הדרוזים וג'ונבלאט במלחמת האזרחים בלבנון

תקציר העבודה:

תוכן עניינים:
1. הצגת הנושא
2. הקדמה- הדרוזים בלנון
3. מפלגתו של כמיל ג'ונבלאט בשנת 1975
4. הדרוזים והסורים
5. סיכום
6. ביבליוגרפיה

הצגת הנושא
הדרוזים הם יושבי האזור עוד מימים ימיה ומקורם מלבנון. לאחר תהפוכות רבות הם עברו לאיזור הגולן ולאחר מלחמת ששת הימים כאשר נכבשה הגולן נחלקו הדרוזים לתושבי ישראל ולאזרחי סוריה, כאשר הפירוד נעשה על פי אזורים גיאוגרפיים.
הדרוזים שונים בדתם, באורח חייהם, בתולדותיהם, במוצאם ובהשקפת עולמם מהערבים הרגילים. הם חיים בערים, בכפרים ובמשכנות. מרביתם תושבי כפרים, פלחים, עובדי אדמה.
הם מיעוטים בא"י ובלבנון וחיים את חייהם לפי דתם ומסורתם באין מפריע.
בישובי המעוטים ובשכונותיהם בתי תפילה להם, מסגדים- למוסלמים, כנסיות - לנוצרים, וח'לואות - לדרוזים. הם עורכים את פולחנם הדתי וחוגגים את חגיהם לפי אמונתם. יש להם בתי ספר שבהם הם מחנכים את בניהם בשפתם ומלמדים את עקרונות דתם ומסורתם לפי רוחם. למעוטים בתי דין ואנשיהם הם השופטים ודנים את אחיהם בענייני אישות לפי חוקם.
הם בני דת ומסורת מיוחדת ושפתם היא ערבית, אולם אין יחסי אחווה בינם לבין המוסלמים. כמעט כל הדרוזים גרים בכפרים מיוחדים להם, בצפונה של הארץ. רעיון האומה הערבית לגביהם הוא חסר משמעות וכמוהו מושג "העם הפלשתינאי".
מלחמת אזרחים התחילה באפריל 1975. התקרית בין המיליציה של מפלגת הפלנגות לבין אחד הארגונים הפלשתינאים מציינת את ראשיתה של מלחמת אזרחים כוללת בלבנון. הקרבות מתפשטים בכל רחבי המדינה, אך לא מושגת בהם הכרעה. מוסדות המדינה מתפוררים ובהם הצבא, למרות שלא נטל חלק בקרבות. סוריה נותנת גיבוי ומספקת ציוד, נשק ותחמושת למחנה המוסלמים, השמאל והפלשתינים.

מטרת עבודה זו היא לסקור את מלחמת אזרחים בלבנון בשנים 1975-1976, על מנת לעמוד על חלקם של הדרוזים במלחמה, שרובם תמכו בג'ונבלט ובמפלגתו.

מקורות:

Untitled
הדרוזים וג'ונבלאט
במלחמת האזרחים בלבנון
תוכן העניינים
1. הצגת הנושא
2. הקדמה- הדרוזים בלבנון
3. מפלגתו של כמיל ג'ונבלאט בשנת 1975
4. הדרוזים והסורים
5. סיכום
6. ביבליוגרפיה
הצגת הנושא
הדרוזים הם יושבי האזור עוד מימים ימיה ומקורם מלבנון. לאחר תהפוכות רבות הם עברו לאיזור הגולן ולאחר מלחמת ששת הימים כאשר נכבשה הגולן נחלקו הדרוזים לתושבי ישראל ולאזרחי סוריה, כאשר הפירוד נעשה על פי אזורים גיאוגרפיים.
הדרוזים שונים בדתם, באורח חייהם, בתולדותיהם, במוצאם ובהשקפת עולמם מהערבים הרגילים. הם חיים בערים, בכפרים ובמשכנות. מרביתם תושבי כפרים, פלחים, עובדי אדמה.
הם מיעוטים בא"י ובלבנון וחיים את חייהם לפי דתם ומסורתם באין מפריע. בישובי המיעוטים ובשכונותיהם בתי תפילה להם, מסגדים- למוסלמים, כנסיות - לנוצרים, וח'לואות - לדרוזים. הם עורכים את פולחנם הדתי וחוגגים את חגיהם לפי אמונתם. יש להם בתי ספר שבהם הם מחנכים את בניהם בשפתם ומלמדים את עקרונות דתם ומסורתם לפי
רוחם. למיעוטים בתי דין ואנשיהם הם השופטים ודנים את אחיהם בענייני אישות לפי חוקם.
הם בני דת ומסורת מיוחדת ושפתם היא ערבית, אולם אין יחסי אחווה בינם לבין המוסלמים. כמעט כל הדרוזים גרים בכפרים מיוחדים להם, בצפונה של הארץ. רעיון האומה הערבית לגביהם הוא חסר משמעות וכמוהו מושג "העם הפלשתינאי".
מלחמת אזרחים התחילה באפריל 1975. התקרית בין המיליציה של מפלגת הפלנגות לבין אחד הארגונים הפלשתינאים מציינת את ראשיתה של מלחמת אזרחים כוללת בלבנון. הקרבות מתפשטים בכל רחבי המדינה, אך לא מושגת בהם הכרעה. מוסדות המדינה מתפוררים ובהם הצבא, למרות שלא נטל חלק בקרבות. סוריה נותנת גיבוי ומספקת ציוד, נשק
ותחמושת למחנה המוסלמים, השמאל והפלשתינים.
בראשית ההידרדרות מתגבשים שני המחנות היריבים. אלה לוחמים זה בזה כשהמאבק ניטש על נושאים לבנונים בעיקרם, כגון דמותה של המדינה הלבנונית בעתיד ושאלת הימצאותם של הארגונים הפלשתינאים בה. המחנה האחד תומך בסטטוס קוו בלבנון (לימים עתיד מחנה זה להיקרא "החזית הלבנונית"). נוצרים מרוניים הם מרכיבו העיקרי, והכח
הלוחם שלו הם המילציות של מפלגת הפלנגות והמפלגה הלאומית הליברלית, וכן מליציות שקמו ערב המלחמה ובהמלכה. הנשיא פרג'יה שותף במחנה זה, אך בתקופת כהותו מתבטאת שופתות זו בפעילותו מאחורי הקלעים.
המחנה האחר הוא קואליציה הטרוגנית של מפלגות, של גופים ושל אישים שונים. היא מתנגדת לסטטוס קוו בלבנון ודורשת להכניס רפורמות מרחיקות לכת בשיטה הפוליטית ובעיקר לבטל את הבסיס העדתי של המשטר. בראש קואליציה זו ניצב כמאל ג'ונבלאט, ושותפים בה לרוב מוסלמים (הנוצרים הנמנים עמה אינם בדרך כלל מרונים), מפלגות
השמאל והארגונים הפלשתינאים. אלה האחרונים הם הכח הלוחם העיקרי של מחנה זה.
בינואר פברואר 1976 סוריה מתערבת בגלוי במלחמת האזרחים וכניסה ללבנון כוחות במסווה של "צבא השחרור הפלשתיני", הנלחמים לצד מחנה המוסלמים, השמאל והפלשתינים. קריאות לעזרה שמשמיעים המרונים בלבנון לא נענים, היות וארה"ב רואה בסוריה גורם מייצב שפעילותו תסייע לשמור על הביטחון בלבנון ובאיזור. בלחץ סורי מושגת
הפסקת אש, בעקבותיה אוכפת סוריה על הלבנונים "מסמך חוקתי", הכולל רפורמות במערכת הפוליטית. עם שוך הקרבות יש לקואליציה המתנגדת לסטטוס קוו יתרונות בשטח אך אלה אינם באים לידי ביטוי ב"מסמך החוקתי" שהכתיבו הסורים ללבנון.
מעורבותה הישירה של סוריה מקנה לה מעמד דומיננטי (אשר ילך ויתחזק בלבנון). אסד הפעיל מעתה קו מדיני הגורס שמירה על לבנון מאוחדת, ומגמתו- להותיר אותה חלשה ונתונה להגמוניה סורית, ולהחדיר את הרעיון כי בטחונה של לבנון תלוי בסוריה (דבר זה משולב עם רעיון "סוריה הגדולה"). בזכות הלחימה של סוריה משיגה
הקואליציה המתנגדת לסטטוס- קוו נצחונות בשטח אך עד מהרה היא מתאכזבת מה"מסמך החוקתי" בו היא רואה הנצחה למעשה של השיטה העדתית כבסיס למשטר בלבנון.
מטרת עבודה זו היא לסקור את מלחמת אזרחים בלבנון בשנים 1975-1976, על מנת לעמוד על חלקם של הדרוזים במלחמה, שרובם תמכו בג'ונבלט ובמפלגתו.
תולדות הדרוזים בלבנון
המאבק שניהלו הלבנונים למען עצמאותם היה קצר ולא הצטיין בהקרבה מיוחדת. העצמאות הושגה בקלות יחסית ולא היה צורך באיחוד הכוחות שהיה עשוי לטשטש את הניכור העדתי ולהעלות את אהבת המולדת המשותפת כערך עליון. במקום זאת נוצרה מסגרת לשיתוף פעולה בין הנוצרים למוסלמים המהווה שיא ההתקרבות בין שתי קבוצות אלו ואשר
לפיה נקבעו זכויות הראשונים וחובותיהם כנגד זכויות וחובות האחרונים. מסגרת זו ידועה בשם "האמנה הלאומית" (אל-מיטק אל-וטאני) והיא מהווה כעין חוקה שנינה בלתי כתובה של לבנון.
האמנה הלאומית באה לקרב את המוסלמים והנוצרים בשאלות של מדיניות פנים וחוץ. כך היא קבעה את חלוקת התפקידים העיקרים בממשל ובתחומים אחרים בין העדות השונות. לידי המרונים נמסרו התפקידים של הנשיא, מפקד הצבא והמינהל הכללי בשלטון. ראש הממשלה יהיה מוסלמי סוני ויו"ר בית הנבחרים מוסלמי שיעי ושר לכל אחת מהדתות
הגדולות. חלוקה זו של תפקידים היה בה כדי להנציח את העדתיות ומשטבעה היא שימשה פשרה ופתרון זמני. מעקרונות אלו עולה כי המרונים ויתרו על החסות שנתנה צרפת ועל היחס המיוחד אליה, כפי שהמוסלמים ויתרו על רעיון האחדות עם סוריה או עם כל מדינה ערבית אחרת.
המשטר היה מושחת בלבנון: זיופים של תוצאות הבחירות ורציחות פוליטיות. בראש האופוזיציה עמדו כמיל שמעון, שחשק בנשיאות כבר ב1943-; כמאל ג'ובלאט הדרוזי מאל שוף שנטה לאידיאליזם; פרנג'יה המרוני ומנהיגים מוסלמים ידועים דוגמת רשיד כרמא. הסורים לא התערבו ישירות בלבנון באותה תקופה.
ג'ונבלאט, שמעון ופרנג'יה חברו יחדיו הוקמו את "החזית הסוציליסטית הלאומית" שאליה הצטרפו גורמים אופוזיציונים אחרים.
חזית זו הוקמה מיד לאחר בחירות 1941. ג'ונבלאט היה מזכיר החזית. בקיץ 1952 פרסם ג'ונבלאט מאמר שכותרו "הביא אותם הזר ועל העם לסלקם". הוא רמז בכל כי האנגלים הם שהעלו את אל-חורי לשלטון. למרות עמדתו זו של ג'ונבלאט זכו הדרוזים תחת שלטון אל-חורי ליחס טוב ולעזרה רבה. הוא סייע להם להקים את מוסדותיהם הדתיים
ומילא את דרישותיהם בתחומים השונים.
ב1956-, לאחר מבצע סואץ לא היתה ממשלת לבנון מוכנה לגנות את המבצע ולכן קמה לה אופוזיציה נרחבת שהיתה מורכבת בעיקר ממנהיגים דרוזיים ומוסלמים ששאפו לרעיון האומה הערבית. ואכן, ב13- במאי 1958 פרצה מלחמת האזרחים הראשונה.
הצלחת המרד היתה חלקית וג'ונבלאט לא הצליח לשנות את רעיון הממשל. הפקידים הנוצרים בממשל נמנעו מעריכת מפקד אוכלוסין כדי לשמור על המשך קיומה של "מדינה צלבנית בעלת לאומיות דתית על החוף הקטן והיפה הזה" .
ג'ונבלאט טען כי כמיל שמעון הסית את המרונים נגד המוסלמים וקרא להם להשתחרר מעולם ולנקום בדרוזים על הטבח משנת 1860. ג'ונבלאט המהפכן ראה בחייו הרבה אנרכיה, מטריאליזם, שחיתות וחצאי פתרונות. הוא שאף לשבור מסגרות, להפריך מיתוסים ולבטל מסורות לאומיות שנשמרו בקנאה ע"י שאר הפוליטיקאים הלבנוניים. על כן הוא
יצא מאוכזב ממלחמת האזרחים הראשונה והאשים את עמיתיו, מנהיגי האופוזיציה, בכשלונה. ב1595- הוא סיכם את ניסיונו במלחמה כך: "הסיבות האמיתיות של המרד עודן קיימות, ולא ניתן לפתור אותם אלא בדרך מהפכנית". ג'ונבלאט ניסה את מזלו שנית רק ב- 1975-6.
מפלגתו של כמיל ג'ונבלאט בשנת 1975
רוב הדרוזים תמכו במנהיג הדרוזי ג'ונבלאט. את התפקיד המרכזי בקרב קבוצה זו מילאו ג'ונבלאט ומפלגתו- "המפלגה הסוציאליסטית פרוגרסיבית". הם לא סחרו ארגון מפלגתי ואידיאולוגיה אך כוחם הושתת על תמיכת רוב העדה הדרוזית, עמדת הכח של ג'ונבלאט בהרי השוף, אישיותו של ג'ונבלאט ותפקידו בהנהגת השמאל הלבנוני וקשריו
הבינלאומיים.
בהתבססו על מקורות אלה מילא ג'ונבלאט תפקיד מרכזי בפוליטיקה הלבנונית. דרישותיו העיקריות של ג'ונבלאט לרפורמות בלבנון נוסחו במסמך שפירסמו מפלגות השמאל בקיץ 1975:
א.ביטול השיטה עדתית.
ב.שינוי החוק שישנה את היחסים בין ענפי הממשל.
ג.תיקון חוק האזרחות ועוד.
דרישות אלו שימשו למעשה כמצע השמאל והדרוזים במלחמת האזרחים. חוגי הימין ומרבית הנהגה הנוצרית התנגדו לדרישות אלו והאשימו את הדרוזים ואת ג'ונבלאט כי הוא מנסה להסוות בהן את שאיפתו לנשיאות שלא ניתן להגשימה בטרם בוצעה רפורמה מרחיקת לכת במפה הלבנונית.
מסמך הרפורמות מציין את ראשית הקרע בין ג'ונבלאט לסוריה. ג'ונבלאט התנגד להסכם ולדעתו לא זו בלבד שהרפורמות שנכללו בו מתונות מדי, אלה הן עלולות להביא ליד הנצחת המשטר הקיים בלבנון.
המאורעות התחילו כאמור ב- 13.4.1975.ב- 28.5 סולימן פרנג'יה מטיל על כרמי להרכיב ממשלה. ג'ונבלאט דורש ממשלה אקסטרא פרלמנטרית. כמיל שמעון הודיע כי הוא לא ישתתף בממשלה אם הוא או הפלנגות לא ישותפו בה.
ביום 9.6 ג'ונבלאט הודיע כי החליט לא להשתתף בממשלה לאחר שיום קודם לכן הפלנגות הודיעו על שיתופם בה.
ביום 9.7 מאשים ג'ונבלאט את הממשלה בכך שהיא נותנת נשק לפלנגות.
ביום 10.9 הודיע הממשלה כי החליטה לערב את הצבא במהומות. הוחלף מפקד הצבא ומונה חנא סעיד שעשוי היה להיות יותר פופולרי בקרב מתנגדי הסטטוס קוו. כמו כן אושרה ריאורגניצזיה בצבא- הגדלת סמכויות שר ההגנה על חשבון מפקד הצבא. ג'ונבלאט הודיע כי החלפת מפקד הצבא לא שינתה במאומה. ואכן ביום 8.10 אמר במסיבת עיתונאים
כי הוא קורא לפרנג'יה להתפטר.
בין ה8.10- ל12.10- התחוללו קרבות עזים גם באיזור ביירות. המונים נפגעו והפסקת האש (השמינית במספר) לא החזיקה מעמד. רק ביום 12.10 הושגה הפסקת אש תשיעית שבעקבותיה שרר שקט יחסי. כמובן כי כל צד האשים את משנהו. ג'ונבלאט האשים את הפלנגות בהכשלת כל רפורמה ואת כראמי (18.11) כי הוא "מכור לימין".
ב17.12- הארגונים הפלשתינים הודיעו כי הנוצרים חותרים לחלופה דה פקטו של לבנון. ג'ונבלאט קורא לפרנג'יה ולשמעון להתפטר כי הם מעורבים במשבר ומחריפים אותו בהיותם ראשי מיליציות לוחמות. לאור זאת מודיע הוושינטגון פוסט כי "יש מאמץ רציני להביא להתפטרות פרנג'יה".
באותו תאריך הוכרזה הפסקת האש השש עשרה שהיתה אפקטיבית למדי. יחידות צבא שצורפו לכוחות הביטחון מעבירות לידיהן עמדות בביירות. הפלנגות הליברליים, הליגה המרונית ו"שומרי הארז" הקימו פיקוד משותף. אולם יום למחרת המשיכה המלחמה בעיקר באזור בעבדא, אזור ארמונו של הנשיא.
ב18.12- הלחימה מתחדשת ולאור זאת ג'ונבלאט מציע לשים קץ ליצוג העדתי, ותיקון חוק בחירות ותיקון החוקה (כנראה בעקבות מסעו ב15.12- לסוריה). הצעה זו היא מתונה יחסית לאור ההצעות האחרות, וכוללת הצעה למדינה חילונית במלוא מובן המילה.
ביום 31.12 ג'ונבלאט אומר כי הוא מקווה לשיתוף פעולה מוסלמי פרוגרסיבי להגשמת הרפורמות שהציע.
בשנת 1976 המשיכה הלחימה. ביום 12.1 ג'ונבלאט שוב קורא להתפטרות פרנג'יה אולם כעת בצורה מתונה יותר. בהמשך (1.2) הוא אומר כי אם לא יהיה פתרון יתחדשו מעשי האיבה והחטיפות.
הדרוזים והסורים
ערב מלחמת האזרחים לא היה מחנה המוסלמים והשמאל מגובש אלא קואליציה רופפת של מפלגות ואישים. מפלגתו של כמאל ג'ונבלאט, שבסיס הכח העיקרי שלה היה העדה הדרוזית, עדתו של ג'ונבלאט. בנוסף לה נכללו בתנועה האסלאמית שתי מפלגות הבעת' הלבנוניות.
בין מחנה המוסלמים ומשטר הבעת' הסורי היה הרבה מן המשותף: באינטרסים ובאידיאולוגיה. כמאל ג'ונבלאט אמר בראיון לעיתונות הלבנונית: "כן אני פועל לביטול השלטון הבדלני והמארוני בלבנון... אני שואף להסיר את האופי הצלבני שנקבע למולדת...".
על תביעות מירביות אלה לא היו כמאל ג'ונבלאט ומחנה המוסלמים והשמאל מוכנים להתפשר, גם כאשר הועמדו בפני לחצים סוריים כבדים. הסיבה העיקרית לכך היתה שהם ראו הזדמנות היסטורית להגשמת מאווים ושאיפות של העדה הדרוזית, שמשקעי העימות בינה לבין הנוצרים מהמאה הקודמת עדיין לא פסו.
בעוד שמניעיו של השמאל הלבנוני ברורים למדי, עולה השאלה מדוע התנגדו הפעם הסורים להפלת המשטר הלבנוני המסורתי- בניגוד לעמדתם במלחמת האזרחים הלבנונית ב1958-. התשובה העיקרית לשאלה הזאת מצויה באופיו של משטר אסד, אשר בטיפולו במשבר הלבנוני כמו בשאלת הסכסוך הישראלי-ערבי הוכיח את עצמו כפרגמטי. לאור זאת, משטר
שמאלני מהפכני, הנתמך על ידי הפלסטינים, מורכב ממפלגות שמאל שחלקן עוינות לסוריה ומונהגות ע"י אישיות תקיפה ככמאל ג'ונבלאט, היה עלול להחליש את השפעה הסורית בלבנון, לחזק את חופש הפעולה של אש"פ מול סוריה ואולי אף להוות איום למשטר הסורי. במאי 1975 אמר אסד כי: "ג'ונבלאט אינו שואף להשיג רפורמות אלא לתפוס את
השלטון בכח בעזרת הפלסטינים והוא מנהל פעילות מסוכנת שאותה הוא מתרץ בצורך לרפורמות".
אסד כלל לא האמין לנצחון המחנה המוסלמים והדרוזים על המחנה הנוצרי. הוא טען כי אם הנוצרים ינוצחו ישראל תתערב לטובתם ואז עלולה לבנון להיות מחולקת.
כל עוד היתה המעורבות הסורית במלחמת האזרחים הלבנונית מצומצמת, במהלך שנת 1975, הוסיפו הסורים לסייע לקואליציה של המחנה השמאלני, אולם לאחר פברואר 1976, משסירב ג'ונבלאט לקבל את המסמך התחוקתי ופעל להסלמת מלחמת האזרחים החלה מסתמנת מדיניות סורית נוקשה כלפיו שכוונה בבירור להחלישו ולתקוע טריז בינו לבין בעלי
בריתו הפלסטינים. בעוד שכלפי הפלסטינים נקטה סוריה טקטיקה של מו"מ והידברות מלווים בלחצים, הרי שעם המחנה המוסלמי-שמאלי ניתקה סוריה לחלוטין את קשריה ולאחר כשלון מפגש אסד-ג'ונבלאט ב27- למרץ 1976, והחלה מפעילה עליו לחצים צבאיים ומדיניים.
הסורים פתחו במערכת תעמולה ולוחמה פסיכולוגית נגד מחנה השמאל בכללותו ונגד ג'ונבלאט אישית: את אנשי המיליציה של השמאל הם כינו שמאלנים וקומוניסטים, ואת ג'ונבלאט כינו "סוכן אמריקאי" ו"בוגד".
ג'ונבלאט מצידו סירב להכנע לכל הלחצים הללו מתוך הערכת מצב מוטעית שסוריה לא תעז לפלוש ללבנון מפחד ישראל.
לאחר פלישת הסורים העמיק יותר הקרע בין הצדדים. הסורים המשיכו להפעיל לחצים רצופים על מחנה השמאל באזורי השליטה שלו מבלי לנסות ולהגיע עמם להידברות. ג'ונבלאט אימץ לו מדיניות אנטי-סורית קיצונית שהתבטאה בפניות למדינות ערב, למערב ובריה"מ להגן על עצמאות לבנון מפני סוריה, בקריאה ללבנונים להלחם מלחמת התשה נגד
הכוחות הסוריים ובהצרותיו כי לא תהיה הידברות בין המחנה המוסלמי שמאלי למשטר הסורי כל עוד לא יסוגו הכוחות הסוריים מלבנון. בסופו של דבר החלישה המדיניות הסורית את הדרוזים והמוסלמים, ועוררה חילוקי דעות בינם לבין בעלי בריתם הפלסטינים, שקיימו מגעים מדיניים רצופים עם הסורים, וכך הכשירה את הקרקע להכנעתם בתום
מלחמת האזרחים.
סיכום
עבודה זו עסקה במעורבותם של הדרוזים במלחמת האזרחים של לבנון בשנת 1975.
מלחמת האזרחים בלבנון, כמו רבים ממלחמות האזרחים במאה העשרים היו סביב שלטון העדות במדינה. בלבנון היו אלו הנוצרים ששלטו במדינה ואילו המוסלמים (ובתוכם הפלשתינים) והדרוזים היו מעוניינים במדינה חילונית שאינה תלויה בבחירה על בסיס עדתי.
ג'ונבלאט, שמעון ופרנג'יה חברו יחדיו הוקמו את "החזית הסוציליסטית הלאומית" שאליה הצטרפו גורמים אופוזיציונים אחרים. דרישותיו העיקריות של ג'ונבלאט לרפורמות בלבנון נוסחו במסמך שפירסמו מפלגות השמאל בקיץ 1975.
המלחמה היתה עקובה מדם. בחצי השנה הראשונה מתו כ12,000- איש, כאשר הפסקות האש המרובות לא החזיקו מעמד.
ג'ונבלאט הצהיר הצהרות רבות במהלך החצי השנה הראשונה של המלחמה אולם הצהרותיו שלו לא עזרו לו היות ומי שהחליט על המהלכים היו בסופו של דבר הסורים.
הדרוזים ברוב הזמן תמכו בג'ונבלאט אולם חלק מהם תמך בסטטוס קוו להצטרף למחנות הימין הנוצרי.
מדיניות הסורים היתה חד משמעית השתלטות על לבנון וכך הם התוו את דרכם: בתחילה היה זה לטובת הדרוזים אולם לאחר מכן ראו הדרוזים את המטרות האמיתיות והחלה הידרדרות ביחסים.
ביבליוגרפיה
1.אמיר אהרון (עורך), לבנון: ארץ עם מלחמה, תל-אביב, הדר, 1979.
2.אבי רן ראובן, המעורבות הסורית בלבנון, משרד הבטחון, תל-אביב, 1986.
3.בלנק חיים, הדרוזים, ירושלים, 1985.
4.זמיר חנה, "מלחמת האזרחים והמשבר בלבנון 1975-1981", סקירה חודשית, 1981, 5.
5.ליטל אבי, "יסוד שלטון אסד בלבנון", מערכות, אפריל מאי 1975.
6.סאלח שכיב, תולדות הדרוזים, בר-אילן, 1989.
7.רבינוביץ איתמר, מלחמה ומשבר בלבנון, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ב.
סאלח שכיב, תולדות הדרוזים,עמוד 54.
סאלח שכיב, תולדות הדרוזים, עמוד 134.
אמיר אהרון (עורך), לבנון: ארץ עם מלחמה, עמוד 36.
סאלח שכיב, תולדות הדרוזים, עמוד 137.
רבינוביץ איתמר, מלחמה ומשבר בלבנון, עמוד 88.
רבינוביץ איתמר, מלחמה ומשבר בלבנון, עמוד 92.
שם, עמוד 95.
ליטל אבי, "יסוד שלטון אסד בלבנון", עמוד 243.
אבי רן ראובן, המעורבות הסורית בלבנון, עמוד 40.
ליטל אבי, "יסוד שלטון אסד בלבנון", עמוד 245.
3

תגים:

רמת · תיכון · מיעוטים · כמיל · גונבלאט · מזרח · סוריה · היסטוריה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הדרוזים וג'ונבלאט במלחמת האזרחים בלבנון", סמינריון אודות "הדרוזים וג'ונבלאט במלחמת האזרחים בלבנון" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.