מלחמות האזרחים בלבנון ובקפריסין

תקציר העבודה:

השוואת מלחמת האזרחים בלבנון
למלחמת האזרחים בקפריסין

ראשי פרקים: hy0230
1.מבוא ומטרת העבודה
2.מלחמת האזרחים בלבנון
3.מלחמת האזרחים בקפריסין
4.השוואות
5.ביבליוגרפיה

מבוא
מטרת עבודה זו היא להשוות את מלחמת האזרחים בלבנון, שהתנהלה בשנות השישים
והשבעים, לבין מלחמת האזרחים בקפריסין, שהתנהלה גם היא בין עדות שונות, עם
התערבות מדינות האזור, באותם שנים.
ההשוואה תהיה על בסיס הפעילות הצבאית, הפעילות הדיפלומטית והפעילות לתיווך
בין הניצים.

מקורות:

השוואת מלחמת האזרחים בלבנון
השוואת מלחמת האזרחים בלבנון
למלחמת האזרחים בקפריסין
ראשי פרקים
1. מבוא ומטרת העבודה
2. מלחמת האזרחים בלבנון
3. מלחמת האזרחים בקפריסין
4. השוואות
5. ביבליוגרפיה
מבוא
מטרת עבודה זו היא להשוות את מלחמת האזרחים בלבנון, שהתנהלה בשנות השישים והשבעים, לבין מלחמת האזרחים בקפריסין, שהתנהלה גם היא בין עדות שונות, עם התערבות מדינות האזור, באותם שנים.
ההשוואה תהיה על בסיס הפעילות הצבאית, הפעילות הדיפלומטית והפעילות לתיווך בין הניצים.
מלחמת האזרחים בלבנון
המאבק שניהלו הלבנונים למען עצמאותם היה קצר ולא הצטיין בהקרבה מיוחדת. העצמאות הושגה בקלות יחסית ולא היה צורך באיחוד הכוחות שהיה עשוי לטשטש את הניכור העדתי ולהעלות את אהבת המולדת המשותפת כערך עליון. במקום זאת נוצרה מסגרת לשיתוף פעולה בין הנוצרים למוסלמים המהווה שיא ההתקרבות בין שתי קבוצות אלו ואשר
לפיה ננקבעו זכויות הראשונים וחובותיהם כנגד זכויות וחובות האחרונים. מסגרת זו ידועה בשם "האמנה הלאומית" (אל-מיטק אל-וטאני) והיא מהווה כעין חוקה שנינה בלתי כתובה של לבנון.
האמנה הלאומית באה לקרב את המוסלמים והנוצרים בשאלות של מדיניות פנים וחוץ. כך היא קבעה את חלוקת התפקידים העיקרים בממשל ובתחומים אחרים בין העדות השונות. לידי המרונים נמסרו התפקידים של הנשיא, מפקד הצבא והמינהל הכללי בשלטון. ראש הממשלה יהיה מוסלמי סוני ויו"ר בית הנבחרים מוסלמי שיעי ושר לכל אחת מהדתות
הגדולות. חלוקה זו של תפקידים היה בה כדי להנציח את העדתיות ומשטבעה היא שימשה פשרה ופתרון זמני. מעקרונות אלו עולה כי המרונים ויתרו על החסות שנתנה צרפת ועל היחס המיוחד אליה, כפי שהמוסלמים ויתרו על רעיון האחדות עם סוריה או עם כל מדינה ערבית אחרת.
מלחמת אזרחים התחילה באפריל 1975. התקרית בין המיליציה של מפלגת הפלנגות לבין אחד הארגונים הפלשתינאים מציינת את ראשיתה של מלחמת אזרחים כוללת בלבנון. הקרבות מתפשטים בכל רחבי המדינה, אך לא מושגת בהם הכרעה. מוסדות המדינה מתפוררים ובהם הצבא, למרות שלא נטל חלק בקרבות. סוריה נותנת גיבוי ומספקת ציוד, נשק
ותחמושת למחנה המוסלמים, השמאל והפלשתינים.
בראשית ההדרדרות מתגבשים שני המחנות היריבים. אלה לוחמים זה בזה כשהמאבק ניטש על נושאים לבנונים בעיקרם, כגון דמותה של המדינה הלבונית בעתיד ושאלת הימצאותם של הארגונים הפלשתינאים בה. המחנה האחד תומך בסטטוס קוו בלבנון (לימים עתיד מחנה זה להיקרא "החזית הלבנונית"). נוצרים מרוניים הם מרכיבו העיקרי, והכח
הלוחם שלו הם המילציות של מפלגת הפלנגות והמפלגה הלאומית הליברלית, וכן מליציות שקמו ערב המלחמה ובמהלכה. הנשיא פרג'יה שותף במחנה זה, אך בתקופת כהונתו מתבטאת שותפות זו בפעילותו מאחורי הקלעים.
המחנה האחר הוא קואליציה הטרוגנית של מפלגות, של גופים ושל אישים שונים. היא מתנגדת לסטטוס קוו בלבון ודורשת להכניס רפורמות מרחיקות לכת בשיטה הפוליטית ובעיקר לבטל את הבסיס העדתי של המשטר. בראש קואליציה זו ניצב כמאל ג'ונבלאט, ושותפים בה לרוב מוסלמים (הנוצרים הנמנים עמה אינם בדרך כלל מרונים), מפלגות
השמאל והארגונים הפלשתינאים. אלה האחרונים הם הכח הלוחם העיקרי של מחנה זה.
בינואר פברואר 1976 סוריה מתערבת בגלוי במלחמת האזרחים ומכניסה ללבנון כוחות במסווה של "צבא השחרור הפלשתיני", הנלחמים לצד מחנה המוסלמים, השמאל והפלשתינים. קריאות לעזרה שמשמיעים המרונים בלבנון לא נענים, היות וארה"ב רואה בסוריה גורם מייצב שפעילותו תסייע לשמור על הבטחון בלבנון ובאיזור. בלחץ סורי מושגת
הפסקת אש, בעיקבותיה אוכפת סוריה על הלבנונים "מסמך חוקתי", הכולל רפורמות במערכת הפוליטית. עם שוך הקרבות יש לקואליציה המתנגדת לסטטוס קוו יתרונות בשטח אך אלה אינם באים לידי ביטוי ב"מסמך החוקתי" שהכתיבו הסורים ללבנון.
מעורבותה הישירה של סוריה מקנה לה מעמד דומיננטי (אשר ילך ויתחזק בלבנון). אסד הפעיל מעתה קו מדיני הגורס שמירה על לבנון מאוחדת, ומגמתו- להותיר אותה חלשה ונתונה להגמוניה סורית, ולהחדיר את הרעיון כי בטחונה של לבנון תלוי בסוריה (דבר זה משולב עם רעיון "סוריה הגדולה"). בזכות הלחימה של סוריה משיגה
הקואליציה המתנגדת לסטטוס- קוו נצחונות בשטח אך עד מהרה היא מתאכזבת מה"מסמך החוקתי" בו היא רואה הנצחה למעשה של השיטה העדתית כבסיס למשטר בלבנון.
המשטר היה מושחת בלבנון: זיופים של תוצאות הבחירות ורציחות פוליטיות. בראש האופוזיציה עמדו כמיל שמעון, שחשק בנשיאות כבר ב1943-; כמאל ג'ובלאט הדרוזי מאל שוף שנטה לאידיאליזם; פרנג'יה המרוני ומנהיגים מוסלמים ידועים דוגמת רשיד כרמא. הסורים לא התערבו ישירות בלבנון באותה תקופה.
גונבלאט, שמעון ופרנג'יה חברו יחדיו הוקמו את "החזית הסוציליסטית הלאומית" שאליה הצטרפו גורמים אופוזיציונים אחרים. חזית זו הוקמה מיד לאחר בחירות 1941. ג'ונבלאט היה מזכיר החזית. בקיץ 1952 פרסם ג'ונבלאט מאמר שכותרו "הביא אותם הזר ועל העם לסלקם". הוא רמז בכל כי האנגלים הם שהעלו את אל-חורי לשלטון. למרות
עמדתו זו של ג'ונבלאט זכו הדרוזים תחת שלטון אל-חורי ליחס טוב ולעזרה רבה. הוא סייע להם להקים את מוסדותיהם הדתיים ומילא את דרישותיהם בתחומים השונים.
ב1956-, לאחר מבצע סואץ לא היתה ממשלת לבנון מוכנה לגנות את המבצע ולכן קמה לה אופוזיציה נרחבת שהיתה מורכבת בעיקר ממנהיגים דרוזיים ומוסלמים ששאפו לרעיון האומה הערבית. ואכן, ב13- במאי 1958 פרצה מלחמת האזרחים הראשונה.
הצלחת המרד היתה חלקית ולא הצליח לשנות את רעיון הממשל. הפקידים הנוצרים בממשל נמנעו מעריכת מפקד אוכלוסין כדי לשמור על המשך קיומה של "מדינה צלבנית בעלת לאומיות דתית על החוף הקטן והיפה הזה".
ג'ונבלאט טען כי כמיל שמעון הסית את המרונים נגד המוסלמים וקרא להם להשתחרר מעולם ולנקום בדרוזים על הטבח משנת 1860. ג'ונבלאט המהפכן ראה בחייו הרבה אנרכיה, מטריאליזם, שחיתות וחצאי פתרונות. הוא שאף לשבור מסגרות, להפריך מיתוסים ולבטל מסורות לאומיות שנשמרו בקנאה ע"י שאר הפוליטיקאים הלבנוניים. על כן הוא
יצא מאוכזב ממלחמת האזרחים הראשונה והאשים את עמיתיו מהאופוזיציה, בכשלונה.
ערב מלחמת האזרחים לא היה מחנה המוסלמים והשמאל מגובש אלא קואליציה רופפת של מפלגות ואישים. בין מחנה המוסלמים ומשטר הבעת' הסורי היה הרבה מן המשותף: באינטרסים ובאידיאולוגיה. כמאל ג'ונבלאט אמר בראיון לעיתונות הלבנונית: "כן אני פועל לביטול השלטון הבדלני והמארוני בלבנון... אני שואף להסיר את האופי הצלבני
שנקבע למולדת...".
על תביעות מירביות אלה לא היו מחנה המוסלמים והשמאל מוכנים להתפשר, גם כאשר הועמדו בפני לחצים סוריים כבדים. הסיבה העיקרית לכך היתה שהם ראו הזדמנות היסטורית להגשמת מאווים ושאיפותיהם.
בעוד שמניעיו של השמאל הלבנוני ברורים למדי, עולה השאלה מדוע התנגדו הפעם הסורים להפלת המשטר הלבנוני המסורתי- בניגוד לעמדתם במלחמת האזרחים הלבנונית ב1958-. התשובה העיקרית לשאלה הזאת מצויה באופיו של משטר אסד, אשר בטיפולו במשבר הלבנוני כמו בשאלת הסכסוך הישארלי-ערבי הוכיח את עצמו כפרגמטי. לאור זאת, משטר
שמאלני מהפכני, הנתמך על ידי הפלסטינים, מורכב ממפלגות שמאל שחלקן עוינות לסוריה היה עלול להחליש את השפעה הסורית בלבנון, לחזק את חופש הפעולה של אש"פ מול סוריה ואולי אף להוות איום למשטר הסורי.
אסד כלל לא האמין לנצחון המחנה המוסלמים והדרוזים על המחנה הנוצרי. הוא טען כי אם הנוצרים ינוצחו ישראל תתערב לטובתם ואז עלולה לבנון להיות מחולקת.
כל עוד היתה המעורבות הסורית במלחמת האזרחים הלבנונית מצומצמת, במהלך שנת 1975, הוסיפו הסורים לסייע לקואליציה של המחנה השמאלני, אולם לאחר פברואר 1976, משסירב ג'ונבלאט לקבל את המסמך התחוקתי ופעל להסלמת מלחמת האזרחים החלה מסתמנת מדיניות סורית נוקשה כלפיו שכוונה בבירור להחלישו ולתקוע טריז בינו לבין בעלי
בריתו הפלסטינים. בעוד שכלפי הפלסטינים נקטה סוריה טקטיקה של מו"מ והידברות מלווים בלחצים, הרי שעם המחנה המוסלמי-שמאלי ניתקה סוריה לחלוטין את קשריה ולאחר כשלון מפגש אסד-ג'ונבלאט ב27- למרץ 1976, והחלה מפעילה עליו לחצים צבאיים ומדיניים.
הסורים פתחו במערכת תעמולה ולוחמה פסיכולוגית נגד מחנה השמאל בכללותו, את אנשי המיליציה של השמאל הם כינו שמאלנים וקומוניסטים, ואת ג'ונבלאט כינו "סוכן אמריקאי" ו"בוגד".
לאחר פלישת הסורים העמיק יותר הקרע בין הצדדים. הסורים המשיכו להפעיל לחצים רצופים על מחנה השמאל באזורי השליטה שלו מבלי לנסות ולהגיע עמם להידברות. השמאל אימץ לו מדיניות אנטי-סורית קיצונית שהתבטאה בפניות למדינות ערב, למערב ובריה"מ להגן על עצמאות לבנון מפני סוריה, בקריאה ללבנונים להלחם מלחמת התשה נגד
הכוחות הסוריים ובהצרותיו כי לא תהיה הידברות בין המחנה המוסלמי שמאלי למשטר הסורי כל עוד לא יסוגו הכוחות הסוריים מלבנון. בסופו של דבר החלישה המדיניות הסורית את הדרוזים והמוסלמים, ועוררה חילוקי דעות בינם מדיניים רצופים עם בעלי בריתם הפלסטינים, שקיימו מגעים עם הסורים, וכך הכשירה את הקרקע להכנעתם בתום
מלחמת האזרחים.
מלחמת האזרחים בקפריסין
קפריסין הוכרזה ב1960- כמדינה עצמאית. חוקתה העניקה 35 מושבים בבית הנבחרים לקהילה היוונית (450,000 נפש באותו זמן) ו15- מושבים לקהילה התורכית (150,000 נפש). נקבע שהנשיא יהיה יווני וסגן הנשיא תורכי. הסכמים בין קפריסין ושלוש המדינות הערבות לעצמאותה, בריטניה יוון ותורכיה, מנעו את איחודה עם יוון (אנוסיס)
או חילוקה (טאקסיס).
ב15.7.74- המשמר הלאומי הקפריסאי, בפיקודם של קציני הצבא אשר שוגרו מיוון, מדיחים את הנשיא מקריוס, וממנים במקומו את ניקולס סאמפסון, ממנהיגי האי.או.ק.ה. (נוהגים לכנות את הקבוצה הקיצונית אך הדיחה את מקריוס בשם אי.או.ק.ה.-ב' בכדי להבדיל בין המחתרת אר פעלה לרעיון האנוסיס בשנים 1955-59).
הנשיא הודח משום ששלח ב8- ליולי 1974 מכתב לנשיא היווני ובו דרש כי יוון תוציא את כוחה הצבאי (6,000 מתוך 12,000 חיילים ו600- מתוך 650 קצינים). במכתב זהב נטש מקריוס לחלוטין את רעיון האנוסיס מתוך הערכה ריאליסטית של הנסיבות הבינלאומיות. כמו כן העריך מקאריוס שיפור יסודי בצבא ובמשטרה, במגמה להרחיק יסודות
קיצוניים ולאומניים. מקאריוס גם הידק את קשריו עם האירגון קומוניסטי "אקל" שהתנגדו לאנוסיס.
מעשים אלו הביאו להדחתו ב20.7.74- כוחות תורכיים פלשו לקפריסין מן הים ומן האויר. הכוחות התורכיים השתמשו בהדחת מקריוס כעילה לפלישה לקפריסין, פלישה שנועדה להוריד מןהשלטון את היסודות היוונים הקיצוניים, אותם יסודות אשר הביאו להחרפת קיפוחו של המיעוט התורכי באי. תורכיה ידעה כי יוון מבודדת מכל העולם עקב
ההפיכה הצבאית ביוון באפריל 1967, שהעלתה לשלטון את כת הקולונלים ולכן לא תקבל סיוע צבאי, מכיוון שכך לא תהיה בידי ממשלת יוון לשבש את פעולותיה של תורכיה.
מיד לאחר מכן, הכוחות התורכיים, כובשים כ40%- משטח קפריסין, בצפון האי.
ההתקפה החלה למעשה באותו ערב, על מנת לנצל את גורם ההפתעה והיתה בשלוש זרועות: אויר, יבשה וים. ההתקפה החלה בחלק התורכי של קפריסין, (להערכתי על מנת לנצל את אהדת התושבים, ולפגוע בבטן הרכה של האויב) אולם בהמשך נחתו גם צנחנים בניקוסיה עצמה, פעולה שהיוותה הפתעה גמורה גם לארה"ב.
נשק כבד לא היה בשימוש רב באי היות וגם וליוונים לא היה נשק כבד רב. התורכים, שלחמו בדוקטרינות אמריקאיות, השתמשו בשיטות הנחתים האמריקאיים: חיל רגלים מצויד מכף רגל ועד ראש על פני כלים כבדים, מלווה בחיפוי של מטוסים.
היתה בכך מכה קשה ליוקרת השלטון הצבאי ביון וכעבור שלושה ימים, ב23- ביולי, בא הקץ לשלטון זה והוא עבר לידיים אזרחיות. בקפריסין עבר השלטון ב2- יולי לסגנו של מקריוס, גלאבקוס קלאריידס.
לנוכח הפלישה, ובלחץ אמריקאי מתפטר ב23- ביולי 1974, סאמפסון ממשרת הנשיא. במקומו הושבע לנשיא גלאפקוס קרלידס, מדינאי מתון אשר יצג את הרוב היווני בשיחות הפיוס עם המיעוט התורכי. יתרה מזו, הממשלה ביוון, ממשלת הקולונלים נופלת, ממשלה דמוקרטית מוקמת, וקאראמוליס חוזר לראשות ממשלת יוון מהגלות.
מנוהלות שיחות שלום בין נציגי תרכיה, יוון ונציגי העדות באי, אך למרות זאת עדיין לא פסקה לחלוטין הלחימה באי. בדצמבר 1974 חוזר מקריוס לשבת בכס נשיאות קפריסין.
בפלישה התורכית לקפריסין ספגה יוון אבידות רבות: 6000 הרוגים, 3000 נעדרים וכ200,000- לפליטים יוניים איבדו את בתיהם.
ההפיכה שנערכה ביולי 1974 הדיחה את הנשיא מקריוס, עירערה את המאזן העדין בין הכוחות שפעלו באי והגבירה את המתיחות שהיתה קיימת בינהם קודם לכן. הסיכסוך שפרץ היה בכמה מישורים:
1.סכסוך בתוך העדה היוונית. מאבקם של היוונים הקפריסאים לסיום השלטון הקולוניאלי הבריטי היה בשם סיסמת האנוזיס, אך מאז קבלת העצמאות גברו אינטרסים המקומיים התובעים המשך עצמאות זו. חברי הממשלה, שגרירים, ופקידים בכירים אחרים רצו להמשיך ולהחזיק בתפקידיהם ולא להיות לפקידי מחוז יווני קטן ונידח. המפלגה
הקומוניסטית המקומית החזקה (שכ40%- מהעדה היוונית תמכו בה) לא רצתה בסיפוח קפריסין למדינה שבה היתה אסורה פעילות קומוניסטית ואנשי מפלגה היו צפויים לרדיפות ולירידה למחתרת. מצדדי המשך העצמאות התלכדו סביב הנשיא מקריוס. מקריוס שילם במס שפתיים לאנוזיס בכך שהביע רצונו שלקפריסין יהיה אופי יווני, ותשלוט בה
התרבות היוונית, אך גם עמד על כך כי תשאר עצמאית. התנועה למען אנוזיס שנתמכה ע"י הימין הקפריסאי, שלטונות יוון, הכוחות הצבאיים היוונים בקפריסין והקצינים היוונים במשמר הלאומי של קפריסין, ראתה בנשיא מקריוס מכשול להגשמת מטרותיה ואף הצליחה להפילו ולשלוט באי מספר ימים.
2.סיכסוך בין העדה היוונית והתורכית. ההסכמים שנחתמו ערב השגת העצמאות בציריך ולונדון, וקבעו את היחסים בין שתי העדות, לא נשתמרו. העדה התורכית לא קיבלה אותו חלק בשילטון עליו הוסכם. על כן הקימו מדינה בתוך מדינה- מוסדות ממשלתיים משלה בריכוזי האוכלוסיה התורכית. המו"מ הבין עדתי שהתנהל במשך השנים רבות, לא
הביא לתוצאות ומדי פעם פרצו התנגשויות בין עדתיות אלימות, שחייבו שימוש בכוחות או"ם למניעתם.
3.סיכסוך בין יון ותורכיה. שתיהן ראו את עצמן כמגינות וממונות על הקהילות "שלהן". יוון היתה רוצה לראות את קפריסין חלק אינטגרלי ממנה ואילו תורכיה השתדלה למנוע זאת. תורכיה תמכה בחלוקת האי בין שתי העדות אך יוון רצתה בכולו. פעילותה של תורכיה התרכזה במאמצים לשפר את מעמדם של התורכים המקומיים.
4.סיכסוך במישור הגלובאלי. גם יוון וגם תורכיה היו חברות בברית הצפון אטלנטית (נאט"ו), ואילו קפריסין נקטה במדיניות של אי הזדהות. לבריה"מ היה, על כן, ענין בהמשך קיום עצמאותה של קפריסין, בה בשעה שמדינות המערב העדיפו אנוזיס או חלוקה בין יוון ותורכיה. יוון סיפקה אז שרותים של נמל בית לצי השישי ובתורכיה היו
אז בסיסים צבאיים שחשיבותם היתה גדולה ביותר. בסיסים אלו שימשו התראה ראשונית לצבאות ארה"ב מפני פלישה סוביטית. החשש של בריה"מ היה מפני הידברות במסגרת מדינות המערב שתקבע את גורלה של קפריסין, ללא השתתפות בריה"מ ובכך יחוזקו קשרי קפריסין עם המערב וישארו הבסיסים הצבאיים הבריטיים.
ברגע שבו סייעה כת הקצינים להפלת מישטרו של מקריוס, סיפקה לתורכיה "עילה למלחמה", בלי שמישהו ינקוף אצבע לטובת היוונים- גם משום שהן התחילו במלחמה וגם משום שעצם זכות קיומו של משטר הקצינים ביוון היה שנוי במחלוקת.
ממשלות תורכיה, זו של אצויט וזו של דמירל, הצהירו שהם בעד מדינה קפריסאית מאוחדת ופדרלית, שיש בה שני אזורים עצמאיים, הכפופים לממשלה מרכזית בעלת סמכויות מועטות. היוונים בקפריסין רוצים במדינה אחת לעכל האי שבה יהיה להם סמכות שלטונית והגמוניה. התורכים כמובן סירבו וסירבו להחזיר לבתיהם את 200,000 הפליטים
היוונים.
בשנת 1975 מועצת הביטחון של האו"ם קראה לנסיגה של כל הכוחות הזרים, אך עדיין המצב נשאר כפי שהיה בעת הפסקת האש. התורכים אינם מכירים במדינת "קפריסין" והקימו שם "רפובליקה קפריסאית עצמאית", תחת דגל מטבע ולאום תורכי. תורכיה היא המדינה היחידה המכירה במדינה זו.
הסיכויים להסדר היו גדולים יותר בימי הנשיא מקריוס שסמכותו והשפעתו על העדה היוונית היו גדולים. סיכויי ההסדר קטנו, לאחר מותו של מקריוס ב1977- ובואו של ספירוס קיפריאנו כנשיא במקומו. העובדה שקפריאנו פחות מקובל על העדה היוונית, אילצה אותו לנקוט בעמדות קיצוניות והמעיטה את כושר הויתור שלו.
באביב 1979, כשהוצעו שוב שיחות בין עדתיות ביוזמתו של המזכיר הכללי של האו"ם, קורט ולדהיים, היה קיפריאנו מוכן לויתורים רבים יותר מאשר בעבר. הוא הסכים לפשרות ולפגישה עם מנהיג העדה התורכית.
השינויים בעמדות נבעו לא במעט מהתחזקות כושר המיקוח של צורכיה, כתוצאה מההתפתחויות באירן שהעלו את חשיבותה של תורכיה למערב. נוסף על כך, לאחר מעשה נודע כי אנקרה הבטיחה לעצמה סיוע דיפלומטי סובייטי במועצת הביטחון.
גם חשיבותה של קפריסין למערב גדלה היות ומצויים בה בסיסים ריבוניים. באותם שנים התחוללו מאבקים על הים התיכון ומוסקבה לא הירשתה לעצמה לאבד מאחזים בה כמו שקרה במלטה שלוש שנים קודם לכן.
בידי התורכים כ40%- משיטחו של האי ומהווים מבחינה פוטנציאלית כלכלית כ70%- מכושרו הכלכלית באיזור זה כ120- אלף תושבים ובין 15 ל25- אלף חיילים תורכיים. ממשלת תורכיה הביאה לאיזור כ45,000- מתנחלים מאנטוליה. עיר הבירה ניקוסיה היא עיר חצויה כשקו הפרדה שמור בידי חיילי האו"ם.
המצאות כוחות צבאיים באי עולה עדיין בדיונים במועצת הביטחון של האו"ם, אולם החלטות המועצה מעולם לא מולאו והסכם הפסקת האש התגבש למעין "סטטוס קוו", הנשמר עד ימנו אלו.
השוואות
המטרות
מטרות האזרחים בשני המקומות היה להשיג הגמוניה בשלטון.
בקפריסין הסיכסוך שפרץ היה בכמה מישורים:
1.סכסוך בתוך העדה היוונית. מאבקם של היוונים הקפריסאים לסיום השלטון הקולוניאלי הבריטי היה בשם סיסמת האנוזיס. התנועה למען האנוזיס שנתמכה ע"י הימין הקפריסאי, שלטונות יוון, הכוחות הצבאיים היוונים בקפריסין והקצינים היוונים במשמר הלאומי של קפריסין, ראתה בנשיא מקריוס מכשול להגשמת מטרותיה ואף הצליחה להפילו
ולשלוט באי מספר ימים.
2.סיכסוך בין העדה היוונית והתורכית. ההסכמים שנחתמו ערב השגת העצמאות בציריך ולונדון, וקבעו את היחסים בין שתי העדות, לא נשתמרו. העדה התורכית לא קיבלה אותו חלק בשלטון עליו הוסכם. על כן הקימו מדינה בתוך מדינה- מוסדות ממשלתיים משלה בריכוזי האוכלוסיה התורכית. המו"מ הבין עדתי שהתנהל במשך השנים רבות, לא
הביא לתוצאות ומדי פעם פרצו התנגשויות בין עדתיות אלימות, שחייבו שימוש בכוחות או"ם למניעתם.
גם בלבנון היה המצב דומה: המאבק שניהלו הלבנונים למען עצמאותם היה קצר ולא הצטיין בהקרבה מיוחדת, ולכן לא היה צורך באיחוד הכוחות שהיה עשוי לטשטש את הניכור העדתי ולהעלות את אהבת המולדת המשותפת כערך עליון. במקום זאת נוצרה מסגרת לשיתוף פעולה בין הנוצרים למוסלמים המהווה שיא ההתקרבות בין שתי קבוצות אלו ואשר
לפיה נקבעו זכויות הראשונים וחובותיהם כנגד זכויות וחובות האחרונים. מסגרת זו ידועה בשם "האמנה הלאומית", שהחזיקה מעמד עד פרוץ מלחמת האזרחים.
כמיל שמעון, גונבלאט ופרנג'יה חברו יחדיו והקימו את "החזית הסוציאליסטית הלאומית", שאליה הצטרפו גורמים אופוזיציונים אחרים. דרישותיו העיקריות של פרנגיה לרפורמות בלבנון נוסחו במסמך שפירסמו מפלגות השמאל בקיץ 1975.
ההבדל בינהם הוא כי בקפריסין התורכיים לא קיבלו את מה שמגיע להם מבחינת החוק, ואילו בלבנון כוחות השמאל רצו לשנות את החוק.
השיטה
השיטה, בשתי המקומות היא פעילות צבאית.
בקפריסין, השרירים אותם עשה מקריוס ומעשיו הביאו להדחתו ב20.7.74-. כוחות תורכיים פלשו לקפריסין מן הים ומן האויר. הכוחות התורכיים השתמשו בהדחת מקריוס כעילה לפלישה לקפריסין, פלישה שנועדה להוריד מן השלטון את היסודות היוונים הקיצוניים, אותם יסודות אשר הביאו להחרפת קיפוחו של המיעוט התורכי באי. תורכיה ידעה
כי יוון מבודדת מכל העולם עקב ההפיכה הצבאית ביוון באפריל 1967, שהעלתה לשלטון את כת הקולונלים ולכן לא תקבל סיוע צבאי, מכיוון שכך לא תהיה בידי ממשלת יוון לשבש את פעולותיה של תורכיה.
ההפיכה שנערכה ביולי 1974 הדיחה את הנשיא מקריוס, עירערה את המאזן העדין בין הכוחות שפעלו באי והגבירה את המתיחות שהיתה קיימת בינהם קודם לכן.
בלבנון הכוחות צברו עוד מראש כלי נשק למקרה של מאבק, אולם לכל אורך הלחימה התקיימו מגעים דיפלומטיים. ביום 9.6.75 ג'ונבלאט הודיע כי החליט לא להשתתף בממשלה לאחר שיום קודם לכן הפלנגות הודיעו על שיתופם בה; ביום 9.7 מאשים ג'ונבלאט את הממשלה בכך שהיא נותנת נשק לפלנגות; ביום 10.9 הודיע הממשלה כי החליטה לערב
את הצבא במהומות. הוחלף מפקד הצבא ומונה חנא סעיד שעשוי היה להיות יותר פופולרי בקרב מתנגדי הסטטוס קוו. כמו כן אושרה ריאורגניצזיה בצבא- הגדלת סמכויות שר ההגנה על חשבון מפקד הצבא. ג'ונבלאט הודיע כי החלפת מפקד הצבא לא שינתה במאומה. ואכן ביום 8.10 אמר במסיבת עיתונאים כי הוא קורא לפרנג'יה להתפטר; בין
ה8.10- ל12.10- התחוללו קרבות עזים גם באיזור ביירות. המונים נפגעו והפסקת האש (השמינית במספר) לא החזיקה מעמד. רק ביום 12.10 הושגה הפסקת אש תשיעית שבעקבותיה שרר שקט יחסי. כמובן כי כל צד האשים את משנהו; ב17.12- הארגונים הפלשתינים הודיעו כי הנוצרים חותרים לחלופה דה פקטו של לבנון.
באותו תאריך הוכרזה הפסקת האש השש עשרה שהיתה אפקטיבית למדי. יחידות צבא שצורפו לכוחות הבטחון מעבירות לידיהן עמדות בביירות. הפלנגות הליברליים, הליגה המרונית ו"שומרי הארז" הקימו פיקוד משותף. אולם יום למחרת המשיכה המלחמה בעיקר באזור בעבדא, אזור ארמונו של הנשיא.
ב18.12- הלחימה מתחדשת ולאור זאת מוצע לשים קץ ליצוג העדתי, ותיקון חוק בחירות ותיקון החוקה. הצעה זו היא מתונה יחסית לאור ההצעות האחרות, וכוללת הצעה למדינה חילונית במלוא מובן המילה; ביום 31.12 ג'ונבלאט אומר כי הוא מקווה לשיתוף פעולה מוסלמי פרוגרסיבי להגשמת הרפורמות שהציע.
תוצאות התערבות המעצמות
ממשלת תורכיה הציבה אולטימטום לנשיא מקריוס:
1.לפנות מיד מקפריסין את כל החיילים הסדירים שהובאו לשם בניגוד להסכמי לונדון וציריך.
2.לפטר את הגנרל גריבאס ולהחזירו ליוון.
3.מתן ערובות בטחוניות למיעוט התורכי.
ממשלת יוון הודיעה כי היא מוכנה לקצץ בכוחותיה ולהרחיב את סמכויותיו של כח האו"ם באי הן מבחינת מספר אנשיו והן מבחינת התפקידים שהוא עתיד למלא.
ממשלת יוון מילאה אחר רוב הסעיפים למעט הוצאת כוחות מקפריסין. נוכח סירובה להיענות לדרישה זו החלו התורכים "להפגין שרירים". נדמה היה כי בכל רגע עלולה להתלקח מלחמה בין שתי חברות האו"ם וחברות נאט"ו, ובמערב גבר החשש מפני נפילת האי להשפעה סובייטית.
בלבנון הסורים הצליחו לשקיט שלום, אולם במחיר כיבוש הארץ. בעוד שמניעיו של השמאל הלבנוני ברורים למדי, עולה השאלה מדוע התנגדו הפעם הסורים להפלת המשטר הלבנוני המסורתי- בניגוד לעמדתם במלחמת האזרחים הלבנונית ב1958-. התשובה העיקרית לשאלה הזאת מצויה באופיו של משטר אסד, אשר בטיפולו במשבר הלבנוני כמו בשאלת
הסכסוך הישארלי-ערבי הוכיח את עצמו כפרגמטי. לאור זאת, משטר שמאלני מהפכני, הנתמך על ידי הפלסטינים, מורכב ממפלגות שמאל שחלקן עוינות לסוריה ומונהגות ע"י אישיות תקיפה ככמאל ג'ונבלאט, היה עלול להחליש את השפעה הסורית בלבנון, לחזק את חופש הפעולה של אש"פ מול סוריה ואולי אף להוות איום למשטר הסורי.
אסד כלל לא האמין לנצחון המחנה המוסלמים והדרוזים על המחנה הנוצרי. הוא טען כי אם הנוצרים ינוצחו ישראל תתערב לטובתם ואז עלולה לבנון להיות מחולקת. כל עוד היתה המעורבות הסורית במלחמת האזרחים הלבנונית מצומצמת, במהלך שנת 1975, הוסיפו הסורים לסייע לקואליציה של המחנה השמאלני, אולם לאחר פברואר 1976 החלה
מסתמנת מדיניות סורית נוקשה.
כיצד נשמר הסטטוס קוו
הסטטוס קוו נשמר עד ימנו בכח הזרוע ומפחד כח הזרוע. בלבנון אלו הסורים אשר מינו ממשלת בובות ומחזיקים במקום בכח הזרוע. מי שאינו נשמע להם אחת דינו, ולכן שורר שקט במקום כבר מעל 10 שנים.
בקפריסין השקט נשמר לאחר שתורכיה הודיעה כי תשתמש בכח צבאי גדול, כפי שעשתה בזמן הלחימה.
השינויים בעמדות נבעו לא במעט מהתחזקות כושר המיקוח של תורכיה, כתוצאה מההתפתחויות באירן שהעלו את חשיבותה של תורכיה למערב. נוסף על כך, לאחר מעשה נודע כי אנקרה הבטיחה לעצמה סיוע דיפלומטי סובייטי במועצת הביטחון.
גם חשיבותה של קפריסין למערב גדלה היות ומצויים בה בסיסים ריבוניים. באותם שנים התחוללו מאבקים על הים התיכון ומוסקבה לא הירשתה לעצמה לאבד מאחזים בה כמו שקרה במלטה שלוש שנים קודם לכן.
בידי התורכים כ40%- משיטחו של האי ומהווים מבחינה פוטנציאלית כלכלית כ70%- מכושרו הכלכלית באיזור זה כ120- אלף תושבים ובין 15 ל25- אלף חיילים תורכיים. ממשלת תורכיה הביאה לאיזור כ45,000- מתנחלים מאנטוליה. עיר הבירה ניקוסיה היא עיר חצויה כשקוו הפרדה שמור בידי חיילי האו"ם.
המצאות כוחות צבאיים באי עולה עדיין בדיונים במועצת הביטחון של האו"ם, אולם החלטות המועצה מעולם לא מולאו והסכם הפסקת האש התגבש למעין "סטטוס קוו", הנשמר עד ימנו אלו.
ביבליוגרפיה
1.אהרונסון שלמה, "משבר קפריסין: לקחי ביניים", סקירה חודשית 1974, 8, עמודים 345 ואילך.
2.אמיר אהרון (עורך), לבנון: ארץ עם מלחמה, תל-אביב, הדר, 1979.
3.אבי רן ראובן, המעורבות הסורית בלבנון, משרד הבטחון, תל-אביב, 1986.
4.אי קטן מטריד מעצמות גדולות, סקירה חודשית, 2,1972.
5.זמיר חנה, "מלחמת האזרחים והמשבר בלבנון 1975-1981", סקירה חודשית, 1981, 5.
6.ליטל אבי, "יסוד שלטון אסד בלבנון", מערכות, אפריל מאי 1975.
7."סקירה חודשית" 1974-8, עמוד 346.
8.רבינוביץ איתמר, מלחמה ומשבר בלבנון, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ב.
1. KAYIACOS C. MARKIDES, THE RISE AND FALL OF THE CYPRUS REPUBLIC, YALE UNIVERSITY PRESS, 1977.
2. MCDONALD ROBERT, THE PROBLEM OF CYPRUS, LONDON, 1989.
אמיר אהרון (עורך), לבנון: ארץ עם מלחמה, עמוד 36.
סאלח שכיב, תולדות הדרוזים, עמוד 137.
ליטל אבי, "יסוד שלטון אסד בלבנון", עמוד 243.
אבי רן ראובן, המעורבות הסורית בלבנון, עמוד 40.
ליטל אבי, "יסוד שלטון אסד בלבנון", עמוד 245.
.KAYIACOS C. MARKIDES, THE RISE AND FALL OF THE CYPRUS REPUBLIC, PP.189-190.
מעריב, 24-5 ביולי 1974.
MCDONALD ROBERT, THE PROBLEM OF CYPRUS, P.23
"סקירה חודשית" 1974-8, עמוד 346.
אהרונסון שלמה ,משבר קפריסין: לקחי ביניים, עמוד 21.
אי קטן מטריד מעצמות גדולות, סקירה חודשית, 2,1972.
.KAYIACOS C. MARKIDES, THE RISE AND FALL OF THE CYPRUS REPUBLIC, P.34.
בנושא זה רצוי לקרוא: שמואלביץ אריה, "האם תורכיה משנה את מדיניותה, סקירה חודשית, 1976.
1

תגים:

עדתית · הלאומית · שיעים · סונים · מוסלמים · האמנה · מלחמה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "מלחמות האזרחים בלבנון ובקפריסין", סמינריון אודות "מלחמות האזרחים בלבנון ובקפריסין" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.