בתי כנסת עתיקים במצרים מראשיתם ועד חורבן בית שני

תקציר העבודה:

בתי כנסת עתיקים במצרים
מראשיתם ועד חורבן בית שני


ראשי פרקים hy0974 -

1.מבוא

2.בית הכנסת כאירגון קהילתי
1.כללי
2.האוטונומיה של בתי הכנסת
3.בניית בתי הכנסת

3.תפרוסת גיאוגרפית

4.בתי הכנסת בקירניה

5.מוסד בית הכנסת ותרומתו לקשרים שבין ארץ ישראל לתפוצה המצרית

6.שימושי בית הכנסת

7.סיכום העבודה

8.ביבליוגרפיה

מבוא
בתי הכנסת היוו מאז ומתמיד מקום התפילה אל הקב"ה. בית הכנסת לא היווה
רק מקום תפילה כי אם גם מקום התכנסות אליו הגיעו כל המי ומי על מנת לעסוק
בעיניני ציבור שונים: דרשות,הטפות ועוד.
התפוצה היהודית היא תופעה רצופה המלווה את תולדות האומה מאז ימי קדם.
רצונם של היהודים לקיים את זהותם הלאומית והדתית בקרב הגוים בא לידי
ביטוי מעשי בהתארגנות עצמית, אשר היתה במידה רבה תריס בפני השפעות
חיצוניות.
התיישבות יהודים בקנה מידה רחב החלה במצרים זמן רב לפני הכיבוש של
אלכסנדר מוקדון. יסודותיה הראשונים הונחו עוד בימי הפרעונים שפרקו את עול
האשורים וניסו לחדש בשלהי המאה השביעית לפסה"נ את ההגמוניה המצרית
בארץ וישראל ובסוריה. בתקופת השלטון הבבלי גברה מעורבות מצרים בארץ
ישראל ובעיקבותיה הפכה ארץ הנילוס ליעד של הגירה יהודית, אם מסיבות
פוליטיות ואם מסיבות כלכליות גרידא. גלי ההגירה היו קשורים ללא ספק באסון
הלאומי של חורבן הבית הראשון.
בתקופה הקלסית ובמיוחד בימי אלכסנדר הגדול ההגירה מזרחה הפכה לתופעה
שכיחה. קבוצות מהגרים אלו זכו בדרך כלל להתחשבות רבה מאוד ונהנו ממעמד
ה'פוליטיאה' שמשמעו קבוצה אתנית נוכריה הנהנית מזכויות מסוימות ושוכנת
בתוך ה'פוליס' (עיר). במסגרת זו ניתן היה להם לקיים את חוקי אבותם ולהתארגן
במסגרות חברתיות, דתיות ופוליטיות משלהם כשהם זוכים כמובן בהכרה וברשותו
של המלך האוטוקרטי שהיה מרות החוק היחידה במדינה. היהודים, כשאר
הנתינים, היו זקוקים לרשות המלך כדי לקיים קהילה בעלת זכויות מסוימות
במקום כלשהו.
בתי הכנסת מהווים אינדיקטור מיהמן לגילוי קיומן של קהילות יהודיות
מאורגנות, שכן בית הכנסת נתפס כבית של העם והעדה וכביטוי של חיי הציבור
והקהילה, היות והיה מעמד עצמאי בעבודת האלוקים.
בתקופה הנדונה בעבודה זו, התקופה ההלניסטית והרומית המוקדמת, לא מדובר
עדיין על מוסד מגובש והומוגני- לא בארץ ולא בתפוצות, ועל כך מעידים שמותיו
השונים, מבנהו השונה, סדריו, נהליו ותוכנו השונים ממקום למקום.

מטרת עבודתי זו היא לסקור את שימושי בתי הכנסת במצרים בתקופה שעד חורבן
הבית השני- התפרוסת הגיאוגרפית של בתי הכנסת (המקבילה כמובן לתפרוסת
הישובית), שימושי בתי הכנסת, ואביזרים בתוך בתי הכנסת- על פי המקורות ובין
הממצאים הארכאולוגיים המצויים בידנו מאותה תקופה למכביר (יצוין כי קשה
מאוד להשוות את הממצא הארכאולוגי עם הממצא הספרותי לגבי שימוש בית
הכנסת וזאת משום שהדברים המאפיינים שימוש בבית הכנסת: פרוכת, ספרי
תורה, או אביזרי קודש אחרים הם דברים המתכלים שקשה מאוד לגלותם
בממצאים).

מקורות:

ליעד של הגירה יהודית, אם מסיבות פוליטיות ואם מסיבות כלכליות גרידא. גלי ההגירה היו קשורים ללא ספק באסון הלאומי של חורבן הבית הראשון.
בתקופה הקלאסית ובמיוחד בימי אלכסנדר הגדול ההגירה מזרחה הפכה לתופעה שכיחה. קבוצות מהגרים אלו זכו בדרך כלל להתחשבות רבה מאוד ונהנו ממעמד ה'פוליטיאה' שמשמעו קבוצה אתנית נוכריה הנהנית מזכויות מסוימות ושוכנת בתוך ה'פוליס' (עיר). במסגרת זו ניתן היה להם לקיים את חוקי אבותם ולהתארגן במסגרות חברתיות, דתיות
ופוליטיות משלהם כשהם זוכים כמובן בהכרה וברשותו של המלך האוטוקרטי שהיה מרות החוק היחידה במדינה. היהודים, כשאר הנתינים, היו זקוקים לרשות המלך כדי לקיים קהילה בעלת זכויות מסוימות במקום כלשהו.
בתי הכנסת מהווים אינדיקטור מהמן לגילוי קיומן של קהילות יהודיות מאורגנות, שכן בית הכנסת נתפס כבית של העם והעדה וכביטוי של חיי הציבור והקהילה, היות והיה מעמד עצמאי בעבודת האלוקים.
בתקופה הנדונה בעבודה זו, התקופה ההלניסטית והרומית המוקדמת, לא מדובר עדיין על מוסד מגובש והומוגני- לא בארץ ולא בתפוצות, ועל כך מעידים שמותיו השונים, מבנהו השונה, סדריו, נהליו ותוכנו השונים ממקום למקום.
מטרת עבודתי זו היא לסקור את שימושי בתי הכנסת במצרים בתקופה שעד חורבן הבית השני- התפרוסת הגיאוגרפית של בתי הכנסת (המקבילה כמובן לתפרוסת הישובית), שימושי בתי הכנסת, ואביזרים בתוך בתי הכנסת- על פי המקורות ובין הממצאים הארכאולוגיים המצויים בידנו מאותה תקופה למכביר (יצוין כי קשה מאוד להשוות את הממצא
הארכאולוגי עם הממצא הספרותי לגבי שימוש בית הכנסת וזאת משום שהדברים המאפיינים שימוש בבית הכנסת: פרוכת, ספרי תורה, או אביזרי קודש אחרים הם דברים המתכלים שקשה מאוד לגלותם בממצאים).
בית הכנסת כארגון קהילתי
חשיבותו של נושא בתי הכנסת הוא רב משום שהוא עשוי לשפוך אור על טיבן של זכויות היהודים והיקפן. צ'ריקובר מציע אינדיקטור מהימן לגלוי קיומם של קהילות יהודיות מאורגנות על סמך תעודות אפיגרפיות ופאפירולוגיות. הואיל ולבתי הכנסת נתייחד מקום מרכזי בחיים החברתיים-אירגוניים והדתיים-תרבותיים של היהודים בכל אתר
ואתר, לפיכך הזכרת בית הכנסת מלמדת ממילא על אירגון קהילתי מסודר. להלן כמה מסקנות הנובעות האינדיקטור זה, מהם משמע כי ציבור יהודי אשר היה בעל בית כנסת נתארגן כקהילה, והיתה לו אישיות משפטית מוכרת ומוגדרת כחוק:
1. מאחר שלא תשוער הקמת בית כנסת בלא רשיון מלכותי בארץ כמו מצרים ברי כי התשתית החוקתית לבנייתו ולהפעלתו היתה הזכות לחיות 'לפי חוקי אבות'.
2. הדעת נותנת שבית כנסת הוקם רק במקום שציבור יהודי ניכר נזקק לשירותיו. משמע ניצב בלב ליבו של אזור התיישבות יהודי.
3. על פי רוב אפשר להסיק מעצם מציאותו של בית כנסת שהיה רכוש ציבורי בבעלות כלל התושבים היהודיים באותו המקום.
4. קרוב לוודאי שרק ציבור של כמה עשרות משפחות לפחות יכול לקיים בית כנסת שכן הקמתו ואחזקתו הצריכו השקעות לא מבוטלות.
5. קיומו של בית הכנסת מלמד בדרך כלל גם על קיומה של הנהגה דתית מסודרת, אף על מציאות בית דין מקומי, ארכיון, קרנות ציבוריות למטרות שונות, מקווה ועוד.
6. על רובם המכריע של בתי הכנסת נודע לנו מתוך כתובות הקדשה שהוצבו בהן ובשעריהם. אלה יש בהן כדי להעיד כי הציבור היהודי שנסתופף בצילם היה רשאי לקבל החלטות בעלות אופן רשמי ואף לבצען. די בעובדה זו כדי להסיק שאותן החלטות היו פועל יוצא של זכויות וחוקים ושל גוף בעל מעמד משפטי.
7. המינוח הנקוט בכתובות ובפפירוסים ביחס לקהילות היהודיות במצרים שהקימו את בתי הכנסת נערך בהתאם לכללים רשמיים מקובלים. לפיכך נוסחאות כגון 'היהודים שממקום פלוני' או 'היהודים שבמקום פלוני' יכולות להעיד על התארגנות יהודית מובדלת מהארגון הקומונלי הנכרי המקומי שעל שמו נקראת הקהילה.
האוטונומיה של בתי הכנסת
בתי הכנסת קיבלו מעמד לרוב של בתי מקדש דתיים מוגנים.
פילון מזכיר בכמה מקומות את המציאות של ימי אוגוסטוס, אשר היתה בבחינת מופת, בכל הנוגע לחוקי היהודים ובתי הכנסת שלהן. אף הוא מעלה על נס את החיים הטובים עם הקיסרים הראשונים, שבאו לידי ביטוי בעריכת תפילות לשלום בבתי הכנסת בהקדשת כתרי זהב, שלטים וכתבות לכבודם. עובדה זו ראויה להתפרש כהכרה רשמית בקדושת בתי
הכנסת ולא בכדי קבע פילון כי היו מוכרים כ'תחומי קודש' וכי לא נבדלו ממקומות קדושים אחרים. זאת ועוד: הוא הדגיש כי התכנסויות היהודים בבתי הכנסת שלהם ללימוד התורה וביאורה, לאיסוף תרומות מחצית השקל ולעריכת עצרות חג היו מותרות כחוק ולא חלו עליהן איסורי התאגדות היהודים שמימי יוליוס. לא יפלא איפוא שהוקיע את
חילול בתי הכנסת על ידי הגויים כ'חידוש דבר תועבה אשר לא נעשה מעולם'. הדגשת החידוש באה לידי ביטוי נמרץ בכמה מעדויותיו ומשמעותו המעשית-חילול קודשים או התנכלות לחוקי היהודים בכלל. לא בכדי הדגיש את הסכנה שבתקדים האלכסנדרוני לכל קהילות ישראל באמפריה הרומית.
בניית בתי הכנסת
מתוך הכתובת אנו למדים שלפעמים נבנו בתי הכנסת על ידי הקהילה היהודית עצמה ולפעמים בשיתוף אדם פרטי ולפעמים ע"י אנשים פרטיים. לרוב הם נחנכו "לשלום המלך המלכה ובניהם" אבל פעם אנו מוצאים שהבונה חנך את בית הכנסת לשלום עצמו אשתו וילדיו. המלכים התלמיים ידעו להעריך את נדיבותם של היהודים וידוע מקרה אחד בו נתן
המלך לבית כנסת של ה"אסיליה" (רשות מקלט) כלומר השווה מבחינה זו את בית הכנסת של היהודים למקדשי המצריים. למרות זאת ההגנה על ציבור המשתמשים בבתי הכנסת ומתקניהם לא יכלה בשום פנים ואופן לבוא על סיפוקה רק בזכות ה'אסיליה' שהוענקה למקום ותחומו. זכות התכנסות עצמה היתה חייבת להיות בעלת תוקף משפטי, מנוסחת היטב
וידועה ברבים. אכן פילון הדגיש פעמים אחדות שהתכנסויות היהודים בבתי הכנסת שלהם היו מותרות כחוק וכי לא חלו עליהם הגבלות.
פילון מציין כי בשכונות היהודים באלכסנדריה גרו גם גויים והם שעזרו להצית את בתי הכנסת בפרעות.
פעמיים נאמר שבית הכנסת הוקדש ל'אל עליון' כינוי הרגיל של אלוקי ישראל בפי יהודי הגולה.
תפרוסת גיאוגרפית
כסניפריס במצרים התחתונה- המקום הוא דרומית מזרחית לדמנהור סמוך לקצהו הצפוני מערבי של הדלתא, לא רחוק אלכסנדריה. באותה סביבה, וליתר דיוק בחורבות מסביב לאתר נמצאה כתובת על גבי 'בית השער' השייך לבית כנסת יהודי ובה הקדשה לכבוד משפחת המלך תלמי השמיני (143 לפסה"נ). אפשר להניח כי אותה הקדשה נערכה לרגל
הקמתו של 'בית השער' בלבד ואם כך בית הכנסת עצמו הוקם לפני כן. לכסיקון הבנייה היהודי מלמדנו כי כרגיל הוקם בית כנסת זה בפתחה של חצר המקיפה את הבנין הראשי (לתכלית השמירה), כלומר: בית הכנסת בכסנפיריס ניצב על חלקת אדמה מוקפת חומה או מוגנת באופן שבית השער אפשר פקוח על באי הבית.
הכתובת מספקת ידיעה חשובה בדבר הנהגת הקהילה בציינה כי ההקדמה נעשתה 'בימי כהונתם של הפרוסטאטים תיאודורוס ואכיליון'. בספרות היהודית של התקופה ההלניסטית נודע למונח 'פרוסטאט' משמעות מדינית יצוגית. במקורות אחרים נזכרו פרוסטאטים כבעלי תפקידים מינהליים משקיים.
ניטראי במצריים התחתונה- המקום שוכן בצפון מזרחו של המדבר הלובי הגדול בתוך ואדי נאטרון של הרחק מגבולותיה הדרומיים מערביים של הדלתא.
העדות היחידה של קהילת 'היהודים אשר בניטראי' נשתמרה בכתב הקדמה של בית הכנסת לכבוד המשפחה מלכותית של תלמי השמיני (המחצית השניה של המאה השניה לפנה"ס). מן הכתב למדים אנו כי הקהילה המקומית הקדישה למשפחה המלכותית, בנוסף לבתי הכנסת גם את המבנים שנספחו אליו. בכתובות ובפאפירוסים מקהילות אחרות במצרים נזכרים
כמה מבנים ומתקנים שהיו 'בתחום הקודש' של בית הכנסת, כגון 'בית השער' ב'כסנפיריס'. או המקוואות נספחו לבתי הכנסת בארסינואה.
אתריביס: המקום שוכן ליד מזרח הדלתא. מבית הכנסת של הקהילה המקומית שרדו שתי כתובות לכבוד המשפחה המלכותית של תלמי השישי. האחת מעידה על קהילת 'היהודים אשר באתריביס', והיא מטעם תורם פרטי לרגל הקמת 'בית תפילה לאל עליון'.
צריקורבר שיער כי תוארו של אחד התורמים לבניית בית הכנסת 'האפיספטאט של השוטרים' סביר להניח כי הלה עמד בראש קבוצה נכבדה של שוטרים יהודים שנושבו במקום. קירבתו הגיאוגרפית של המקום לאזור ההתיישבות הצבאית היהודית 'ארץ חוניו' מחזקת גירסה זו.
ליאנטופוליס: במקום נתגלתה עיר שלמה וחומה סביב לה. הממצאים האפיגרפיים מלמדים על הימצאות ישוב קהילתי יהודי מסודר, לרבות בית כנסת.
טכדיה: ישנם ממצאים על בית כנסת מהמאה השלישית לפנה"ס.
ארסינויה קרוקודילופוליס: במטרופולין של חבר פטאיוס התיישבה קהילה יהודית מאורגנת כבר בראשית ימיו של מפעל ההתישבות התלמיי. כתובת הקדשה קהילתית מבית הכנסת המקומי לכבוד תלמי השלישי מוכיחה זאת בבירור. יתכן כי בית הכנסת הנמצא במקום לא היה יחיד. עדות פאפירולוגית זו כלולה בתוך סקר הקרקעות של המטרופולין מסוף
המאה השניה לפסה"נ, ומסתבר מתוכה כי בית הכנסת ניצב על חלקת אדמה מצפון מזרח לעיר. פרטי הסקר מלמדים כי בית הכנסת ניצב על חלקת אדמה מצפון לעיר והוקם בשטח שהיה רשום בספר האחוזה התלמיים כ'אדמת קודש'. השטח פוצל לחלקות שונות אשר חלקן נמסרו לחכירה, וחלקן ניתנו לבעלותם של אנשים פרטיים (כנראה כאדמה פרטית).
לא ברור מה דינה של חלקת האדמה שעליה ניצב בית הכנסת היהודי- האם הוחכרה לקהילה או נמסרה לה כאדמה פרטית, אולם ברור הוא כי הקהילה היוותה אישיות משפטית נפרדת.
עובדת מאלפת בפני עצמה היא הגדרה של אדמת בית הכנסת כ'אדמת קודש'- בית הכנסת הוכר כמקום קדוש בעיני השלטונות והועמד בשורה אחת עם אתרי קודש אחרים שהוקצו להם חלקות אדמה מתאימות, ושחותם קדושה הוטבע עליהן. אין הדבר מפריע לאור מציאת דוגמאות נוספות מבתי כנסת יהודים אחרים במצרים.
לדעת צריקובר מיקומו של בית הכנסת בגבולה הצפון-מערבי של העיר יכול ללמד על קיומה של שכונת מגורים יהודית בפינת העיר מקום נח לניהולם של חיים יהודים תקינים במינימום הפרעות.
אלכסנדרו-נסוס: במקום זה נמצא פפיארוס אשר נשתמר בצורה גרועה. אף על פי כן ניתן להציל משרידיו ידיעות חשובות על הקהילה המקומית ואירגונה הפנימי. הפפירוס נערך כ'עתירה' של אישה אלמונית על גניבה שהגנב ברח לבית הכנסת, מסיבה שאינה ידועה.
אוקסירינכוס: יהודי עיר זו לא סבלו כמו היהודים האחרים ממלחמות, ולכן יכלו לפתח לעצם מוסדות ציבור חשובים. זכותם של היהודים להתארגנות עצמית כקהילה לא חולטה ואחת ההוכחות המובקות לכך מצויה בשתי הפפירוסים העבריים שבהם נקראת הקהילה המקומית 'כנסת' וחבריה 'בני כנסת' כלומר אנשים היושבים בבית הכנסת.
תבאיס שבמצרים העליונה: אין לנו ידיעה מפורשת וישירה על בית כנסת במקום אולם ניתן להניח זאת מהארגון הקהילתי הגדול שהיה בעיר וכן מכתובות המרמזות על נדבנים.
אלסכנדריה: בתי הכנסת בעיר הבירה נזכרים לעיתים קרובות אצל פילון. הם היו מפוזרים על פני כל עיר. בית הכנסת הראשי נזכר בתלמוד כבניין מפואר (תוספתא, סוכה, ד', ו'). הכתובות מדברות פעמיים על בתי הכנסת באלכסנדריה במאה השניה לפנה"ס ובשנת 37 לפנה"ס.
מכתביו של פילון לגבי יהודים באלכסנדריה ולגבי כלל היהודים במצרים, כפועל יוצא מכל אנו למדים כי קרוב לוודאי שבית הכנסת המפואר הגדול שהיה למשל ודוגמא נבנה מכספי התרומות של חברי הקהילה האלכסנדרונית. קישוטיו המרהיבים נעשו בוודאי ידי אומנים יהודים אשר כמותם היו בין מפארי המקדש בירושלים. אך יתכן כי התכנון
האדריכלי היה יהודי. אין ספק כי ביצוע פרויקט כל כך גדול ואחזקתו השוטפת מלמדים על אירגון קהילתי מסודר כדבעי, ועל קיומן של קרנות קהילתיות שהיו מוסמכות לאסוף כספים בשביל צרכי הציבור היהודי. כל אלו מחזקים את ההתרשמות בדבר ישותה המשפטית הנפרדת של הקהילה בתורת גוף מוכר מטעם השלטונות המרכזיים.
ניתן לשער כי הבניין בית הכנסת ניצב בלב אחד מרובעי המגורים של היהודים, וכי הוקם על גבי שטח שבבעלות הקהילה. בהתחשב בממצא האפיגרפי הנוגע לבית כנסת אחר באלסנדריה, ניתן לחשוב כי בדומה לו הוקף גם בית הכנסת הגדול ב'תחום הקוד', ובוודאי נהנה גם הוא מזכות ה'אסיליס'. לפי דברי פילון היה בית הכנסת הזה- 'הגדול
והמפואר ביותר', אחד המוקדים המרכזיים להתנכלויותיו של האספסוף האלכסנדרוני בימי קאליגולה (בה פרצו פרעות ביהודים), כל זאת בשל קירבתו לגימנסיון העירוני, כפי שמשתמע מעדותו, נותנת יסוד להניח כי ניצב ברובע 'דלתא'.
בבית הכנסת האלכסנדרוני היו היהודים יושבים 'כל אומנות ואומנות בפני עצמה'. לא ברורים כל האומנויות אך הן מבוארים בתלמוד הבבלי.
מבעלי המשרות בבתי הכנסת נזכרו שניים: חזן והממונה. החזן היה ממונה על הצדדים הדתיים בבית הכנסת לרבות סידורו ואירגונו (שמש בית הכנסת) וכן לעיתים על נושאים דתיים אחרים כגון מילה. הממונה לפי התיאור במסורת הירושלמי היה ממונה על סדר התפילה ואחידותה ואפשר כי שישמש בתפקיד מקביל לזה של גבאי בית הכנסת בימנו.
הוא היה ממונה גם על הניהול הכספי של בית הכנסת.
בתי הכנסת בקירניה
ידיעות על יהדות קירניה מתחילות ללבוש צורה ממשית יותר במאה השניה לפסה"נ. פילון מציין כי בתקופה זו גברה ההגירה היהודית לקירני כי 'היה היה מאז קיבלה קירני אותם השליטים כמו מצרים היות והיא כרוכה אחרי דברים רבים של אחותה היא מטפחת באופן יוצא מן הכלל גופים מאורגנים של יהודים והגופים הללו מתרבים תוך כדי
שמירת מצוות אבותיהם'. מאמר זה מתייחס כנראה לתקופה שאחרי איחוד מצרים וקירני תחת שלטון תלמי השני בשנת 145 לפנה"ס ועם ריבוי זה נפתח תור הזהב של יהדות קירניה.
אלמנט נוסף שהשפיע על יהודי קירני הוא ניצחונם של החשמונאים על היוונים- בזאת עלתה קרנם של היהודים כעם אמיץ.
ברניקי: הכתובת שנמצאה בברקני נחרתה בימי נירון קיסר בשנת 56 לסה"נ. הכתובת שבורה וחלקה התחתון נעלם אולם מה שנשתמר מהחלק העליון דיו להורות על תוכן הנוסח וכוונתו ולהוכיח כי הקטע החסר איננו גדול. גם זו החלטה של העדה המזכירה לטובה את פרנסיה ואנשי הקהילה על תרומות כסף שהרימו למען בדק בית הכנסת. צילום
הכתובת שצולמה בעודה במקומה מראה קטעי קיר בשני צידיה ועל כן אין ספק שהכתובת נתגלתה באתר, בתוך בניין בית הכנסת. כך המאתרת התגלית את מקום הבניין שעמד מול פני הים, כמו בתי כנסת בכמה ערים יווניות אחרות.
לא ברור אם בית הכנסת של ברניקי נחרב או נפגע בידי אויבים או שונאים.
הכתובת שנמצאה מתארת מפעל של בדק הבית מפגעי הזמן או הטבע. ברם מתוך סכומי הנדבות שאינן גדולות אפשר להסיר שהיו דרושים כספים לשיפוצים בלבד.
בית התפילה של בירניקי מכיל כתובת שנחקקה לאחר ראשית השלטון הרומי. הקטע האמור שייך לראש האסטילה על צדה הימני, ובו ארבעה שורות של שמות פרטיים והמחישית מזכירה את הסינאגוגה. לאורך השפה העליונה של המצבה נראה כיור ומעליו שרידי גבעול ועלה בולטים. לראשו היתה בוודאי צורה של גמלון. מהשמות אפשר לקרוא כי לפנינו
מעשי הנצחה של אנשים שעזרו בשיפוץ הבנין.
קירני: מקום בית הכנסת של קירני אינו ידוע, ואף לא הגיע לידנו ידיעה על נקודת הימצאה של האסטילה המאוחרת. הובעה השערה כי מקומו של בית הכנסת הוא בתוך העיר בשטח שממזרח לאקרופוליס, היות ושם נתגלה נר חרס יהודי.
בערי השדה ישבו יהודים רבים אולם אין לנו מידע אודות בתי כנסת שלהם.
מוסד בית הכנסת ותרומתו לקשרים שבין ארץ ישראל לתפוצה המצרית לבית הכנסת במצרים היה שימוש שעמד במקביל לשימושו של בית המקדש. יתכן מאוד כי הדימוי הזה נוצר על רקע העובדה שבגולה היו הקריאה בתורה והתפילה שני הביטויים החזקים והמובהקים ביותר לעבודת האל, הן של היחיד והם של הציבור. ואכן בתי הכנסת הוקמו, לדעת
כשר, על יסוד זה ומתוך מגמה מודעת להידמות למקדש היהודי ירושלמי בתיפקודיו וליתר דיוק- לאלו מהם שאינם כרוכים בעבודת הקורבנות. כלומר- השאיפה להידמות למקדש ולא השאיפה למציאת תחליף לו היא שהדריכה את מקימי בתי הכנסת בתפוצות, כך לפחות במצרים.
את העליה לרגל מהתפוצות יש לקשר, כפי הנראה אף עם מציאותם של בתי כנסת של קהילות שונות מן התפוצות בירושלים, בדורות האחרונים לימי הבית. מתוך הספרות התנאית וממעשי השליחים ניתן לצרף רשימה ניכרת של בתי כנסת של קהילות שונות מרחבי התפוצה היהודית שהתקיימו בירושלים בתקופה. בספרות התלמודית נזכר קיומו של "בית
כנסת של אלכסנדריים" או "טרסיים" ובמעשי השליחים (ו',ט') נזכרים בתי כנסת של הליברטינים-קורנים ובני אסאי.
בחפירותיו של וייל בהר העופל נמצאו שרידיו של בניין גדול למדי מהתקופה הרומאית עם מתקני בית מרחץ וכתובת יוונית המעידה על מערכת המבנים: תיאודוטוס בן וטינוס הכהן וראש בית הכנסת בן ראש בית הכנסת בן בנו של ראש בית הכנסת לשם קריאת התורה ולימוד המצוות. הם בנו את האכסניה, החדרים ומתקני המים לשם אירוח הנצרכים
מהנכר שאותו יסדו אבותיו והזקנים. אין בידנו לומר אם היה בית הכנסת זה עם אחד מבתי הכנסת הנזכרים במקורות הספרותיים כגון בית הכנסת של "הליברטיניים" (המשוחחרים) כפי שהניחו כמה חוקרים. החוקרים יצאו מתוך הנחה שהם תיאודוטוס בן וטינוס מעיד על זיקתו למשפחה רומאית ואין משפחה זו אלא מצאצאיהם של גולים מיהודה
שזכו להשתחרר ובנו בית כנסת לצרכיהם של עולי הרגל לירושלים.
בית כנסת כ'בית תפילה'
התפילה תפסה מקום חשוב ולעיתים אף מרכזי בעבודת האלוקים כבר בימי בית ראשון ונתגבשה כפעולה דתית עצמאית ובלתי תלויה בעבודת הקורבנות. אומנם זו היתה יכולה להיערך בכל מקום ולווא דווקא בבית המקדש, אולם שם העניקה לה עריכתה חשיבות יתר.
כשר מציין כי יש יסוד לחשוב שהמונח הוא גם קיצור מהשם הלא "בית תפילה לאל עליון" המופיע שלוש פעמים בכתובות ממצרים: בשתי כתובות מן המאה השניה לפנה"ס, האחת מתריביס שבמזרח הדלתא והשניה והשלישית מאלכסנדריה עצמה. מהכתובות אנו למדים כי שני התפקידים הבולטים ביותר שנעשו במקדש במעמד ציבורי ושימשו דוגמא לבתי
הכנסת היו התפילה והקריאה בתורה. סביר להניח שהתמסדותם לצורך מילוי תפקידים ליטורגיים במצרים התלמית החלה להתגבש מאז תורגמה התורה ליוונית בימי תלמי השני. לפיכך סביר לחשוב שעל יסוד הדימוי למעמד הטקסי של התרגום תיאר את מנהגם של יהודי אלכסנדריה 'להתאסף בימי השבת במקום אחד וכשהם ישובים בצוותא בחרדת קודש
ובסדר מופתי להאזין לקריאת התורה... וכוהן מן הנוכחים או אחד מהזקנים קורא לפניהן את החוקים הקדושים ומפרש אותם אחד לאחד עד שעות הצהרים המאוחרות לערך' (אציין כי גם הרמב"ם, שחי 100 שנים לאחר מכן מתאר בכתביו את היהודים המגיעים לבתי הכנסת עד לשעות אחה"צ בשבת).
כתבי פילון נותנים את הביטוי המלא והמפורט ביותר לפעילותם זו של בתי הכנסת בימי שבת ומועד כפי שהיה הדבר באלכסנדריה, למרות שעל רוב בתי הכנסת במצרים נודע מן הממצאים הארכיאולוגים וליתר דיוק מן האפיגרפיה. הכוונה לכתובות הקדשה שהוצבו בהם או בשעריהן לכבוד משפחת המלוכה באותו הזמן. הכתובות הללו יכולות למעשה
ללמד לא רק כל זכות ההחלטה שהיתה ליהודי המקום אלא גם על אירגונם.
שימושי ביכנ"ס
בית הכנסת נתפס כבית של העם ושל העדה וכביטוי של חיי הציבור והקהילה. השם בית הכנסת אינו צריך להתפרש דווקא כבית שבו היו מתכנסים, אלא כבית העם, בית ציבור או בית העדה. כשרוצים לציין שלושה הולכי בטל סתם אומרים "שלושה של בית הכנסת", כשם שהמושג חזן העיר, כלומר, השמש או האדמיניסטרטור של העיר מתחלף במקורו עם
חזן הכנסת ופרנסי העיר עם ראשי הכנסת.
מוסדות ציבורים שונים קשורים היו במקרים רבים לבית הכנסת כגון: בית הספר, בית הדין, הכנסת אורחים ואחרים. מוסדות אלו אינם קשורים בהכרח לבית הכנסת אך רק במציאות של אותם ימים היתה להם זיקה אליו ויש אף שהם היו מצויים אם בבית הכנסת עצמו או באחד החדרים שלידו. בדרך כלל לא היה הדבר עניין של עיקרון והלכה,
ואותם מוסדות או פעילויות שאנו מוצאים קשורים לבית הכנסת כגון בית הספר או מקווה הטהרה, אנו מוצאים אותם גם מחוץ לבית הכנסת במקומות אחרים.
אולם בין אם מטעמים של חיסכון ונוחיות ובין אם מטעמים של התפתחות הדברים הרי מוסדות רבים התקשרו לבית הכנסת. בראש ובראשונה היתה הסיבה לכך כי הוא היה המקום הגדול ביותר בעיר.
אחד מהיסודות החשובים ביותר בזמן בית שני במצרים היתה הסעודה בצוותא.
השם הרשמי של בית הכנסת במצרים היה 'בית תפילה' אולם לעיתים הוא נקרא על שם כל המרחב הסובב אותו כלומר את כל הבנינים הנוספים והמתקנים השונים השייכים לבניין הראשי. לפי השימוש הרגיל של המילה הזאת בפפירוסים פעם נזכרת לחוד האכסדרא כלומר במצרים אנו למדים על מספר שימושים חריגים לבית הכנסת: מבנה אחד במצרים
נזכר כמקום מפלט וידוע על ביכ"נ במצרים כמקום אבילות (שבעה). כמו כן ידוע לנו על הקרבת קורבנות במצרים בבהכנ"ס.
סביבתם של בתי הכנסת: לבתי הכנסת היו מספר מבנים נלווים: גן, חצר עמודים מתקני מים לרחצה ועוד (לא מדובר על מיקוואות אשר היוו חלק בפני עצמן).
מתקני מים הם חובה היות וכתוב "ורחצו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל הקודש ולא ימותו" (במידבר כ"ה) וכן בירושלמי מגילה (ג', ג') ולכן ניתן להניח כי יהיו בבתי הכנסת מקומות כאלו. הממצאים מראים כי היו מתקנים כאלו: בבית הכנסת של תבי במיצרים ועוד.
ליד בתי הכנסת היה חדר לשמש לדור בו וכן היה מקום לחזן.
ידיעות על מבנים ומתקנים שנסמכו לבנייני בית הכנסת שרדו מכמה מקומות במצרים. בסנפיריס שבצפון מערב הדלתא נזכר מבנה של 'בית שער' שעליו נקבעה הקדשה לכבוד המלך תלמי השמיני.
בתעודת פאפירוס מקרוקודיחופוליס משנת 113 לפנה"ס שנערכה כדין וחשבון רשמי על הכנסות והוצאות בנוגע לאספקת המים בעיר נזכרו שתי בתי תפילה מקומיים בין צרכי המים היותר גדולים. חשבון הצריכה הגדול יכול לרמז שהיו שם מתקני מים אחדים, כגון: מקוואות לטבילות טהרה, אגני מים לנטילת ידיים ושתייה, ואפילו אף מתקנים
לאספקת מים לצרכים הביתיים של היהודים המתגוררים בסביבה. סביר מאוד לחשוב כי בתחום הקודש המוגן של בתי הכנסת שכן גם מעין ארכיון שבו הפקידו יהודים למשמרת מסמכים ותעודות בעלי חשיבות (צוואות, חוזים שטרות וכיו"ב).
סיכום העבודה
לבתי הכנסת היו מספר אופני בניה ומספר צורות בניה ארכיטקטוניות, כל תקופה והצורה הארכיטקטונית שלה וכל תקופה ותפיסתה היא את מושג בית הכנסת.
כל בתי הכנסת היהודים במצרים ההלניסטית והרומית נתקראו הן בכתובות, הן בתעודות הפפירוס והן במקורות הספרותיים כ'בית תפילה'. הממצאים הארכיאולוגיים והאפיגרפיים מלמדים על קיומם של בתי כנסת במצרים העתיקה מאז המחצית השניה של המאה השלישית לפנה"ס כלומר מאז ימי שלטונו של תלמי השלישי (247-221 לפנה"ס).
בית הכנסת הוקם על יסוד המקדש הירושלמי ותיפקודו, אך עצם ריחוקו מבית המקדש השפיע רבות על דמותו המיוחדת של מוסד ביהכ"נ במצרים, ואי היכולת לבקר בבית המקדש באופן סדיר הביאה את היהודים במצרים ליצור לעצמם ביטוי מקיף לחוויה הדתית, וביטויה שונה ממה שיהודי א"י עיצבו לעצמם כדי לספק את דרישותיהם. כמו כן
הימצאותם של יהודי מצרים בקרב אוכלוסיה לא יהודית תרמה במקביל להשפעה על הדפוסים הדתיים שסיגלו לעצמם ולהגברת תחושת יחודם. כתוצאה מהיבדלות מן הגויים בגולה הדגישו הקהילות היהודיות את אופיו הדתי רוחני של מוסד הקהילתי שלהן ע"י מתן שם שנשא משמעות מיוחדת- 'פרוסויכי'.
הממצאים העיקרים בבתי הכנסת במצרים הם אפיגרפיים ופפירולוגים לעומת בתי כנסת אחרים שבהם אנו מוצאים פסיפסים וכד'. קשה מאוד להשוות את הממצא הארכאולוגי עם הממצא הספרותי לגבי שימוש בית הכנסת וזאת משום שהדברים המאפיינים שימוש בבית הכנסת: פרוכת, ספרי תורה, או אביזרי קודש אחרים הם דברים המתכלים שקשה מאוד
לגלותם בממצאים.
אין ספק כי ניתן לדון בפרטים אחרים אשר לא דנתי מפאת קוצר היריעה כגון: השוואת לבתי כנסת בארץ, השוואת מעמד בית הכנסת למעמד המוסדות הדתיים של בני הדתות האחרות ועוד.
עניין נוסף שברצוני להזכיר הוא כי לבית הכנסת ישנם אביזרים רבים ואובייקטים רבים שניתן להתייחס אליהם כאוביקטים בפני עצמם או כאוביקטים במיכלול בית הכנסת. בינהם ניתן למנות את: ארון הקודש, הפרוכת, הבימה, התקרה, מנורת הקנים (דוגמת בית המקדש, כמוה נמצאו רבים בארץ ישראל) ועוד. בממצאים במצרים לא נמצאו ארון
קודש או אביזריו ומהממצאים האחרים נמצא מעט מאוד כגון: מקוואות.
עניין נוסף: הדעה הרווחת בחז"ל היא כי העבודה הזרה נסתלקה מישראל בראשית ימי הבית השני ויש לכך עדות בספר יהודית (ח~, יח~): "כי לא קם בדורותינו ואין ביום הזה לא שבט ולא משפחה ולא בית אב ולא עיר ממנו אשר יעבדו לאלילים מעשה ידי אדם כאשר עבדו בימי קדם". דעה זו גם הביע רבי עקיבא: "ליבי וליבך ידע כי עבודה
זרה אין בה משא" (עבודה זרה, נ"ה). אכן אין אנו מוצאים שום ממצא של עבודה זרה דוגמת הפסיפס של דוד בבית הכנסת בעזה בו נמשל דוד לאורפיאוס, או ציור גלגל המזלות במקומות אחרים.
ביבליוגרפיה
ספרים
*.אפלבוים שמעון, יהודי קיריני, ירושלים, תשכ"ט.
*.כשר אריה, יהודי מצרים ההלניסטית והרומית במאבק על זכויותיהם, אוניברסיטת תל- אביב, תשל"ט.
*.כשר אריה, "בתי כנסת כבתי תפילה ומקומות קדושים בחיי הקהילות היהודיות במצרים ההלניסטית והרומית", בתוך, בתי כנסת עתיקים- קובץ מחקרים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ח.
*.לוין ישראל, "בית הכנסת בתקופת בית שני- אופיו והתפחותו", בתוך, בתי כנסת עתיקים- קובץ מחקרים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ח.
*.מאירי ב., בתי כנסת עתיקים בא"י, חיפה ,תשכ"ג.
*.ספראי זאב, בית הכנסת בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשמ"ו.
*.ספראי ש., בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה, ירושלים, תשמ"א.
*.צריקובר א., היהודים במצרים ההלניסטית לאור הפפירולוגיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשנ"ג.
*.צריקובר א., אלף שנות היסטוריה יהודית במצרים, ירושלים, תשל"ד.
מאמרים
*.היטנמייסטר גיל, "ארון הקודש והתפתחות בתי הכנסת העתיקים", דברי הקונגרס הלאומי למדעי היהדות, תשמ"ב 8 . עמודים 1-8.
*.חכלילי רחל ורבקה מרחב, "מנורת השולחן בימי בית ראשון ובית שני על פי המקורות והממצא הארכאולוגי", ארץ- ישראל ,תשל"ה.
*.קובץ מחקרים על בתי כנסת ,הוצאת החברה להגנת הטבע, 1966.
כשר אריה, יהודי מצרים ההלניסטית והרומית במאבק על זכויותיהם, עמוד 15.
היטנמייסטר גיל, "ארון הקודש והתפתחות בתי הכנסת העתיקים", עמוד 18.
צריקובר א., אלף שנות היסטוריה יהודית במצרים, עמוד 37.
כשר אריה, יהודי מצרים ההלניסטית והרומית במאבק על זכויותיהם, עמוד 54.
צריקובר א., אלף שנות היסטוריה יהודית במצרים, עמוד 307.
צריקובר א., היהודים במצרים ההלניסטית לאור הפפירולוגיה, עמוד 102.
כשר אריה, "בתי כנסת כבתי תפילה ומקומות קדושים בחיי הקהילות היהודיות במצרים ההלניסטית והרומית", עמוד 131.
צריקובר א., היהודים במצרים ההלניסטית לאור הפפירולוגיה, עמוד 103.
צריקובר א., אלף שנות היסטוריה יהודית במצרים, עמודים 131-105 .
צריקובר א., היהודים במצרים ההלניסטית לאור הפפירולוגיה, עמוד 101.
צריקובר א., אלף שנות היסטוריה יהודית במצרים, עמוד 313.
יהודי קירני הקדומה עמוד 117.
שם, עמוד 170.
ספראי ש., בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה, עמוד 42-43.
כשר אריה, "בתי כנסת כבתי תפילה ומקומות קדושים בחיי הקהילות היהודיות במצרים ההלניסטית והרומית" עמוד 123.
שם עמוד 128.
בשלהי הבית השני ותקופת המשנה, עמוד 159.
מאירי ב., בתי כנסת עתיקים בא"י, עמוד 36.
צריקובר א., היהודים במצרים ההלניסטית לאור הפפירולוגיה, עמוד 102.
היציע, ופעם כנלווה לבית הכנסת.
לוין ישראל, "בית הכנסת בתקופת בית שני- אופיו והתפחותו", עמוד 19.
כשר אריה, יהודי מצרים ההלניסטית עמוד 129.
שם, עמוד 130.
חכלילי רחל ורבקה מרחב, "מנורת השולחן בימי בית ראשון ובית שני על פי המקורות והממצא הארכאולוגי", עמוד 26-27.
OVADIAH A., "EXCAVATIONNS IN THE AREA OF THR ANCIEENT SYNAGOGE AT GAZA", ISRAEL EXPLORATION J., 1969, 19.
1

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "בתי כנסת עתיקים במצרים מראשיתם ועד חורבן בית שני", סמינריון אודות "בתי כנסת עתיקים במצרים מראשיתם ועד חורבן בית שני" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.