מגמות במערכת הבחירות לכנסת ישראל בשנות ה 80-70

תקציר העבודה:

מגמות במערכת הבחירות לכנסת בישראל

ראשי הפרקים hy0159 -
א. שיתוף אמצעי פרסומת מודרניים - תהליך חיובי או לא?
ב. סקירת מערכות הבחירות מראשית המדינה ועד היום.
ג. סיכום.

מבוא וראשי פרקים
אנו מתייחסים למושג "תעמולה" בייחס של "כבדהו וחשדהו". הפרסומת היא
הסוג השכיח ביותר של התעמולה, וקיימת גם תעמולה פוליטית שלא לצורכי בחירות. כל
המחקרים, החל משנות ה40- הוכיחו, כי יותר משהתקשורת משפיעה בכיוון שינוי
עמדות אצל הבוחר, הוא עצמו משתמש בה כדי לחזק את העמדות, שבהן הוא מחזיק.
המפלגות מנהלות תעמולת-בחירות כדי לשמור על הדיעות הקיימות וכדי למשוך את
"הקולות הצפים,. במדינות, שבהן ההתמודדות היא בין שני מועמדים, תעמולת
הבחירות בנויה, למעשה, על אישיות המתמודדים - יותר משהיא ממוקדת בנושאים,
שבהם חלוקות מפלגותיהם. בישראל אישיות המתמודדים היא מרכיב אחד בלבד
ממכלול הגורמים הקובעים את התוצאות. הפרסומת "השתלטה", למעשה, על ניהול
מסע הבחירות, והתקשורת האלקטרונית, בעיקר הטלויזיה, הפכה לאמצעי הדומיננטי
בהפצתה. יחס הציבור למועמדים נקבע על פי התרשמותו מאישיותם, ממידת החום
האנושי שהם מקרינים ומשפת הגוף שלהם.
מטרת עבודתי זו לסקור את דרך תעמולת הבחירות במשך שנות קיום המדינה,
להראות ולהסיק מסקנות, במידת האפשר, כיצד, איך ולמה השתנתה התרבות
הפוליטית המשתקפת דרך תעמולת הבחירות ודרך התמקצעותה.

העבודה נעזרת במאמרים מכתב עת לרבות עיתונות יומית מאותה תקופה וכן בקטעי
נאומים של ראשי הנהגה.
העבודה מביאה דוגמאות רבות וכולי תקווה שדרך דוגמאות אלו יהיה ניתן להסיק
מסקנות.

מקורות:

מגמות במערכת הבחירות לכנסת בישראל
מגמות במערכת הבחירות לכנסת בישראל
ראשי הפרקים
א. שיתוף אמצעי פרסומת מודרניים - תהליך חיובי או לא?
ב. סקירת מערכות הבחירות מראשית המדינה ועד היום.
ג. סיכום.
מבוא
אנו מתייחסים למושג "תעמולה" בייחס של "כבדהו וחשדהו". הפרסומת היא הסוג השכיח ביותר של התעמולה, וקיימת גם תעמולה פוליטית שלא לצורכי בחירות. כל המחקרים, החל משנות ה40- הוכיחו, כי יותר משהתקשורת משפיעה בכיוון שינוי עמדות אצל הבוחר, הוא עצמו משתמש בה כדי לחזק את העמדות, שבהן הוא מחזיק. המפלגות מנהלות
תעמולת-בחירות כדי לשמור על הדיעות הקיימות וכדי למשוך את "הקולות הצפים,. במדינות, שבהן ההתמודדות היא בין שני מועמדים, תעמולת הבחירות בנויה, למעשה, על אישיות המתמודדים - יותר משהיא ממוקדת בנושאים, שבהם חלוקות מפלגותיהם. בישראל אישיות המתמודדים היא מרכיב אחד בלבד ממכלול הגורמים הקובעים את התוצאות.
הפרסומת "השתלטה", למעשה, על ניהול מסע הבחירות, והתקשורת האלקטרונית, בעיקר הטלויזיה, הפכה לאמצעי הדומיננטי בהפצתה. יחס הציבור למועמדים נקבע על פי התרשמותו מאישיותם, ממידת החום האנושי שהם מקרינים ומשפת הגוף שלהם.
מטרת עבודתי זו לסקור את דרך תעמולת הבחירות במשך שנות קיום המדינה, להראות ולהסיק מסקנות, במידת האפשר, כיצד , איך ולמה השתנתה התרבות הפוליטית המשתקפת דרך תעמולת הבחירות ודרך התמקצעותה.
העבודה נעזרת במאמרים מכתב עת לרבות עיתונות יומית מאותה תקופה וכן בקטעי נאומים של ראשי הנהגה.
העבודה מביאה דוגמאות רבות וכולי תקווה שדרך דוגמאות אלו יהיה ניתן להסיק מסקנות.
א. מודרניזציה ומיקצוע של מערכת הבחירות
רק לפני עשור אחד אי אפשר היה להעלות על הדעת את מקומה של ההסברה הערכית תגרש אסכולה המתבססת על מקצועני הפרסום. האם חלו במשך השנים, שנויים בטקטיקת התעמולה של המפלגות? איזו השפעה היתה לשילובם של אנשי מקצוע במטות הבחירות של המפלגות על התעמולה הפוליטית?
עידן כלכלת השפע של ארידור הצמיח תפיסות פרדקוכסלית והכשיר את הקרקע לשגשוג חסר תקדים של ענף הפרסום שמילא בחגיגת הבחירות את תפקיד המתופף והכרוז. ההנחה היא שהתעמולה הפוליטית, מעל דפי היומונים, עברה שינויים טקטיים משמעותיים וחל תהליך של התמקצעות . תהליך זה היה, במידה רבה, תוצאה של שינויים חברתיים
ופוליטיים. ראשית, ציבור הבוחרים הישראלי גדל בשיעור ניכר, מאז הבחירות לכנסת הראשונה; מחצי מיליון ב- 1949 עד למעלה משנים וחצי מיליון בבחירות לכנסת העשירית. לאור גידול זה, מצאו עצמם הפוליטיקאים נאלצים לפנות לציבור רחב יותר ולגייס תומכים רבים יותר, ולשם כך נזקקו לאמצעי התקשורת ההמוניים, כדי להבטיח
שהמסר שלהם יגיע למספר הרב ביותר של בוחרים. שנית, האליתא הפוליטית בישראל עברה אף היא שינוי דמוגרפי. את מקומם של המנהיגיםה כריזמטיים, שצמחו בתקופת המנדט הבריטי ונהנו ממוניטין והערכה בזכות האישיות הדומיננטית שלהם וההישגים שזקפו לזכותם בשנות המאבק לעצמאות פוליטית, תפסו, החל משנות ה- 60, אנשי מנגנון,
שלא נהנו ממוניטין היסטורי או מכריזנטיות. דור מנהיכים חדש זה נאלץ לנקוט טכניקה של מניפולציה ושנוע, שחייבה שימוש נרחב באמצעי התקשורת. חלו גם שינויים באופי היחסים בין הבוחרים לבין המפלגות הפוליטיות.
במטרה לבדוק באיזו מידה הטביעו אנשי הפרסום את רישומם על המדיניות והטקטיקה התעמולתית של המפלגות, נבחן מודעות תעמולה שהופיעו בעיתון "מעריב" בשבוע האחרון של שלוש מערכות בחירות לכנסת השמינית (1973), לכנסת התשיעית (1977) ולכנסת העשירית (1981). "מעריב" נבחר לצורך המחקר משום שבתקופת עריכת המחקר הוא נחשב
ליומן הנפוץ ביותר במדינה. כמו כן, לפי נתוני אגוד המפרסמים (כפי שפורסמו באותו 36 עמוד 27), זכה מעריב בנתח הגדול ביותר של הוצאות הפרסום של המפלגות בבחירות של 1981.
ספירת מודעות התעמולה של כל המפלגות, בשלוש המערכות האמורות, מורה כי 460 מודעות פורסמו ב"מעריב" בשבוע האחרון לפני הבחירות ב- 253 ,1973 מודעות ב- 1977, ו318- מודעות ב- 1981. מספרים אלה עלולים להטעות שכן חשוב להתייחס גם לגודלן של המודעות. מסע הבחירות של הליכוד שקדם למהפך של 1977, היה אינטנסיבי, ראוותני
ובזבזני. לראשונה בתולדות מסעי הבחירות בישראל, ביכרה מפלגה יחידה לפרסם מספר ניכר של מודעות תעמולה על פני עמוד שלם או יותר. "סגנון חדש" זה הביא לגידול ניכר בהוצאות לתעמולה בעתונות. בעקבות ההישג האלקטוראלי של הליכוד ב- 1977 נקטו יתר המפלגות שיטה דומה ב- 1981 ובבחירות האחורנות כגל מספרן של המודעות
שהשתרעו על פני עמוד שלם.
מתברר כי בכל שלוש המערכות פירסם הליכוד יותר מודעות מאשר המערך. ב- 1973 היה הפער בין 1.6% בלבד. ב- 1977 ניהל הליכוד, כאמור, מסע אגרסיבי והשקיע סכומי עתק בתעמולה. ב- 1981 שמר הליכוד, לכל אורך המערכה על פרופיל נמוך, בהשוואה למערך, אך בשבוע האחרון נאלץ לנטוש טקטיקה זו ולהגיב על האלימות שנילוותה למערכת
הבחירות ואיימה לכרסם בקהל בוחריו ועל צירופו של יצחק רבין לצוות המוביל של המערך.
ניתן למצוא דימיון עקבי בין מודעות התעמולה של כל המפלגות בשני אספקטים ספציפיים בלבד: המודעות פונות, רובן ככולן, לציבור הבוחרים כולו ועל פי רוב מופיעה בהן אות הרשימה. שני אפסקטים אלה, המהווים את המכנה המשותף היחיד, מעבר לגבולות של זמן ומפלגה, מובנים, לאור העובדה שהבחירות בארץ הן כלליות, ארציות
ויחסיות.
עזר וייצמן אמר ב- 1977, כי בחירות הן מוצר שיש לשווקו כמו כל מוצר צריכה אחר. זוהי כמובן, גישה פשטנית עד אבסורד ויתכן שלכך התכוונו משווקים כאשר אמרו זאת ואוי למי שנתפתה להאמין בכך. הרי לא תמצא בר- דעת שישווה את הבחירה בין המערך לליכוד- על המיגוון התופעות והבעיות שעמדו לפני הבוחר, לבחירה בין "שוופס"
ל"קוקה קולה".
יש צדדים שווים בין מערכת שיווק ארצית של מוצרים ושירותים לבין פריסת סניפים ופעילים ברחבי הארץ: כאלה גם אלה הם המכשיר העיקרי שבעזרתו אפשר להגיע אל כל פרט, שהוא בחזקת לקוח פוטנציאלי. בלעדיהם יהיה כל מסע פירסום, שנועד לצורכי שיווק, או מסע תעמולה, ברכה לבטלה. משרד פירסום העובד מתוך הכרת השטח, אספקת
העזרים הדרושים, תיאום פעולות עם סניפים קרובים ורחוקים, גדולים וקטנים, בדיקת השטח והיזון חוזר, יש לו תשתית המאפשרת לו פעולות פירסום אפקטיביות עד למקסימום. בשטח זה אפשר לומר על דרך ההמעטה כי הפרסומאים עושים "מלחמה" כיועצים לעבודת מטה.
ב. סקירת מערכות הבחירות
מראשית הישוב עד שנת 1988.
התעמולה הפוליטית שמנהלות המפלגות מעל דפי העיתונות במהלך מסע בחירות מהווה אינדיקציה נאמנה לטכניקת השכנוע האלקטורלית של הפוליטיקאים.
ההנחה היא שבתעמולה הפוליטית מעל דפי היומונים, המשקפים נאמנה את הלך הרוח הפוליטי ואת תעמולת הבחירות בכללה, עברה שינויים טקטיים משמעותיים וחל תהליך התמקצעות ו"אמריקניזציה" של התעמולה. תהליך זה היה במידה רבה, תוצאה של שינויים חברתיים ופוליטיים שארעו במערכת הישראלית.
בראשית שנות הישוב גיבור כרזות הרחוב וכרוזי הבחירות היה העם היהודי על כח אמונתו וכח רצונו. המנהיג הופיע בכרזות אלה בדמות של מורה דרך ומנהיג בצרוף מורי דרך מהעבר: חלוצי הבילויים ומקימי המדינה. עיקר מודעות אלו היו כדי להראות לעם שישנה המשכיות מן העבר ההסטורי אל עתיד אידאי מבטיח.
ב- 1984 הופיעה בתעמולה דמות של גיבור אחר: המנהיג שאינו מוליך את העם אל מטרות המסתמנות באופק, ללא חזון, וללא עבר מפואר, אלא נענה לציפיות העם להטבות חומריות וללא שום רקע אידיאולוגי.
במהלך ברור זה ניתן לחשוף מגמה אחת שהובילה את תנועת העבודה להסתמכות גוברת והולכת על ערכים שבשמם דיברו מפלגות הימין וכן על סגנונן של מפלגות אלו על כל המשתמע מכך: צורת דיבור, ערכים וצורת הגבה. היו אמנם פה ושם חריגות אולם זהו הקו הכללי. בהדרגה הצטמצם הפער בין המפלגות לויכוח על מדיניות ולא על ערכים
אידיאולוגים.
בשנות השלושים התמקדו התעמולות על ההבדלים בין פעולה צבאית ופוליטית להשגת רוב (הרויזיוניסטים) ובין הנוקטים בהקמת חברה שיויונית (מפלגת הפועלים). ע"י ניצול הזדמנויות מזדמנות לשתי המפלגות היה מצע ציוני משותף, אולם שונה עד כדי הבאה אל מלחמת אחים. אולם בולט הוא ביותר בסגנון כרוזי הבחירות באופן שבו מסתמכות
המפלגות על מיתוסים ציונים משותפים שהמרכזי בהם הוא מיתוס המעטים מול הרבים. מיתוס זה עבר גלגולים וניסוחים שונים עפ"י המחזיק בו אולם הוא מגולם בצורה יפה יותר בכרוזי המפלגות.
בכרוזי מפא"י האמונה היא כח רוחני טהור, אולם בכרוזי בית"ר מתבטאת האמונה בהפעלת כח. לא במקרה מונחי המפתח בכרוזי מפא"י הם בנין ונטיעה ואילו בכרוזי בית"ר מילות המפתח יותר מיליטנטיים. כל מפלגה פוסלת את השניה על רקע אידיאולגיה ודרך מחשבה פוליטית והיריב מזוהה עם "החושך" ואילו אנחנו מזוהים עם האור. השפה
אלימה ביותר, אולם האלימות אינה אלימות זולה. השפה מתובלת בשירה ובסיפורת וביקורת מן היהדות. הכרוזים גם מביאים קטעי נאומים של מנהיגים דגולים ע"מ להעשיר את המודעות בתוכן אינטלקטואלי. סגנון המודעות מבוסס על מסורת ארוכה של דיאלוג רציונלי עם קהל משכיל.
ישנו גם הבדל סגנון בסיסי: מפלגת הפועלים משתמשת באזהרות שלא להצביע עבורם ואילו הרויזיוניסטים משתמשים בסגנון יותר רציונלי הפונה אל השכל ולא אל הרגש.
הבדלים אלו לא נובעים מהבדלי תרבות אלא מהבדלי מעמד. מפלגת הרויזיוניסטים נמצאת בשוליים ולכן חייבת היא לגייס קולות ואילו מפא"י החזקה יכולה להתבסס בעיקר על צווים.
בשנים של המאבק המזוין בבריטים אנו מוצאים סטיה קלה מהכרזות הרגשיות ופניה יותר לקו דרמטי. מנהיגי מפא"י מציירים בצורה דרמטית את פעולותיהם של אנשי הלח"י ואת מעשיהם הנפשעים ומנסים לעורר שינאה בלב העם נגד אנשי הלח"י וזאת באמצעות כרוזים תעמולתיים.
בשנת 1949 נערכו הבחירות לכנסת הראשונה והכרוזים בה היו דומים לאלו שלפני קום המדינה הן בתוכן והן במסר.
בבחירות של שנת 1951 ניכר שינוי בולט בשפה ובתכנים של הכרזות כאשר כל אחת מהמפלגות מאמצת את השגי הקמת המדינה שהיו אז למופת בעיני העם.
בבחירות אלו אנו רואים, לראשונה, דיבור על ממלכתיות צבאית ומיליטנטיות. מושגים שהיו שגורים עד עתה בפי אנשי הימין (הרויזיוניסטים). תמורה זו חלה בעיקר בשל השתנות הזמנים וכדי לתאר מצב לאומי חדש.
מפלגת הפועלים משתמשת בקטעי שירו של יאיר שטרן "חיילים אלמונים" כדי לקנות את לב העם באימרות התואמות את רוח הזמן.
לצד הצבא הולך ומתחזק בשנים אלו גם מעמדו של המנהיג. אולם הוא אינו מופיע בהבלטה וללא כותרת משנה לעיקר והוא מוצג כמי שרוב השגי העם , שלו הם. ההצגה אומנם אינה באופן ישיר אולם כל בר- בי-רב יבין את המשמעות. חזון המדינה, כח הצבא ודמות המנהיג שימשו, איפוא, באותם ימים את תועמלני הבחירות.
אנו רואים במערכת בחירות זו שני קולות אצל אנשי מפלגת הפועלים: אל האינטלקטואלים מול הציבור הפשוט. לאינטלקטואלים הם פונים ללא הבלטת המנהיג שהרי הדרך חשובה ולא העושים אותה ואילו להמון העם הם מראים את "המנהיג" הכל יכול.
לאחר קום המדינה, בהתגשם החלום הציוני, פינו מאוייו של העם את מקומם לאינטרסטים חומריים יותר וכך היה על המפלגות לפעול. ולכן המפלגות מתחילות לפעול בשני קולות: קול אחד בשם הערכים וקול שני בשם האינטרס האישי.
בבחירות אלו מתחילה שיטת הסטירה המדברת יותר אל העם הפשוט "ומתבלת" את דברי התעמולה הרציונליים. כאן אנו רואים מעין משב של רוח תרבותית חדשה הנושבת מן השוליים הפוליטיים כלפי המרכז. משב זה אכן תרם לשינויים במערכת התרבותית שזנחה לאט לאט את הנוסח ההירואי ובמערכת הפוליטית שבה זכו הציונים הכלליים למעמד מרכזי
ביותר.
אולם שיטת הסטירה טובה ל"התחלת המרוץ" ובסוף המרוץ נזנחה שיטה זו. השינוי הדמוגרפי באותן שנים בישראל, בגלל עליית עולים חדשים מביא לתעמולת בחירות הנערכת בשני קולות: לציבור הישן ולעולים החדשים. לציבור הישן אנו מוצאים תעמולה ממוסדת יותר, ואילו לעולים החדשים ישנה תעמולה פרטיזנית יותר: ע"י אסיפות חוב,
הבטחות חומריות וקניית קולות.
במהלך שנות החמישים בעת התחממות הגבולות זוכות מפלגות הימין לעלייה משמעותית עקב התחזקות הקו המיליטנטי.
בבחירות של 1959 משתנה הטון הרציונלי ועיקר התעמולה מסתמכת על כוחו של המנהיג. עקב הניצחון המזהיר במערכת סיני עלה קרנו של "המנהיג" ומפלגת העבודה הבליטה זאת.
בבחירות של שנת 1961, אין עוד את תדמיתו של המנהיג במרכז העיניינים והתעמולה גולשת לפסים ערכיים. הטון השולט הוא טון אינטלקטואלי שקול ומתון. נושא המנהיג נדון באופן שקול ורציונלי ולא כפולחן המוני ועיקר המודעות מופנית כלפי העתיד ולא העבר.
הבחירות הבאות היו לאחר מלחמת ששת הימים על הניצחון המפואר שלה. בבחירות אלו, מסתמן שיוויון בין המחנות ולכן מפלגת העבודה מטילה לתוך המשחק את דמות המנהיג הכל יכול. בבחירות אלו מתחילה להתגלע המחלוקת הנצחית בין הימין לשמאל בשאלת השטחים המוחזקים.
הבחירות של שנת 1973 היו לאחר מלחמת יום כיפור. העמדות של המפלגות נעשו מתונות יותר ורציונליות יותר. כל המפלגות כאחת, מרבות מעתה להשתמש בסממנים של פרסומת אך גם סממנים אלה מותאמים לכיוונים הכלליים של המערכה. כמו כן, אנו מוצאים לאור ההתרופפות הרוחנית בעם נטיה של כל קצות הקשת הפוליטית לחזור אל העבר
שמלפני קום המדינה ולשאוב ממנו ערכים והתויות דרך. נטיה זו של מפלגות השמאל והימין כאחת, מצאה ביטוי בשיבה אל מונחיה של תנועת העבודה ההסטורית, בניה, נטיה, חלוציות, והתיישבות. אין אנו מוצאים הסתמכות על המנהיגים שהכזיבו.
במערכת בחירות זאת אנו רואים אבסורד מסוים: לראשונה משתמשות מפלגות הימין בססמאות שהיו מקובלות על השמאל ומפלגות השמאל, על סיסמאות שהיו מקובלות אצל הימין.
כדי לבסס יעדים של כח צבאי ומדינה ריכוזית היתה מפא"י זקוקה למונחים שהיו מקובלים בכרזות של הימין. כדי להשתלט על חלקי הארץ הכבושים נזקק עתה הימין למונחים של מפלגת העבודה ההסטורית. הנטיה הזאת לכוון הימין נמשכת בעקיבות אצל המערך ואין אנו מוצאים יותר מודעות בנוסח של סיכוי לשלום. העמדה נעשית מעורפלת יותר
במהלך השנים והעמדות הבסיסיות של המערך מרפרפות סתומות על פני נושאים כללים ומוסכמים על הכל.
משנת 1977 לא המערך אלא הליכוד הוא הנותן את הטון, וזוהי סיבה נוספת להתגמשות כלפי עמדות ופרסומי הימין. ניתן לראות היטב , כיצד המערך חדל לבטא את העמדות שייצג בעבר ומתחיל לדבר יותר ויותר בשם עמדות הליכוד. נטיה זו מתחזקת ובבחירות של שנת 1981 שבה כמעט איננו מוצאים עמדות עצמאיות של המערך.
המערך משתמש פה בשיטה אחרת של האדרה מיתית של המנהיגים. מזכירים את השגי העבר (בעיקר השגים צבאיים) ומדגישים שהמנהיגים עדיין חיים וקיימים ומוכנים לחזור על השגי העבר. שיטה זו היתה לרועץ להם משום שהיא הבליטה את התרחקות המנהיג מהעם, דבר שהליכוד לא התקשה לנצל.
בשנת 1984, דוקא הליכוד זקוק להאדרה מיתית זו היות ויצחק שמיר הוא מנהיג לא מוכר וחסר כריזמה באותם הימים. בבחירות אלו, מפסיקים לדבר על העבר ומזכירים את ההווה. במצב כזה נראה המנהיג גם כסלע איתן שניתן להשען עליו וגם כבן דמותו של האזרח הקטן.
דמות המנהיג כאב מסור מופיעה בשנת 1984 אצל כל המפלגות ללא כל קשר למסר שלהן. היא עונה על פחדים וחוסר ביטחון בתקופה של חרדה כללית. המנהיג פה הוא גואל הבא להציל את העם ולתת לו תחושה של רגיעה פסיבית.
לסיכום חלק זה של העבודה, אפשר לאמר 4 דברים:
א. הצפיה לנס קובעת את היחס הכללי אל הזמן. כאשר מחנה כלשהו בטוח בכוחו הוא נמנע מלהסתמך על העבר ופניו מועדות אל ההווה והעתיד. המערך אינו בטוח בכוחו ולכן הוא מסתמך, במידת האפשר, על העבר. אולם העבר הפסיק לעניין את העם פחות ופחות בשל הקשיים ותהפוכות הזמן.
בשנת 1984 נעלם העבר מן האופק ואילו בשנת 1988 אין אפילו זכר לכך. (ניפויו של אבא אבן מרשימת המערך אכן מוכיח זאת). סיבה נוספת לניפוי העבר מהתעמולה היא התנצחויות מפלגתיות שיכפישו את העבר.
ב. מבנה המסר הופך להיות קצר וקליט. אין עוד פניות ארוכות בליווי ציטטות מן המקורות או משירים. המסר הוא פסקני ולא מצריך זמן להרהורים.
ג. הדוברים בתעמולות הם בעיקר צעירים ואנשים קרובים לעם. במערך הוקם פלג שנקרא "הדור הצעיר" ע"מ לשוות למפלגה מראה צעיר והוא פעל רבות בשם המפלגה. כמו כן, משתמשים פה בשיטה נוספת: אזרחים בלתי תלויים לכאורה, פונים למנהיג כלשהו במחמאות אין קץ על מנת לשוות לתעמולה גוון אוביקטיבי, כלומר, הציבור הוא הנושא את
המסר ולא המנהיגים. בתשדירים רבים נוטים האזרחים לחקות את קול המנהיגים ודוברי המפלגות. ישנו שימוש גובר והולך בשאלות ותשובות למנהיג ע"י אזרחים תמימים לכאורה, שאולות ותשובות שמאלציות מאוד הפועלות בעיקר על הרובד החברתי הנמוך ביותר.
שימוש נוסף נעשה בבדרנים מוכרים שלבד מהוצאת המפלגות משיווי משקל תקציבי מוציאים את העם מהאדישות ומשווים מראה צעיר למפלגה שלהם ומראה ליצני למפלגה שכנגד.
ד. ציבור הבוחרים הנמען הוא כרגע, בני המעמד הנמוך שאינם בטוחים בהצבעתם ועל כך מלמד הסגנון הכללי של המודעות.
רובד נוסף של מצביעים הם הקולות הצפים. קולות אלו מהוים, לפי הערכה גסה 5% מכלל הקולות ועיקר המאמצים מופנים אליהם. אדישות כלפיה יכולה להטות את כף המאזנים לכאן או לכאן כמו שקרה בבחירות לרשויות המוניצפליות בשנת 1989, כאשר הליכוד, הלא אדיש, הצליח לגייס לטובתו את הקולות הצפים עם פעילות מאומצת ולכן גם הקול
הצף מיועד להמון פסיבי ונוח להיפעלות.
ג. סיכום ומסקנות
תעמולה היא כלי בתקשורת שמטרתו להגיע לידי החלטה. הכלי לכשעצמו נקבע בהתאם לאופי השימוש בו.
ההיסטוריה של מערכות הבחירות מצביעה על ניסיון להראות קשר עם ערכים מוסכמים המקובלים על כולם: כלומר התאמה עם רצון העם.
כמו כן המנהיג. אם בשנות קום המדינה נשוא הבחירות היה העם היהודי והציוות המנהיגה את העם הרי שבשנות השמונים המנהיג הוא בשר ודם , מוכשר ושאפתן.
מערכות הבחירות הפכו ממרגשות לאפקטיביות ולמקצועיות.
ניכרת נטיה לעבור מערכים רוחניים לצבא ולכח. קו זה יצג תמיד הליכוד והמערך מתקרב אליו מכיוונים שונים.
לפי דעתי, התהליך ברור. המפלגות לא מעונינות להרשים את עצמן, כמובן, אלא את הבוחרים, ולכן הן מתאימות עצמן לציבור הבוחרים.
בקום המדינה, ציבור הבוחרים היה אידיאליסט ואילו בני עדות המזרח שכנו אז בנפרד משאר העם והיות והיו ברובם נבערים מדעת, התחלקה מערכת הבחירות ל2-: לאנשי הישוב- שפה גבוהה, ולאנשי המעברות - בשפה פשוטה ובהבטחות.
במשך הזמן חל שינוי דמוגרפי: מספר אנשי הרוח והחזון התמעט ואילו עדות המזרח נעשו משכילים יותר, כך שאפשר לדבר בלשון אחת, אולם לא גבוהה מידי כדי שתתאים לממוצע הבוחרים. והן אכן עושות זאת: סגנון עממי, לא מתנשא, מנהיגים מתוך העם המדברים אל ליבו, כאשר במערכת הבחירות משתתף רוב העם.
ההשמצות גוברות במשך השנים והן בלתי ניתנות למניעה כמו שאמר רה"מ אשכול ז"ל: "כולם משמיצים, רצוי שיהיה הסכם אי השמצות והסכם כזה, אם יהיה, לא יהיה שווה את הנייר שעליו יכתב". אולם לפי דעתי, דבר זה נובע מאופי העם.
בבליוגרפיה
1. "לשווק מפלגה כמשקה" אותות 4/1984.
2. מערכת הבחירות באופק - כל דרך כשרה?" איתי-רותם. אותות 4/1984.
3. "בתוך הווה נצחי" נוריץ גרץ. איגרא 6/1985 מספר 2.
4. "האם התעמולה המפלגתית נעשה מקצועית יותר?" ד"ר מ. חיים. אותות 55.
5. "הרהורים על כוחם האלקטורלי של הפרסומאים" פנחס יורמן, אותות 4/1984.
6. "רטוריקה אלקטורלית בישראל" רפאל ניר, ביקורת ופרסום 2/1988.
7. "פרסומים במטות הבחירות - מיתוס לעומת עובדות", יעקב תמיר, מגוון 39.
4

תגים:

ראש · עזר · ויצמן · ישראל · פוליטיקה · ממשלה · עבודה · ליכוד

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "מגמות במערכת הבחירות לכנסת ישראל בשנות ה 80-70", סמינריון אודות "מגמות במערכת הבחירות לכנסת ישראל בשנות ה 80-70" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.