השלכותיה של התרבות בתופעת הפחד מפני מוות

תקציר העבודה:

חיי האדם הם רצף של מאורעות, התרחשויות וחוויות, אשר באופן פוטנציאלי יש לו לאדם היכולת לשלוט בהם או לשנות את כיוונם. בדרך-כלל, מאורעות אלה אינם ניתנים לצפיה מראש ולפיכך לא תמיד יכול האדם להתכונן לקראתם.
לא כן המוות, שהוא הוודאות המוחלטת בחיי כל אדם. "מול תופעת המוות עומד האדם חסר אונים. הוא יכול לעכב את בוא המוות, להקל על הכאב הפיזי שהוא מביא, לקבל אותו בדרך רציונלית או להכחיש את עצם קיומו, אך להימלט ממנו אין הוא יכול" (WAHL אצל פלוריאן 1979).
אנתרופולוגיה תרמה תרומה חשובה ובולטת להבנת הגישות, הדעות וההתנהגויות של האדם כלפי המוות. מאז ומתמיד היתה תופעת המוות קשורה ברגשות של אי ודאות, מסתורין, וחוסר-אונים, ולכן הפחד מפניו אפיין את התגובה האוניברסלית של בני-אדם. מידע היסטורי, אתנולוגי ואנתרופולגי מוכיח כי הפחד מהמוות הופיע כבר בדתות הקדומות ביותר והוא משותף לכל תרבויות אנושיות. חקירות אנתרופולוגיות גילו ותיארו את חשיבות הרבה של אותם מנהגים ופולחנים שבטיים, שנוצרו כדי לחזק את היחיד נוכח מועקת הצער והכאב - כדי שיוכל בעת הצורך להתמודד עם מצב הלחץ והאיום הכרוך בתופעת המוות.
למרבית החברות האנושיות יש מודל מוכן מראש של הגבה על תופעת המוות.
זאת משום שפעולות מסויימות חייבות להינקט אחרי מותו של אדם - בחברה פרימיטיבית וגם בחברה מורכבת: יש להרחיק את הגופה ולטפל בה, צריך לעזור לאבלים הנתונים בהלם להתמודד עם רגשותיהם במצבם החדש, ונחוץ לדאוג שהקבוצה החברתית תמצא את הדרכים הטובים ביותר להסתגלות מחדש.
בעריכת טקסי המוות, כל חברה כוללת את המוטיבים המרכזיים בתרבותה, דבר המחזק את הסולידריות של הקבוצה החברתית. טקסים אלה גם מסייעים ליחיד לפתח גישות להתמודד עם הפחד שתופעת המוות מעוררות בו (Mandelbaum אצל פלוריאן 1979).
הדעות הללו מסכמות את הנושא של עבודתי שמטרתה לתאר את תופעת הפחד מפני המוות ומקורו תוך כדי בדיקת תגובתן של תרבויות שונות על התופעה הזאת ועל תופעת המוות.

מקורות:

hd1437
השלכותיה של התרבות בתופעת הפחד מפני המוות
מבוא
חיי האדם הם רצף של מאורעות, התרחשויות וחוויות, אשר באופן פוטנציאלי יש לו לאדם היכולת לשלוט בהם או לשנות את כיוונם. בדרך-כלל, מאורעות אלה אינם ניתנים לצפיה מראש ולפיכך לא תמיד יכול האדם להתכונן לקראתם.
לא כן המוות, שהוא הוודאות המוחלטת בחיי כל אדם. "מול תופעת המוות עומד האדם חסר אונים. הוא יכול לעכב את בוא המוות, להקל על הכאב הפיזי שהוא מביא, לקבל אותו בדרך רציונלית או להכחיש את עצם קיומו, אך להימלט ממנו אין הוא יכול" (WAHL אצל פלוריאן 1979).
אנתרופולוגיה תרמה תרומה חשובה ובולטת להבנת הגישות, הדעות וההתנהגויות של האדם כלפי המוות. מאז ומתמיד היתה תופעת המוות קשורה ברגשות של אי ודאות, מסתורין, וחוסר-אונים, ולכן הפחד מפניו אפיין את התגובה האוניברסלית של בני-אדם. מידע היסטורי, אתנולוגי ואנתרופולגי מוכיח כי הפחד מהמוות הופיע כבר בדתות
הקדומות ביותר והוא משותף לכל תרבויות אנושיות. חקירות אנתרופולוגיות גילו ותיארו את חשיבות הרבה של אותם מנהגים ופולחנים שבטיים, שנוצרו כדי לחזק את היחיד נוכח מועקת הצער והכאב - כדי שיוכל בעת הצורך להתמודד עם מצב הלחץ והאיום הכרוך בתופעת המוות.
למרבית החברות האנושיות יש מודל מוכן מראש של הגבה על תופעת המוות.
זאת משום שפעולות מסויימות חייבות להינקט אחרי מותו של אדם - בחברה פרימיטיבית וגם בחברה מורכבת: יש להרחיק את הגופה ולטפל בה, צריך לעזור לאבלים הנתונים בהלם להתמודד עם רגשותיהם במצבם החדש, ונחוץ לדאוג שהקבוצה החברתית תמצא את הדרכים הטובים ביותר להסתגלות מחדש.
בעריכת טקסי המוות, כל חברה כוללת את המוטיבים המרכזיים בתרבותה, דבר המחזק את הסולידריות של הקבוצה החברתית. טקסים אלה גם מסייעים ליחיד לפתח גישות להתמודד עם הפחד שתופעת המוות מעוררות בו (Mandelbaum אצל פלוריאן 1979).
הדעות הללו מסכמות את הנושא של עבודתי שמטרתה לתאר את תופעת הפחד מפני המוות ומקורו תוך כדי בדיקת תגובתן של תרבויות שונות על התופעה הזאת ועל תופעת המוות.
1. הגדרה כללית של הפחד מפני המוות
כשאנחנו משקיפים לאחור ולומדים על עמים ועל תרבויות עתיקות, אנחנו מתרשמים, שהאדם סלד תמיד מפני המוות וכנראה ימשיך לסלוד ממנו גם בעתיד. היחס הזה מובן ואפשר אולי להסבירו בעובדה הבסיסית כי בתת-ההכרה המוות אינו אפשרי כלל שהדבר נוגע לנו לעצמנו קשה לתת-ההכרה שלנו לתאר את סוף חיינו עלי אדמות, אלא רק מגורם
חיצוני כלשהו.
במילים פשוטות, בתת-ההכרה שלנו אנחנו יכולים רק להיהרג. איננו מסוגלים לתפוס את האפשרות של מוות טבעי או מוות מזיקנה. לכן המוות נתפס כמעשה רע, כמאורע מפחיד, כמשהו שכשלעצמו מחייב גמול ועונש.
פרויד ביטא את השקפתו בנושא זה בשנת 1915 במאמרו "על מלחמה ומוות":
קיימים שלושה מצבים בהם אדם מוכרח להתמודד עם המוות. מותו הוא, מותו של אדם אהוב ומותם של אויבים. הראשון אינו מתקבל על תת-הכרתו של האדם. על השני הוא מגיב ברגשות מעורבים ולשלישי הוא מיחל.
התגובה האמביולנטית הבלתי נמנעת על אבדנו של אדם אהוב היוותה את נקודת המפנה אשר תחת האימפקט שלה נקבעה הפרדה בין גוף ונפש במוחנו, הצד הראשון לקראת הכחשת מציאותו של המוות.
הילד, בדוגמה לאדם פרימיטיבי, וכמוהם, אף הילד בתוך אחד ואחד מאיתנו, לוקח על עצמו את האחריות על מותו של אדם יקר או שנוא. זו אחת הסיבות לכך שמותו של הורה או אח הוא זעזוע פסיכולוגי כה חזק לילד, זעזוע אשר לעיתים תוצאותיו המזיקות באות לידי ביטוי אף בבגרותו. הילד מרגיש באורח תת-הכרתי: "אני עשיתי זאת!" אין
אנו משוחררים מרגשות מאגיים.
בתת-ההכרה שלנו זהות מחשבותינו עם מעשינו. לדוגמה בעל ואשתו יכולים לריב בלי סוף שנים, אך אם ימות אחד מהם ימרוט הנשאר את שיער ראשו, יילל ויבכה בכי תמרורים ויכה על חזהו, מתוך חרטה, פחד וכאב - עכשיו יגדל פחדו ממותו שלו יותר מאי פעם - בהאמינו שזה חוק הנקם - עין תחת עין, שן תחת שן, "אני אשם במותה וכעונש
יבוא עלי מוות נורא".
הידיעה הזאת עשויה לעזור לנו להבין כמה מנהגים וטקסים עתיקים, שנשמרו במשך מאות שנים ושכל כוונתם להפיג את כעסם של האלים או האנשים, ובכך להקל בעונש הצפוי: הכוונה היא לאפר, לבגדים קרועים, לצעיף השחור.
למקוננות של ימי קדם - שכוונת כולם לעורר רחמים עליהם, על מתאבלים, וכולם ביטויים של צער, אבל ובושה. אם אדם מתאבל ומכה על חזהו, מורט שערו ומסרב לאכול, זה נסיון להעניש את עצמו, כדי להימנע או להקל בעונש הצפוי על חלקו באשמת מותו של האהוב (Kubler-Ross 1970).
האבל הזה, הבושה ורגשי-האשם אינם רחוקים בטבעם מרגשות כעס וזעם. באבל כשלעצמו יש תמיד אלמנטים של כעס. מאחר ואיש מאיתנו לעולם לא יודה בזעמו על הנפטר, מוסווים הרגשות האלה לרוב, או מודחקים, ומופיעים בכל מיני צורות. עלינו להבין את משמעותם האמיתית ואת מקורן, כדבר אנושי מאוד. כדי להמחיש זאת ניתן להשתמש שוב
בדוגמה של ילד. ילד, שאיבד את אימו, כאמור, מאשים את עצמו אך הוא גם כועס עליה על שנטשה אותו ושוב לא תספק את צרכיו. כך הופך המת למשהו, שהילד אוהב ורוצה בו מאוד, אך גם שונא אותו באותה מידה על החסר הנורא שגרם בהיעלמו. העברים הקדמונים התייחסו אל גוף המת כאל דבר טמא, שאסור לגעת בו. האינדיאנים הקדמונים
באמריקה דיברו על הרוחות הטובות ועל הרוחות הרעות וירו חיצים באוויר כדי לגרשן. גם בתרבויות אחרות קיימים טקסים של טיפול במת "הרע", ומקור כולם - ברגש הכעס שעדיין מקנן בכולנו, למרות שאיננו מוכנים להודות בו. מסורת הקברים, המצבות - מקורה ברצון לשמור את הרוחות הרעות עמוק באדמה, וחלוקי האבן שאבלים רבים
מניחים על הקבר הם סמלים שנשארו לאותו הרצון. אנו מכנים את מטחי הכבוד בהלוויות צבאיות "הצדעה אחרונה", אך למעשה דומה הדבר לאותו טקס סמלי יריות החיצים האינדיאניים באוויר (Kubler-Ross 1970).
בעזרת הדוגמאות הללו ניתן לראות, שאדם לא השתנה ביסודו. המוות הוא עדיין אירוע מפחיד ומבהיל, והפחד מפניו אוניברסלי.
מלינקובסקי, בספרו "קסמים, מדע ודת" מספר על יחסם של שבטים פרימיטיביים למוות ועל האלמנטים הרבים המשותפים לנו ולהם: "המורכבות הקיצונית של תגובותיו האמוציונליות של האדם לחיים מוצאת בהכרח את חלקה המשלים ביחס למוות. כל מה שנמשך בחיים על פני טווח של זמן ארוך ומתבטא בשורה ארוכה של ניסיונות ומאורעות מגיע
כאן לקצו ומתרכז במשבר המעורר פרץ אלים ומורכב של ביטוי דת" (Malinowsky אצל זורע 1976) מלינובסקי מתאר את שני היסודות השליטים, אהבת המת וסלידה מפני גופתו, כפי שהם מתבטאים בהתנהגות הספונטנית ובאירועים הטקסיים שלאחר הקבורה טקסי הזיכרון.
האירועים הקשורים במוות דומים להפליא בכל העולם. כאשר המוות קרוב מתאספים הקרובים ביותר, מכל מקום, לעיתים אף הקהילה כולה, סביב האדם ההולך למות והמיתה - האקט הפרטי ביותר שהאדם יכול לבצע - הופך לאירוע שבטי: פרץ דרמטי של אבל ויללה המגיע לעיתים קרובות לפגיעה גופנית ולמריטת שער. הדבר נעשה תמיד בציבור
ומלווה סימנים חיצוניים ברורים של אבל, צביעת הגוף בצבע שחור או לבן, שער מגולח או פרוע, בגדים מוזרים או קרועים. מלינובסקי סבור ששריפת הגופה או חניטה הם הביטויים הקיצוניים של נטיה כפולה מזו: לשמר את הגופה - או להיפטר ממנה כליל.
טקסי הקבורה נחשבים לבתלי טהורים ומזהמים. המגע עם הגופה מטמא ומסוכן. על המשתתפים בטקס להיטהר, לרחוץ כדי לסלק כל סימן של מגע עם גופה. עם זאת, מכריח טקס הקבורה את האדם להתגבר על הסלידה, לנצח את פחדיו ולהביא לניצחונם של החסידות הדתית והקשר למת ועמם את האמונה בחיים עתידיים בהישארות הנפש.
האמונה ברוחו של המת קשורה בריגושים שהמת מעורר והיא אף תולדה שלהם, הפרא ירא מאוד את המוות. הוא אינו רוצה לראות בו קץ, אין הוא יכול להשלים עם המחשבה של חידלון מוחלט, של היכחדות. אבל יחד עם זאת חוקרים רבים סבורים שיש להבחין בין הפחד מפני המוות והפחד מפני ההיכחדות.
הפחד מפני ההיכחדות מצוי בכל, וכל דיפרנציאציה מיוחדת של האני אינה נדרשת על מנת להתנסות בו. בדרך כלל קשה להבחין בין שני סוגים אלה של פחד באשר לא פעם נוצרת עד מהרה חפיפה חלקית בינהם. הפחד מפני ההיכחדות נוגע בראש ובראשונה להיכחדות הגופנית, אך אינו כולל בהכרח את ההיכחדות של הנפש, הנשמה, "האני", האישות
או את כל אשר יש עוד להוסיף כדי להפוך פחד מפני היכחדות לפחד מפני המוות.
האדם נתפש לאמונה המעודדת בהישארות הנפש ובקיום חיים שלאחר המוות, אך אמונה זו אינה קיימת ללא עוררין. במשחק המורכב של תקוה ופחד הנערך תדיר נוכח המוות לעומת קולה המעודד של התקוה, השאיפה החזקה לאלמוות ואי-יכולת להשלים עם היכחדות אישית, קיימים רגשות מנוגדים, מחדירים ורבי עוצמה שמקורם בעיקרו של דבר בחושים
הערים להתפוררותה המזעזעת של הגופה וההיעלמות הנראית לעין של האישות.
תגובות אינסטינקטיביות מסויימות של פחד וזוועה מופיעות אצל האדם בכל שלבי התרבות. למשחק זה של כוחות אמוציונליים, בדילמה עליונה זו של חיים ומוות, נכנסת הדת כשהיא בוחרת באמונה החיובית, בהשקפה החיובית, באמונה התרבותית רבת ערך באלמוות, באמונה בקיום הנפש שאינה תלויה בגוף, בטקסים השונים בשעת המיתה ולאחריה,
ובאזכרות ובפולחן רוחות האבות - מאפשרת הדת לאמונות המצילות לקרום עור וגידים (זורע 1976).
מלינובסקי מציין עד כמה גדולה משמעות מותו של אדם בחברה קטנה מאשר הרחקתו של חבר מחברה מסויימת בחייו. המאורע שובר את מסלול החיים הנורמלי ומזעזע את האישיות המסוריים של חברה. הנטיה לקרוא דרור לפחד ולזוועה, לזנוח את הגופה ולברוח מהכפר, להרוס את כל השייך למת - קיימת. אם יקרא דרור לנטיה זו יהווה הדבר סכנה
גדולה לקיום החברה, סכנת הרס לאישיות החומריים של התרבות הפרימיטיבית. הדת והטקס נותנים לאדם ולחברה את מתנת האינטגרציה הנפשית. הם מבטיחים את ניצחון המסורת והתרבות על התגובה השלילית של אינסטינקט מנוגד.
פחד המוות לא נשתנה בחברה המודרנית. לחברה של ימינו יש יחס דו משמעי לתופעה זו. המוות מתואר הן כרוצח והן כגואל, ולעולם איננו בא בזמנו.
או שהוא מקפד את פתיל החיים ללא עת או שהוא מאחר בהרבה בשעה שיכול היה למנוע יסורים מיותרים.
אפשר להעיד על כך שגם כאשר מתפללים למותו של אדם המסתיר בספלו, באה תמיד הידיעה על מותו כהפתעה שיש בה מיסוד ההלם.
ואל מציין עד כמה אנו נזהרים שלא לקרא למוות בשמו המפורש ואנו אומרים: האדם "נפטר", האדם "הלך לעולמו". בחברה מודרנית, השתנו באופן מהותי שני דברים: האמונה בהשארות הנפש כמעט ואינה קיימת כלל.
אף אנשי הדת מחזקים את רוח חבריהם הנוטים למות במשמעות החיים תחת השגחתו של אלוהים שאיכפת לו, ולא בהבטחות על חיים בעולם הבא, אשר חיינו בעולם הזה משמשים להם פרוזדור בלבד (זורע 1976).
היחס למוות והפחד הקמאי ממנו לא נשתנו כלל בחברה של ימינו טקסי הלויה לא השתנו באופן מהותי מהמתואר אצל מלינובסקי או אנתרופולגים אחרים.
מעבר ליאוש האובדן של האנשים אשר אהבו אהבת אמת את המת ותחושת השכול האישית העמוקה, על שכול קודם, המתעוררות בנו מחדש בכל לויה, תמיד ניתן להבחין בעוד משהו: מלווים את הנפטר בדרך האחרונה, אומרים דברים יפים על המת, מקימים לו מצבה יפה ויקרה, מביאים פרחים יפים, מניחים לנוח בשלום. וכל זה תמורת "הבקשה" לא
להטריד עוד את החיים ואת מצפונם. הדבר דומה לגמרי לגירוש הרוחות בתיפוף תופים או ביריית חצים כפי שהיה נהוג בקרב השבטים הפרימיטיביים (זורע 1976).
עובדת היעלמותה של הישארות הנפש מעולמנו לא שחררה אותנו מן הפחד מיכולתו המאגית של המת. הסגנון אמנם השתנה - במקום תרבות של מקוננות מקצועיות ויבבות קולניות סיגלו לעצמנו התנהגות מאופקת, שלדעתי, אינה טקסית פחות. הלוייה עצמה משמשת לא פעם מפגש משפחתי יחיד , או כמעט יחיד, של המשפחה המורחבת וחזק בה יסוד מפגן
הראווה: ראה נא, המת, כמה אנו מכבדים אותך, וראו נא זאת כל הנוכחים, עדים אתם לכך שמילאנו את חובתנו באמונה יתרה! בהקשר זה מן הראוי להזכיר עד כמה רבים האנשים הנזהרים גם כיום מלדבר רעות במת.
לסיכומו של פרק זה ניתן לומר כי מוות הוא עובדת חיים רבת תעלומה שהאדם פוחד ממנה, מסתייג ממנה ומשתדל להכחישה ולהמתיק בדרכים שונות, כאנטיתזה מכאיבה לחיים (זורע, 1976).
אחת הדרכים כזו, לדעתי, זוהי תרבות בשלמותה אשר דרכה תופס בן-אדם את עולמו ומעצב את השקפתו על תופעות שונות. לכן על מנת להבין את התייחסותו של האדם לתופעת המוות אנחנו צריכים לנתח את התייחסותו של תרבויות שונות אל תופעה הזאת.
כבר בשלב הזה ניתן להניח כי לכל תרבות ותרבות ישנן דרכים משלהן לפרש את תופעת המוות וכתוצאה מכך גם לאנשים מתרבויות שונות התייחסות שונה כלפי התופעה הזאת, אך יחד עם זאת לכל תרבות ישנה מטרה חשובה והיא להסדיר את תופעת המוות ולהפוכה לחלק מהסדר החברתי.
2. חלקה התרבותי של תופעת המוות
בצפון הקפוא מוות עלול לבוא לבן-אדם אשר נכשל בניסיונו לכבד את הסדר התרבותי של אנשים אחרים. לערכתו של בן-אדם הזה זהו רצח, להערכתם של אלה שמציאותם נהדר בצורה כזאת, מותו יוגדר כחוסר מזל בדומה לנהג שיכור שנהרג בתאונת דרכים. במקום אחר לחלוטין של כדור הארץ הכריחו את אוניברסיטת מלבורן לכבד את קדושתו של
המוות:
המוסד נאלץ על סמך החלטת בית המשפט למסור את שלדו של אדם בן אלפי שנים לקבורה לשבט האבורגיני באוסטרליה. דבר שמדענים ראו בו חוליית הקשר בין חברות פריהיסטוריות לבין ימינו, באותו זמן היווה תורשה תרבותית ורוחנית לתושבים מקומיים של אוסטרליה (Angiez אצל (Keazl.
אלה הם שיעורים תרבותיים של המוות אשר מלמדים על זה שמשמעות המוות ויחסים בין המת לבין החיים תמיד מכוונים על-יד התרבות. "מוות" זהו מושג שכל כולו מבוסס על המבנה חברתי- הפחדים, תקוות וכוונותיהם של אנשים לא נולדים יחד איתם אלא נלמדים מאותם סמלים ציבוריים כגון:
שפה, אומנות, דת או טקסי קבורה של תרבותם. בכל תרבות ישנן נורמות של המיתה שמפרשות את המוות בצורה כה מושלמת שהן נחשבות לבלתי ניתנות לעירור בקרב חברי אותה תרבות. את הדוגמה לכך ניתן למצוא בספרו של Azens ששמו - "The Man Eating Myth: Antropology and Anthropophagy" שבו הוא מספר על יחס היסטורי מוגזם אל
הקניבליזם. הוא מציג את תפקידה של אתנוצנטריות בהשפעה על שיטות ההשוואה בין תרבויות שונות. על מנת לתת לגיטימציה לפלישתן של תרבויות זרות, קולוניזטורים אירופיים לדוגמה, המציאו סיפורים ואגדות על מנת להציג את הפרימיטיביות התרבותם של האלה שאותם כבשו באכזריות.
אבל יחד עם זאת חשוב לציין כי כל שינוי חברתי גורם לנורמות וטקסים האלה להשתנות גם זה מקרב את המערכת האמונות על המוות לנושאים חברתיים ותרבותיים ובסופו של דבר זה מה שקובע את התייחסותם של אנשים למוות.
לצורך הדוגמה ניתן להביא את האמירה של Arnold Tognbee, שטען כי אחד מסימני פסימיות זוהי התאבדות. ישנן חברות שערך החיים בהן הוא כזה נמוך שמוות נחשב לאירוע פחות רע, לכן התאבדות בחברות כאלה מפורשת כאחת הזכויות הבסיסיות של בני-אדם, ושימוש בזכות הזאת יוצג כמעשה מכובד (Keazl 1989).
הדוגמה הזאת מוכיחה את העובדה כי יחס אל המוות כה עמוק מושפע ממשמעות תרבותית שכל שינוי בתפקידה של המוות או בהסתכלות על העתיד עובר דרך סדר חברתי כולו, גורם לשינויים רבים החל מכוחם היחסי של מוסדות חברתיים שונים עד השפה היום-יומית (Keazl 1989).
דרך אחרת לפרש את התרבות והשלכותיה, היא להסתכל עליה כעל תורשה אשר דור הקיום ירש מאלה שחיו בעבר. תרבות אנושית היא התארגנות הסמלים של חוויות הבולטות של המת כפי שהן מורגשות ומוסברות על-ידי החיים. תנאים אנושיים למוות ונצחיות היחסים של ימינו, ומוסדות חברתיים הופכים את רוב בני-אדם לפעילים בתהליך ההתחלפות
של השקפות בין חיי לבין מת (Rosaldo 1989)
ההישג הבסיסי של כל אוריינטציה תרבותית זוהי יכולת לתת סמלי הסדר ומשמעות אנושית, עוזרת לפרט "להגיע להסכם עם המוות" [תוך כדי כריתה] על ביטולו של העדר משמעותם של החיים, שמוות, או אפילו השתוקקות אליו באים להכריז (Chozon אצל Keazl 1989).
הטענה הפילוסופית הזאת השפיעה גם על אנתרופולוגיה: "השלכות של מוות חודרות אל תוך התהליך העיצוב של רוב הערכים תרבותיים החשובים שלפיהם בני-אדם מנהלים את חייהם ומעריכים את חוויותיהם (Rosaldo 1989).
החברה, במקרים רבים, מתוארת כבמה שעליה פרטים בתור השחקנים משיגים את מטרותיהם, בו זמנית, מספקת החברה את התנאים וצרכים אנושיים לקיום עצמי ותשומת לב תוך כדי הבטחת הסיבות לכך שחבריה לא יצטרכו לדאוג למשמעות חייהם או לפחד מאימה של המוות (Keazl 1989).
מוות מהווה איום בסיסי לסדר ומשמעות אשר מערכת חברתית מעמידה על מנת להגן על חבריה מפני האימה של תוהו ובוהו. אנחנו, כמין האנושי זקוקים לתחושה של מטרה משותפת ולתחושה שאנחנו מהווים ביטוי של מטרה כזאת.
"בן אדם יכול להתאים את עצמו לכל דבר שדימיונו מסוגל להתמודד איתו, אבל אינו מסוגל להשלים עם קאוס. מכיוון שתפקידו המאפיין זוהי השקפתו, פחדו הגדול ביותר הוא להיפגש עם מה שאינו מסוגל להבין - "המסתורין" (Langer אצל Keazl 1989).
ניתן להניח כי היווצרותם של המיתוסים מתחילה עם ההכרה הראשונה במוות, אשר דחפה את האדם הקדמון לחפש אחר התכלית, ליעל את האי תכליתיות ולהכחיש את הסופיות של המוות (Cambell אצל Keazl 1989).
רוב החברות המודרניות מנהלות את רוב חיים חברתיים שלהן על עיקרון האי הכרה במציאות של המוות, ולכל תרבות ישנם מתכונות שונים להכחשה כזאת.
הצד השני של היכולת כזאת של התרבויות להגן על חבריה מפני האימה של המוות זהו כוחן הנצבר תוך כדי מניעת היחשפותו של הפרט לרוחו העצום של הקאוס.
כאשר, למשל, פלוני מקבל את עין רע או מכושף על-ידי וודו, פחדיו הגדולים מהכישופים האלה מסתתרים מחוץ לשכבה המגנה של תרבותו וכתוצאה מכך מנוצלים.
בתיאורים של וודו, אנתרופולוג Davis מתאר איך מזלו הרע של אחד יכולה להתקבל על הדעה: בדיוק כפי שלמחלתו של היחיד יכול להיות בסיס פסיכומטי, כך גם אפשרי שחברה תייצר מחלות פיזיים אשר יקבלו את המשמעות אך ורק במוחם של האנשים. פלוני מפר על הסדר חברתי או רוחני, עובר על טאבו, או מאמין כי הוא הקורבן של החברה
האכזרית.
מאז היוולדו הוא מצפה לאסון, ואז הוא מוציא את כל מה שהצטבר לשם התגשמות הנבואה (אצל Keazk 1989). כל פחדיו הם תוצר תרבותי טהור אשר גורמים לו להתנהג בהתאם.
המערכת של סדר ומשמעות שחברות בונות נגד התוהו-ובוהו נקראת האתוס התרבותי אשר לפי דבריו של Geeztz כולל בתוכו יגון, אופי ואיכות חייהם, אלה הם סגנון ונטיה מוראליים ואסתטיים המבוטאים על-ידי האנשים החיים "זה מגבש" את דרכי הפרשנות של המציאות הקיימת, את תפיסת מקומם בטבע, ואת ההגדרה העצמית והחברתית".
ההסתכלות התרבותית על המוות, ועל האתוס של המוות באותו הזמן משפיע על התנהגותם של אנשים. זה מגדיר כאלה דברים כגון: תוקפנותם של בני אדם, פחדים שלהם או תקוות לתחיה. ישנן תרבויות אשר מפרשות את חיים לאחר המוות כדבר רע וכתוצאה מכך גורמות להתנהגות אנוכית ומדומה. לעומת זאת במקומות שבהם סוג הגורל של אנשים
לאחר המוות "משתנה ממקרה למקרה", בדומה לתרבויות שבהן תפיסה דתית של גן עדן וגיהנום היא השולטת, שם ניתן למצוא חרדות מחטאים. כאשר חרדות כאלה משרתות את התפקידים חברתיים בסיסיים, הם מקבלות חיזוק מתמיד תוך כדי טקסים ופולחנים, העוזרות באפינית הנורמות וערכים של התרבות. פולחנים כאלה גורמים "להתמזגות סמלית
בין אתוס להשקפת העולם" (Geerztz 1973),באמצעות נתינת חשיבות ולגיטימציה למתכונות תרבותיים לחיים יום-יומיים. כל תרבות חייבת לכוון את החיפוש הנצחי אחר המשמעות החיים והמוות. במחקר על השתנותו של האתוס המוות מתרבות לתרבות, Toynlee (1980) ואחרים פיתחו סוגים שונים של יחס לחיים ומוות:
1. תרבויות יכולות לקבל את המוות, לשלול אותו, או להכחישו. במערב המתעלם מקיומו של המוות, אסטרטגיות הגאולה הן פעילתניות וסגפניות וכל זה על בסיס היסטורי. במזרח, לעומת זאת, רוב אסטרטגיות הן יותר מיסטיות וזהירות.
2. מוות יכול להיחשב גם לסוף הקיום או כעברה למציאות או תודעה אחרות בשביל בני דתות בודהיזם או הינדואיזם, המבחן העיקרי אינו מוות עצמו אלא אותו פחד מפני תהליך נוסף של היוולדות מחדש שכל אדם חייב
לעבורו. קצן של היוולדויות כאלה מהווה את מטרתן של הדתות האלה ולא סופו של המוות שזוהי מטרתה של הנצרות.
3. אם נתחשב בשני סוגי התייחסות למוות, זה עשוי להעיד לנו על העובדה כי מוות יכול להפרש או כמשהו קדוש או להפך כחילול קודש, או כמצב סטטי או להפך כתהליך התהפכות למשהו שמקדש את החיים או הפך מגאל אותם
4. הסתכלות על המוות יכולה להיות פרטית או קבוצתית במערב, הסתכלות על החיים לאחר המוות מושכת אחריה גם את ידיעותיו של הפרט. במזרח המטרה האולטימטיבית היא להגיע לכזאת תפיסת המוות שאף פעם אינה משתנה ותמיד נעדרת דמות פרטית.
5. ישנן תרבויות אשר בחרו בהתמצאות פסימיסטית כלפי החיים מול האי - הימנעותו של המוות. אחת יכולה לפרש את "לאכול, לשתות ולהתחתן ולמחרת נמות" כהתקרבות אל החיים. ישנן לדוגמה, עדויות כי דור אמריקאי הנולד לאחר מלחמת העולם השניה מגלה את רמת האיכפתיות נמוכה ביותר בהיסטוריה אמריקאית, בניגוד להוריהם שניהלו
חיים מאופקים וסיימו אותם לפני זמנם, הדור "הצעיר" מבזבז את כל חסכונותיו על מנת לקדם את איכות החיים, בלי להתחשב בעתיד.
6. השקפה אמריקאית על מהות החיים היא רחוקה מלהיות אוניברסלית.
הודי, לדוגמה, מפרש את בעיית המוות תוך כדי הסתכלות על החיים כעל אשליה וכעל מין הפסקה שבאה לפני היוולדות נוספת. בנוסף לזה לרוב תרבויות מזרחיות הדאגה הראשונית היא לדחות ככל האפשר את היוולדות החדשה על-ידי הפסקת קיום עצמי כישות נפשית עצמאית והתעלמות בקבוצה הגדולה העל-נפשית. במערב, לעומת זאת, הדאגה
העיקרית לזכות באיכות החיים גבוהה ככל האפשר.
7. תרבויות שונות אחת מהשניה בהגדרת היחסים בין עולם החיים לבין עולם המתים. ישנן תרבויות שמעניקות לרוחו של המת תפקיד פעיל בהגנה על מעשיהם של החיים, ולפעמים התערבות כזאת יכולה להיות מוזמנת, נסבלת או נדחית בצורה נמרצת על סמך הדוגמאות הללו ניתן לומר כי תגובתה של תרבותית על תופעת המוות משתנה מתרבות
לתרבות. אך מטרתה של התגובה היא אחת ומשותפת לכל החברות ותרבויות. בכל תרבויות ובכל הזמנים מוות הפחיד את האנשים ופגע במשמעות של החיים. לכן מטרתה של התרבות, כאמור היא קודם כל להחזיר את המשמעות לחיים וגם לעזור לחבריה להתמודד עם פחדים מפני המוות. טקסיים ופולחניים רבים באו להסביר את המוות, להחזיר את
המשמעות לחיים ובכך לשחרר את אנשים מפחדיהם. תנאים האלה הם הכרחיים לשמירת הסדר חברתי ותרבותי כי העדר משמעות למהות החיים עלול לגרום לתוהו ובוהו.
כפי שכתבתי בהתחלת הפרק לכל תרבות יש דרכים משלה לפרש את המוות ולעצב את התייחסותם של חבריה לתופעה הזאת. לכן בפרק הבא הייתי רוצה לתאר את התייחסותה של תרבות בדווית ושל בדויים עצמם אל המוות.
3. תרבות בדווית מול תופעת המות
הבדוי הוא מטבעו אדם מאמין, בעל "פילוסופיה" רגיליוזית, שעוצבה בתוקף התנאים האקולוגיים המדבריים. עם זאת הוא מקיים באופן בלתי מוצהר, ואף בלתי מודע, פולחנים שהם פגאניים במהותם. מצב כזה דומה למצב המתואר על-ידי גירץ בספרו "The iInterpretation of Cultuzed" (1973). בספר זה הוא מתאר את מנהגי הקבורה
באינדונזיה שבהם מוצאות את ביטויהן שתי דתות שונות.
התנאים המדבריים הקשים גורמים לכך שהמוות הוא תופעה שכיחה מאוד הוויתו של בן המדבר, ומתקבלת על-ידו כגזירה שיש להשלים עימה. כל אם בדוית מודעת לכך, שחלק ניכר מילדיה לא יחיו, וליבה מתקשח כלפי תופעת המוות (לוי 1980).
התייחסות הבדוי לאירועים המתרחשים סביבו, מובילה את בדוי לגיבוש "תפיסה פילוסופית" מוגדרת, המתאימה להוויתו המדברית הדלה והקשוחה.
אמונת הבדוי, טקסיה וסמליה נולדו במדבר, וגם מוטיבים וסמלים ואמונות שונות שהובאו לסיני מן החוץ- עברו תהליך של התאמה ונעשו לחלק ממערכת מושגיו (לוי 1980). כך לדוגמא, בחייו היום-יומיים את ההתרחשויות השוטפות סבובו, מסביר בדוי באמצעות כוחות מאגיים ערטילאיים. אבל לגבי גזירות גורל ואסונות כבדים, הנוחתים
עליו - הוא מקיים מערכת אידיאולוגית אחרת. על-פיה, אללה, הוא הפוסק העליון שאת גזירתו מקבלים ללא עוררין ובצידוק הדין בספרו של שבתאי לוי "אמונה ופולחן של הבדווים בדרום סיני" ניתן למצוא תיאור הבא:
"מוות מהווה תופעה שכיחה, עד שאין לך משפחה שהמות אינו פוקד אותה במעט או בהרבה. מעשה באם שראיתי אותה יושבת וילד חולה אנוש גסס על ברכיה. לבקשתי לסייע לה בהבאת רופא, התנגדה ואמרה לי: -בני זה עומד למות ואני אוצה להנעים לו את רגעיו האחרונים על ברכי. ארבעה בנים כבר שיכלתי, הנה זה, הגוסס, יהיה החמישי.
למרות, הצער והרחמים שהיו בפני האם לבנה המסכן, לא נראתה כמי שחרב עליה עולמה. היא לא הזילה דמעה ולא יללה". הוא ממשיך וכותב כי "כל יולדת בדוית אינה יודעת אם תעבור את הלידה בשלום ותישאר בחיים. האמהות שזכו וילדו בשלום מחבקות את ילדהן ברוב רחמים, ובליבן רוחשת הדאגה ליילוד הרך, מפני מלאך המוות. לעולם לא
תשמענה דברי התרסה כלפי שמיים".
הדוגמאות הללו מציגות את המצב שבו חש את עצמו בדוי חסר אונים לחלוטין בפני גזירות הגורל. שקט וריסון עצמי מאפיינים את הבדוים שבעת אסון.
הבדווים פיתחו להם מערכת חיסון נפשי עצמי, כנגד ערעור והתמוטטות, הלא היא ההסתמכות המוחלטת על אללה. לדבריהם - "אללה הוא הפוסק העליון ומי אנחנו שנהרהר אחר החלטותיו ? ברצונו יתן וברתונו יקח" (לרי 1980).
קדושתו של אללה עמוקה בנפש הבדוי עד כדי כך, שגזירתו מתקבלת באהבה.
האמונה העמוקה "שתפקיד גזירת הגורל הוטל בלעדית על אללה" מסביר את השלמה של בדוי בשעת אסון. בדרך זו, חל כמו ריכוך האסון, ליבה של אם שיכול היה להישבר לאחר מות חמישה מילדיה בזה אחר זה, מחוסן. היא אינה מתמוטטת מכיוון שהיא מקבלת את גזירת "אללה" באהבה (לוי 1980).
יחד עם זאת איסלם לא תמיד מצליחה לפרש את כל התופעות והתרחשויות במציאות המדברית הקשה. במצב כזה של חוסר פרשנות פחד מפני תופעת המוות עלול להתגבר ולפגוע בתיפקודם היום-יומית של בדווים. כתוצאה מכך בדוי זקוק "למוסד" שיהווה "כתובת" לצרכים הפולחניים ולמשאלות האישיות והחברתיות בתחום הסיעוד הנפשי והפיסי. מוסד
כזה מוצא הבדוי בקבר - השיח או האיש הקדוש אחר. היחס אל מתים בחברה הבדווית הוא שילוב של תרבות נוודים עם דת האיסלם. מבחינה תרבותית, הבדווים מקיימים מנהגים האופייניים רק להם. לדוגמה, במסורת הנוודים הקבורה היתה חפוזה ושטחית. יתר על כן, לא היו יחס וקשר מיוחדים למת לאחר קבורתו. עם המעבר משלב הנוודים לשלבי
ההתנחלות וההתיישבות, נוצרו והלכו ריכוזי קבורה קבועים (בן-דוד 1981).
יחס הבדוי למת נובע מגישתו לחיים ולמוות. הבדווים מאמינים בהשארות הנשמה ובתחיית המתים. הבדווי מאמין, כי מגוויתו של המת נותרת פיסת עצם קטנה בגודל זרע, שתחיית המתים עתידה להצמיח את הגוף מחדש (בן-דוד, 1981).
הבדוי מתייחס בקדושה ובהערצה בלתי מסוייגת לרוח המת, שיש בהם משום הענקת סמכות מטפיזי. רוחו של הקדוש המת ממשיכה לפעול על פני האדמה ביתר תוקף משהיתה בעודו בחיים. היא מופיעה, כמסייעת ומנחמת, הבדוי פונה אליה בצרתו ובמחלתו. אמונתו זו ברוח הקדוש המת כה גדולה, עד שהיא גובלת בהאלהה (לוי, 1981).
מבחינת התפיסה האיסלמית יש בכך משום עבודת-אלילים. אבל עובדה היא שהבדוי שאמנם קיבל עליו את עיקרי האיסלם, ממשיך בעצם להיות עובד אלילים, בתפיסתו ובפעולותיו הדתיות. לסתירה זו מצא הבדוי דרכי תירוץ כדי שיקיים את צרכיו הנפשיים הפגאניים ועם זאת יהיה נאמן לאיסלם.
כנגד הקונפליקט שלכאורה, שבין ניגודים אלה, אוטם הבדווי את עצמו במודע ויוצר בתוכו חייץ בין השניים. שעה אחת הוא פונה ונזקק לרוחו הקדוש של המת ובשנייה - הוא כורע ומשתחווה לאללה.
לסיכום ניתן לומר כי אומנם בדווים רואים את המוות כאסון אך לעומת זאת אינם מתייחסים אליה כאל תופעה שצריך לפחד ממנה אלא מקבלים אותו כמובן מאליו. תרבות המורכבת ממנהגים מסורתיים ומדת מוסלמית תומכת בגישה כזאת.
סיכום
מטרתה של עבודתי היתה להוכיח כי מוות הוא אירוע ביולוגי ואוניברסלי, לעומת זאת פחד מפני המוות הוא תופעה תרבותית המשתנה מתרבות לתרבות.
פחד מפני המוות תלוי בתפיסה כוללת של התרבות כלשהי כלפי תופעה הזאת.
בחברות הדוגלות בהכחשת המוות הפחד עלול להתגבר בדומה לפחדים אחרים המופיעים כתוצאה ממשהו זר ולא ידוע.
לעומת זאת תרבות הדואגת לעצב את השקפתה המסויימת כלפי המוות גורמת לאנשים להתייחס אל המוות כחלק מהחיים שצריך להשלים עמו.
חלק פסיכולוגי בתופעת הפחד מפני המוות הוא חשוב אך גם הוא מושפע עמוק ממציאות התרבותית. פחד מטריד את האדם ודוחף אותו להתנהג בצורה שתאפשר לו להשתחרר מהמתח הזה. רוב הפולחנים או מנהגי קבורה למינהם שנועדו למטרה זו ממלאים את החלל הריק שבין המוות לבין תפיסתו של האדם, כלפי התופעה, במקרה אם פולחנים ומנהגים
הקשורים למוות אינם ממלאים בצורה מספקת את החלל הזה מקומו תופסות אי-ידיעה ואי-בהירות וכתוצאה מכך - פחד.
אך יחד עם זאת קשה למצוא לפחות תרבות אחת אשר מזניחה את הטיפול בנושא זה. תרבויות ודתות רבות שואפות את כוחן מהמסתורין שקיים בתופעת המוות.
המסקנה שהגעתי לאיה במהלך כתיבת העבודה היא כי מקורו של הפחד מפני המוות הוא פסיכולוגי ואוניברסלי לכל חברות ותרבויות. אבל דרכי הביטויים של הפחד בחיי היום-יום, עומקו, גודלו ומשמעותו, והשפעתו על מציאות הקיימת תלויים במידה מכריעה בתפיסת המוות על-ידי המערכת התרבותית.
ביבליוגרפיה
1. זורע, נעמי (תשל"ו) על מוות והמיתה. תל-אביב. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
2. לוי שבתאי (תש"ם). אמונה ופולחן של הבדוים בדרום סיני. משרד החינוך והתרבות.
3. בן-דוד, יוסף (1981). ג'בליה - שבט בדווי בצל המנזר. ירושלים - כנה
4. פלורין, ויקטור (תשל"ט). פחד ממוות אישי באוכלוסיה דתית ולא דתית. רמת-גן: בר-אילן.
5. Kubler-Ross E.M.D., On Death and Dying, Macmillan Comp.
New York 1970.
6. Keazl, Michael C.,Endings. A Sociology of Death and Dying.
New York, Oxford, 1989
7. Rosaldo, Renato, Culture and Truth.Boston Beacon Press 1989
8. Geeztz Clifford.1973 The Interpretation of Cultures: Selected Essays. New York: Basic Books.
2

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "השלכותיה של התרבות בתופעת הפחד מפני מוות", סמינריון אודות "השלכותיה של התרבות בתופעת הפחד מפני מוות" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.