השלטון בניגריה

תקציר העבודה:

ניגריה

תוכן עניינים: hy3085

מבוא
פרק ראשון: הדמוקרטיה המערבית
1.1. תיאוריות דמוקרטיות
1.2. מודל הדמוקרטיה המערבית
1.3. רוב ומיעוט
1.4. זכויות המיעוט וחירות הפרט
1.5. תרבות דמוקרטית

פרק שני: נפילת הרפובליקה הראשונה בניגריה
2.1. השביתה הכללית 1964 -
2.2. גורמים אתניים

פרק שלישי: נפילת הרפובליקה השניה של ניגריה
3.1. המימשל הצבאי הראשון
3.2. המימשל הצבאי השני
3.3. המימשל הצבאי השלישי
3.4. המימשל הצבאי הרביעי
3.5. הרפובליקה הניגרית השניה
3.6. גורמים לנפילתה של הרפובליקה השניה

סיכום

ביבליוגרפיה


מבוא
בנוסף להעדרו של שלטון דמוקרטי מבוסס, הרי שמיתון כלכלי שפקד את ניגריה בימי
הרפובליקה השניה וכן ירידה חדה בהכנסות הנפט, אשר הביא בראשית שנות ה 70-
למירוץ התעשרות בניגריה, גרמו לכך שבבוקר ה31- בדצמבר 1983, התחוללה פעם
נוספת הפיכה צבאית, כאשר הנימוק להפיכה התמקד בעיקר בשחיתות שפשתה בקרב
הנהגת הרפובליקה השניה.

בעבודתי ארצה להעלות טענה, כי הסיבות לנפילת הרפובליקה הראשונה בניגריה (1960-
1966), שונות מנפילתה של הרפובליקה השניה (1979-1982). לטענתי, ניגריה לא היתה
בשלה דיה לבנות מערכת דמוקרטית ב1960-, כאשר הפיצול בין הצפון למזרח ולמערב,
גרם להעדר אחידות בין המדינות. כשל נוסף היה הקושי בבניית לאומיות משותפת,
שהצטרף להתמוטטות המשטר הדמוקרטי וגרם לאובדן האמון של אנשי ניגריה, בעיקר
המשכילים שבהם ובעלי המודעות הפוליטית, בשלטון. גם מאבקי השליטה שבין הצפון
לדרום, שימוש לקוי במשחק הדמוקרטי וקיפוחו של המיעוט, היוו גורמים לפירוד
ולתפיסת השלטון בידי הצבא.

לעומת זאת אטען, כי הרפובליקה השניה לקתה בעיקר בהיבט הכלכלי.
טענה זו תהיה נכונה, אם אתייחס לשחיתויות כהיבט כלכלי ובנטילת מכלול ההטבות
על ידי חברי האסיפה הלאומית, אשר בוודאי לא נועדו לרווחת העם, אלא לאינטרס
הפרטי הצר. כאמור11, ההחלטה הראשונה לאחר הבחירות היתה גובה שכרם של חברי
האסיפה, שהיה בין הגבוהים בעולם, הלוואות נוחות בבנק וערבות האסיפה, מגורי
יוקרה, מסיבות עילית, מרכזי ספורט פרטיים ועוד ועוד. דרישות אלו, שהדהימו אף את
מושלי תשע-עשרה המדינות והנשיא, הצטרפו למשבר הכלכלי שפקד את ניגריה בעקבות
המיתון ואובדן הכנסות הנפט.

על כן אטען, כי הרפובליקה הראשונה נכשלה, ככל הנראה, משום הקושי ביישום משטר
דמוקרטי בסגנון מערבי, כפי שהיתה השאיפה. הרפובליקה השניה, לעומת זאת, נכשלה
כפי הנראה, משום שימוש פסול באפשרויות שפתחה לפניה הדמוקרטיה המחודשת,
למרות לקחי הרפובליקה הראשונה.

מקורות:

קיימת שיטת שני הבתים. בית אחד מייצג את האזורים השונים או המדינות בתוך פדרציה, כאשר למדינה זעירה או ענקית יש מספר זהה של נציגים. בנוסף לכך, קיים מדד שונה לבית הנבחרים, שבו מיוצגת כל מדינה בהתאם לגודל אוכלוסייתה. שני בתים אלה, גם הם, מהווים הגבלה ופיקוח זה כלפי זה.
קיימת השיטה הפדראלית, שבה קיים שלטון כללי פדראלי וכל מדינה בפני עצמה מקיימת את חוקיה. בין מדינות אלו יכול להיות שוני רב בין החוקים ועל ידי הסכמים פדראליים, ניתן לשמור על האיחוד.
1.4. זכויות המיעוט וחירות הפרט
בעוד שהדמוקרטיה מקיימת את עקרון הרוב, הרי שעליה להגן על זכויות המיעוט, שאם לא כן, עלול להפוך הרוב ליחידה דיקטטורית. בדמוקרטיה המערבית מעוגנות זכויות המיעוט, זכותו להתארגן ולפעול להחלפת השלטון, תוך חופש פעולה במסגרת החוק.
זכויות המיעוט וזכויות האזרח, המובטחות לכל אדם, מעוגנות באמצעות חוקה המבטיחה את חירויות היסוד ומגינה עליהן. הפיקוח נעשה בידי רשות שופטת בלתי תלויה, המקפידה על קיום שלטון החוק ומונעת מהממשלה ניצול לרעה של השלטון. משטר דמוקרטי תקין, נוהג בדרך כלל להבטיח שרוב רגיל [להבדיל מרוב מיוחס, הגבוה ממחצית חברי
בית הנבחרים] לא יוכל לפגוע בחוקה.
חירויות הפרט מסתמכות בחופש הבעת הדיעה, הדת והפולחן, חופש הדיבור והפרסום, החופש ממעצר שרירותי, חופש העיתונות, ההפגנה והשביתה, חופש התנועה וחופש האסיפה וההתארגנות הפוליטית. זכותו של הפרט להינות מהגנה משפטית ומבטחון פיזי וכן, לקבל מידע אמין בעניינים ציבוריים, הנוגעים לפעולות השלטון. חירויות הפרט
מגינות בעיקר על האזרח שדיעותיו במיעוט, כאשר התנאי הבסיסי לכיבוד זכויות הפרט הוא אי-פגיעה בזולת, גם כאשר דיעותיו אינן מקובלות על הרוב.
1.5. תרבות דמוקרטית
תרבות דמוקרטית מתבטאת באורח חיים, מערכת ערכים, מעורבות פוליטית של בעלי מודעות פוליטית, הבוחרים בכך, ותחושת האזרחים כי הם יכולים להשפיע. תרבות דמוקרטית, הינה ההיפך מאלימות.
בתרבות דמוקרטית, מקובלת הסובלנות וההסכמה החברתית, לפתור חילוקי דיעות בדרכי שלום, מתוך מודעות כי החברה הדמוקרטית הינה פלורליסטית ויש בה זרמים שונים ודיעות מנוגדות. כל הדמוקרטיות המערביות הן רב-מפלגתיות ויש בהן אופוזיציה מאורגנת, חזקה ולגיטימית, המתחרה עם המפלגה הנמצאת באותו זמן בשלטון, על תמיכת
הבוחרים ודעת הקהל. ברבות מהדמוקרטיות המערביות, מקבל ראש המפלגה האופוזיציונית הגדולה מעמד מיוחד כראש אופוזיציה, וככזה, אף זוכה לעיתים לסיוע והגנה [אם נדרשת] מהשלטונות.
פרק שני: נפילת הרפובליקה הראשונה בניגריה
קיימות תיאוריות רבות, השונות זו מזו, לגבי הגורמים לנפילתה של הרפובליקה הראשונה בניגריה. תיאוריות אלו עוסקות גם באשר התרחש בניגריה לאחר נפילת הרפובליקה הראשונה ועד שפרצה המלחמה בין ניגריה וביאפרה.
עלי מזרואי מתייחס לגבולות המדיניים שנקבעו על ידי הבריטים ובעצם, נכפו על העמים בניגריה. לדעתו, ההתפתחויות שחלו בניגריה מאז ההפיכה הצבאית ב1966- ועד למלחמת האזרחים, נבעה מחוסר שביעות רצונן של קבוצות שונות מגבולות אלה.
אוסטין אחנוטו (Austin M. Ahanotu) תולה את סיבות המלחמה, בחוסר ההצלחה ליצור שותפות ובכך שלא השכילו לבנות אחדות בעלת תדמית לאומית מגובשת. לצורך גיבושן של יחידות אתניות שונות, קיים צורך בשיתוף פעולה בין התנועות השונות, ברמה המקומית. הוא רואה בקבוצות האתניות פוטנציאל למילוי תפקיד חשוב במארג הכולל
בניגריה ובשל הפילוג, נגרמה, לדעתו, אותה מלחמת אזרחים קשה בניגריה.
דיאמונד (Diamond) בודק מספר תיאוריות לגבי כשלון השיטה הדמוקרטית במדינות העולם השלישי, ומתייחס למקרה של הרפובליקה הראשונה בניגריה. התיאוריה של מקינטוש ((Mackintosh מתייחסת לעובדה שניגריה לא היתה מפותחת מספיק כדי לקיים משטר דמוקרטי.
חוסר נסיונה של המערכת המפלגתית, הציג תרבות פוליטית שאינה דמוקרטית והשלכותיה היו הרות אסון.
ויליאמס וננולי ((Williams, Nnoli מתייחסים, כמו חוקרים רבים, לכך שניגריה מאופיינת באומות מפוצלות, אשר קיימת בהן חלוקה אתנית או מעמדית חריפה. הם טוענים כי קיימת במקרה זה תיאוריית התלות, אשר גורסת כי הניגודים החברתיים והכלכליים - יסודם בשלטון המבוסס על הבדלים חברתיים ומקורו באינטרסים כלכליים
קפיטליסטיים, שהיו בתחילה קולוניאליים ואותם אינטרסים נותרו גם בתקופה הפוסט-קולוניאלית.
גם שוורץ ((Schwartz רואה את הגורם לקריסת המשטר הדמוקרטי ברפובליקה הראשונה, במבנה השלטוני שנוצר על ידי השלטון הקולוניאלי, אשר בהתאם לאינטרסים שלו, לא גישר על הניגודים שבין שלוש הקבוצות האתניות הגדולות, במטרה ליצור זהות ניגרית לאומית ואל-אתנית ובמקום זאת, הנציח את הניגודים.
גם או'קונל ((O'Connell מתייחס להסדרים מוסדיים קלוקלים, אשר יצרו מיזוג של גורמים אתניים ומוסדיים ויחד עם זאת, החריפו את הניגודים שבין הקבוצות האתניות. דפוס קולוניאלי זה, הגביל תהליכים פוליטיים וראה בתחרות הנובעת בין אליטות על בסיס אתני, "שבטיות".
אקינטונד ((Akintunde רואה את שורש הבעיה בהיעדר מעמד ביניים רחב, אשר ייצב וימתן את הקיטוב העצום שבין עשירים לעניים. מעמד ביניים זה, אף מגלה בדרך כלל מעורבות פוליטית ומונע מצב של שחיתות מתפתחת. בהעדרו של מעמד ביניים זה, נעדר הסדר הכלכלי והחברתי מניגריה, ומאחר שחסרה תשתית חברתית וכלכלית שתבטיח את
יציבות המערכת הפוליטית הדמוקרטית, השתלט הצבא על השלטון.
לדעתו של סקלאר ((Sklar, קיימים שני הסברים להפיכת 1966, כאשר האחד, רואה בשחיתות, אי-סדרים, שבטיות וזיופים פוליטיים, את הגורם לדחיית השלטון על ידי העם, כיוון שהאזרחים מאסו בהתנהגותם של השליטים. ההסבר השני הינו הסבר פוליטי, אליו התמזגו מאבקים אתניים וזאת בעת שלא היתה לקבוצות האתניות עצמן סיבה למאבקים.
גם דיאמונד רואה בגורם האתני את הגורם המרכזי לפילוג בניגריה וניתן ללמוד זאת מארועים רבים במהלך ההיסטוריה הניגרית. מכל הארועים והמשברים שמונה דיאמונד בניגריה, הוא מציין רק את השביתה הכללית של 1964, כשביתה, שבאופן יחסי, היתה משוחררת מהקשרים אתניים. עם זאת, רואה דיאמונד במאבקים האתניים גורם מתערב, אך לא
גורם קובע, כיוון שלא שררה איבה נצחית בין הקבוצות האתניות בניגריה, אך, כאמור, לא היה לכך כורח ואף התנהלו בין הקבוצות האתניות השונות יחסי מסחר ידידותיים, יותר מאשר מאבקי איבה. הוא מציין גם את חוסר הסובלנות ואת הזרמים האנטי- דמוקרטיים של התרבות הפוליטית, אשר ניצלו את הכוח החוקתי לטובתם, כאשר התנהגות
פוליטית, שהתעלמה ממיעוט, גרמה לנפילת הדמוקרטיה.
הצלחה בקרב הפרולטריון AGבבחירות שנערכו ב1962-, קצרה מפלגת ה העירוני בלאגוס, לאחר שהפכה למפלגה הפוליטית העיקרית בניגריה זוהתה עם החלשים, אך גם ההצלחה שנחלו אנשי המפלגה- AGהעצמאית. ה בלאגוס וגם הפופולאריות שלהם כמפלגת אופוזיציה במערב, לא הפכו נחלשה, כאשר- AGלנכס פוליטי ברמה הבינלאומית. בסופו של דבר,
ה נותקה ממקורותיה הפיננסיים האזוריים, תוך נטישת אוהדים ומצביעים המשיכה לשלוט בצפון, כששותפותיה- NCP[ברמה הפדראלית. ה ששלטה- NNDP[במזרח ובמערב המרכזי] וה- NCNCהקואליציוניות, ה במערב], היוו את המימסד ששלט במרכז הפדראלי. מפקד אוכלוסין שנערך בניגריה ב1962-, תוך ספירה פיזית של כל אדם, על ידי- (Warren)
ארבעים וחמישה אלף פוקדים, אשר הודרכו על ידי וורן הבריטי, אלא שתוצאותיו של המפקד לא פורסמו, בגלל התערבות פוליטית, כיוון שתוצאות המפקד היו אמורות לקבוע סדרי עדיפויות בתחום התשתית, כדרכים, חשמל ומים זורמים וכו' ונמצא שהדרום גדול יותר מהצפון. וורן עצמו ביטל את המפקד, בטענה שמספרי המזרח מופרכים. לאחר
שוורן סיים את החוזה לניהול המפקד, המשיך בלאווה שהיה איש הצפון, לנהל את המפקד ובכך הבינו אנשי הדרום ,(Balewa) כי הם חסרי סיכוי במפקד והחליטו להתרכז בבחירות, שהיו אמורות להיערך ב.1964-
2.1. השביתה הכללית - 1964
איגודי עובדים סבלו מפיצול רב מכדי להיות יעילים בארגון שביתה כללית. שביתה קודמת שנערכה היתה ב1945-, כאשר שלושים אלף עובדים שבתו במשך שלושים ושבעה ימים והצליחו להוציא הבטחה מהשלטונות הבריטיים, שיבדקו את יוקר המחיה. במהלך תשע-עשרה השנים הבאות, נעשו נסיונות לאחד שוב את איגודי העובדים, אך מחלוקות על
יוקרה וטקטיקה, הותירו את הפיצול כמות שהוא. תחילת השביתה היתה בגין מאבק על המלצות השכר של ועדת מורגן ((Morgan Commission. השביתה שהחלה בגלל סחבת בפרסום ההמלצות, המשיכה כיוון שלא הובעה נכונות ליישמן. השביתה אורגנה על ידי הועדה לפעולה משותפת (Goint (Action Committee, בהנהגת מייקל אימודו ((Michael
Imoudou, מנהיג פועלים ותיק, שהצליח לאחד את כל האיגודים לפעולה. המחאה החלה בגלל המשכורות, אך התרחבה תוך, מחאה כנגד המימסד בכלל, על שחיתותו, רהבתנותו, חוסר יעילותו וחוסר רגישותו. גם הדרך המזלזלת שבה נהגה הממשלה להתייחס לענייני הפועלים, היוותה גורם בתסיסה. בעת פרסומו של דו"ח מורגן, היה שר העבודה
הפדראלי בחו"ל ובלאווה שהה בחופשה בחוותו בצפון. גם פריצתה של השביתה לא עוררה את הממשלה, שהמשיכה לנהוג בשרירות לב והודיעה שהממשלה לא תנהל משא ומתן עם השובתים. גם הוצע אולטימטום לעובדים, לחזור לעבודתם תוך ארבעים ושמונה שעות, או שיפוטרו. השובתים, שהתעלמו מהאולטימטום, זכו למשא ומתן עם הממשלה, אך גם
עירבו את המשטרה, שניסתה לעצור את השובתים מלעבור את גשר קארטר בדרך ללאגוס. גם במהלך השביתה היה הצפון חסר התלהבות מההתרחשויות, אך השביתה התפשטה גם לעובדים בסקטור הפרטי. המעסיקים, אשר הבינו את הסכנה הכלכלית הטמונה בשביתה, הכריזו על אולטימטום שיפקע ב13- ביוני.
באותו יום, אכן, הסתיימה השביתה, כאשר ניתן היה להצביע על הישג כשהממשלה קבעה רמת שכר גבוהה מהצעתה הראשונה. האיגוד שחש את כוחו של האיחוד, רצה לתרגם כוח זה למונחים פוליטיים.
2.2. גורמים אתניים
בניגריה קבוצות אתניות רבות, אך שלוש קבוצות אתניות גדולות, אשר ישבו כל אחת באיזור נפרד, היוו יחד כשני שליש מהאוכלוסיה. בצפון היו ממלכות ההאוסה-פולאני, אשר ביסודן היו שתי קבוצות שונות, שהתמזגו במובנים רבים במהלך השנים. תרבותם היתה עירונית, אריסטוקרטית, מסורתית ובעלת מבנה פנימי הירארכי. אוכלוסיה זו
היתה מוסלמית וההתקדמות בהירארכיה השלטונית והחברתית, היתה פונקציה של נאמנות לשליטים המסורתיים וצייתנות. מדובר בחברה סגורה יחסית, אשר לא דרשה יוזמה עצמאית והצלחה כלכלית לצרכי קידום פוליטי. הקבוצה השניה היא קבוצת האיבו, ששכנה במזרח ואחדותה החברתית היתה על בסיס תרבותי. חברה זו שיוויונית והאדם מוערך בה
על פי הישגיו ועושרו. במערב ישבה הקבוצה השלישית, היורובה. יסודותיה הפוליטיים של הקבוצה עתיקי יומין, אלא שעברו תהליכי מודרניזציה. מסורתם עממית וחוקתית ויותר דמוקרטית. היסוד לחברה זו הינו מוביליות חברתית, אשר בה קובעים ההשכלה, ההצלחה הכלכלית וכן היחוס המשפחתי.
בצפון נהוגה הדת המוסלמית שחדרה לניגריה והתפשטה צפונה. כתוצאה מפעילות המסיון הנוצרי, מרבית הדרום הפך להיות נוצרי ולדעתו של עלי מזרואי, יצרו הדתות האוניברסאליות נאמנויות מקומיות. הוא טוען כי היריבות שהתפתחה בין שתי הדתות הללו, הכשירה את הקרקע למאבק דתי. קודם שחדרו הדתות האוניברסאליות, היו נהוגות
אמונות אפריקניות מסורתיות, אשר לא נועדו להפצה ולא היו מסיונריות.
מאידך, הדת לא היוותה גורם יחיד למשברים פוליטיים, למרות שהדבר הוצג כן, והגורם המפצל המרכזי, לדעתו של מזרואי, היו ההבדלים האתניים, יותר מאשר הבדלי הדת.
בתקופה הקולוניאלית היה החינוך קשור ישירות למסיון ומשום כך, הפער בהשכלה בין האזור הדרומי לצפוני, הלך והעמיק, כאשר ב1951- היו בניגריה מאה שישים רופאים ורק אחד מההאוסה-פולאני, הצפוני.
שבעים ושישה מהרופאים היו מהיורובה, ארבעים ותשעה מהאיבו ושלושים וארבעה מבני המיעוטים. ב1965- היו בדרום עשרים אחוז יודעי קרוא וכתוב ובצפון רק 2.1 אחוז. נויברגר מציין כי מרבית המשכילים בצפון היו מהגרים מהדרום.
פערים אלה מבחינת ההשכלה, יצרו מצב שב1961- היתה תשעים ותשעה אחוז מהפקידות הפדראלית בצפון ניגריה, דרומית. ויצוג הצפון במוסדות הצבור ובמערכת האדמניסטרטיבית היה קטן יחסית. דבר זה גרם לתחושת אי-השיוויון בשנים הראשונות לעצמאות.
גם תהליך המודרניזציה התפתח באופן אינטנסיבי יותר בדרום, שעבר תהליך עיור מואץ וכן פיתוח מואץ של החקלאות, כאשר תהליכים אלה יצרו ניכור בין המסורתיות לבין המודרניות. פערים אלה החריפו את הניגודים בין הקבוצות השונות זו מזו מבחינה אתנית, לשונית ותרבותית, והתפתחו לעויינות ואלימות בין הקבוצות האתניות. הפער
הבולט בין הצפון לדרום, מכל הבחינות האמורות, יצר מצב טעון ביותר.
נויברגר טוען כי מקורו של הקונפליקט האתני בניגריה הוא במידה רבה ברמת המודרניזם, כאשר נוצרו גושים אתניים חדשים, המוביליות של האיבו ופערים שיצרה המודרניזציה בין הצפון לדרום. הקמתם של איגודים ומפלגות מודרניים, דמוקרטיזציה וזכות הצבעה שניתנה להמוני האוכלוסיה, הובילו למאורעות היסטוריים, כמו הפוגרומים של
בני הצפון באיבו ובדרומיים אחרים, וכן, פעילותה של קבוצת לחץ של משכילים צפוניים, לפרישת האיבו מניגריה. כל האמור לעיל, היווה הוכחה, על פי נויברגר, כי השבטיות היתה גורם פוליטי ראשון במעלה במכלול ההתרחשויות שהובילו לנפילת הרפובליקה הראשונה.
פרק שלישי: נפילת הרפובליקה השניה של ניגריה
הרפובליקה השניה של ניגריה, החלה להיבנות עם נפילתה של הרפובליקה הראשונה ב1966-. השלטון הצבאי, שהחל את דרכו ב1966-, שאף לתקן את השיטה הפוליטית, במגמה לשקם את הסדר, היציבות והאחדות של החיים החברתיים והכלכליים. מטרה זו הוצהרה על ידי ארבעת המימשלים ששלטו בתקופת השלטון הצבאי שבין 1966-1979.
מערכת הבירוקרטיה והארגונים הציבוריים וכמו כן, העסקים הפרטיים, נדרשו להמשיך את ה"עסקים כרגיל". אמנם המימשל הצבאי ביטל את הפרלמנט ובתי המחוקקים האיזוריים, וחיזק את המימשל הצבאי הפדראלי, כדי לחוקק חוקים "של שלום סדר ומימשל תקין" וכן להקמת מועצה מחוקקת ומבצעת. במהלך שלוש-עשרה השנים וחצי של המימשל
הצבאי, ניסתה ההנהגה הצבאית להניח תשתית לממשלה ליבראלית- דמוקרטית עתידה.
3.1. המימשל הצבאי הראשון
המימשל הצבאי הראשון התקבל בברכה על ידי חברי הממשלה האזרחית שנותרו בחיים לאחר ההפיכה, אך איכזב. למרות שאירונסי ((Ironsi ראה את הבעיה העיקרית בהעדר אחדות לאומית, הרי שלמעשה, פעל הפוך מכך, כאשר יוזמי ההפיכה רצחו ראשי ממשלות ומנהיגים מהצפון ומהמערב, הרי שנמנעו מפגיעה במנהיגי האיגבו, אשר אירונסי היה אחד
מהם. מתוך חמישה קציני הפיכת ינואר, היו ארבעה מבני האיגבו.
התוצאה היתה שפחד הצפוניים מפני התפשטות האיגבו בצבא, במינהל ובמשק האזרחי, גבר. ב24- למאי 1966 שידר אירונסי הכרזה ברדיו, על הקמת מדינה מאוחדת, כאשר המדינות השונות תהפוכנה לפרובינציות. בנוסף, הכריז על איסור התארגנות אתנית בפוליטיקה למשך שנתיים. בתגובה, התנגד הצפון ובמהומות שפרצו, נרצחו בני איגבו
בצפון.
3.2. המימשל הצבאי השני
לאחר שנכשל האיחוד המלאכותי שרצה אירונסי לקיים, התחוללה הפיכה צבאית שניה ביוני 1966. בהפיכה זו הרגו הקצינים הצפוניים, שחוללו אותה, את אירונסי, את המושל המערבי וכן, אנשי איגבו צבאיים ואזרחיים. במשך ארבעה ימים נרצחו כנראה כל קציני איגבו בצפון, וההפיכה הכתירה בהצלחה את נסיונות הצפון לשוב ולשלוט בצבא
ובמדינה. המנהיג הצבאי ששרד חי היה איש יורובה והודח.
מוחמד מורטלה ((Mohammed Murtala, המנהיג הצבאי הצפוני, דגל בניתוק הצפון מהפדרציה. לבסוף מונה יאקובו גואון ((Yakubu Gowon למנהיג הצבא [והמדינה]. גואון היה נוצרי מאזור המערב התיכון ובוגר בית הספר לקצינים סאנדהרסט. גואון נתקל גם הוא בבעיה הפדראלית, תוך הצורך בשיבה לשלטון אזרחי. הוא ביטל את התוכניות
למימשל יונטארי וניסה לכנס ועידה חוקתית באמצע ספטמבר בלאגוס, אך זו נכשלה, לאחר הידיעות על האלימות נגד האיגבו בצפון וכתגובה נגד הצפוניים במזרח. הדבר יצר קיטוב בניגריה, כאשר מליון וחצי פליטים אזרחיים שבו מהצפון ומהמערב למזרח ואוז'קוו ((Ojukwu, מנהיג המזרח, גירש את כל אלה שאינם מהמזרח, תוך החרמת הועידה
בלאגוס. באפריל חדל המזרח לשלם מיסים ובמאי, הציע גואון שינוי במבנה הפדראלי, כאשר שלושת האזורים שיאכלסו את האיגבו במזרח, יהיו מנותקים משאר המיעוטים. למרות זאת, הכריז אוז'וקוו ב30- למאי, על כינונה של ביאפרה העצמאית והחלה מלחמת האזרחים. לאחר שנתיים וחצי של קרבות וקרוב למאה אלף הרוגים, נמצא פתרון צבאי
לבעיית הפדראליות. גואון חנן את מתמרדי ביאפרה וקבע שאין מנצחים ומנוצחים. שלושה עקרונות קבע גואון: התחדשות, שיקום והתפייסות.
בתקופה זו ניתן להצביע על שיפורים, כמו הקמת תנועות נוער לשירות לאומי, חלוקה צודקת של ההכנסה הלאומית מנפט בין מדינות הפדרציה, תהליך התפייסות לאומי והחדרת תחושה באנשים שהם חלק ממכלול.
שיפורים אלה תרמו לאווירה חיובית, במגמה לשוב בהקדם לשלטון האזרחי. תוכניתו של גואון ב1970- היתה לשוב לשלטון אזרחי עד 1976, כשעד אז יאורגן הצבא, תפותח המדינה וישוקמו נזקי המלחמה, תחוסל השחיתות הציבורית, המדינות החדשות תיושבנה, תוכן חוקה חדשה, רפורמה בשכר העבודה, הנהגת מפקד אוכלוסיה, הקמת מפלגות
לאומיות אותנטיות ובחירות אזוריות ופדראליות.
למרות תוכניות לשיבה אל שלטון אזרחי, הרי שהתשתית החברתית לא היתה מוכנה, משטרו של גואון נכנס לקפאון, לא שוחררו חיילים מהצבא, כיוון שאם שחרור היה מתבצע תוך קיפוחה של קבוצה אתנית כשלהי, הרי ששוב היתה גוברת בעיית השבטיות וכן, לא היתה תוכנית לקליטה כלכלית של החיילים המשוחררים. גם מקרב הקצינים הצעירים
שהתקדמו בסולם הדרגות, היתה התנגדות לקיצוצים וכך, נכנסה ממשלת גואון לקפאון. תוצאה של הקפאון היו שחיתות וחוסר יעילות. הצבא, שהתנפח לרבע מליון איש, נותר מוזנח ולא ממושמע. תשעים אחוז מתקציבו הוצאו למשכורות. כיוון שהוצאות אלו באו על חשבון תקציבי סעד, מלחמה באבטלה וחינוך, הרי שהשחיתות התגברה וחודשו
ההתנכלויות והרציחות כנגד האיגבו בצפון על ידי חיילים. בשעה זו של חוסר תפקוד, הגיעה השחיתות לשיאים חדשים, כאשר מושלים צבאיים ושאר בעלי תפקידים, חילקו ביניהם תקציבים ודאגו גם לבני משפחותיהם. מפקד 1973 לא אושר בגין אי-סדרים ומשכורת הפקידות הבכירה זינקה שוב. אי-שקט תעשייתי ואינפלציה של חמישים אחוז, גרמו
לגואון לדחות ב1- לאוקטובר 1974 את מעבר השלטון לידיים אזרחיות. ב29- ביולי 1975, סולק גואון מהשלטון בהפיכה צבאית שקטה, כאשר את מקומו תפס מורטלה, כשלצידו מפקדי הצבא.
3.3. המימשל הצבאי השלישי
ממשלת מורטלה החלה בתיקון העיוותים של המימשל הקודם. מספר החיילים בצבא קטן בשלושים אחוז ובתי המשפט עסקו באי-סדרים שונים במגוון תחומים. התקציבים חולקו על בסיס המפקד של 1963, לאחר שנפסל המפקד מ1973-. ועדה החליטה על חלוקה ניגריה לתשע-עשרה מדינות וכן, הוקמה ועדה לתלונות הציבור, האיגודים המקצועיים אוחדו
לאיגוד מרכזי ובתחום מדיניות החוץ הושם דגש על אחדות אפריקה, תוך התרחקות מהעולם המערבי.
3.4 המימשל הצבאי הרביעי
לאחר מחצית השנה בה שלט מורטלה, נערכה נגדו הפיכת נפל, אך מדיניותו נמשכה. גישתו הכינה את הרקע לשיבה לשלטון האזרחי, והקמת דמוקרטיה ליבראלית ברפובליקה הניגרית השניה. בראש השלטון החדש עמד אובאסניו ((Obasango, שהיה מפקד הצבא כאשר מורטלה עלה לשלטון. שלטון זה אימץ את תאריך השיבה לשלטון אזרחי, כפי שנקבע על
ידי מורטלה ל1- באוקטובר 1979 לכל המאוחר.
3.5. הרפובליקה הניגרית השניה
לאחר שלוש-עשרה שנות שלטון צבאי, הוקמה הרפובליקה הניגרית השניה. חוקת 1979 נכתבה באופן שמרבית האוכלוסיה המשכילה תזדהה איתה, ותרגיש תחושת שייכות בעצם יצירת הרפובליקה השניה. לאחר הטראומה שהיתה נחלתם של תושבי ניגריה, בעקבות הקונפליקטים הבין- אתניים, נקעה נפשם של האזרחים מהמודל הישן והם שאפו לחוקה חדשה,
שתציג את הרפובליקה השניה של ניגריה. שאיפתם היתה לראות כמודל את צורת המישטר והחוקה של ארצות הברית. העקרונות הקונסטיטוציונים העיקריים בחוקה החדשה היו: ממשלה מוגבלת, הפרדת רשויות, שלטון הרוב ובחירות חופשיות. בנוסף לכך הכריזה החוקה על התערבות ממשלתית לקידום האינטגרציה הלאומית. המוטו הלאומי כפי שנוסח
בחוקה, היה "אחדות ותקווה שלום וקידמה".
למרות ההכרזות היפות, היתה חסרה לפוליטיקה הניגרית את הדינמיקה העשויה לאפשר לה להתמודד בהצלחה עם הדרישות והאתגרים שעמדו בפניה, תוך לקיחה בחשבון את המירקם האתני העדין ואת האפשרות להתפרקות הקונצנזוס הפאסיבי שניגריה הגיעה אליו עם ראשית כינונה של הרפובליקה השניה.
בין השנים 1979-1983, נעשה נסיון לממש את עקרון האיזון והפיקוח שבין הקונגרס והממשלה. בית המחוקקים של ניגריה הורכב משני גופים, כאשר בבית אחד ניתן מספר זהה של נציגים לכל מדינה בפדרציה ובבית השני, מספר נציגים על פי גודלן של המדינות, בדומה לבתי המחוקקים האמריקאיים. המישטר היה נשיאותי, כאשר המושל מינה את
השרים, תוך הצורך באישורו של הקונגרס. חוסר הכרת המוסדות הממשלתיים החדשים, יצר פערים בין הגישה התיאורטית, כפי שהובאה בחוקה, לבין המציאות הפוליטית. מוקד הכוח בשלטון הניגרי היה בממשלה הפדראלית, אך יש ליתן את הדעת על כך, כי חלוקת ניגריה לתשע-עשרה תת-מדינות, או מחוזות, נעשתה לא לשם יצירת מצב דו- ריבוני,
אלא כדי ליצור מערכת פדראלית שבה קיימים יחסים משלימים בין המדינות והשלטון המרכזי, תוך שיתוף פעולה ביניהם. לאחר הקמתה של הרפובליקה השניה, תוך ריבוי מפלגות, נוצרו מספר שינויים חשובים, לעומת הריכוזיות התקציבית של השלטון הצבאי.
יחד עם זאת, הדה-קולוניזציה של ניגריה, בשילוב עם תוכניות פיתוח קפיטליסטיות, היו כרוכות במחיר גבוה - תלות רבה יותר בשלטון המרכזי. בעיות נוספות שעמדו על הפרק הן דרישות אתניות להקמת מדינות נוספות. ועדה שמינה הנשיא ב1981- המליצה להקים עשרים ואחת מדינות חדשות וב1983-, הומלץ להקים עשרים ושש מדינות חדשות,
מה שהיה אמור להביא לסך כולל של ארבעים וחמש מדינות. דו"ח הועדה מ1981- לא פורסם. לצורך הקמת המדינות נלקחו בחשבון שלושה פרמטרים: פלורליזם תרבותי - נלקחו בחשבון תכונות תרבותיות, מסורת .1 עדתית ושימת דגש על המשך והטרוגניות של תכונות דתיות, לשוניות, היסטוריות, אזוריות, עדתיות וכו'. מסיבה זו עדיפה
המערכת הפדראלית, המאפשרת מתן ביטוי אישי. איזון פוליטי - יצירת מדינות חדשות עלולה להפוך אותן ליחידות .2 עדתיות ואז לא יהיה צורך בשיתוף פעולה בין-עדתי, כאשר במצב זה עלולה לחזור ניגריה למצב של התבודדות, בדומה לתקופה הפרה- קולוניאלית. במצב זה תתחזק הממשלה המרכזית ומדינות קטנות תהיינה יותר ויותר
תלויות בה. התפתחות כלכלית - המניעה העיקרי להקמת יותר מדינות, הינו .3 התפתחות כלכלית מהירה. דבר זה נקבע בועדה שהוקמה לצורך העניין ב1976-. חלוקת ההקצבות הממשלתיות למדינות, מקומות העבודה שיוקמו, עשויים להיות אטרקטיביים לאזורים המרגישים עצמם זנוחים על ידי שלטונות מדינתם. מאידך, התברר כי האינטרס
המרכזי למדינות חדשות היה של קבוצות, אשר לא השיגו כוח, עושר, חסות ורשת לקוחות במערכת הפדראלית ובדרך של ניהול מדינה חדשה, יכלו להשיג זאת.
גרף מציין כי התומכים הנלהבים ביותר להקמת מדינות או אזורים חדשים, היו תמיד אלה שלא הגשימו את שאיפותיהם הפוליטיות, מנהליות, מקצועיות או עסקיות, על ידי השגת כוח ברמה הלאומית או האזורית ותקוותם להשיג עמדות כוח אלו בפדרציה או באזור קטן יותר.
3.6. גורמים לנפילתה של הרפובליקה השניה
כנגד המימשל של הרפובליקה השניה הופנו טענות כי הזניח את הכלכלה, היה מושחת ומדיניותו היתה מוטעית. על פי הנתונים שמביא גרף עיקר ההאשמות, אכן, נגעו בשחיתות ובסביבתה. האשמה אחת, היתה שהצעות החוק הפרלמנטריות לא הועברו כחוק, כיוון שחברי הבית לא הבינו פעמים רבות את ההצעות. מסקנתו של גרף היא, כי יתכן שמישהו
הורה לנציגים כיצד להצביע, או שלא היה להם איכפת כל כך כיצד הם מצביעים. בשני המקרים מדובר במעילה בתפקיד. הסנאט הואשם כי אינו מאשר מינוי של שרי ממשלה וכן נמנע מאישור התקציב הלאומי הראשון, במשך כמעט ארבעה חודשים. סעיפים אלה עדיין נוגעים בשולי הפוליטיקה והסדרים הלקויים, אך ההאשמה המרכזית היא, ככל הנראה,
התנהגותם של הנבחרים והדרך שבה נהגו ברכוש הציבור. גרף מתאר הטבות, כגון רכב ממשלתי עם נהג, אפשרות לקחת הלוואות בבנק
בתנאים נוחים ובערבות הרשות המחוקקת, מגורים באזור נפרד, שיותקן במיוחד, במטרה שישמר עשרים וארבעה שעות ביממה ויוגשו בו שירותי מטבח ויאורגנו מסיבות חברתיות. הדירות היו אמורות להכיל טלויזיות צבעוניות, מכשירי חשמל, טלפונים ומיזוג וינתנו שירותי מזכירות ומשרדים. כמו כן, יוצע לכל הנציגים דרכון דיפלומטי וכן
יוקצו להם מרכזי קניות מיוחדים, בריכות שחיה ומגרשי ספורט, שירותי בריאות מיוחדים על חשבון האסיפה הלאומית ודאגה למשפחת הנציג לאחר המוות. דרישות אלו זעזעו אף את צמרת השלטון, שהיתה חלק מהמערכת הפוליטית.
גרף מציין כי לעיתים פרצו גם קטטות אלימות בין חברי בית הנבחרים. עובדה זו מציין גם וויליאמס. הוא טוען גם כי במדינות אחדות היתה אוכלוסיה דתית מעורבת, מוסלמים ונוצרים. למדינות אלו היה יצוג משותף לשתי הדתות ולעיתים, נגרמו מתחים. גישה זו מנוגדת לסעיף החוקתי, האומר כי למוסדות הנבחרים של הפדרציה או לכל אחת
משלוחותיהם, יובטח כי לא ישלח נציג בעל כוח רב יותר מאשר הקבוצות האתניות האחרות. אי-עמידה בסעיף זה, היתה בין הגורמים שהחלישו את הרפובליקה השניה, כיוון שגרמה למתחים ולרגשי קיפוח בין הקבוצות השונות. עוד הוא מציין, כי הרקע הדתי של חברי הממשלה ושאר פקידי צמרת, גרם לרגשי קיפוח, באותה מידה שהקבוצה המקופחת
לא היתה מקבלת אספקת מזון. הדבר גרם לחוסר שיתוף פעולה בבסיס המדיני של ההסדר החוקתי למניעת עימותים בין הקבוצות השונות. כאשר רבו העימותים בין הקבוצות השונות, גם סיבות קלות היוו חומר בעירה לסכסוך, כך שאם בעבר דוברי שפות דומות יכלו לחיות בהרמוניה באזור מסויים, הרי שכעת היה יכול הדבר להיות בסיס לעימות.
וויליאמס טוען כי במדינות רבות, אשר עברו עליהן שנות מאבקים ומלחמות, אשר דיללו את משאביהן והיו תחת שלטון של דיעה אחת, נוצר אנטגוניזם שהפריד בין הקבוצות השונות ויצר אווירה תחרותית, בדמוקרטיה המתבססת על רוב. ללא גישה מתונה, אשר תוריד את רמת הקונפליקט, לא ניתן לפתח את המדינה, כיוון שיש סיבות רבות להאמין
שהממשלה תמשיך לשלוט, גם כאשר הציבור יקצור דמעות ויאוש חברתי.
ניתן להסיק מדבריו של וויליאמס, כי המצב העדין שנוצר לאחר שנות מאבק ארוכות, מחייב זהירות כפולה ומכופלת בניהול ענייני המדינה.
כל גורם עלול לחבל בהצלחת תהליך השיפור, כאשר לממשלה יש יכולת שרידות ארוכה. ככל הנראה, אחד הדברים שחסרו לרפובליקה השניה של ניגריה, היה מתינות וסובלנות לכלל המיעוטים, כדי ליצור אחדות ולגשר על פני הפערים האתניים והדתיים.
סיכום
כאשר אנו רוצים לשפוט את הרפובליקה הראשונה וכן את הרפובליקה השניה שהיו בניגריה, על פי קריטריונים של דמוקרטיה מערבית, הרי שניתן להבין היכן היו המחדלים שגרמו לנפילתן של הרפובליקות. עם זאת, צריך להתייחס למכלול הגורמים בבניית הרפובליקות בניגריה, אשר לא היו בשלים דיים לסגנון של דמוקרטיה מערבית.
בניגריה, הן ב1960- והן ב1979-, לא היה את החופש המלא עליו דיבר ג'ון לוק והתנהגותם של נבחרי העם, הוכיחה את ההיפך מתורתם של ג'פרסון, לוק ומיל, אשר ראו את המדינה כקיימת למען האזרח ולא את האזרח כקיים למען המדינה. שלטון שנאבק כנגד שיפור תנאיהם הסוציאליים של העובדים, עד אשר הצליח לאחד קבוצות אתניות יריבות
למאבק פועלים יציב ואיתן, ככל הנראה, לא היה ביסודו שלטון הרואה את האזרח בראש מעייניו ולפיכך, המדינה שניהל שלטון זה לא היתה קיימת למען האזרח. הרפובליקה השניה, אשר תיאורים שונים לגבי שחיתות ההנהגה, מראים שיותר התייחסו אנשי השלטון למדינה כדי שתשרת אותם, מאשר לעצמם כאלה האמורים לשרת את שולחיהם.
גם התיאוריה בדבר הדמוקרטיה האליטרית, הטוענת מינימום מעורבות של האזרחים במדינה ושלטון הפועל על פי דרכו, אינם הולמים את שנעשה בניגריה. לא ברפובליקה הראשונה, שבה לא הצליח השלטון לצמצם פערים בין הצפון לדרום והרחיק את האיחוד הפדראלי, כפי שצריך להיות, ולא ברפובליקה השניה, בה השלטון התפתח להתפרצות של
שחיתות, אשר בעצם הרחיקה ממנו את הזכות המוסרית לקבוע את גורל העם. על פי הנתונים הקיימים, העם היה זקוק לשלטון שיוליך אותו כברת דרך, לקראת דפוסי חיים דמוקרטיים וכן לשיפור רמת החיים, הן מבחינת השכר והן מבחינת המודרניזציה, בכל חלקי המדינה. לעומת זאת, אנשי השלטון, כפי שפורט ברפובליקה השניה, דאגו לעצמם
לאינספור הטבות, שלרובן אין קשר לשלטון תקין ודאגה לאזרח. גם היחס בין רוב ומיעוט היה פגום, כיוון שבדמוקרטיה המדיניות אמנם אמורה להיות על פי הרוב, אלא שבאותה מידה, יש להתחשב במיעוט, לאפשר לו להביע את דעתו ולהקנות לו את זכויותיו, בדיוק כפי שהן מוקנות לרוב, כאשר זכויותיהם של בני העם אחידות ורק הדרך היא
דרכו של הרוב. ברפובליקה הראשונה ניצל הרוב את יכולתו ליצור קואליציה ורוב מוחלט, עד שהתעלם מהמיעוט. כאשר השיגה הNPC- רוב מוחלט בפרלמנט, לאחר שיצרה קואליציה עם הNNDP- שנפרדה מהAG-, הרי שחדלו להתחשב בשותף הקואליציוני המזרחי [[NCNC, שיצג את בני האיבו. חוסר התחשבות זה, לא רק שערער את את הבסיס הפדראלי
ונטע חלק מהיסודות לנפילתה של הרפובליקה הראשונה, אלא שהניח את היסודות לפרישת ביאפרה למלחמת האזרחים שבעקבותיה.
מאחר שניגריה לא היתה קיימת עד שהקולוניאליזם הבריטי יצר אותה, הרי שהיא מורכבת מבני עמים ודוברי לשונות רבים. דבר זה מחייב טיפול עדין במיוחד ברמה הפדראלית, בנושאים האתניים והלאומיים ובבעיות שנוצרות כתוצאה מכך. נמצא שעל פי רוב, שאיפת קבוצות מסויימות להקים מדינה חדשה, משרתת אינטרסים מצומצמים, אך לא את
האינטרס הפדראלי הרחב. תופעה זו מהווה אף היא את אחד מגורמי נפילתה של הרפובליקה השניה. תופעה זו גם גרמה לפגיעה בתרבות הדמוקרטית, אשר אמורה לבטא סובלנות ואילו בניגריה, נוצרה אלימות.
אלימות זו נוצרה ברפובליקה הראשונה, כאשר הורגשה תחושת קיפוח בקרב בני הצפון, אשר הביטו בבני הדרום המפותחים יותר מבחינת ההשכלה והמודרניזציה ולפיכך, התנכלו לבני האיבו, שהחליטו על פרישה. אווירה אלימה ועויינת זו, פגעה באושיותיה של הדמוקרטיה ברפובליקה הראשונה. גם אלימות שהיתה נפוצה בין הנבחרים ברפובליקה
השניה, נגדה את התרבות הדמוקרטית, המטיפה לסובלנות ומקבלת חברה פלורליסטית, בעלת זרמים שונים ודיעות מנוגדות. היחס לאופוזיציה בחברה בעלת תרבות דמוקטית בריאה, אמור להיות יחס של כבוד, תוך מעמד מיוחד לראש האופוזיציה. ברפובליקה הראשונה נכחנו לדעת כי בעת שהיה למפלגת השלטון רוב מוחלט, הרי שהתעלמה מקיומם של
בני האיבו הדרומיים והתוצאה היתה הרת אסון.
כל הגורמים שמניתי לנפילת הרפובליקה הראשונה והשניה, מעידים על כך כי דרוש חוסן פנימי של המדינה, כדי שהשלטון יוכל לפעול.
מדינה אשר חסרה את החוסן הפנימי, לא תוכל לגבור על מחלותיה החברתיות ועל ידי כך נפגעת היציבות השלטונית.
ג'ורג' אורוול ב"1984" הציג את הסיסמה השלישית בססמאות המהפכה והיא "בערות היא כוח". הבערות של ההמונים מתגלה ככוח לשליטים.
השכלה גוררת הבנת תופעות שלטוניות ולפיכך, ליצירת אופוזיציה וסיכול היכולת לפעולה באין מפריע. כאשר ההשכלה בדרום היתה מפותחת הרבה יותר מאשר בצפון ונתונים מצביעים על ריבוי יחסי של עורכי דין ורופאים בדרום, עוד בשלהי המאה ה19-, סביר להניח כי מהדרום עלולות להיגרם יותר בעיות לשלטון צפוני, אשר קנה המידה שלו
לגבי השכלה ויכולת ניתוח פוליטי, נובעים מהאוכלוסיה הצפונית, שעדיין לא היתה חזקה דיה.
מול התיאוריות יש מקום להתייחס גם לדוגמאות מההיסטוריה. אם ניקח דוגמא ממדינות כמו לבנון, צפון-אירלנד או מיעוטים בארצות הברית, נגלה שבכל המקומות, ריבוי לאומים וקבוצות אתניות שונות וכן ריבוי דתות, היו גורמים לסכסוכי דמים ולמלחמות אזרחים. אמנם בארצות הברית, אשר ניגריה מבקשת במידת מה להידמות לה, לא
התחוללה מלחמת אזרחים בעבר הקרוב, אך למרות זאת מהומות גזעיות התרחשו שם, גם בשנים האחרונות, כאשר מהומות אלו תבעו קורבנות אדם. בסרט "מדורת ההבלים" הופכת תאונה אקראית שנגרמה בעקבות פגיעת מרצדס של לבן עשיר בכהה עור שניסה לשדוד אותו, למלחמה על רקע גזעי.
גם העוני היה תמיד בסיס ליצירת מהפכות. גם מהפכות עממיות שנגרמו בצרפת, סין, רוסיה ואיראן וגם מהפכות צבאיות כנגד מלכים ונסיכים, שהשאירו לעיתים את העם רעב, ארעו על רקע העוני. אין הדבר אומר שהשלטון שהחליף את השלטון המקפח היה טוב יותר, אך בהחלט, עוני וקיפוח, הינם גורם לנפילת שלטון. בניגריה היה שילוב של
בעיות אתניות, דתיות וכן, עוני [שהצליח לאחד פלגים אתניים יריבים לשביתה ממושכת]. כל הגורמים האמורים, הביאו לנפילתה של הרפובליקה הראשונה של ניגריה, כאשר בעיות אתניות, שעדיין נותרו, בתוספת פרשנות לקויה, ככל הנראה, של הדמוקרטיה החדשה, הביאו לנפילתה של הרפובליקה השניה של ניגריה.
כנראה שמכלול הגורמים ובהם רמת חיים, התגברות על מאבקים אתניים ומשטר דמוקרטי בלתי מבוסס, כאשר את המדינה פוקדים משברים כלכליים, הינם הגורמים שלא איפשרו גם בשנת 1983, להמשיך במדיניות דמוקרטית.
שורש הבעיה הוא כנראה בהעדר תרבות דמוקרטית מבוססת ועל כן, גם בשנות ה90- מוציאים בניגריה להורג מתנגדי משטר. יחד עם זאת, ראוי לציין, כי הניגרים מאופיינים, כנראה, ברוח דמוקרטית, כיוון שכל מימשל צבאי, ששלט לאחר שלטון אזרחי או שהדיח את השלטון הצבאי הקודם, ראה כמטרה סופית העברת השלטון חזרה לשלטון אזרחי.
יתכן שלו היה ניתן למורטלה, שב1966- הוכיח את עצמו, לבנות שלטון אזרחי ולנהל אותו על פי דרכו, היתה הרפובליקה השניה של ניגריה מאריכה את ימיה, אך כל זה נותר בגדר ספקולציה בלבד.
ביבליוגרפיה
"חבר העמים הבריטי השעה את ניגריה, בתגובה להוצאה להורג של תשעה במספר מתנגדי משטר", מאת סוכנויות הידיעות, חדשות חוץ הארץ, 12.11.1995.
תמר, גולן, שחור לבן לבן שחור, משרד הבטחון, תל-אביב, 1986.
עלי, מזרואי, אפריקה: שקיעת גן העדן, הוצ' מפרש, ירושלים, 1985.
בנימין, נויברגר, הבעיה האתנית באפריקה ומלחמות ביאפרה וקטנגה, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב, 1980.
בנימין, נויברגר, שורשים רעיוניים ותפיסות יסוד, יחידות 1-2, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב, 1985
Austin M., Ahanotu, "The Role of Ethnic Unions in the Development of Southern Niegria: 1916-66", In: Boniface I., Obichere, (ed.), Studies in Southern Nigerian History, Frank Cass, Cornwall, 1982, pp. 155-174.
Larry, Diamond, Class, Ethnicity and Democracy in Nigeria, McMillan, London, 1968.
Larry, Diamond, Juan, Linz and Seymour Martin, Lipset, (ed.), Democracy in Developing Countries, Vol. 2: Africa , Colorado, USA Lynne Rienner Publishers, 1988.
William D., Graf, The Nigerian State, J. Currey, London, 1988.
Donald C., Williams, "Accommodation in the Midst of Crisis?
Assessing Govermamac in Nigeria", In: Goran Hyden and Michael Bratton, Governance and Politics in Africa, Lynne Rienner Publishers, 1992, Boulder, pp. 97-119.
Walter, Schwartz, Nigeria, Pallmall, London, 1968.

תגים:

מסיונרים · ניז · איבו · אפריקה · יורובה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "השלטון בניגריה", סמינריון אודות "השלטון בניגריה" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.