צד אחד, מבלי ידיעתו של הצד השני, הרי בשביל לבטל את הביטול ולחדש את השליחות דרוש רצון שני הצדדים כמו בהתחלה במינוי הראשון.
ג. והרב השואל מביא ראיה מסוגיא של "הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי" (גיטין דס"ב ע"ב).
ששם נאמר:
"איתמר, הבא לי גיטי, ואשתך אמרה, התקבל לי גיטי, והוא אמר הילך כמה שאמרה... אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת... משום דעקריה שליח לשליחותיה לגמרי הוא. דאמר שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא".
וכך מסכם הרמב"ם הלכה זו:
"שליח האשה שבא לקבל גט מן הבעל ואמר לו, שליח קבלה אני, ואומר לו הבעל הולך גט זה כמו שאמרה כלומר איני עוקר שליחותך אלא בין שעשתה אותך שליח קבלה או שליח הבאה הרי אתה כמו שאמרה והבא את הגט, ואמרה לו לא שמתיך אלא שליח הבאה, אפילו הגיע לידה אינה מגורשת שהרי עקר השליח שליחות שאמרה היא ואמר לבעל
מעולם לא נעשיתי שליח הבאה לה" (הרמב"ם ה' גירושין פ"ו הי,א).
ואם כן הרב השואל מביא ראיה מהסיפא ש"אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת", כמו ששם השליח עקר את השליחות, וכדי להתמנות מחדש דרוש המינוי של האישה (או של הבעל), ואפילו אם הוא חוזר בו מן עקירת השליחות ומביא הגט לאשה אינה מגורשת, כלומר לא מספיק רצונו הוא בלבד אלא דרוש רצון שני הצדדים, הוא
הדין כאן שאם המשלח בטל את השליחות לא יכול לחדשה בלי רצון השליח, ודרוש רצון שני הצדדים.
ד. הרשב"א בתשובתו דן בענין מנקודות מבט שונות, ומנימוקים שונים, אנו נעמוד כאן על דבריו אחת לאחת, וכך כותב הרשב"א:
"תשובה, תחלת כל דבר אני אומר דלא שייך בביטול 'אתי דיבור ומבטל דיבור' אלא בדיבור שמביא למעשה כגון הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום ולא בא אחר וקדשה וחזרה בה, ואי נמי מרשה בני ביתו לתרום וביטל עד שלא תרמו, וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקדשה את עצמה וכן כולם, אבל בדיבור של ביטול מעשה
דליתי דיבור של קיום ומבטל דיבור של ביטול זה לא שמענו בשם מקום".
ופירוש הדברים שלא מצאנו 'אתי דיבור ומבטל דיבור', אלא במקום שהדיבור הראשון היה מביא למעשה, ואז בא הדיבור השני ומבטל את הדיבור הראשון, והמעשה לא מתקיים, אבל במקרה הפוך, אם הדיבור הראשון היה של ביטול מעשה, אז לא מצאנו שיבוא דיבור שני של קיום המעשה ויבטל דיבור ראשון של ביטול מעשה, וההגיון שעומד
מאחורי זה הוא, כנראה, ההבחנה שבין מעשה למחדל, שלא מצאנו 'אתי דיבור ומבטל דיבור', אלא במקרה שהדיבור השני מביא לידי מחדל, ואז שב ואל תעשה עדיף, אבל במקרה שהדיבור השני מביא לידי מעשה לא מצאנו שנאמר 'אתי דיבור ומבטל דיבור', במילים אחרות:
הרשב"א אומר, דיבור אינו יכול להחיות ולקיים פעולה משפטית שכבר בוטלה, אלא לכל היותר יכול לבטל פעולה משפטית שעומדת להתרחש.
ומרחק רב ונפקויות משפטיות שונות יוצא בין הנימוק הזה לבין הנימוק של הרב השואל.
לפי הרב השואל - כדי לבטל את הביטול ולחדש את השליחות דרוש רצון שני הצדדים כמו בהתחלה במינוי השליחות. יוצא לפי זה אם ביטול הביטול נעשה בפני השליח אז השליחות קיימת, כלומר אין צורך במינוי השליחות מחדש, (ראה הערה מס' 1).
לעומת זאת לפי דעת הרשב"א ביטול הביטול אינו מחייה את הפעולה המשפטית הקודמת, וזה לא משנה אם נעשה לפני השליח או בלעדיו, וכדי להחיות את השליחות אחרי ביטולה דרושה פועלת מינוי חדשה.
לזה דרוש דיון הרבה יותר מקיף בהרבה מקורות בשו"ת המצויינים אצלי במ"א, וכמובן שיש להתייחס גם לדברי הרשב"א כאן, אם כי יש מקום לעשות הבחנה בין ביטול הביטול בענין שליחות לבין השמדת כתב ביטול של צוואה, ואכמ"ל.
ה. אחרי זה עבר, הרשב"א, לדון בראיה שמביא הרב השואל, מדין הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי, וכך כותב:
"ומיהו לעיקר דינא לכשתמצא לומר דאתי דיבור ומבטל דיבור, דיבור של קיום לשם ביטול, אינו דומה לראיה דהבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי, דשאני התם דהשליח ביטל השליחות לגמרי שאינו רוצה לטרוח ולהביא ואינו נעשה שליח להולכה בשעת קבלת הגט, אבל זה שעשאו שליח להולכה והשליח בשעה שקבלו נעשה לו שליח להוליך ועדיין
לא שמע שביטל המשלח שליחותו יש לומר שעדיין שליחותו במקומו עומד".
ויש להבין שהרי ראיית הרב השואל היא מן הדין שאפילו אם הגיע גט ליד האשה אינה מגורשת, כלומר אפילו אם השליח חזר בו מן עקירת השליחות ומביא הגט לאשה אינה מגורשת, כלומר שאין השליח יכול לבטל את הביטול, ומזה אפשר ללמוד, לכאורה, שגם המשלח אינו יכול לבטל את הביטול.
אבל זאת יש להעיר שלמרות שהפס"ד הנ"ל ניתן אחרי חלות חוק יסודות המשפט, תש"מ1980- , לא היתה שום התייחסות למשפט העברי, הערה זו מתייחסת בעיקר לדברי השופט ש' לוין שכותב (בע' 453):
"האם ניתן לדלות את הפתרון מההסדרים בסוגיה שלפנינו הלקוחים משיטות משפט אחרות?
והוא סוקר (א) הדין האנגלי (ב) הדין בארצות הברית (ג) הדין הגרמני (ד) הדין הצרפתי (ה) הדין האיטלקי.
ואני שואל: ומה עם המשפט העברי?
אינני טוען שבמשפט העברי הדברים ברורים והם הלכה ערוכה, אבל את זה צריך וניתן היה לברר.
אלא שדברי הרשב"א ברורים שמה שקובע הוא שעת מסירת הגט לשליח, שאם לפני מסירת הגט לשליח, השליח ביטל את השליחות הרי הגט הגיע לידיו לאו בתורת שליחות, ואם כן אפילו אם השליח יבטל את הביטול ויביא את הגט ליד האשה אינו מועיל, לאו משום שאין הוא יכול לבטל את הביטול אלא משום שכשהיגע הגט לידיו הוא לא
היה שליח, לעומת זאת כאן בשעת מסירת הגט לשליח נעשה שליח, וכיון שלא שמע על הביטול יש לומר ששליחותו במקומו עומד.
ולפי הבחנה זו יוצא שבדין התקבל לי גיטי, אם אחרי שאמר השליח לבעל שליח קבלה אני והבעל אמר הולך גט זה כמו שאמרה ונתן לו הגט, אחר כך השליח חוזר לבעל ואומר לו שאשתך לא אמרה התקבל לי גיטי אלא הבא לי גיטי, ולכן תן לי גט שוב להוליכו לה, והבעל נותן לו גט ואומר לו הילך כמו שאמרה, והגט מגיע לידה,
הגט כשר, שהרי כאן אמנם הוא עקר את השליחות אבל אחר כך חידש אותה, ובשעה שהגיע הגט לידו בפעם השניה הגיע לידו בתורת שליחות, שהרי לפי דברי הרשב"א יוצא, שכיון שהמשלח לא ידע מעקירת השליחות וחידושה, והגט הגיע לידי השליח בתורת שליחות אם כן שפיר דמי והגט כשר.
ו. עוד כותב הרשב"א וזה לשונו:
"עוד אפשר לומר דכל שחזר בו והגיע הגט מיד שליח זה ליד האשה הרי זה מגורשת, שהרי הגיע לידה מרצונו, ומיד האיש שנתנו לה מרצונו, שכל מקום שצריך שליח לדעת המשלח בכתיבת הגט וחתימתו, ובתרומה, אינו צריך ליחד שליח, אלא כל שאומר סתם כל מי שרוצה לתרום יתרום, או כל מי שישמע קולי יכתוב ויתן, כל מי שעמד ותרם
תרומתו תרומה, וכל מי שכתב ונתן הרי זה מגורשת, כדאמרינן בר"פ אין [בין] המודר (דל"ו ע"ב) דאמר רבי זירא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום הכי נמי דאמר כל השומע קולי יכתוב ויתן, ותנן בפרק המקבל (דס"ו ע"א) מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו. וכיון שכן זה שעשאו לחברו
שליח אף-על-פי שביטל שליחותו של זה אילו אמר כל הרוצה ליטול וליתן לה יטול ויתן ועמד אחר ונתנו לה הרי זה גט אם כן אף זה בשעת נתינתו כבר חזר בו המשלח ונתרצה שיתנו לה. ואם נפשך לומר שאני גט שצריך שישמעו מפיו וכדתניא בפרק [מי שאחזו] קורדיקוס (דע"ב (כצ"ל) ע"א).... הא לא אמרינן אלא בכתיבת הגט
וחתימתו..... וזה קרוב בעיני, אלא שראוי להחמיר".
והנה קודם כל עלינו להסר אבן נגף ולהבהיר שמה שכתב בסוף דבריו "וזה קרוב בעיני, אלא שראוי להחמיר" המשפט הזה אינו חוזר על הקטע האחרון בתשובתו: ואם נפשך לומר וכו', אלא על כל הקטע: עוד אפשר לומר דכל שחזר בו והגיע הגט מיד שליח זה ליד האשה ה"ז מגורשת וכו'.
במילים אחרות: מה שכותב הרשב"א "אלא שראוי להחמיר" לאו משום ששליח גט צריך שישמע מפיו, שבודאי זה מדובר רק בשליח לכתיבת הגט וחתימתו ולאו בשליח הולכה וקבלה, וכמ"ש הרשב"א בחידושיו שם (בגיטין דס"ז ע"א) בשם הרמב"ן "דטעמא דר"י דפליג אף באומר אמרו אע"ג דבעלמא עושה שליח שלא בפניו, משום דגט שאני דכיון
דבעינן לשמה ובעינן וכתב לה.... אין הסופר והעדים עומדין במקום בעל...., אבל בשאאר דברים של גט אפילו לר"י עושין שליח שלא בפניו, ולפיכך יכולה אשה לומר פלוני שהוא במ"ה הריני עושה אותו שליח לקבל גיטי שם מיד בעלי וכ"כ בהלכות גדולות" ע"כ. הרי הדבר נראה מוסכם לכ"ע , וכן דעת הרא"ש שם בפ' האומר
בהלכות סי' כ' וז"ל: .... הלכך יכולה אשה למנות שליח לקבלה למקום אחר ועדים כותבין וחותמין כל פיה שהאשה מינתו להיות שליח לקבלה, ונראה לי דאיש ואשה שווים בדבר זה דגם האיש יכול למנות שליח לגרש במקום אחר ואין צריך השליח שישמע קולו, ודוקא לענין כתיבת הגט וחתימה הוא דבעינן שמיעת קולו".
ובנו הטור באה"ע סי' קמ"א הביא את דברי הרא"ש הנ"ל בלי שום חולק, וכן מרן בב"י ע"ש. ואם כן מה טעם שהרשב"א בתשובה יכתוב שראוי להחמיר, אלא ודאי שאין כוונתו רק אל הקטע הזה אלא על מכלול הנימוק שאם חזר בו מהביטול והגיע הגט מיד שליח זה ליד האשה ה"ז מגורשת, ובה ודאי צודק הרשב"א שכתב שראוי להחמיר, שהרי
נימוקו מורכב מכמה רעיונות וכל רעיון לחוד לא יביא אותנו למסקנא שהרשב"א רצה להגיע אליה, ובצירוף כולם לדעת הרשב"א האשה מגורשת אלא שראוי להחמיר
ובאמת נימוקו של הרשב"א שהאשה מגורשת הוא כל כך מורכב עד שקשה להולמו, ובודאי הדברים לא נעלמו מהרשב"א ולכן כתב שראוי להחמיר, אלא שקשה יותר להסביר מה שכתב "וזה קרוב בעיני".
ונבהיר
א. מה שכותב הרשב"א: "שהרי הגיע לידה מרצונו ומיד האיש שנתנו לה מרצונו" הוא תמוה שהרי אין לפנינו בעיא בענין הרצון וודאי שהגיע הגט ליד האשה לפי רצון כל הצדדים, אבל הבעיא כאן היא בענין המינוי, ובזה אי אפשר להתחמק מלהכרע האם אפשר לבטל את הביטול ואז חוזרים למינוי הראשון, והאשה מגורשת, או
שנאמר שאי-אפשר לבטל את הביטול ואז אין מינוי לשליח, והאשה אינה מגורשת.
ב. מה שכתב הרשב"א: וכיון שכן זה שעשאו לחבירו שליח אע"פ שביטל שליחותו ש"ז אילו אמר כל הרוצה ליטול...", מה כוונתו, אם כוונתו שאם מהתחלה אמר כל הרוצה ליטול וכו', א"כ מה הדמיון והשוואה, שם באם אמר כל הרוצה ליטול וליתן לה יטול ויתן ועמד אחר ונתנו לה ה"ז גט היינו משום שאין צריך ליחד שליח, אבל
כאן בשעה שייחד שליח לפי הצד שאי אפשר לבטל את הביטול אז כשהגיע הגט ליד האשה הגיע לידה על ידי מי שאינו ממונה שהרי שליחותו בטלה, ואם כן האשה אינה מגורשת.
ואם כוונת הרשב"א שאילו אמר כל הרוצה ליטול וכו', כלומר, אחרי הביטול כשרצה לחדש את השליחות אמר כל הרוצה ליטול וכו' גם זה אינה דומה, דאה"נ שאם עמד אחד ונתנו לה על סמך אמירה זו ה"ז גט, אבל כאן כשהשליח נותן את הגט לא על סמך אמירה זו נותן את הגט אלא על סמך המינוי הראשון והרי המינוי בוטל.
ג. ומה שמסיים הרשב"א שאין צריך שישמעו מפיו, אה"נ שאין צריך שישמעו מפיו אבל צריך שידעו על מינויים, אבל כאן השליח כשמסר את הגט אינו יודע על מינויו ומה שהוא יודע הוא על סמך המינוי הראשון וזה בוטל.
ולכן בצירוף הערות אלה, מובן מדוע כתב הרשב"א שראוי להחמיר.
סיכום
ראינו שביטול שליחות על ידי המשלח נזכר כבר במשנה, וגם ביטול בצורה משתמעת, היינו ע"י ביצוע הפעולה נושא ההרשעה ע"י המשלח מופיע גם כן במשנה בקידושין.
על אופן הביטול מצאנו דיון במחלוקתם של שניים מאמוראי ארץ ישראל אם "אדם מבטל שליחותו בדברים" או "אין אדם מבטל בשליחותו בדברים", ראינו שמחלוקתם היא האם ב"דברים" גרידא אפשר לבטל שליחות, ולפי פירוש אחד המחלוקת היא בפני מי יהא הביטול אבל אין מחלוקת על העקרון שניתן לבטל תשליחות, ודרך אגב היצגנו פירוש
חדש בדברי הירושלמי.
ראינו גם מדוע אין דיון בתלמוד בעניין ביטול שליחות בממונות.
אחרי זה עברנו לדון בשאלת ביטול הביטול ע"י המשלח הבאנו תשובת הרשב"א וניתחנו אותה קטע אחר קטע כפי שהבנתנו מגעת.
ראה בפירוש הר"ש משאנץ שכתב: "ביטל, כגון שמינה שליח לתרום, והלך לו, ואחר כך ביטל שליחותו".
אמנם לפי פשט המשנה משמע שמדובר על ביטול הגט ולא על ביטול השליחות.
ראה פירש"י (קידושין דע"ח ע"ב) שכותב: אם שלו קדמו קידושין קידושין, דבטליה לשליחותיה דשליח. ע"כ, והמאירי מוסיף וזה לשונו:
ואע"פ שלא בטלו בפירוש הרי הוא בטל מאליו שכבר נעשית מקודשת בשעה שהשליח (צ"ל שהאב) מקבל קידושיה, ואין לקדושי השליח מקום לחול, ויראה לי שאפילו מת אותו שקבל אביה את הקידושין מיד ואחר כך קבל השליח קדושיה שאף זה אינו כלום שכבר נתבטל שליחותו והרי הוא כמקדש שלא ברשות אביה. ע"כ. ויש להעיר על דברי
הרב ע. שטיינזלץ בחלק "עיונים" שכתב: לכאורה הטעם פשוט כאן שכיון שקדם וקידש את בתו שוב אין קידושין אחרים יכולים לחול. אבל רש"י מפרש שהאב ביטל את שליחותו של השליח, והמאירי מסביר שיש הבדל בין הדברים וכו' ע"כ, ולע"ד אין כאן מקום לשני טעמים והכל אחד הוא. שהרי החלק הזה של הנימוק, שכיוון שקדם
וקידש את בתו, שוב אין קידושין אחרים יכולים לחול, זה לא מספיק כיון שאז נשאלת השאלה מדוע בכל זאת הקידושין שלו קידושין, כלומר מדוע אנו מעדיפים את תקיפות הקידושין שלו על אלו של השליח, וע"ז בא רש"י ומסביר שיש כאן ענין של ביטול שליחות.
והמאירי מסביר, כאמור, שאפילו שלא בטלו במפורש יש כאן ביטול ממילא.
ראה א' ברק, תוך השליחות, תשכ"ה - 1965, (פירוש לחוקי החוזים, בעריכת ג' טדסקי, 1975) 463-464, שמציין דוגמה זו של ביטול השליחות על ידי ביצוע הפעולה נושא השליחות על ידי השולח בעצמו, בהקשר שהביטול צריך למצוא ביטוי חיצוני, וכך הוא כותב:
"הביטול הינו הבעת רצון של השולח, והבעת רצון זו חייבת למצוא ביטוי חיצוני..., ביטוי חיצוני זה יכול להיות מפורש.... ויכול להיות משתמע. דוגמה הטיפוסית לביטול משתמע הינה ביצוע הפעולה נושא ההרשאה על-ידי השולח בעצמו...".
וראה ג' פרוקציה, דיני השליחות בישראל, (1986), 341, שמביא את דברי א' ברק, הנ"ל. ובה"ש 18 מציין גם ל- Restatment. וחבל שלא 'זכרו שרים' את מקורותינו. והלוא זה משנה מפורשת כאמור לעיל.
אמנם הרמב"ם אינו מזכיר את הירושלמי, אבל ברור הוא שמקור דבריו הם דברי הירושלמי, ובדרכו הוא מפרש את דברי הירושלמי כמו שכתבנו.
אם כי בסוף דבריו רומז גם על הפירוש השני.
אמנם אינו אומר את הדברים בצורה ברורה ומפורשת, אבל כך משתמע מדבריו.
ראה מחלוקת שבין רש"י ותוספות בקידושין דנ"ט ע"ב ד"ה לא.
וכמו שמבין התלמוד הבבלי בשתי האוקימתות, שריו"ח מקשה מן המשנה של השולח על דעת ר"ל, כפי שנראה להלן.
בבלי גיטין דל"ב ע"ב.
ראה לעיל הערה 2.
ואפילו לפי נוסח הבבלי במחלוקת ריו"ח ור"ל, "אתי דיבור ומבטל דיבור".
לפי פירוש זה אין הכוונה שיש קושיא מהמשנה על ריו"ח. ואילו על ר"ל אין קושיא, אלא הכוונה היא שאפילו על דעת ריו"ח יש קושיא מהמשנה.
נ' רקובר, (לעיל, הערה 2 ) בע' 68.
עיין שאילתות, שופטים, קנ; מרדכי בבא קמא, סימן ע'; הרא"ש שם, פ"ט סימן כ"א; פני יהושוע שם, ע.א. ד"ה משום דא"ל; מפרשי שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קכ"ב, סעיף א' ועוד. וראה ש' אלבק, דיני ממונות בתלמוד (תשל"ו) 588, ה"ש 48.
שם, (לעיל, הערה 15).
מובא במרדכי שם (לעיל, הערה 15).
ועיין בשולחן ערוך, חושן משפט, סי' קכ"ב, סעיף א, ולמפרשים שם.
לענין המחאת חוב במשפט העברי, ראה ש' אלבק (לעיל הערה 15), 577.
וכן ש' לרנר, "המחאת חוב המובטח במשכון במשפט העברי", מחקרי משפט, א', (תש"מ - 1980), 197.
על מעמד שלשתן, במשפט העברי, ראה ש' אלבק (לעיל הערה 15) 579.
והרב השואל לא נכנס לשאלה: מה קורה אם הביטול נעשה בפני השליח ואחרי שביטל את השליחות בטל את הביטול ליד השליח האם ניתן לבטל את הביטול במקום לעשות שליחות מחדש.
ואומנם במשנה מצאנו: "התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהו עושין כן, מפני תיקון העולם" (גיטין פ"ד מ"א)
אין בכוונתנו כאן להכנס לשאלה המתעוררת בע"א 82/740 גבריאלי נ' מילצן פד"י מ(4), 449 , האם השמדת כתב ביטול של צוואה מחייה או מחדש את הצוואה שבוטלה.
ומכאן יש להעיר על מ"ש בשו"ת תורת חסד (להרב פרחיא חסדאי ז"ל) סי' קי"ד ע"ש, ותבין.
7

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "ביטול שליחות ע"י השולח", סמינריון אודות "ביטול שליחות ע"י השולח" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.