יסוד ההסכמה בעבירות מין

תקציר העבודה:

ראשי פרקים:
1.מבוא והצגת הנושא
2.מהות הטעות בעבירות אינוס
3.טעות בפרשנות התנהגות הקורבן
א.הוכחת הטעות ופירוש התנהגות הקורבן
ב.בנושא חופשיות ההסכמה
ג.בנושא היעדר התנגדות
ד.הסכמה שהושגה במרמה
4.הסכמה והשפעתה על העונש
5.העונש כעבירה בלתי מושלמת
6.סיכום העבודה
7.ביבליוגרפיה

מבוא
מטרת עבודה זו היא לבדוק את יסוד ההסכמה בעבירות מין- החוק והפסיקה. השאלה היא האם שאלת ההסכמה של המתלוננת מהווה חלק מיסודות העבירה, בכל שא אין הסכמה יש עבירה, או שמא יסוד אי ההסכמה מהווה עבירה, כך שאם אין הנאשם מודע לאי ההסכמה תהיה בידו הגנת הטעות בעובדה? שאלה אחת היא האם כאשר קיימת הסכמה, הדבר מהווה פטור, צידוק או העדר עבירה כלל.
היות ונושא זה נדוש, סקרנו גם נושאים "קרובים" לנושא זה, לדוגמא: עבירות בלתי מושלמות, טעויות בפירוש התנהגות הקורבן ונושא השיקולים לעונש.
עבירות מין מוגדרות במפורש בחוק העונשין סימן ה' כאונס, מעשה סדום, מעשה מגונה וכד' אולם יש להם סייגים. הסייגים הם מועטים אולם נעשה בהם שימוש תדיר.
סעיף 345 אומר בהאי לישנא:
345. אינוס-
(א) הבועל אישה-
1. שלא בהסכמתה החופשית...
4. תוך ניצול מצב של חוסר הכרה... מצב אחר מונע ממנה התנגדות או היותה חולת נפש או לקויה בשכלה...
לית מאן דפליג כי הסכמה גורעת מיסוד על עבירה עונשית, אולם בעבירת מין הדבר מודגש פי כמה: הסכמת האישה, וכפי שנראה להלן אפילו אי הסכמה שהאנס מפרשה אחרת, יש לה משמעות.
פסק הדין החשוב ביותר הנושא הוא ע"פ 92\5612 מדינת ישראל נגד אופיר בארי הידוע יותר בתור "האונס משמרת". במקרה זה דובר על מספר נערים שקיימו מגע מיני עם נערה שלטענתם נתנה את הסכמתה לכך. הנערה טענה להיפך והעובדות התבררו בבית המשפט, אם כי עדיין רב הסתום על הגלוי.
הנשיא שמגר דן בנסיבותיו של מקרה זה בטענת ההגנה של "טעות בעובדה" כפי שהיתה קבועה בסעיף 17 לחוק העונשין. הנערים טענו כי לא היו מודעים לכך שהנערה לא מסכימה, ואם הביעה זאת הרי הם טעו בעובדות.
על בעיית היחס לחוק ולעבירות, וכן לרצון לעבור עבירה נאמר כבר כי:
"יש הבדל בין עצם קיומו של החוק לבין היחס אליו לחיוב או לשלילה. יש להבחין בין השאלה אם קיים חוק מסוים לבין השאלה אם עונה הוא על דרישות של קנה מידה מוכר. חוק שריר וקיים הינו חוק לכל דבר אפילו אם אין הוא מוצא חן בעינינו או אינו תואם את המבחן שלפיו קובעים אנו את יחסנו החיובי או השלילי למשפט" (ע"פ 80\862 מדינת ישראל נגד יעקב שבירו).

מקורות:

נתקלים מעת לעת בבתי המשפט והיא אינה אלא אחד מביטויי האלימות המצויה, שבה משופעת חברתנו יתר על המידה" (עמודים 226-227).
מי שמנסה ב"טעות" לתרץ את התנהגותו למעשה את כפיית רצונו על האישה, מיבא לתחום התנהגותי זה תפיסה מוטעית ומעוותת של קשר בין המינים. "כשאישה אומרת "לא" היא מתכוונת ל"לא" כשמעותו בחיי היום יום וכהוראתו במילון 'לא' הוא לעולם 'לא' ואין 'לא' שהוא 'כן'..." (פס"ד בארי, עמוד 381).
לקבוצה זו של גברים הכובשים את האישה יש להוסיף את הגברים המאוהבים בעצמם וש"טרם נולדה האישה שתעמוד בפני". בתחום זה של תקשורת הבין אישית קיים מילון מונחים מיוחד ולכן לגבר נוח להיתפס לפירושים שלו.
אולם אין בכל כדי לשלול מקרים תמימים של אי הבנה בין גבר לאישה. בע"פ 79\478 אדרי נגד מדינת ישראל, אמר השופט:
"מוכן אני להניח שהמתלוננת לא רצתה במגע מיני הזה עם המערער, אך השאלה היא עדיין אם נתנה לאי רצונה ביטוי מוחשי שהיה בו כדי שגם המערער יכול וצריך היה להבין שהדבר אינו רצוי לה... לא מן הנמנע הוא שהיא נטעה בליבו תקווה שלא יתקל בהתנגדות של ממש".
אכן, ישנם אנשים בחברה המועדים "לטעות" משום אישיותם המעוותת או חינוכם הלקוי. מקרה כזה נקרה על דרכו של בית המשפט בע"פ 78\256 הן נגד מ"י (הוזכר לעיל). בית המשפט לא נדרש אומנם לטענת הטעות, אך השופט שמגר ראה להביע דעתו כי לא היה מסתפק בהוכחת אמונתו של המערער בהסכמתה של המתלוננת. גם אילו היה משתכנע
מכנותה של טענה זו, בית המשפט היה דורש להעמידה במבחן הסבירות.
הוזכר לעיל כי פלר ומבקרים אחרים גורסים כי לא ניתן להחיל את הגנת הטעות בעובדה על עבירת אינוס. אין חולק על כי עבירת האינוס היא עבירה של מחשבה פלילית. שימוש ביסוד הסבירות יוצר כביכול עבירה נוספת של "אינוס ברשלנות".
דרך אפשרית להתמודד עם הקושי המבני של הבנת הטעות ביחס לעבירת האינוס היא על ידי הרחבת תחום תחולתה של העבירה על חלק מאותם מקרים בעייתים ומקוממים שהנשיא שמגר הזכירם בחוות דעתו בענין בארי.
יצויין כי להבדיל מהגדרת החוק האנגלי המותירה לפסיקה לקבוע מהי הסכמה קובע החוק במפורש מהי ההגדרה.
על פי ההגדרה הקיימת נדרש לכאורה יסוד של הסכמה כאשר אי ההסכמה לבדה אינה מספיקה להרשעה. כלומר ישנן שתי דרישות מצטברות: העדר הסכמה חופשית ו"עקב שימוש כח". ויש הגורסים שמדובר בסופו של דבר בחזה על הדרישה הקודמת של "אגב שימוש בכוח..." שהיתה קבועה בסעיף 152(א) פקודת החוק הפלילי (1936) לצד הדרישה של "נגד
רצונה".
בפרשת שומרת אמר השופט:
"יש לשים לב לכך אל נכון שבזנחו את הביטוי נגד רצונה שהיה מיסודותיו של סעיף 345 לפני תיקונו של החוק בתשמ"ח אומצה בחקיקתה אבחנה...כתוצאה מזניחת היסוד של נגד רצונה נעלמה הדרישה הראייתית, נחלת העבר לפיה יש להוכיח התנגדות פיזית אופטימלית של הקורבן הנמשכת עד לרגע האחרון.. יכול גם להיות העדר הסכמה שאינו
כולל התנגדות פיסית סבירה אלא הבעת שלילה מילולית גרידא... אין הצדקה והגיון בכך לצרכי מניעת חדירה לאיבר מינה של אישה תהיה דרושה יותר מאי הסכמה מילולית... אין הכרח בגל שאי ההסכמה תובע בצעקות היאבקות וכד'. בוודאי אים מקום לתמיהה מדוע פלונית לא צעקה כאשר הנסיבות היו כאלה שהיא ראתה עצמה בסכנה לו היתה
מביעה התנגדות קולנית... יש אך שאישה נוקטת בשיאה של ניסיון שכנוע ומבקשת להניא את האנס ממעשהו בדברים רוגעים. אין בכך כמובן כהוא זה ממידת ההסכמה החופשית...".
גם בע"פ 91\3179 עובדיה שיאחי נ' מדינת ישראל אמר השופט:
"כדי שתאמן גירסתה שמעשה הבעילה נעשה בה של בהסכמתה, אין אישה חייבת להראות כי מיצתה את כל האפשרויות הפיסיות של התנגדות לבעילה הבלתי רצויה, ודי לה שתראה כי הבהירה את אי הסכמתה באופן בו הגיעה לתודעתו של התוקף".
הדרישה שההסכמה תהיה חופשית לא הופיעה בהצעת החוק משנת תשמ"ו, אלא הוספה לאחר מכן וכוונתה היתה להסכמה מלאה ולא להיתר סתם. אי לכך לא די בהסכמה בלב כדי לבסס הרשעה וצריך כי הבעילה תהיה בהעדר הסכמה חופשית. הפסיקה שלאחר התיקון (אונס שמרת) מדברת על יסוד נוסף ליסוד של "העדר הסכמה חופשית" או שמא אין בה אלא
הבנה שההסכמה המושכת עקב שימוש באחת מארבע הדרכים המפורטות בגוף הסעיף- לאו הסכמה היא.
הסוגיה של הבדל בין העדר הסכמה חופשית והתנגדות ראויה לבירור.
הגדרת פקודת החוק הפלילי נקטה בהקשר זה במונח "נגד רצונה" המרמז על כך שאין די ב"אי הסכמה" אלא יש צורך בשבירת ההתנגדות, בעוד שההגדרה המחליפה בחוק העונשין מדבר בהעדר "הסכמה חופשית" ואינה מזכירה כלל התנגדות.
אולם היות וההגדרה היא "עקב שימוש בכח" ומדברת על כפיית הבעילה ע"י נקיטה באחת מארבע חלופות הכפייה המפורטות בגוף הסעיף. השינוי בחוק מאבד במידה רבה מעוצמתו, בהתחשב בכך שלכאורה עדיין נדרשת, לצד "אי הסכמה" נקיטה ב"אמצעי פסול" מבין ארבעת המפורטים בגוף הסעיף.
בעצם הנקיטה בדיבור "שלא בהסכמתה החופשית" יש משום שינוי של ממש ביחס לדיבור "נגד רצונה", שבו נקרא הנוסח הקודם. אולם השינויי מאבד מידה רבה מעוצמתו בהתחשב בכך שלכאורה עדיין נדרשת, לצד אי ההסכמה, נקיטה באמצעי פסול.
כלומר אם "התנגדות" שימשה עד לתיקון בשנת תשמ"ח ראיה בלעדית כמעט לרצונה של האישה- עם התיקון איבד גורם זה את משמעותו החשובה.
יחד עם זאת אין די בהבעת אי הסכמה וצריך שהבעילה תתבצע על אך אי ההסכמה ותוך נקיטה באמצעי מאלה הנקובים בגוף הסעיף. אחיזה לכך שאכן זוהי דרישה נוספת ניתן למצוא בדברי הנשיא בפס"ד שמרת: "יסוד נוסף לעבירה על סעיף 345(א) הוא המרכיב של עקב שימוש בכח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחת ואיום באחד מאלה".
אם נלך לפסיקה שהסתמכה על פקודת החוק פלילי נמצא מספר אבני דרך ל"חופשיות" הסמכה , "נגד רצונה" וכד'.
בנושא חופשיות ההסכמה
1.ע"פ 78\256: "הרגשה של אפיסת תוחלת כנגד מי תעמוד ובמי תילחם? הן לפניה אדם המאיים באקדח ומשתמש בסכין ומסביב אין איש והיא הולכת כשה עקוד אחרי מאנסה...".
2.ע"פ 72\601: "והוא הדין כאשר בנסיבות הענין הריהי כמו כלי שבור, קורבן קל לכל מי שרצה לבוא עליה.
3.ע"פ 68\273: "גם אם אדם מסכים שיגעו בגופו, נגיעה שאין בה פגיעה, אין זאת אומרת שהוא יסכים גם לתקיפות אשר יש בהם משום פגיעה אם בגופו ואם בכבודו".
בנושא היעדר התנגדות
בנושא זה בו עקרונית ביטוי חיצוני ל"הסכמה חפשית"- ניתן לפנות פסיקה הקודמת בכפוף לכך שיש לדון אם 'העדר ההתנגדות' לא היה תולדת הנקיטה באמצעים פסולים.
מפסיקת העבר למדים כי לא די בהוכחת העדר התנגדות כשלעצמה כדי להוכיח קיומה של הסכמה אמיתית וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. כן אין לשלול אפשרות שאשה תשנה את דעתה ותסיר התנגדותה לבעילתה כאשר המועד הקובע לקיומה של התנגדות בקשר לעבירת האינוס הוא מועד הבעילה. הבעילה- היא שצריכה להתקיים "ללא הסכמה" מטעם האישה
ותוך שימוש בכפייה מטעם הגבר" (ראה ע"פ בוגנים נ' מדינת ישראל).
יצויין כי ההסכמה צריכה להינתן לכל מקרה של בעילה: הן ע"י אותו אחד והן ע"י אחר. הסכמה להיבעל לאחד אינה הסכמה להיבעל לחברו (נדון בהרחבה בפס"ד בארי).
התנהגות אווילית של מתלוננת- ואפילו היו הנסיבות כאלה שניתן היה למנוע את ההתפתחות שהסתיימה בבעילה- אינה שקולה כנגד הסכמה, והוא הדין בקשר להתנהגות קלת דעת ומתירנית (ע"פ שיאחי).
הסכמה מתוך חולשה, כגון שהאישה אהבה את הגבר קודם לכן מהווה הסכמה. כאן המקום לציין כי דבר זה עומד בניגוד לדין העברי- בדין העברי אין מקום לחולשה, ואדם מועד לעולם. המקרה היחיד בו אישה לא תהיה נשואה והקידושין לא יפקעו הם במקרה של אונס. לדוגמא אדם אומר לאישה הנמצאת בסכנת חיים כי יציל אותה אם תתקדש לו.
הגמרא אומרת כי גם אם הסכימה אין קידושיה חלים (מסכת קידושין מהתלמוד הבבלי, עמוד ו).
הסכמה להתגפפות אינה הסכמה להתעלסות. הגבר "מחויב היה להבין בעוברו משלב לשלב, כי מכאן ואילך פסקה ההסכמה ומתחילה ההתנגדות" (ע"פ 61\340 לניאדו נ' מדינת ישראל,טז(1), 667).
אולם בעיה יש במילים "עקב שימוש בכח" היות ולכאורה מדובר בשתי דרישות עצמאיות "היעדר הסכמה חופשית מכאן וביצוע הבעיה בהעדר הסכמה כאמור- תוך שימוש בכח. מכאן שרק כשקימות שתי הגישות במצטבר, נוצר בסיס להרשעה. אם נפנה לפסיקה שלפני התיקון נלמד כי שימוש בכח אינו מחייב הכאת הקורבן דווקא, אלא ניצול חוסר הכח של
הקורבן, או כאשר הנאשם משליט אווירת טרור, אפילו בשלב מוקדם יותר לבעילה.
כפיה וכח פסיכולוגי גם הם נחשבים וכן הפעלת כח כנגד גופו של אחר.
הסכמה שהושגה במרמה
האם הסכמה שהושגה במרמה היא מרמה או אינוס. במקור היווה "אינוס במרמה" אחת מחלופותיה של העבירה שבסעיף 153 לפקודת החוק הפלילי, והפכה להיות סעיף 346 בחוק.
"הסכמה" והשפעתה על העונש
אף אם אין הסכמה מפורשת, יכול התוקף להבין את התנהגות הקורבן בצורה אחרת, או שיכולה להיות מידה נמוכה של הסכמה, אף שבית המשפט לא יכיר בכך כהגנה מלאה. השאלה היא האם יסוד הסכמה זה יכול לשמש עילה בהקטנת העונש.
עצם העובדה של הכרת חשיבות תרומתו של הקורבן לביצוע העבירה, הביעו חוקרים מתחומים שונים דיעה על רב צדדיותה של הבעיה. לעניינו רלוונטים שני מקרים: האחד הוא יצירת הזדמנות לביצוע העבירה והשני הוא התנהגות פרובוקטיבית, לדוגמא מתן הרגשה לאונס כי היא מסכימה, לבוש מינימלי וכד'.
אשר למקרה הראשון. ההכרעה הראשונית היא מתי יש להתחשב בכלל בהתנהגות הקורבן היוצרת הזדמנות עבירת ומתי יש להתעלם ממנה. לאחר מכן יש להחליט לאיזה כיוון ישפיע גורם זה: אם לקולה או אם לחומרה ולבסוף מהי המידה שיש להתחשב בה. כדי לקבוע אם יצירת הזדמנות לביצוע עבירה הינה גורם מקל או מחמיר, יש להחליט תחילה אם
המטרה העיקרית של הטלת העונש בכל מקרה ספציפי היא הרתעה, או שמא עומדים במרכז שיקולים של תגמול או צורך לתקן את העבריין. כמובן כי התשובה שונה בכל מקרה, אולם הצורך לתקן את העבריין היא הדומיננטית. אי לכך נראה כי השיקולים למידת עונש לא יהיו שונים.
אשר להתנהגות פרובוקטיבית. במובן הבלתי טכני והרחב ביותר של המושג הרי התנהגות פרובוקטיבית הינה צורת התנהגות שנוכחותו של הנאשם או הגיעה לידיעתו של הנאשם- המעוררת בו רגשות עזים שיכולתו לשלוט בהן היא קטנה, והדוחפים את הנאשם לביצוע עבירה.
ההתנהגות יכולה לעורר רגשות תוקפנות או רגשות מיניים. התנהגות כזו יכולה להביא לידי החלשת מעצוריו של הנאשם אולם בכיוון אחר מהתנהגות פרובוקטיבית של הרגזה. התנהגות זו יכולה ליצור אצל הנאשם את המחשבה המוטעית, כי קיימת הסכמה ואף רצון אצל הקורבן לקיום היחסים המיניים, אף אם לאמיתו של דבר לא היתה הסכמה כזו
קיימת (לפחות לא במודע). מחשבה זו עלולה לעורר את יצרי הנאשם במידה כזו, עד כי גם אם בשלב מאוחר יותר תבוא התנגדות ברורה למעשיו יקשה עליו לעצור בעד עצמו.
עד כמה שניתן לברר מהפסיקה שפורסמה התחשבו בתי המשפט בהתנהגות פרובוקטיבית של קורבן לעבירה מינית כשיקול להקלה בעונש. במקרה אחד (ע"פ 62\372 ט"ז פד"י, 2894) הורשע האנשים בעבירה של מעשה מגונה ובית המשפט אמר: "הנסיבות שבהן בוצעה העבירה אינן מחייבות לדעתנו להחמיר בדינו של המשיב- בהתנהגות של המתלוננת היתה
כמות מסוימת של קינטור או עידוד, אשר עד לשלב מסוים יכול היה לתת מקום למחשבה שהמתלוננת מעוניינת במשיב".
הסכמה בדיעבד
בעבירות המדוברות בעבודה זו יתכנו מקרים בהם בעת ביצוע העבירה לא הייתה קיימת הסכמת הקורבן והקורבן פנה למשטרה והתלונן ובכל גרם להנעת גלגלי התביעה. מאוחר יותר נתן הקורבן את הסכמתו בדיעבד, או התנהג באופן אשר ממנו יכולה להתפרש הסכמה או אישור כזה.
מקרים כאלו אנו רואים רבות לאחר שהנאנסת נישאת לאנס. יצויין כי בדיני ישראל האונס חייב לשאת את הנאנסת ואם לא הוא חייב לשלם פיצוי כספי על אובדן בתוליה (פרשת 'משפטים' מספר 'שמות').
בדרך כלל אין המשפט הפלילי מכיר בפעולות שנעשו לאחר שביצוע העבירה כבר הושלם, כעילה להסרת כתם הפליליות מן המעשה. יש לכך יוצאים מן הכלל במדינות שונות, אם הנאשם מביע גם חרטה (ראה: לבנה,משפטים, כרך ד', חוברת 1, עמודים 105-123). דבר זה חד גם על הסכמה בדיעבד אך נראה כי בעבירות שהעדר הסמכה מהווה יסוד
מיסודותיהם, כמו במקרה שלנו, תהווה הסכמה בדיעבד שיקול רציני להקלה בעונש.
מאידך באותן עבירות שאין היעדר הסכמה מהווה בהן יסוד (כמו בעילת קטינה) והאחריות הפלילית מוטלת בין אם היתה הסכמה ובין אם לאו- יחולו אותם שיקולים לעניין העונש שכבר דנו בהם בדברנו על הסכמה מלכתחילה. יש הבדל אחד ניכר לרעת הנאשם והוא שבעוד שבהסכמה מלכתחילה ניתן להתחשב בכך שהדבר משפיע בכיוון של החלשת
מעצורי הנאשם, הרי אין הדבר כך במקרה של הסכמה בדיעבד.
סוגיה מעניינת אחרת היא המחילה. הנאנסת אומרת כי לא הסכימה אולם היא מוחלת לנאשם. בחברות פרימיטיביות בהן המטרה העיקרית של הענישה היא הנקמה, יש משקל רב למחילה מצד הקורבן, אולם בחברות נאורות כמו בישראל לשיקול זה אין משקל רב (ע"פ 54\206 פד"י ח' 1502; ע"פ 53\188 ט"ו פ"ע, 370).
האונס כעבירה בלתי מוגמרת
שאלה אחרת היא מה קורה במידה והאנס החל בביצוע מלאכתו ולאחר מכן נמלך, בהבינו כי היא אינה מסכימה. נושא זה, לעניות דעתנו, הוא בגדר העבירות הבלתי מושלמות, הקבוע בחוק העונשין.
עבירה בלתי מושלמת היא עבירה שלא השלימו באותה באחד המישורים שלה. שאלת אי האפשרות להשלים את העבירה מעוררת את אחת הבעיות העקרוניות הנוגעות לענישתו של הניסיון, והיא האם ניתן להרשיע אדם בניסיון לבצע עבירה פלילית כשביצוע העבירה נדון מראש לכשלון, או האם ניסיון שאינו ריאלי הוא ניסיון בר עונשין שהרי לית מאן
דפליג כי לא יכלה להיווצר כאן עבירה.
האפשרות להשלים את העבירה נוגעת ליסוד העובדתי- 'אקטוס ריאוס' של עבירת הניסיון והמתייחסת לטיב ההתנהגות הנדרשת להיווצרות הניסיון. מבחינת טיב ההתנהגות ניתן להבחין בין ניסיון שהצליח לבין ניסיון שלא הצליח, כאשר התנהגות מעצם טיבה מתאימה לביצוע העבירה, אך השלמת העבירה נמנעת עקב התערבות גורם חיצוני, או
כתוצאה מחרטה של המנסה, וזאת לאחר שהמנסה התחיל בביצוע העבירה. ניסיון בלתי צליח הוא ניסיון שנדון מראש לכשלון משום שאין אפשרות אובייקטיבית לעבור את העבירה. הגורמים המסכלים כאן את השלמת העבירה הם אינהרטיים לאופן הביצוע, כך שבנסיבות העניין אין טיבה של ההתנהגות מתאימה לביצוע העבירה.
בע"פ 66\89 סימן טוב נגד מדינת ישראל הוגדרו כל האפשריות של עבירות לא מושלמות והשפעתן על ענישת הניסיון. מסקנתו של השופט במקרה זה היתה כי "הכוונה הפלילית אפילו כשהיא מלווה באמונה בקיומו של מצב עובדות מסוים אין בה עדיין כדי ליצור עבירה של ניסיון כל עוד המעשה שנעשה כשלעצמו אינו מהווה צעד ממשי לקראת
ביצוע עבירה המושלמת". בית המשפט העליון מפי השופט אגרנט לא פסק בנושא, והשאיר אותו בצריך עיון. אולם בע"פ (ב"ש) 72\93 מדינת ישראל נגד ממן, השופטים פסקו כמו בית הדין קמא. אי לכך מסיק המחבר מספר מסקנות:
1.אי אפשרות עובדתית ואי אפשרות חוקית- השאלה בדבר השפעתה של אי האפשרות להשלים את העבירה על הענישת הניסיון מתעוררת רק במקרים שבהם לא ידע המנסה על אי האפשרות שהרי ידיעה על אי האפשרות להשלים את העבירה שוללת את היסוד הנפשי הנפרד להתהוות הניסיון: מן הנמנע ליחס לאדם היודע שאין אפשרות למעשה לעבור את העבירה
כוונה לבצע אותה עבירה. כאשר אי האפשרות להשלים את העבירה נובעת ממצב עובדתי מסוים, שלא היה ידוע למנסה, אי האפשרות היא עובדתית וטעותו של המנסה היא טעות שבעובדה.
2.ענישת הניסיון- רעיון זה בא לידי ביטוי בהגדרת הניסיון במשפט הנ"ל הדורשת תנאי להיווצרות הניסיון שתהיה למנסה כוונה לבצע את העבירה ושהוא יבוא לידי ביטוי כוונה זו על ידי מעשה גלוי המהווה תחילת ביצועה של העבירה. כדי לבדוק את השפעתה של אי האפשרות העובדתית להשלים את העבירה על ענישת הניסיון, עלינו לצאת
מההנחות הבאות:
1.המנסה גיבש כוונה פלילית לבצע העברה.
2.הוא אף התחיל להוציא את כוונתו אל הפועל ע"י מעשה גלוי.
3.עקב הנסיבות שלא היו ידועות לו ביצוע העבירה לא היה אפשרי, אך אילו היה מצב הדברים כפי שהוא האמין שהוא יהיה ביכולתו להשלים את העבירה.
עבירה של מיצב
הימצאות אדם במערכת נסיבות שאינה נובעת מכל התנהגות קודמת, אינה יכולה להוות עבירה פלילית על פי חוק העונשין. או במילים אחרות המצב שבו נדון אדם, הסטטוס, המיצב כשעצמו אינו יכול להיות מיוחס לאותו אדם כעבירה פלילית מבלי שתהיה בכך סטייה מן העיקרון לפיו עבירה פלילית דורשת מעשה: "NULLUM CRIMEN SINE ACTU" שכן
התנהגות היא בשליטת האדם ואילו המצב אינו בשליטתו.
סיכום
עבודה זו עסקה בנושא ההסכמה בעבירות מין- מתי נחשבת הסכמה לכזאת, מהם היסודות שלה ומה אמור הבועל לעשות על מנת להבטיח את עצמו מעבירת על אחד מהסעיפים המנויים בחוק העונשין.
להיבט זה, מעבר להיבט המשפטי, יש גם היבט חברתי- אנושי. חברות פרימיטיביות שללו כלל את הזכות מאישה להתנגד. גם בחברתנו ניתן לראות את השפעת המין על מכלול התנסויות חברתיות ומיניות בתפישה שונה אצל שני המינים. ישנם הבדלים בתכונות בין גבר לאישה בין אם השפעה חיצונית חברתית או נתונים שנמצאים באדם.
גישה אחת גורסת כי הבדל הורמונלי בין גברים לנשים שונה וההורמונים של מין הספציפי שולטים גם על ההתנהגות המינית וגם על ההתנהגות החברתית. הגישה הפסיכואנליטית- מדגישה את הגורם הפסיכולוגי כאשר הדגש הוא על אברי המין והרביה. על פי פרויד (1927) האישה היא חסרת אברי מין ולכן היא בעלת רגשי נחיתות ותכונות של
רגשנות מורך לב ופסיביות.
התפיסות המודרניות שמות דגש על שיוויון בין המינים.מצד אחד על הגברים להשתנות הגבר צריך לקחת חלק פעיל יותר בפעילויות הקשורות לבית ולמשפחה, ומצד שני מעודדות את הנשים ליתר עצמאות תוך כדי הגשמת מטרות מקצועיות והשכלתיות.
אי לכך יש לתת לאישה זכות מלאה על גופה וזכות בלעדית להחליט על רצונה.
בעבודה נמצא כי המחוקק הותיר מספר נקודות שלא כוסו, אולם, לצערנו, בית המשפט נדרש לכך וקבע מספר עובדות בקשר לכך, שעיקרן שבכל מקרה שאדם אובייקטיבי מהצד היה רואה כי האישה אינה מוכנה, הרי יש כאן אי הסכמה, למרות שלא הובעה התנגדות פיסית קולנית ואלימה.
ההסכמה חייבת להתקיים בשעת הבעילה אולם בכל מקרה שנותר ספק באם הבעילה היתה נגד רצונה של המתלוננת- הנאשם יהנה הימנו ויזוכה. כאשר הסכמה מחמת "חולשה" עדיין "הסכמה" היא (ע"פ 74\536 כט(2)).
אשר לטעות בעובדה. בקשר להסכמה אשר אף מקומו במישור הנפשי, על פי פסיקת העבר נאשם באינוס רשאי היה להעלות להגנתו טענה של טעות בעובדה לענין ההסכמה, והגישה שרווחה היתה כי על מנת להצליח בטענה זו עליה לעמוד בדרישה הכפולה של "כנות וסבירות" הקבועה בסעיף 17 לחוק העונשין, ובהתחשב בכך שלעניין 'הסכמה' נדרשת
ידיעה ממשית וכל כן די בעמידה במבחן הכנות בקשר זה.
אולם "לא כל מקרה של בעילה שההסכמה לו ניתנה מתוך פחד אינוס יקרא... יש פחד ויש פחד, הכל לפי הנתונים, הנסיבות ומידת הסכמה הצפויה" (ת.פ. 56\46).
יש לציין כי יסוד ההסכמה בעבירת האינוס אינו קשור כלל, מהבחינה המהותית למתלוננת עצמה אם אכן באמת הסכימה או לא. אכן יתכן מצב בו המתלוננת מסכימה למעשה, אולם הנאשם מבצע את זממו בה לאחר היה מודע לאי הסכמתה או אף חשד בדבר אי הסכמתה. אך במקרים כאלה יהי זה מן הראוי להרשיעו.
ואין ראוי יותר מלסיים במילותיו של השופט בפס"ד מדינת ישראל נגד בארי ("האונס משמרת"):
"פזמן הפזמונאי: "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?... האמנם כך הוא? האמנם הוא "לא" הוא "אולי?" הוא אמנם לא הוא "בוא?" האומנם "לא" הוא "כן" ואף עוד יותר מזמין מ"כן"? אין ספק בליבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך בקלילות ובבדיחות דעת- בוודאי בכישרון- ואלם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך
להליכות ולמנהגות, אומרים: ממנו נשמע וכך ננהג. ועל כן נאמר אנו בלשון צלולה וללא פקפוק וגמגום: כשהאישה אומרת לא היא מתכוונת ל"לא"...כך ילדה, כך זקן כך זקנה... אלא אם כן סיכמו השניים מראש כי "לא פירוש הוא "כן" כדבר עליסה בארץ הפלאות".... מתירנות אינה הפקרות, חופש אין פרושו כל דאלים גבר, וזאת נדע
כולנו" (עמודים 74-75).
ביבליוגרפיה
1. פרופ' אנקר הכרח וצורך בדיני עונשין, ירושלים, תשל"ז.
2. ביין ד., "האחריות הפלילית בשל הבטחון כוזבות" הפרקליט, כ"ז.
3. ביין ד., "קוים להשפעת התנהגות קרבן עבירה על מידת עונשו של העבריין", משפטים, ד', 1974.
4. גרוס עימנואל, "אינוס בטעות או שמא אינוסה של הטעות?", משפטים, 1995.
5. "האומנם שונה נפקותה של ניסיון לבצע "עבירת תנאי" מזו של ביצועה המושלם?", עיוני משפט, יג', אוגוסט, 1984.
6. פלר ז.ש., יסודות בדיני עונשין, 1984.
7. פלר ש"ז, "אינוס מתוך רשלנות על סמך אימרת אגב", משפטים, י', תש"ם.
8. על החיוב מפני התערבות צד שלישי, (עבודת דוקטור) תל אביב תשל"ח, עמודים 44-49.
9. קדמי בני, על הדין בפלילים, תשנ"ה.
10. קנאי רות, "המחשבה הפלילית הנדרשת לנסיבות העבירה", מחקרי מפט, יא 145.
11. רובינשטיין א., אכיפת מוסר בחברה מתירנית, תל-אביב, תשל"ה.
1. "LAW COMMISSION REPORT ON FAMILY LAW", LAW COMM, 25, 1969.
פסקי דין שאוזכרו:
ע"פ 80\91 משה בן מאיר כהן נ' מדינת ישראל, לה, 3.
ע"פ 92\5612 מדינת ישראל נגד אופיר בארי ואח', מח,1.
ע"פ 90\235 מרדכי חדד נ' מדינת ישראל, מו, 1.
ע"פ 83\564 מדינת ישראל נ' יואל דהרי, מג, 1.
ע"פ 80\862 מדינת ישראל נגד יעקב שבירו, לה, 2.
ע"פ 76\809 ליאון בללי נ' מדינת ישראל, ל, 3.
ע"פ 78\770 אבשלום חדד נ' מדינת ישראל, ל, 3.
ע"פ 91\3179 עובדיה שיאחי נ' מדינת ישראל, מו, 2.
ע"פ 76\277 מרדכי בוגנים נ' מדינת ישראל, כט, 3.
על"ע 93\5648 משה ישראל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א מח (3) 534.
ע"פ 93\1100 יוסף סובאח נ' מדינת ישראל, מ"ז (3).
ע"פ 92\461 שמואל זכאי נ' מדינת ישראל, מז (2).
ע"פ 96\1148 יניב בצלאל ו2- אחרים נ' מדינת ישראל ו6- אחרים (תקדים עליון 96 (2) 564.
ע"פ 62\390 אבו רביע נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י"ז).
ע"פ 64\325 היה"מ נ' ירקוני פ"ד יח(4).
ע"פ, 78\256 הן נ' מדינת ישראל, פ"ד (3) 589.
ע"פ 79\45 מדינת ישראל נ' מיטראני פ"ד לג (3).
ע"פ 79\478 אדרי נגד מדינת ישראל, פ"ד לד (2).
ע"פ 66\89 סימן טוב נגד מדינת ישראל (פ"מ, נה 74).
ע"פ היועץ המשפטי לממשלה נ' עסלה, פ"ד ד' 496,1.
אנקר א, הכרח וצורך בדיני עונשין, תשל"ז, עמוד 129.
FLETCHER RETHINKING CRIMMINAL LAW, BOSTON, (1978) PP. 698-715.
ראה ע"פ 92\419 מדינת ישראל נ' חיים כהן מז(3) המאזכר את ע"פ 82\360 משריקי נ' מדינת ישראל פ"ד לז(2) כדלקמן: יסוד המרמה צריך להתקיים במחשבתו ובכוונתו של הנאשם אך אין לבחנו רק על פי קנה המידה הסובייקטיבי של נאשם בעל מושגי מוסר מעוותים אלא על פי קני המידה של בני אדם רגילים הגונים".
קנאי רות, "המחשבה הפלילית הנדרשת לנסיבות העבירה", עמוד 158.
פלר ש"ז, דיני עונשין, עמוד 659.
כהן נ.,ההגנה על החיוב מפני התערבות צד שלישי, עמודים 44-49.
"LAW COMMISSION REPORT ON FAMILY LAW", P.134.
רובינשטיין א., אכיפת מוסר בחברה מתירנית, עמוד 102.
פלר ש"ז, "אינוס מתוך רשלנות על סמך אימרת אגב",עמוד 375.
פלר ש"ז, יסודות בדיני עונשין, כרך א, עמודים 492-493.
גרוס עימנואל, "אינוס בטעות או שמא אינוסה של הטעות?",עמודים 334-335.
ביין ד., "האחריות הפלילית בשל הבטחון כוזבות", עמוד 207.
ביין ד., "קוים להשפעת התנהגות קרבן עבירה על מידת עונשו של העבריין", עמוד 275.
ביין ד., שם, עמוד 277.
"האומנם שונה נפקותה של ניסיון לבצע "עבירת תנאי" מזו של ביצועה המושלם?", עמודים 312-315.
ראה לעניין זה את פסקי הדין הדנים בעניין "שינוי הלבבות" של המתלוננת" בע"פ 55\65 רבציק נ' מדינת ישראל פ"ד ט 1373, ע"פ 79\45 מדינת ישראל נגד מיטראני לג(3), ע"פ חדד נ' מדינת ישראל מו(1).
1

תגים:

מינית · עבירות · התעללות · אונס · אינוס · סדום · מעשה · מגונה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "יסוד ההסכמה בעבירות מין", סמינריון אודות "יסוד ההסכמה בעבירות מין" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.