נישואי קטנות בשאלוניקי במאה ה16- לפי שו"תים של פוסקי הדור

תקציר העבודה:

נישואי קטנות בשאלוניקי במאה ה16 -
על פי שו"תים של פוסקי הדור בשאלוניקי

תוכן עניינים: hy3065

מבוא
פרק ראשון: על בעלי השו"תים
פרק שני: נישואי קטנות ומעמדן על פי הפסיקות המופיעות בשו"תים השונים
פרק שלישי: פסיקות בסוגיית נישואי קטנות בימינו
סיכום
ביבליוגרפיה



מבוא

נישואי קטנות היוו תופעה קדומה, שהוכרה עוד בזמן התנ"ך, כאשר אב היה מועיד את
ביתו לגבר, כפי שמצינו ביעקב שעבד את לבן שבע שנים בעבור רחל [ורומה]. תופעה זו
הוכרה גם כבעיה בתקופות שונות, כאשר על הפרק עמד גילה הצעיר ואי יכולתה
להתמודד עם התנהגות בעלה.

אך גם במצב בו קטנה יתומה מקודשת על ידי אמה ואחיה, הרי שעדיין עומדת לה
הזכות למאן. למרות שלאחר קידושיה הופכת היתומה הקטנה לאשת איש לכל דבר,
עדיין קיים מרכיב משמעותי במבנה המשפטי של קידושין אלה והוא הסכמתה. כל עוד
קודשה - הרי היא אשת איש לכל דבר, אך מרגע שחדלה להסכים לכך, מיד פוקע
הבסיס לנישואין אלה ואין אף צורך במתן גט, מאחר והנישואין כלא היו.

כלומר, סוגיה זו של נישואי קטנות, עוסקת במצב מסובך, אשר מצד אחד קיים פן
חיובי בקידושיה של הקטנה, במיוחד אם היא יתומה ויש להקפיד על כך "שלא ינהגו
בה מנהג הפקר". משום כך יש לראות בה לגבי בעלה "אשתו לכל דבר" וחיב זה
בהגנתה. עם זאת עדיין עומדת לה זכות המיאון.
נושא המיאון עלה פעמים רבות בדיוני החכמים במשך הדורות. המקלים, כבית הלל,
שאפו להרחיב את יכולת המיאון של הקטנה ואילו המחמירים, כבית שמאי, שאפו
לצמצמה. נוצרו חששות שונים לגבי המיאון ובכלל זה נושא הייבום, עד אשר רבנו
חננאל בפרושו למסכת יבמות תבע להתרחק כליל מהמיאון ואילו הגאון, הרב צמח,
אסר קידושי יתומה קטנה מחשש שתבוא לידי מיאון.

בעבודתי אטען, כי למרות שניתן היה לקדש קטנה ואביה יכול היה למסרה כרצונו
ובמקרה של יתומה גם אמה ואחיה, עדיין הגנו עליה פסיקות חכמי המאה השש-עשרה
בשאלוניקי, בכך שגדולי הפוסקים שם הציבו מחסומים לנושא רגיש זה, אשר אם
יתברר כי אין דבר הנישואין נראה לנערה, אפילו היא קטנה, ניתן לבטל את הקידושין
ואין הנערה אף זקוקה לגט. בכך אני מסיקה, כי הדבר נעשה כדי שלא ידבק בה כתם
של גרושה.

מקורות:

מובילה לדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות עדות, שמחלק בדין הגדת העדות בבית דין מדיני נפשות לדיני ממונות, כמו שמחלק בענין עדות מיוחדת, שניתן להתייחס אליה, אך לא בדיני נפשות, שם עדות מיוחדת זו פסולה ורק בדיני ממונות תקפה.
כעת ההתייחסות היא לגבי העדות על גדלות היתומה, אם יש בכך דיני נפשות אם לאו. כאן שוב מביא מהרש"ך מדברי רבה, הטוען כי מדובר פה בדיני נפשות ולפיכך אין סומכין גם על פי הרמב"ם על הנשים במנין השנים, היינו להחזיקה בגדולה כדי שתחלוץ או לענין עונשין ובמקום זה מקלים ולפיכך, עדות הנשים שהעידו על גדלות היתומה
אינה תקפה ויש לסמוך על עדות הנשים המעידות להיפך ולפיכך, לאחר שמיאנה יתומה זו, נעקרו הקידושין והרי היא מותרת לכל אדם, כשעל החתום שלמה הכוהן.
שוב, ניתן לראות פסיקה של המהרש"ך הפעם, אשר דנה במיאון קטנה, כאשר אל מול מיאונה עומדות טענות שונות לגבי גילה והמהרש"ך עושה כמיטב יכולתו, כדי להוביל את התהליך להתרתה של הקטנה לכל אדם, כדי ששוב לא תישאר כפויה, עגונה או גרושה הפסולה להתחתן עם כוהן.
שו"ת מהרש"ך, שאלה כ"ד.
לאחר הפסק הקודם שכתב המהרש"ך, הוסיף חיזוקים לכך ובעיקר את רצונו להימנע ממחלוקת והביא את ריבוי הפוסקים המחזקים את דבריו.
הוא גם החליט לעמוד מחדש על העדויות ועל הדברים ששמע. הוא טוען כי גם לא היה כל פקפוק וגמגום בכלל העדויות אשר היו אומורות להחזיק את הנערה שהגיעה לכלל שנותיה ולמנוע את התרתה, הרי שיש שני עדים מול שנים, ובכך שלא הביאה הנערה סימנים, די כדי להתירה במיאונה ואין לה צורך בגט, ובכך חיזק את טענתו הקודמת.
יבום
שו"ת מהרשד"ם אבן העזר שאלה מ"א.
שו"ת זה עוסק בשמירת יבם, כאשר היבם גדול בשנים ויש לו אשה ובנים ואילו היבמה, כלומר הנערה שהתאלמנה בצעירותה, הינה נערה יתומה שבקטנותה פסקו קרוביה לנישואיה, לאחר שאביה הניח סכום כסף גדול, ואירסוה לבן גילה. כעת מנסה ראובן, היבם, לכפות עליה נישואין ואילו היא מסרבת ומעדיפה להינשא לבחור הדומה לה ובן גילה.
היבם, שכאמור, גדול בשנים ומטופל באשה ובנים, חושש לקיום חליצה ואף שוקל להתגרש מלאה, אשתו, כדי לשאת את רחל, היתומה הקטנה. השאלה היא כיצד ניתן לכפות אותו לקיים חליצה. אותה רחל טוענת כי כבר נתנה את כל הכסף שהוריש לה אביה לשמעון, ארוסה המת, ואין לה גם מה לתת לראובן. כעת השאלה היא אם בית הדין יכול לכוף את
ראובן לחלוץ או ליבם.
בתשובתו כותב הרשד"ם כי כבר ציין פעמים אחדות את התנגדותו לכפות חליצה. בעקרון הוא מתנגד לכל דרך כפייה, גם אם היבם הינו זקן ואב לילדים.
מאידך, למרות שהראה ללא ספק שאין בידי הפוסקים או בית הדין כל כוח לכפות חליצה, הרי שאין ספק כי הדרך הבטוחה יותר והטובה וישרה בעיני אלוהים ואדם היא לחלוץ במקרה זה. לפיכך, הוא מתייחס לסכום הכסף שנתנה היבמה במתנה לאחר, כלומר לשמעון. הוא מנתח את המקרה ומציג את הדברים ללא פקפוק, כי אין לכפות גם על הנערה
את תהליך היבום ולפיכך, הדרך הישרה והברורה בעיניו כדי לא לעשות כפיה, כאשר הוא נזהר מענין הכפיה, שלא לכפות את היבם עצמו ובטח שלא בבית דין של אומות העולם ולא לנדותו, אך לתת לו תחושה כי אינו רצוי בעיני חכמי העיר, וכך יווצר עליו לחץ חברתי שיחלוץ.
סוגיית יבום זו, גם כן מציגה מצב שבו מתקיים ערעור על נישואי יבמה, המעדיפה להתחתן עם בן גילה ומתעוררת השאלה, כיצד למנוע זאת לאחר שאין כל דרך חוקית לכפות על היבם לערוך חליצה. גם כאן הרשד"ם בפסקי דין מנומקים ומתוחכמים, מציג את הדרך שבה ניתן יהיה להימנע מנישואים לא רצוניים אלה.
שלום בית
שו"ת מהרשד"ם אבן העזר שאלה קל"ה.
סוגיה זו עוסקת בריינה, אשר בקטנותה אירסה אביה עם בחור, שגרה בבית הוריה עד מותו של אביה. לאחר מות האב, הכניסה האלמנה את בתה לחופה עם הבחור שאירס אותה. לאחר כשנה של נשואים, קיוותה האם [האלמנה] להיבנות מן הנישואין הללו ולקבל סעד ממשפחת הבחור.
לפיכך נתעוררו מריבות בין אבי הבחור ואם הנערה. במהלך המריבות יצאה הנערה עם אמה ולא רצתה לשוב, עד שהחליטו חכמי הדור להעמידה במקום ניטראלי ולראות אם תרצה לחזור לאלוף נעוריה אם לאו. למרות הסתות שונות כנגד בעלה, העדיפה הנערה להישאר איתו, אך בעלה של האלמנה, אשר התחתנה שוב, תבע את בעלה של הבחורה לפני
ערכאות של גויים, הביא עדי שקר ודרש שיפרע לה את כתובתה, עד כדי כך ששמו אותו בבית סוהר בעד הכתובה.
הדיינים לפניהם הגיעה סוגיה זו, דרשו כי אותו אדם ידאג להוצאת הבחור מבית הסוהר וכן שישיבו לו את אשתו ואת הנכסים שהוציאה מביתו, כי לעולם נהג עמה בדרך טובה וישרה. השאלה נוגעת לדיני ממונות, כיוון שכלו כל הקיצין וכבר נמאס על השנים הזיווג ביניהם. אלא שטעם המיאוס הינו שהבחור חסר כוח גברא ולפיכך, כיוון שהיא
רוצה בן להישען עליו ושיקברנה אחרי מותה, רוצה גט.
השאלה העומדת בפני הרשד"ם היא אם אמנם ניתן לקבוע כי בעלה הינו חסר כוח גברא, ובלילה האחד שהנערה התייחדה עמו הסירה את בתוליה באצבעה ולפיכך דינה כבתולה ויש לכפות אותו ליתן לה גט.
תשובה. מלכתחילה רואה הרשד"ם בעניין זה כי מדובר באשה מורדת ומחלק את הדין לשני חלקים. אחד נוגע לענייני אישות והשני לענייני ממון. את שני עניינם אלה מחלק הרשד"ם לארבע חלוקות. דבר אחד, הוא רואה בנערה מורדת המצערת את הבחור. שנית, הוא רואה כאן איום, בטענה או שלא בטענה, ברצון להיפרד. שלישית, טענת יורה כחץ.
היינו, האדם לפי הנערה אמור להיות יצרי כל הזמן ורביעית, חוסר כוח הגברא אומר שהשמים ביני ובינך. כלומר, שדוחה עצמו מטענה לטענה.
הרשד"ם מביא את טענת הריב"ש, המסכים לדעת הרשב"ם, אשר אינו רואה מקום לכפות כאן גירושין וכן גם על פי סברת רש"י, אין צורך לפסוק מבחינת הממון לחובתו של הבעל ובכלל, מדובר בנערה ומשפחתה שיצרו את הסכסוך ואף חובה על בעלה של אם הבחורה להוציא את הבחור הנזכר מבית האסורים, מאחר והביאו לשם באיסור ובעדות שקר, עד
שאולי כתוצאה ממעשים אלה, יראה ה' משמי חסדיו ואולי ישים בלב הנערה את הרצון לשוב אל אלוף נעוריה כבימי קדם. הרשד"ם טוען כי אין להוציא מידה החזקות שיש לה, חפציה שלה נותרים שלה ואם הרוויח בזכותה הבעל דבר מה, ללא סיבה, הרי שעליו לתת לה זאת וכך "עושה השלום יעשה שלום לנו ויפרוש שלומו על עם ישראל נאם הדל
והצעיר".
סוגיה זו עוסקת בשלום בית, כאשר הנערה הקטנה נמצאת עדיין תחת השפעת אמה. במצב זה ניתן להשפיע עליה וזה אכן מה שקרה. למרבית הצער, התחתנה האם עם גבר שהחליט למרר לבחור את חייו, עד אשר הביאו בערכאות של גויים לבית האסורים. על פניו נראה הדבר כפסול מיסודו, אלא שהרשד"ם רצה לערוך שלום בית ובמקרה זה, נתן פסיקה
אשר אינה מקפחת איש מבין השניים, אך מחייבת את בעלה של אם הנערה לחזור בו ממעשיו הרעים, בכך שהכניס את הבחור לבית האסורים, ובכך להביא דברים על תיקונם.
עדים
שו"ת מהרשד"ם אבן העזר שאלה מ'.
סוגיה זו עוסקת בגט שניתן ואמר המגרש בשעת הגירושין שתהא מותרת לכל העולם וכעת היא אסורה לאדם אחד והוציא בכך לעז ואין יודעים למי היא אסורה. והעידו עדים בעניין הלעז שהוציאו על אותו גט.
העדות התקבלה מידי חתימה ומידי מסירה, כאשר בפעם הראשונה, אכן, הוצא לעז בגט, אך בפעם השניה נמסר הגט כהלכתו בידי אבי הקטנה, אך לאחר שנמסר, אמר הארוס מיד כי היא אסורה לאיש אחד.
סוגיה זו מתייחסת לגט המגביל את הנערה הקטנה ודינו כהוצאת לעז, ורצוי לבטלו. השאלה מתמקדת בכשרות העדות ובשאלה אם יוכל אחד מהעדים לחזור מעדותו, כאשר בחתימת העדים לא חתמו אלא פלוני בן פלוני בין תיבת עד והאם כתוצאה מחסרון התואר "עד", הגט פסול אם לאו.
תשובה. הרשד"ם אינו רואה כל בעיה במקרה זו ורואה באמירתו של המגרש את מנהג בני טריקולה, שם נוהגים לתת גט פעמיים לשם חומרה יתרה ולפיכך, מה שאמר המגרש בפעם הראשונה, הרי זה כאילו לא אמר כלום. הוא מתסמך על בעל הטור ז"ל, הטוען כי אם העידו עדים בדבר טעות ונתבררה הטעות, הרי שהעדות פסולה ואינה מועילה להכשיר
גט פסול. מאידך, אם אינם יודעים על כל בעיה וחזרו בהם העדים מעדותם, אין בחזרתם כלום והעדות תקפה. הרמב"ם, בהלכות עדות [פ"ג], ציין כי כל עד שנחקרה עדותו בבית דין, בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות, אינו יכול לחזור בו, ולא יוכל לומר מוטעה הייתי ושוגג הייתי, ונזכרתי שאין הדבר כן או שעשיתי זאת רק מפחד.
עוד מביא הרשד"ם את דברי יוסף קארו, לגבי המקדש, אשר נשאלת השאלה אם היה קטן או גדול. במקרה דנן קיימת עדות אנשים שהיה קטן בגט הראשון ואילו כשנתן את הגט השני היה גדול, כלומר בן שלוש-עשרה ויומיים, הרי שהרשד"ם טוען טענה מעניינת.
אם בכלל מדובר במצב שבו המגרש היה קטן מבן שלוש-עשרה בעת נתינת הגט הראשון, הרי כשקידש היה קטן וגם אם הביא שתי שערות [מזוגתו], עדיין יש מקום לבדוק אם קידושיו הם קידושי ודאי ולפיכך, אם גיטו הוא גט ודאי. כאשר יש ספק בשנים ראוי להקל.
ולמרות שיש צורך בעדות ברורה על מספר שנותיו, וגם צריך לבדקו על ידי כך שקורין אותו לספר תורה ואפילו שאביו נאמן לנדרים ולערכים ולהקדשות אבל לא למכות ועונשים, הרי שעליו להיזהר בכל דבר שבערוה ושוב הוא מביא את דבריו של הרב יוסף קארו, שיש להיזהר בכל התחייבויותיו של הילד וכל האמור הינו קל וחומר לענייני
קידושין, שהוא דבר ערוה גמורה. לפיכך, האב הפטור ממכות ועונשים, אין בדבריו ובדברי האם שקידשו את הנערה ולא כלום, ומשום כך, עם קבלת אותו גט מסופק, ניטל הספק ובחורה זו מותרת מכמה צדדים. הן מהצד של ספק הקידושין ולפיכך, ספק אם צריך גט והן מעצם המנהג המקובל בטריקולה. על כן, מכמה צדדים וצידי צדדים, מותרת
הנערה ומי שמפקפק בכך ומתכוון להוציא לעז, עונשו גדול.
שו"ת זה הוא שוב דוגמה לדרך המקלה שנוקט הרשד"ם בכל האמור להציל דיני נפשות, כאשר גייס לטובת העניין את מירב הפוסקים והנימוקים האפשריים, כדי להוציא את הנערה ממחוייבותה.
שו"ת הריב"ש, סי' תע"ט.
"נשאלתי על אודות קידושי קטנה נתנו באשכנז והעדים המעידים זה אומר בכה וזה בכה, כמו שכתוב בטופס קבלת העדויות ההם ולא באר השואל במה נפל הספק."
בתשובתו מתייחס הריב"ש לכך שהעדים היו כשרים והעידו על קידושי הקטנה וכל האחרים שהעידו הינם בעלי דבר, כקרובים, נשים או שהיו בעלי אינטרס מיוחד מצד כלשהו. נותרו רק ארבעה עדים שהם, כאמור, כשרים, ודיעותיהם שנים כנגד שנים. לפי עדות שנים מהם הקטנה מקודשת גמורה, ומתכוונים שהחתן נתן טבעת בנוכחות אבי הכלה
ואמר בשעת נתינה, הרי בתך מקודשת לי וכו'. גם השנים האחרים העידו כי היו קידושין, אלא שלא העידו כי האב הושיט את אצבע הכלה ומכל מקום, כיוון שהיה סמוך לכלה ונראה מעדותם שהזמין את בתו לקידושין, הרי שיש מקום לקבל את הקידושין.
לגבי העדויות שנשלחו, יש מקום לראות בקידושין עובדה ולפיכך, קובע הריב"ש שמכל הבחינות, נעשו קידושין ונישואין בין אותה קטנה, שנישאה באשכנז, ולפיכך, תקפים הקידושין והנערה מקודשת.
שו"ת ר' יוסף בן לב, משאלות ותשובות ספונות וחשובות, שאלה א'
שאלה זו עוסקת בעדות שהגיעה מאדם שהעיד על קידושין של ילדה וקודם שהעיד, דרשו ממנו הדיינים החכמים של הקהילה להישבע תחילה כשספר תורה בחיקו שיעיד עדות אמת ואם לאו, הם מסרבים לקבל את עדותו. הסיבה לכך היתה שלא היה נאמן עליהם וגם שהיתה לו קירבה למקדש את הילדה, שאינה פוסלת, אך עדיין היא קירבה. הביאוהו
החכמים לפני ההיכל בבית הכנסת, כדי שיקח את ספר התורה בידו על עדותו, שיעיד לומר את האמת והשיב שלא היה מחוייב להישבע ואינו מעוניין בכך. הוא התחיל לדבר, החכמים נעמדו על רגליהם והודיעו לו שאינם רוצים לקבל את עדותו, אלא אם ישבע על ספר התורה. צעק העד ואמר, אני מעיד כך וכך ואם תרצו לקבל עדות זו תקבלו, ואם
לאו לאו. השאלה היא אם עדות כזו היא אכן עדות.
תשובתו של ר' יוסף בן לב מסתמכת על דברי הריב"ש, שכתב כי הדברים שאומר דיין באותה ישיבה אינם מדרבנן ואם בדיעבד מסתבר שהעד כשר, הרי שמקובל על הכל כי העדות אכן תופסת. מאידך, אם בדיני ממונות צריך דרישה וחקירה, ובמקרה הנדון לא היתה כל דרישה וכל חקירה, ובדיני נפשות חייב הדיין לחקור עד כמה שאפשר וכל מה
שאפשר וכן טוען ר' טרפון ביבמות, שבדין מרומה, היינו כשלא נאמן העד על הדיינים, צריך דרישה וחקירה ממצה כפי היכולת. לפיכך, צריך גם לקחת בחשבון שלא המקדש ולא המקודשת היו במקום בשעה שאותו עד העיד מה שהעיד בראשונה, כשלא רצו דייני בית הדין לקבל את עדותו כי אם בשבועה. ניתן לומר כי גם אפשר להדר בדרישות מאותו
עד ולפיכך הדבר עדיין מצריך עיון, ואין לקבל בשלב זה את עדותו.
פרק שלישי: פסיקות בסוגיית נישואי קטנות בימינו
שרשבסקי (1993: 25-26) מגדיר את המעמד של הנישואין והקידושין.
לפי דיני ישראל, הקידושין או האירוסין הינם אקט משפטי ראשוני ביצירת הקשר המשפטי של נישואין בין איש לאשה. הפעולה המשפטית מושלמת, אם הפעולה השניה נקראת נישואין. יחד עם זאת, כבר על ידי פעולת הקידושין, נקשרת האשה לאיש מבחינה משפטית ופעולה זו מייעדת לו את האשה ואוסרת אותה על כל איש אחר. משמעות זו באה לידי
ביטוי כבר בעצם המלה "קידושין", ששורשה כשורש המלה "קידוש" ולכל דבר קדוש קיים אופי בלעדי, אשר אוסר אותו על דבר אחר שאינו קדוש. ועל כן, האשה המקודשת אסורה על כל אדם פרט לזה שקידשה.
מסיבה זו, גם כאשר המקודשת או המאורסת טרם נישאה ובני הזוג רוצים להיפרד, הרי שהאשה זקוקה לגט כדי שתוכל להתקדש ולהינשא לאחר. בלי גט היא אסורה לכל אדם וגם למקדש אסור לקחת אשה אחרת קודם שנתן גט לארוסתו.
השלמת תהליך הנישואין, באה לידי ביטוי עם חיי האישות ותהליך זה מגיע עם ברכת הנישואין. עוד מציין שרשבסקי (שם: 26), כי בעבר היה יכול לחלוף זמן ממושך בין קידושין לנישואין, וגם כיום קיימות עדות בהן קיימת הפרדה בין קידושין לנישואין, אך הפרדה זו מצומצמת. שרשבסקי מבהיר כי לפעמים רוצים להסכים על הפרדה מוחלטת
בין נכסי הבעל והאשה, באופן שלבעל לא תהיה כל דריסת רגל לנכסי האשה, הן לגבי הקרן והן לגבי הפירות, ולפיכך, כדי שהסכם זה יהיה בר תוקף, צריך לעשותו לאחר הקידושין ולפני הנישואין.
קידושין
שרשבסקי מציין שלוש דרכי קידושין. כיום הקידושין נעשים על ידי האיש והאשה מרצונם, כדי שיהיו מקודשים כדת משה וישראל. כלומר, לפי דין תורה ולפי תקנות חז"ל שהנהיגו בישראל. מבחינת ההלכה, קיימות שלוש דרכי קידושין: בכסף, בשטר ובביאה. בשלושתן קיים הכלל שאשה נחשבת לאשת איש, רק כאשר נתקדשה כראוי. כלומר, בהתאם
לדינים שקיומם הכרחי על מנת שהקידושין יהיו כשרים ותקיפים, כדת משה וישראל. אותה פעולה שאינה נעשית לשם קידושין דווקא, אין מכירים בה כקידושין.
כיום קיימים רק קידושי כסף ושתי הדרכים האחרות אינן מקובלות, אך בכל זאת לפעמים נצרכים להתייחס לדרכים אלו, כאשר לא היו קידושי הכסף כשרים. קידושי שטר הינם קידושין בו האיש מוסר בפני האשה מסמך [גם אינו שווה פרוטה] וכתוב בו "הרי את מקודשת לי בשטר זה". קידושי ביאה הינם קידושין שאמר לה בפני שני עדים "הרי את
מקודשת עמי בביאה זו" ונתייחד איתה לשם קידושים ובא עליה. במצב זה, הרי היא מקודשת לו. צורה זו של קידושין נדחתה כבר בזמן קדום וכבר בתקופת התלמוד ראו בכך חז"ל סימן של פריצות וחוצפה ומי שקידש בדרך זו, היה צפוי למכות מרדות, למרות שקידושיו היו קידושין גמורים.
עדים
שרשבסקי (שם: 29-30) מציין את נוכחותם ההכרחית של שני עדים כשרים ואינם נחשבים רק עדי הוכחה, אלא שייכים לעצם מעשה הקידושין ובלעדיהם או העדר אחד מהם, הרי שהפעולה המשפטית אינה שלמה וכן גם העדים אינם כשרים. אפילו אם בני הזוג מודים שהם בעל ואשה, ועד אחד כשר מאשר את דבריהם, קיימת מחלוקת בין הפוסקים, כשרובם
סבורים שגם במקרה זה אין חוששין לקידושין ומתירים לאיש ולאשה להינשא לאחרים בלי גט ומבלי שיהא קיים לגבי האחד איסור על נישואין עם קרובים מסויימים של הצד השני.
גם רוזן-צבי (1996: 273-275) מתייחס לעדים ודן בכשרות עדים מחללי שבת. הוא מציין כי עוד לפני קום המדינה, הבינו חוגים רבניים כי הלכות בדבר פסולי עדות יוצרות פער שלא ניתן לגישור וכי המציאות החדשה מחייבת פתרונות הילכתיים שיצמצמו את הפער.
גדולי הרבנים נדרשו לסוגיה זו של כשרות עדים מחללי שבת, וסמוך להקמת המדינה יצאה מלפני בית הדין הרבני הגדול פסיקה לגבי כשרותו של עד מחלל שבת בענייני נישואין. וזאת תוך הסתמכות על המציאות החברתית בת ימינו. אמנם בשלב מאוחר יותר נפסלו עדי קידושין שנמצאו מחללי שבת, אך הובן כי הכרזה על רוב הציבור הישראלי
כפסולי עדות, תיצור מציאות בלתי אפשרית ולפיכך, נשאר הצו בו כל העדים הכשרים, גם אם הם מחללי שבת, כשרים לצורך קידושין.
קידושי כסף כהתחייבות
סגנון הקידושין שבו ההורים סוגרים את מערכת הקידושין ביניהם, נהוג בעיקר אצל החרדים ולכך מתייחס הרב בצרי (תשנ"ה: נו-סו), כאשר הוא דן בתוקפם של ראשי הפרקים לכתובה על פי מסכת כתובות (קב, ע"א): "אמר רב גידל אמר רב. כמה אתה נותן לבנך, כך וכך.
וכמה אתה נותן לבתך, כך וכך. עמדו וקידשו. קנו. הן הן הדברים הנקנים באמירה." הצורך בקנין בא לידי ביטויו באמירה בעלמא ומביא הרב בצרי גם מדברי הרי"ף, המציין כי חתונה נקבעת בהסכמה הדדית בין שנים וכך ממשיך ומביא הרב בצרי פוסקים שונים ובהם המבי"ט, המרב"ם והרשד"ם, אשר רואים בערבות שנים להתחייבותו של צד
בשטר שידוכין שני קבלנים, אשר יש לנהוג בהם כפי שנוהגים בקבלן. היינו לקבל על עצמו את הדין. לפיכך, רואה הרב בצרי (שם: סו) את הערבים כקבלנים, החייבים לפרוע את מה שנתחייב הצד הנתבע משני הצדדים בקידושין בבית דין של העדה החרדית והערבים יכולים לתבוע את הנתבע לקבל ממנו בחזרה את שמגיע להם.
סוגיה זו עוסקת בקידושי קטנים, כאשר צד אחד התחייב לתת לצד השני סכום של $21,700 כשאותו צד לא עמד בתשלום זה וחוייב על כך בבית הדין. פסק דינו מותיר את הנישואין בין שני הצדדים בעינם, אלא מתייחס לחוב של הסכם הקידושין, שנעשה בעל פה, כחוב לכל דבר.
הרב גולדברג (תשנ"ה: סז-סט) אינו מקבל את מסקנתו של הרב בצרי, ורואה גם כן בטענת הנתבע שהתנאים הראשונים אינם מחייבים, כמבואר בפוסקים שזו אינה טענה. לעומת זאת, מתייחס הרב גולדברג (שם: שם) לטענה השניה של הנתבע, שאין ערב מתחייב אלא בזמן שהמלווה סומך על הערב ועל כן מלווה לו, אך כאן לא היה הדבר כדין הלוואה
וגם אין מקום לפשרה, כי פשרה צריכה קנין ומהערב לא קנו דבר. יוצא שבעוד המחותן הנתבע הודה בבית דין צדק שלא פרע וסמכו על הודאתו של הנתבע יותר מאשר הודאתו של התובע, שכן הודאתו של הנתבע היתה אחרונה, ואפילו כשכותבים תנאים, התחייבות הערב אינה בכוונה להתחייבות, אלא רק מכוח הרגל ומנהג. משום כך, מציע גולדברג
לפטור את הערבים מכוח זה, משום שכך מקובל לכתוב בשטר הקידושין.
הסוגיה האמורה, מציגה את התוקף שיש להבטחת קניין גם בימינו, אלא שהבטחה זו, גם אם אינה באה לכלל מימוש, אינה מונעת את הנישואין לאחר שהתקיימו קידושין ולא חוזרים בכך.
כשרות לנישואין
שרשבסקי (1993: 38) מציין כי עוד לפני קום המדינה, נקבע שענייני נישואין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה, יהיו בשיפוטם היחודי של בתי הדין הרבניים והנישואין של יהודים יערכו בישראל על פי דין תורה. נקבע גם כי אין נישואין לקטנים ולשוטים, כאשר הכשרות לקידושין אינה קיימת עבורם.
שרשבסקי (שם: שם) מציין כי לפי דיני ישראל קשורה ההלכה בדבר גיל הכשרות לנישואין, במושגים של קטן וגדול. הכלל המקובל הוא "לא תקנו רבנן נישואין לקטן". כלומר, אין בידי קטן או קטנה, על ידי פעולתם הם, לשאת אשה או להינשא לאיש. "נישואין" כאלה, בדרך ככל אינם תופסים.
עוד מבהיר שרשבסקי (שם: שם) את המושגים של גדול וקטן, כאשר גדול לפי דיני ישראל הוא בן שלוש-עשרה שנה ויום אחד ומגיל זה ואילך נקרא בוגר או איש וגדולה לפי דיני ישראל, שיכולה להינשא בפעולתה היא בלבד וללא רשות אביה, הינה בת שתים-עשרה וחצי שנה ויום אחד ומגיל זה ואילך נקראת בוגרת. כאשר מגיל שתים-עשרה שנה
ויום ועד שתים-עשרה וחצי שנה גמורות, נקראת נערה. נער מתחת לגיל שלוש-עשרה נקרא קטן ונערה מתחת לגיל שתים-עשרה נקראת קטנה.
ליפכך, קידושין של זכר שהוא פחות משלוש-עשרה שנה ויום אחד או של נקבה שהיא בת פחות משתים-עשרה וחצי ויום אחד, אינם קידושין ואינם נתפסים ככאלה.
אמנם על פי ההלכה קיימת אפשרות של נישואי בוסר, אך כבר בזמן הגמרא לא היתה דעת חכמים נוחה מנישואין אלה וכיום מחייבת טובת הציבור עד כמה שניתן למונעם. לפיכך נקבע חוק גיל הנישואין (1950), לאחר שעם קום המדינה נתרבו המקרים של נישואי בוסר בשל העליה ההמונית של בני עדות המזרח. החוק קובע כי גיל מינימאלי
לנישואי נערה הוא שבע-עשרה שנה ובמקרה שנישאה בטרם מלא לה גיל זה, צפויים החתן או מסדר הנישואין או מי שעזר לזה בכל תפקיד כזה או מי שהשיאה, כגון אב, קרוב או אפוטרופורס, לעונש מאסר או לקנס כספי או לשני העונשים גם יחד, כאשר הכלה עצמה אינה צפויה, אפוא, לכל עונש. מאידך, אין קביעת גיל מינימאלית לרשות
לנישואין לגבי האיש ולפיכך יכולה להיות אפשרות לילד בן ארבע-עשרה שנה לשאת נערה בת שבע-עשרה ומעלה. במקרים מיוחדים ניתנת הסמכות לבית המשפט המחוזי לשחרר מהאיסור הנ"ל ולהתיר לנערה להינשא, גם כשהיא צעירה מבת שבע-עשרה שנה. (שם: 42-44)
נישואי קטנים על ידי הוריהם ומיאון
שרשבסקי (שם: 39) מעלה את השאלה אם קיימת אפשרות של נישואי קטנים או קטנות על ידי אביהם שיפעל בשמם. הוא מציין כי לגבי הזכר מתעוררת השאלה אם אביו יכול להשיא לו אשה, כיוון שקיים בחוק העברי כלל גדול ש"זכים לאדם שלא בפניו". כלומר, כדי להקנות זכויות לאדם, אין צורך בנוכחותו ובהסכמתו ולכן גם לא בכשרותו
המשפטית לזכיה. השאלה היא אם זו זכות לאדם לשאת אשה ולכן יכול האב להשיא אשה לבנו הקטן, גם אם מפאת גילו עדיין אינו כשיר לשאת בעצמו אשה ולכן נחשב כאילו אינו נוכח. למרות חילוקי הדיעות, התקבלה הדיעה המכרעת, שאין בידי האב הכוח לעשות זאת. והכלל של "זכים לאדם שלא בפניו", תקפה רק לגבי פעולה המביאה רק זכויות
ולא לגבי אלו המביאות גם חיובים והנישואין מביאים לאדם חיובים רבים. בעקבות נישואיו של הקטן, גם יהיה אסור עליו לשאת את קרובותיה של אשתו ולפי תקנת חרם דרבנו גרשום, יהיה אסור עליו לשאת אשה נוספת. מאחר ואין חבין לאדם שלא בפניו, פסקו האחרונים שאין לאב הכוח להשיא אשה לבנו הקטן ואם נעשית פעולה זו על ידי
האב, לא תגרור אחריה את התוצאות המשפטיות הכרוכות בנישואין.
מאידך, לפי דיני ישראל, יש לאב כוח לקדש את בתו. כלומר, לקבל עבורה קידושין. אם יעשה כן, היא מקודשת וחלות לגביה כל הלכות הקידושין ואינה יכולה להינשא לאחר, אלא לאחר שקיבלה גט מהראשון או אחרי שימות. כאן מביא שרשבסקי (שם: 40) את מאמר החכמים כי מצוה לאדם לא לקדש את בתו כשהיא קטנה, אלא לחכות עד שתגדל ותאמר
בפלוני אני רוצה. למרות ההיתר לאב לקדש את בתו כשהיא קטנה, הרי שאין הגמרא מצדדת בכך והאמוראים, אשר הצהירו כי קידושי קטנה על ידי אביה הינם קידושין גמורים, והיא כאשת איש גמורה, הרי שעדיין אין הדעת נוחה מכך ואם היא יתומה ואינה ברשות אביה, יכולים גם אמה או אחיה להשיאה. במצב זה, יכולה להצהיר לפני שתגיע
לגיל שתים-עשרה, בפני שני עדים, בצורה בלתי פורמאלית לחלוטין, כי אינה חפצה בבעל זה ובכך יבוא הקץ לנישואין אלה והיא חופשית ואינה זקוקה לגט. סירוב זה של הקטנה, נקרא מיאון והקטנה נקראת ממאנת.
כיום נישואין של קטנה על ידי אביה, או אמה או אחיה, נדירים ביותר ולאחרונה היו נפוצים בעדות המזרח ובתימן קודם העליה לארץ, ולפיכך אלו שרצו להינשא לפי בחירת לבן, היו זקוקות לגט. (שם:41)
מהאמור לגבי דיני ישראל בדורות האחרונים, ניתן לראות כי בכל הקשור לחוק העברי הנהוג במדינה ומקובל על ידי המוסדות, הרי שניסו להתאים את החוק הדתי לנורמות החברתיות המקובלות ובכך להגן בראש וראשונה על הנערה, כדי שלא יסחרו בה החל מגיל צעיר. אמנם קיימת האפשרות לאבא לקדש את בתו כשהיא צעירה ואם אינה יודעת
שזכותה למאן, הרי שעלול להיווצר מצב בעייתי שבו תזדקק לגט ואולי אף תישאר עגונה בסיטואציה כלשהי. מאידך, מקרים כאלה כמעט ואינם קורים עוד במדינה מודרנית, ונישואי קטנים הינם מקרים נדירים, אשר מופיעים בכותרות כאטרקציה ולא דבר יום ביומו כפי שהיה מקובל בעבר.
סיכום
במאה ה16- היה מקובל בקרב מגורשי ספרד ופורטוגל, להשיא ילדות קטנות ולעיתים אף תינוקות, בכך שהיו מקדשין אותן, לעיתים עוד קודם שהבינו הילדות את משמעות הדבר, או כפי שמוגדר הדבר בהלכה, טרם שידעה הנערה להבדיל בין גיטה לחפץ אחר.
קידושין ונישואין אלה של קטנות, היוו פתח לבעיות שונות, אשר היו עלולות להתהוות בהמשך, כמו העלמותו של הבעל, אשר לעיתים גם הוא שודך שלא מדעתו ונסע למדינה רחוקה או מות במלחמה או בטביעה של ספינה, או בכל דרך אחרתולא היו עדים והיה חשש שהילדה תישאר עגונה או שהיה מותיר את הילדה אלמנה וגרוע מזה, אם היתה נאלצת
להתגרש, היתה אסורה על כוהנים ואם היתה מתאהבת בכוהן, שוב לא יכלה להינשא לו.
סגנונות הקידושין היו שונים. לעיתים ישבו שני אבות והעבירו מאחד לשני כוס של יין ובכך קידשו את ילדיהם זה לזה. בעלי השו"תים התייחסו למצבים השונים ואחד מהמקלים וההומאניים ביותר בתחום של מערכות היחסים בין קטנות שקודשו לקטנים או לבעלים אחרים, היה הרשד"ם, שנהג למצוא כל פרצה הילכתית כדי שאותם קידושין לא
יחייבו את הנערה. כאשר אב אחד קידש את בתו של האב האחר בכוס של יין, מצא הרשד"ם מספר רב של נימוקים כדי לפסול את הקידושין. בין שאר הנימוקים היו גם עדים פסולים או העדר עדים.
נושא העדים הינו בעל תוקף, כאשר לעיתים עד שמחלל שבת יכול לפסול קידושין ולמנוע סיבוכים מיותרים. גם עדים שאינם אמינים, עשויים לפסול את העדות ובכך לשחרר את הנערה מכבליה. ראוי לציין, כי המצבים אליהם נדרשו בעלי השו"תים הגיעו עד כדי אבסורד, כאשר אב קיבל קידושין עבור בתו, שהיתה בערך בת שנתיים ועוד טרם
שהבינה בכלל מה קורה איתה, כבר התחרט האב ורצה שתתגרש. כך שמכלול הבעיות שעמדו בפניהם היו רבות. נכון שקטנה יכולה לטעון שאינה רוצה בן זוג מסויים ולמאן לו, אך המיאון אינו תופס כאשר הילדה כלל אינה יודע למה היא צריכה למאן ובמצב כזה נוצרת השאלה האם האבא יכול לגרש אותה מעצמו או שהיא חייבת להתגרש בעצמה או
שגם האבא וגם הבת אמורים לקבל את הגט יחד ועוד שאלות שונות לגבי חתנים שנישאו לבנות שמונה ורצו לגרשן וכן הלאה.
למרות שהרבנים מאוד לא התלהבו מרעיון שידוכי קטנות, לא היתה ברירה אלא לקבל את הנתונים הקיימים ולהתמודד איתם. לפיכך, היה להם צורך להסתמך על פוסקים קדומים וכן על סוגיות מהתלמוד וכן מפרשים שונים כמו רש"י ורבנו תם, כאשר אלה סייעו בידם לבנות טיעונים כפי שנעשים בבית משפט ועל סמך החוק הקיים והתקדימים
השונים, הם היו אמורים לנסח את חוות דעתם, שהתקבלה על פי רוב כפסיקה.
לעיתים היו הסיטואציות השונות גובלות בבזיון, וכפי שדן הריב"ש בנישואין שבוטלו לאחר ששתי משפחות פשטו את הרגל ומאוחר יותר שודכו בלא דעת אבי הילדה ואז נעלם הבעל אל מעבר לים באותה אניה בה נסע אביה, ונותרה הנערה לבדה. כלומר, עם אמה. אך היה צורך בהתרת נישואיה. ריב"ש התיר אותה מכל וכל, עד אשר היתה מותרת לכל
אדם.
גם משחקים שונים שבהם מותנים תנאים שאם יתקיימו תקודש הילדה ואם לאו, הרי זה כאילו אינה מקודשת, לא היו מקובלים על בעלי השו"תים ויוסף בן לב אף הגדיר את התנאים שהוא מכנה "אם אבוא ולא אבוא", כתנאי מכוער ומשונה שאין מקום כלל להעלותו.
אם הקטנה מודעת למה שמעוללים לה, היא רשאית לסרב כל עוד היא לא בת שתים-עשרה. מגיל שתים-עשרה היא מוגדרת כנערה ומגיל שתים-עשרה וחצי הרי היא בוגרת ולכאורה, בעלת שיקול דעת. עם זאת, אין הדבר כך. למרות שבגיל שתים-עשרה וחצי יודעת מה היא רוצה ונחשבת כבוגרת, הרי שקיים עליה לחץ משפחתי רב ולאחר גיל שתים-עשרה
הנערה כלל אינה יכולה למאן. מאידך, אם מיאנה לפני הגיעה לגיל שתים-עשרה מיאונה תקף ואין לה צורך בגט כלל והיא מותרת לכל אדם.
הרשד"ם הינו הליברלי והיצירתי מבין כל בעלי השו"תים עליהם עברתי, כאשר הוא מצליח להתיר כל מקרה עוולה שנעשה ובכך, בעצם, פוטר את הילדה, לעיתים גם אם עברה את גיל שתים-עשרה, מן הכבילות לאותם קידושין שנעשו בלא ידיעתה ובלא הסכמתה. לשם כך מביא הרשד"ם את גדולי הפוסקים ויודע לדלות מהם את מיטב הפסיקות
והתקדימים, כך שלא בכדי נחשב לגדול תלמידי של טאיטאצאק וגדול הדור שלאחריו.
הדעת נותנת כי הרשד"ם, עוד קודם הפסיקה, חש בחוסר הצדק והתאים את הפסיקה להחלטה מוקדמת שקיבל על עצמו. בדרך כלל החלטות אלו שחררו את הילדות שנישאו בצורות שונות ומשונות מכבליהן. מפעם לפעם נזקק לכלים אחרים ולטכניקות שונות, אך סופו של דבר, שהבעיה נפתרה. גם המהרש"ך גילה יצירתיות דומה והצליח לפטור נערה, שהיו
עדויות כי בעת המיאון היתה מעל גיל שתים-עשרה, אך הצליח להביא פסיקות ותקדימים שונים, אשר הוכיחו כי אין לסמוך על העדויות הטוענות כי הנערה בוגרת וראוי לשחררה. גם כאשר הגיע המהרש"ך לצומת שבה היה צריך לחייב את הנערה בגט ולא להסתפק בעצם המיאון, מצא חיזוקים חדשים לגישתו הראשונה, שנועדה לפטור את הנערה ולקבל
את המיאון שלה ואכן, סופו של דבר, שהנערה שוב לא היתה בחזקת נשואה אשר זקוקה לגט, כי אם פנויה להינשא לכל אדם.
הרשד"ם מצהיר שוב ושוב כי הוא מתנגד לכל כפיה מסוג כלשהו. מסיבה זו החליט מלכתחילה לפתור ליבמה את בעיית הנישואין עם היבם שלא התאים לה ולפיכך, פטר את הנערות מהחוקים הדתיים, שבעצם כבלו אותן. לא אחת היוותה הנערה בסיס לשיקולים כלכליים ובעצם רבים העדיפו להיבנות כלכלית מתוך נישואי הבת. גם הרשד"ם התייחס
לאלמנה שחיתנה את בתו של בעלה המת, כיוון שקיוותה להיבנות מנישואין אלו, אך לא היתה כלל אמה של הנערה ויתרה מזאת, כתוצאה מתביעותיה ומהסכסוכים שגררו תביעות אלה, היה צורך בשלום בית ולפיכך, הרשד"ם פסק לטובת בן הזוג, אשר האלמנה ובעלה החדש גרמו שיכלא, אך גם לא פעל באופן בוטה נגדם, כדי שלא יפגע שלום הבית
העתידי.
מהאמור נוצר רושם כי למרות המנהגים שהיו מושרשים בעדות ישראל באותה תקופה של גירוש ספרד ולאחריה, הרי שהפוסקים היו אנשים מתקדמים, אשר עשו כמיטב יכולתם כדי להפחית את הצער והסבל מהנערות הצעירות, שלא היתה להן כל יכולת לשלוט על גורלן ורק אותם פוסקים בשאלות ותשובות, סייעו להן בכך. באותם ימים לא היו חוקי
מדינה מתקדמים, שיתייחסו להיבטים הסוציולוגיים של נישואי קטנות ולפיכך, בעלי השו"תים היו כעוגן הצלה. דוגמה לכך ניתן להביא מדבריו של שרשבסקי, כי כבר בתקופת התלמוד לא היתה מקובלת הגישה של קידושי ביאה ומי שעשה זאת היה צפוי למכות מרדות.
בניגוד לאותם ימים, הפסיקה היום מתבססת על חוקי מדינה, כאשר גם זו פסיקה דתית, הרי שללא קשר לרבנו גרשום, אסורה הביגמיה ואסור לשאת נערה שגילה מתחת לשבע-עשרה שנה, כך שבעיית נישואי הקטנות הלכה ופחתה, עד אשר כמעט ואינה קיימת עוד. גם נושא העדות השתנה ברוח הזמן והותר לקבל עדים מחללי שבת, כך שהיום הדבר נחשב
לטריוויאלי, אלא שבראשית ימיה של המדינה, היווה הדבר פתח להרהורים, מחשבה וחילוקי דיעות, עד שהונהגה דרך עדות זו.
עם זאת, מי שאינו מרוצה דיו מבתי הדין הרבניים, יכול לנהוג כמנהג הבד"ץ, היינו בית דין צדק של העדה החרדית, ומנהג זה עדיין מתייחס למוסד הקידושין והנישואין בסגנון ימים עברו, כאשר עצם הנימוקים שמביאים הפוסקים השונים, הינם כדוגמת נימוקי השו"תים שהובאו לעיל.
היום שוב אין צורך במיאון, כיוון שנדיר מאוד למצוא הורים שיקחו את בתם ויחליטו שהיא מקודשת לאדם מסויים ובכך יחרצו את גורלה.
באותם ימים בהם ניתן היה להשיא ילדה ואפילו תינוקת, היו אותם בעלי שו"תים חומת המגן היחדיה שעמדה לאותן ילדות, כדי שלא תשוטטנה כל ימיהן עגונות ומקופחות, כיוון שבעת שקידשו אותןלא חשבו צעד קדימה ובכך פתחו פתח להדרדרות מוסרית וחברתית, שנמנעה רק בזכותם של רבני התקופה, שהצליחו לשמור על האיזון המוסרי
והחברתי של הקהילות היהודיות שפנו אליהם או שהיו בתחום שיפוטם.
ביבליוגרפיה
בניהו, מ., (עורך), (תשמ"ז), פסקי הגאון מהר"יט, יד הרב ניסים, ירושלים.
בצרי, ע., "בענין ערבות לשטר שידוכין", שורת הדין כרך ג, תשנ"ה, ע"מ נו-סו.
גולדברג, ז.נ., "בענין ערבות לשטר שידוכין", שורת הדין כרך ג, תשנ"ה, ע"מ סז-סט.
דינרי, י., "השתלשלות תקנת המיאון", דיני ישראל י-יא, תשמ"א-תשמ"ג, ע"מ שיט-שמה.
יוסף בן לב, (תש"כ), משאלות ותשובות ספונות וחשובות, חלק ב, הוצ' גנזי קדם, ירושלים.
יוסף בן לב, (תש"ל) [ה'תפ"ה], משאלות ותשובות ספונות וחשובות, חלק ד', ירושלים [אמשטרדם].
ר' יצחק בר ששת, (תשי"ד), שאלות ותשובות, הוצ' מפיצי תורה, ניו- יורק.
רוזן-צבי, א., (1996), דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול,
פפירוס, תל-אביב.
רקנטי, ד.א., (תשל"ב), זכרון שלוניקי כרך א, הועד להוצאת ספר קהילת שלוניקי, תל-אביב.
ר' שלמה בן אברהם הכהן, (תשכ"א) [שמ"ו], שאלות ותשובות מהרש"ך חלק א' כרך א', ירושלים [שאלוניקי].
ר' שמואל די מדינה, (תשל"ב), שאלות ותשובות-טור אבן העזר, ירושלים.
שרשבסקי, ב., (1993), דיני משפחה, הוצ' ראובן מס, ירושלים.

תגים:

אישות · נישואין · נישואים · חתונה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "נישואי קטנות בשאלוניקי במאה ה16- לפי שו"תים של פוסקי הדור", סמינריון אודות "נישואי קטנות בשאלוניקי במאה ה16- לפי שו"תים של פוסקי הדור" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.