נאום ההגנה של קורנליוס בלבוס

תקציר העבודה:

PRO BALBUS
MARCUS TULLIUS CICERO

הקדמה hc1288
בעבודה זו אנתח את נאום ההגנה של קורנליוס בלבוס, שנשא בשנת 56 לפנה"ס בפני
בית משפט רומי מרקוס טוליוס קיקרו, מהבולטים באישי הרפובליקה הרומית שחיו
בתקופת גסיסתה, הנואם והמשפטן הגדול בתולדותיה.

הנאום שבמרכז עבודה זו 'בעד באלבוס' שייך לקבוצת הנאומים המשפטיים. קיקרו רכש
את ראשית פרסומו ומעמדו הציבורי דרך הופעותיו המשפטיות המזהירות, כזכור 'זכות
אבות' שלו לא היתה מספקת להתקדמות במערכת הפוליטית הרומאית. כמעט תמיד
היה קיקרו בצד ההגנה, אולי כדי שלא לרכוש לעצמו אויבים רבים מדי מקרב האצולה
שחבריה היו נאשמים ברבים מהמשפטים, לעתים כמו בפרשה זו, אולץ להגן על נאשמים
בידי דמויות רבות עוצמה פוליטית שהכירו ביכולתו המשפטית הייחודית.

מקורות:

1203
PRO BALBUS
MARCUS TULLIUS CICERO
הקדמה
בעבודה זו אנתח את נאום ההגנה של קורנליוס בלבוס, שנשא בשנת 56 לפנה"ס בפני בית משפט רומי מרקוס טוליוס קיקרו, מהבולטים באישי הרפובליקה הרומית שחיו בתקופת גסיסתה, הנואם והמשפטן הגדול בתולדותיה.
הרקע ההיסטורי
מרקוס טוליוס קיקרו חי ופעל בעיר רומא בתקופה שאנו מכנים המאה הראשונה לפני הספירה. קיקרו נולד בשנת 106 בעיר ארפינום דרומית מזרחית לרומי למשפחה ממוצא פרשי((EQUITES - המעמד השני בחשיבותו הפוליטית ברומא, לאחר מעמד האצולה((NOBILES. לשאלת המוצא היתה חשיבות רבה בחיים הפוליטיים ברומא שנשלטה משחר ההיסטוריה
על ידי אוליגרכיה. בני האצולה ראו עצמם ראויים מלידתם למשרות הבכירות ביותר והכבוד הרב ביותר, ואילו בני המעמדות האחרים שניסו להתקדם בחיים הפוליטיים כונו NOVI HOMINES - אנשים חדשים, והיו עשויים להתקדם רק כבני חסות או כלי שרת בידי משפחות האצולה.
בראש הפירמידה הפוליטית ברומא עמד הסנאט, מעין בית מחוקקים, שחבריו בני אצולה שמילאו קודם לכן מישרות פוליטיות נבחרות, והיו חברים בסנאט כל ימי חייהם. כמשקל נגד לסנאט היו שני קונסולים שנבחרו לתפקידיהם מידי שנה והיוו מעין רשות מבצעת. נוסף לקונסולים היו נבחרים מדי שנה נושאי משרות נוספים, פראטורים
וקווסטורים, שהיו ממונים על פונקציות שלטון ומשפט ברומא וברחבי האימפריה. כנציגי ה'פלבס' - פשוטי העם היו נבחרים מידי שנה עשרה טריבונים. בימי קיקרו היתה רומא אימפריה ותיקה יחסית, ששלטה באופן ישיר או עקיף על כל סביבות הים התיכון.
כאמור התפקידים הבכירים בצמרת השלטון ברומא מולאו על ידי בני מעמד האצולה, עם זאת נודעה לבני המעמד השני חשיבות רבה בבנין האימפריה הרומית. שמם 'הפרשים - EQUITES' היה שריד לתקופת ראשית הרפובליקה. אז היה מקום מיוחד בחברה הרומאית לשכבת אזרחים שהיו אמידים דיים, ויכלו להחזיק סוס על חשבונם, ולשרת בחיל
הפרשים. הרבה לפני ימי קיקרו נותר משכבה זו השם בלבד. מיעוט ה'פרשים' בתקופה זו עסק בפוליטיקה, ואילו רובם היו אנשי עסקים שהתפרנסו מההזדמנויות השונות שנקרו לפני בעלי היוזמה באימפריה המתרחבת.
בעיקר היו ה'פרשים' מעורבים בשני תחומי עיסוק משיקים בפרובינקיות של האימפריה. הם נהגו להלוות כספים בריבית קצוצה לתושבי הפרובינקיות שניזקקו להם לתשלום מיסי כיבוש, או להחזקת חיל הכיבוש הרומאי. כמו כן נהגו ה'פרשים' לחכור את תשלומי המסים השנתיים של תושבי הפרובינקיות. המדינה היתה מוסרת לחוכר את הזכות
לגבות מסים תמורת סכום קבוע, והאחרון היה גובה את הסכום בתוספת ריבית מסוימת בדרך הנראית לו, ודרך זו כללה לעתים קרובות הפעלת לחצים קשים על האוכלוסייה. בתנאים אלה הצליחו מספר רב של 'פרשים', להתעשר מאד.
עם ההצלחה הכלכלית בא גם התאבון הפוליטי, וה'פרשים' שהיו מקופחים פוליטית תבעו מעמד פוליטי שווה לזה של המעמד הסנטוריאלי. על רקע זה פרצו כמה מן הסכסוכים הקשים בתקופה המאוחרת של הרפובליקה. במהלך הסכסוך הידוע מימי גאיוס גרקכוס,(133 לפנה"ס) נמסרה לפרשים הנהלת השיפוט הפלילי ברומא, ונושא זה כמו גם שאלות
אחרות שבין ה'פרשים' לאצולה המשיכו לעורר מחלוקות קשות בציבוריות הרומאית.
במאה הראשונה לפנה"ס התחוללה ברומא 'המהפכה הרומאית' בסופה נותר השלטון הפוליטי באימפריה הרומית בידי ה'פרינקפס' אוגוסטוס, שנתמך על ידי אוליגרכיה חדשה שחבריה באו מכל רחבי איטליה. מוסדות הרפובליקה המשיכו להתקיים, מעין פיקציה וצל של המשטר הפוליטי הישן. ה'מהפיכה הרומאית' היתה תהליך ארוך ביותר שהחל, ככל
הנראה בשליש האחרון של המאה השניה והסתיים רק עם היוותר אוגוסטוס שליט יחד. המאבקים הפוליטיים של התקופה, התנהלו בדרך כלל בין שתי מפלגות יריבות בסנאט: האופטימטים, מייצגי ה'סדר הישן' - השמרנים, והפופולארים, שנהגו להסתייע בהמון העם(ה (PLEBS ומצוקותיו בנסיונותיהם להדיח את יריביהם מעמדות הבכורה הפוליטיות.
מדי פעם צצה דמות 'מובילה': מאריוס, סולה, פומפיוס, קיסר, אנטוניוס ולבסוף אוגוסטוס. אלה ניסו להקים צורה של שלטון יחיד תוך הסתיעות במפלגות השונות (או שהם עצמם היו כלים בידי המפלגות), בהמון הפלבס, בחיילי הצבא הנאמנים להם אישית, או בגורמי כוח שונים מרחבי האימפריה.
מאבקים פוליטיים אלה התאפינו ברמת אלימות הולכת וגוברת. רצח מתנגדים פוליטיים, טבח, הגליה, החרמת רכוש של שכבות ציבור שלמות ממתנגדי הצד שידו על העליונה, ומלחמות אזרחים שהקיפו את כל רחבי האימפריה התרחשו שוב ושוב. חלק גדול מידידי קיקרו, שותפיו, ויריביו הנזכרים בכתביו השונים, סיימו את חייהם באופן אלים.
בשנת 43 הוצא קיקרו עצמו להורג כחלק מעיסקה פוליטית בין אנטוניוס ליריבו במאבק על הנהגת הרפובליקה אוקטבינוס.
בסביבה פוליטית זו הגיע קיקרו NOVUS HOMO, מהפרובינציה להשגים נכבדים. את פירסומו בציבור הרומאי קנה בהופעותיו בבתי המשפט, כלומר תוך שימוש ביכולתו הריטורית המבריקה. בשנים 79 -77 לפנה"ס יצא ליוון ולאסיה הקטנה כנראה משום 'החשד שנתעורר בסולא' כנגדו.((Plut,Cic.2 ביוון סייר בלווית אחיו קוינטוס, דודנו
לוקיוס וידידו מרקוס קלפורניוס פיזו. שהותו במזרח נוצלה ללימודים אצל אחדים ממאורות התרבות ההלניסטית של הזמן, ראשי אסכולות הפילוסופיה המדע והרטוריקה. בהשפעת אחד מהם, מולון איש רודוס משפטן ונואם מפורסם, זנח קיקרו את סיגנון הדיבור ה'אסיאתי' השופע והנמלץ בו נקט עד אותה עת.
לאחר מות הדיקטטור סולא שב קיקרו לרומא. בשנת 76 נבחר למשרה התחתונה בדירוג הפוליטי, משרת הקוויסטור. בשנת 69 כיהן במשרת האידיל, תפקיד בממסד הדתי הרומאי. בשנת 66 נבחר להיות פראטור של שנת 65, ושנתיים מאוחר יותר נבחר לקונסולאט, ושימש בתפקיד בשנת 63. השגים יוצאי דופן לאדם ממוצא 'פרשי', שהיקנו לקיקרו
השתייכות למעמד האצולה וכמובן לסנאט. כדבריו 'אתה (קיקרו) מהווה דוגמא להכרת תודה לעם הרומאי, שרוממך, אתה שניכר רק במעשיך, נטול המלצות הדורות הקודמים'((CA.1,11. (בנקודה זו יתכן שקיקרו הישלה את עצמו או שרצה להחניף לקהל, במיקרה זה חברי הסנאט. כדברי סיים "החומות לא נפרצו-קבוצה מבין האצולה פתחה לפניו את
השערים", כלומר הוא היה כלי שרת בידי אחת המפלגות).
קיקרו היה מאלה שהבינו את הסכנה הטמונה למבנה הפוליטי המסורתי בסערה העוברת על הרפובליקה בימיו. במידת יכולתו הוא ניסה להנהיג את הגורמים הפוליטיים שהתנגדו לשלטון יחיד, או שהתחבר אל כוחות קיימים מתומכי ה'סדר הישן'. היות ותמיד נשאר 'אדם חדש' היתה התמיכה הפוליטית ה'ממוסדת' שזכה לה מעטה, והוא נאלץ להסתמך
בעיקר על כשרונו הריטורי, ויכולתו לנווט נכון בתוך ה'ג'ונגל' הפוליטי' של רומא. לעיתים תמך קיקרו בדמויות פוליטיות שלאו דווקא זוהו עם הממסד האופטימטי, כך תמך בשנת 74 בפומפיוס המצביא הגדול שכרת ברית דווקא עם מפלגת הפופולארים, במטרה לחדש את עוצמתם הפוליטית של הטריבונים נציגי ה'פלבס'. נראה שקיקרו ידע
לנהוג גם באופן פרגמטי, כאשר סבר שדווקא חיזוק הטריבונאט יסייע לשמירת מוסדות הרפובליקה.((Plut,Pomp.22
בשנת 63 היה קיקרו אחד משני הקונסולים ברומא. שנת הקונסולאט הסתיימה במאבק שניהל קיקרו נגד חבורת הקושרים נגד מרות הסנאט בראשות קטילינה. קטילינה היה 'דמגוג פטריקי' שניסה להפוך עצמו לדיקטטור באיטליה בשנת 70 לפנה"ס ושוב בסוף שנת 63. בהזדמנות השניה, לאחר שנכשל בנסיונו להבחר לקונסולאט, קיבץ סביבו קבוצה
גדולה של בני אצולה מאוכזבים והתכוון לתפוס את השלטון בכוח לאחר שיחסל פיזית את האופוזיציה לשלטונו בסנאט. בראש וראשונה התכוון לרצוח את קיקרו. קיקרו הקונסול (לדברי סיים, עושה דבר האוליגרכיה השלטת) יצא נגדו תוך שהוא משמיע כמה מנאומיו המבריקים ביותר.((Cicero,Ca
המאבק הסתיים בנצחונו של קיקרו, ובהוצאה להורג של כמה מראשי הקושרים. קיקרו היה מאד גאה על כך ש'הציל את הרפובליקה', הוא ציפה למעמד של PRINCIPES CIVITATIS, אחד מבכירי מדינאי הרפובליקה. ואולם יריביו הפוליטיים טענו נגדו כי הוצאת אזרחים רומאים להורג היתה חריגה מגדר הסמכות שקיבל הקונסול מהסנאט, בין היתר
כונה טירן, ושליט זר((Plut,cic.23. קיקרו מצא עצמו בעמדת התגוננות עד שבשנת 58 בלחץ יריביו הפוליטיים, פומפיוס וקלודיוס אף נאלץ לגלות מרומא.
קיקרו היה 'כתבן בלתי נלאה'. הוא השאיר אחריו מאות מכתבים לידידים ומקורבים, נאומים שנשא בהזדמנויות שונות, וכתבים בנושאים פילוסופיים, פוליטיים, חברתיים ובשאלות התאוריה של הרטוריקה. הכתבים שחלקם פורסמו עוד על ידי קיקרו עצמו, משמשים עד היום מקור ראשון במעלה להכרת האיש, תקופתו, השפה הלטינית, המשפט
וההיסטוריה הרומית והיוונית.
את נאומיו נשא קיקרו לפני הסנאט, הציבור בפורום הרומאי, ובתי המשפט. רוב הנאומים נישאו תחת כיפת השמיים, קיקרו כמו רוב הנואמים בעת העתיקה האמין כי המקום והקהל הם המלהיבים את הנואם ומביאים אותו להשגיו. כאשר נאלץ לנאום במקום סגור חש את עצמו כבול ודבריו חסרים. הוא תמך בדעה שהנואם הטוב חייב להיות בקיא הן
בפילוסופיה והן בפסיכולוגיה כדי שיוכל להשפיע על קהלו. כמו כן ידע להשתמש בסרקזם ובחוש הומור.בשאלות סיגנון הדיבור טען קיקרו כי על הנואם להיות בקיא בכל הסגנונות ולהשתמש בהם לפי הענין, כלומר עליו לדעת לדבר הן באופן פשוט והן באופן מרומם ואפילו במהלך נאום אחד.
באותם ימים היתה מחלוקת בין הנואמים בסגנון ה'אטי' (מלשון אטיקה), הפשוט ונקי ממליצות ובין הנואמים בסגנון ה'אסיאתי' הנמלץ ביותר. קיקרו טען לדרך הביניים ה'מתונה', אשר 'אינה משתמשת בפניה האינטלקטואלית של הסגנון האטי, או בחריפות הנזעמת של הסגנון ה'אסיאתי'((OR, v.20-vi.21
הנאום שבמרכז עבודה זו 'בעד באלבוס' שייך לקבוצת הנאומים המשפטיים. קיקרו רכש את ראשית פירסומו ומעמדו הציבורי דרך הופעותיו המשפטיות המזהירות, כזכור 'זכות אבות' שלו לא היתה מספקת להתקדמות במערכת הפוליטית הרומאית. כמעט תמיד היה קיקרו בצד ההגנה, אולי כדי שלא לרכוש לעצמו אויבים רבים מדי מקרב האצולה
שחבריה היו נאשמים ברבים מהמשפטים, לעתים כמו בפרשה זו, אולץ להגן על נאשמים בידי דמויות רבות עוצמה פוליטית שהכירו ביכולתו המשפטית היחודית.
Cornelius Balbus Maior
את 'פרו בלבוס' נשא קיקרו בשנת 56 לפנה"ס. בלבוס נולד בעיר הספרדית גאדס (קאדיס המודרנית) בסביבות שנת 100 לפנה"ס. גאדס נוסדה על ידי הפיניקים והחל משנת 216 היתה קשורה לרומא במעמד של עיר בת ברית (civitas foederata), עובדה שחשיבותה תברר מתוך דברי קיקרו במשפט בלבוס. בעת המלחמה שניהלו מצביאי הסנאט נגד
המורד סרטוריוס בספרד (79 - 72 לפנה"ס) לחם בלבוס בהצטיינות בצד הסנאט וכגמול על מעשיו העניק לו פומפיוס המצביא המנצח אזרחות רומית. בשנת 72 אושר מתן האזרחות לבלבוס ואחרים על ידי חוק של הסנאט lex Gellia Cornelia. כאשר נערך קנזוס - מיפקד אוכלוסין בשנת 70 נרשם בלבוס באחד מארבעת השבטים העירוניים. מבחינת
רכושו הוא התאים למעמד הפרשים. לאחר שזכה בתביעה משפטית שהגיש נגד אזרח רם מעלה ירש את מקומו בשבט מכובד יותר בו היה חבר גם פומפיוס. בשנים הבאות התקרב בלבוס גם לקיסר, הוא היה לפטרון של עירו ברומא, ובזכות קשריו עם קיסר השיג לגאדס הטבות שונות. בשנת 60 היה בלבוס מעורב מטעם קיסר במו"מ שהוביל ליצירת
הטריומויראט הראשון, שחבריו קיסר, פומפיוס וקראסוס ניהלו למעשה את עניני רומא והאימפריה כרצונם, נוכח אופוזיציה נמרצת של ה'אופטימאטים'. בשנים הבאות היה בלבוס סוכן של קיסר במהלכים הפוליטיים הקשורים במשטר הטריומויראט, ושמר על קשרים טובים גם עם פומפיוס. בכך הפך עצמו הנוכרי המתאזרח למטרה ראויה בעיני
המתנגדים לקואליציה המשולשת. בראשית שנת 56 גברה הסבירות כי הטריומויראט עומד להתפרק. אויבי קיסר ופומפיוס ניצלו את הרקע לתקוף אותם באמצעות השפלת עושה דברם. אזרח גאדס ששמו אינו ידוע לנו הסכים לתבוע את זכותו של בלבוס להחזיק באזרחות רומית, על פי החוק הרומי מי שזכה במשפט נגד אזרח אחר היה זכאי לקבל את
הפריבילגיות שנלקחו מהמורשע, מוטיבציה מצוינת לתביעות רבות. ואולם בועידת לוקה אוחו הקרעים בין חברי הטריומויראט ועתה ניתן היה להעניק לבלבוס את ההגנה המרבית. קראסוס פומפיוס וקיקרו מונו להגן על בלבוס. קיקרו כפי שניתן לשמוע מהתנצלותו במהלך נאום ההגנה (18) צורף להגנה שלא בטובתו. למעשה הוא היה ממתנגדי
הטריומויראט ואולם לאחר שהסידור הפוליטי הזה חוזק מצא עצמו נאלץ להעמיד את יכולתו הרטורית הנכבדה לטובת חברי השלישיה בכמה הזדמנויות. כמקובל, בזכות כשרונו הרטורי, הוזמן קיקרו לשאת את נאום ההגנה האחרון.
פרו בלבוס
נאום זה בעל אופי משפטי יבש ברובו, למעט קטעי החנופה המתבקשים לפומפיוס שדיבר לפניו מטעם הסניגוריה. שלא כבנאומים אחרים דוגמת פרו-ארכאוס הנושא אופי אישי וכמעט פיוטי אין אנו למדים מנאום זה, באופן ישיר, כמעט דבר על קיקרו האיש תחושותיו והשקפת עולמו. הסיבה לכך היא הסיטואציה הלא נעימה בה מצא עצמו קיקרו מגן,
נגד רצונו, בעקיפין על אנשים שלא יכול היה להסכין עם דרכי פעולתם בחיים הפוליטיים של רומא, בעוד שארכיאס היה בעבר מורהו של קיקרו והיה לו חש ענין אישי בתוצאות המשפט.
בראשית הנאום ובסופו מתייחס קיקרו לסיבה האמיתית, לדעתו, בשלה התעוררה כל פרשת התביעה נגד בלבוס. בראשית דבריו מסביר קיקרו למושבעים במשפט כי הקנאה בהצלחתו של לקוחו היא שגרמה לתביעה נגדו. הוא מציג את בלבוס כאדם שעלה ממעמד נחות יחסית לגדולה בזכות כשרונותיו וחריצותו, ומבקש מהמושבעים שבניגוד למקנאים
בלקוחו הם: "יעדיפו לראות במעלותיו של לקוחו גורם מסייע להגנתו תחת שיראו בהן מכשלה".(18,19). תחושת הקורא היא שאולי בלא יודעין מדבר כאן קיקרו על עצמו שכן גם הוא עלה לגדולה בזכות כשרונותיו כמשפטן נואם ומדינאי .
בסוף נאום ההגנה שב קיקרו למניע העומד אחרי התביעה והפעם הוא מגלה בלי כחל וסרק כי אלה המקנאים בהצלחתו של בלבוס מסכנים אותו במידה פחותה מאלה: "שהם או אויבי חבריו של לוקיוס קורנליוס או שהם מקנאים בהם".(58) חבריו של בלבוס הם קיסר ופומפיוס שיחד עם קראסוס חילקו ביניהם את השלטון ברומא נוכח אופוזיציה מרה
של חברי האוליגרכיה הוותיקה - האופטימאטים (כאן סיים). השכר אותו קיווה לקבל התובע האלמוני במשפט זה, גם הוא יליד גאדס, היה האזרחות הרומית שתישלל מבלבוס אם יורשע. על פי המשפט הרומי היה לעתים שכרו של תובע שהצליח במשפט חלק ממה שאיבד הנתבע, נוהג שתרם וודאי לריבוי תביעות. ואולם הגורמים הפוליטיים שעמדו
אחרי התובע קיוו להכפיש באמצעות הרשעת בלבוס את חברי הטריומויראט, להציגם ככאלה המזלזלים בחוק הרומי כדי לקדם את מטרותיהם הפוליטיות ובכך אולי להביא לסיום שלטונם. שימוש במשפט הפלילי ככלי במאבק הפוליטי לא היה תופעה חדשה ברומא, ולא היתה זו הפעם הראשונה בה מגן קיקרו על נאשם במשפט פוליטי מסוג זה. גם משפא
ארכיאס שהזכרתי קודם נערך ממניעים דומים, אז היה המטרה האמיתית לוקולוס.( (Plut,Pomp. 30
גם אופי התביעה היה כפי הנראה זהה לתביעה במשפט ארכיאס. בלבוס נתבע על פי Lex Papia. חוק זה משנת 64 לפנה"ס הוחק כחלק ממאבק פוליטי קודם בו עמדו קראסוס ופומפיוס משני צידי המתרס. הוא נועד כנראה לסלק מרומא או מכל איטליה את כל חסרי האזרחות הרומית. ומכאן שעל התובע היה להוכיח כי אזרחותו הרומית של בלבוס אינה
תקיפה. אם תצלח התביעה יסתבר ממילא כי פומפיוס ומקורביו נהגו שלא כדין בהעניקם לבלבוס את האזרחות הרומית.
הדמויות הראשיות
פומפיוס
האזרחות הרומית הוענקה לבלבוס על ידי פומפיוס שהיה, כזכור, נואם ההגנה הקודם לקיקרו.
הטיעון המשפיט שעל קיקרו להוכיח הוא כי: "הדבר שנעשה על ידי פומפיוס בענין זה, צריך שיוכר על ידי הכלל כחוקי".(5)
כאן מתבקש לכתוב על פומפיוס. גניאוס פומפיאוס היה כבר שנים רבות מהמנהיגים הבולטים ברומא. עיקר השגיו היו כמצביא, בשל השגיו כחייל הוא כונה Magnus, והוא היה איש ארגון מעולה. בראנט (Brunt) מאפיין אותו כאדם שידע 'לשלב' שרות נאמן למדינה יחד עם דאגה נאמנה ולעתים חסרת מצפון לעניניו הפרטיים. בשל הצלחתו
כמצביא ושאיפתו הבלתי פוסקת להנהגה צבאית (מישרה נדרשת באותם ימים סוערים), הוא נתפס על ידי האצולה - האופטימטים כמי שאינו מאפשר לאחרים לזכות בתהילה ובשלל - יסודות ההצלחה הפוליטית ברומא. למרות שפומפיוס היה חלק מאותה אוליגרכיה שלטת, הניאה אותו האמביציה האישית לקבל מההמון או מהמפלגה היריבה, הפופולארים,
את שהסנאט הנשלט על ידי האופטימטים, סרב להעניק לו. כדי להתגבר על האופוזיציה בסנאט החל פומפיוס בשנת 59 לפנה"ס לקדם את יוליוס קיסר הצעיר, שברבות הימים ישים קץ לקרירה מפוארת ולחייו של פומפיוס. בעת התרחש משפט בלבוס היה פומפיוס הבכיר בחברי הטריומויראט שניהל במידה שונה של הצלחה את עניני רומא לטובת
האינטרסים של חבריו, זה מספר שנים.
בשנת 58 נאלץ קיקרו לגלות מרומא בלחצו של קלודיוס הטריבון, כאשר פנה לעזרת פומפיוס התעלם האחרון מהבקשה. ואולם משהחל קלודיוס בשנת 57 לתקוף גם את פומפיוס סייע פומפיוס לקיקרו לחזור לרומא(Plut, (Cicero, 33, ולכן היה קיקרו 'חייב' לפומפיוס. למרות זאת כאשר נדמה שהטריומויראט עומד להתפורר היה קיקרו בין
הפעילים הנמרצים בסנאט להשגת מטרה זו. בשל כך, ולאחר שחודש ההסכם בין הטריומוירים אולץ קיקרו להתחייב 'להתנהגות טובה' ובאופן פומבי להגן על תומכי הטרויומויראט.
סיים כותב על בלבוס כי הוא שלט בעיר מוצאו גאדס כמלך, (למרות שאם קבלת אזרחות רומא הוא ויתר כדרישת החוק הרומי על אזרחות גאדס) על כך יכולה להעיד משלחת נכבדי העיר שהגיעה לרומא כדי להיות נוכחת במשפטו ולהבהיר כי גם אם החוק דורש אישור קבלת אזרחות אחרת השולטים בעיר וודאי תומכים בצעדו. ברומא היה בלבוס, סוכנם
לחילופין של קיסר ופומפיוס, מעשירי העיר ובעל עוצמה פוליטית רבה מזו של מרבית הסנאטורים. בעשור האחרון לרפובליקה הרומית: "מעט מאד אינטריגות התנהלו ועיסקאות נחתמו בלא ידיעתו ואף תיווכו של בלבוס".
הטעון המשפטי כנגד פומפיוס בפרשת מתן האזרחות הרומית לבלבוס נבע מפרשנות ההסכם שבין רומא לגאדס. גאדס היתה מאז המלחמה הפונית השניה במעמד של 'בת ברית' - Foederati. לדברי התביעה נהג פומפיוס "בניגוד להסכם, כלומר נגד התחייבות מקודשת ואמונו של העם הרומאי (Populo Romano) (10). מכאן עולה כי הסכם 'פדרציה'
מהסוג שהיה בין רומא לגאדס נשא איתו מחויבות וסנקציה בעלות אופי דתי. התביעה טענה, לדברי קיקרו, כי מעשהו של פומפיוס היה לא חוקי בעליל, זאת בניגוד לפעולה הנושאת איצטלה חוקית אלא שנודף ממנה ריח רע.(8) לחילופין נרמז כי פומפיוס פעל מתוך אי הבנת החוק, כלומר בטעות.(14) הטיעון המשפטי היה כי אזרח של עיר
הקשורה לרומא בהסכם מסוג זה אינו יכול להיות לאזרח רומא אלא בהסכמת 'המדינה' Fundus factus esset.(19) מונח נדיר ביותר.
את תשובתו חילק קיקרו לשניים. ראשית עליו להתייחס לאפשרות שפומפיוס פעל בזדון או שלא ביודעין באופן המנוגד לחוק. בהמשך הוא יתייחס לשאלה המשפטית.
מתוך דבריו של קיקרו בנאום זה אנו רואים את האופן בו ראו הרומאים את משטרם ואת האימפריה שבנו.
א. הנאום נפתח במסכת המציגה את פומפיוס כאדם שמעמדו נחות (אולי) רק מזה של האלים. קיקרו פותח בתשבחות מופלגות לנאום הסנגוריה של פומפיוס שקדם לנאומו. מדבריו אנו לומדים על מבנה החוק הרומי: "מעולם לא שמעתי הצגה מדויקת יותר של החוק, זכרון מדויק יותר של התקדימים, מאום מלומד יותר ביחס לאמנות (פרשנות האמנות),
מבריק ומוסמך יותר באשר לעניני מלחמה, מוסמך יותר בעיניני המדינה, צנוע יותר באשר לנואם עצמו, רהוט יותר בהתייחס לנושא המשפט והתביעה.(4) פומפיוס נודע בעיקר בשל הצלחותיו הצבאיות בכל רחבי העולם הרומי - יווני. לדברי קיקרו אין מקום ברחבי העולם הידוע לרומאים בו אין פומפיוס מוכר הן כלוחם המעולה ביותר, הן
כנאמן ביותר בימי שלום.(13) אין הוכחה לכך שפומפיוס היה מומחה לעניני האמנות השונות שבין רומא ליתר חלקי האימפריה, בכל זאת קובע קיקרו כי "יתרונו הבולט ביותר הוא ידיעתו המעמיקה של אמנות הסכמים ותנאים שהושתו על עמים, מלכים, וגזעים זרים למעשה כל גוף החוק העוסק במלחמה ושלום"(15). על פי תפיסת קיקרו חובו של
העם הרומי לפומפיוס הוא נימוק מספיק לראיית כל מעשיו כחוקיים בעליל,(5) מה גם שפומפיוס נועץ במפקדים אחרים שנכחו אותה שעה בספרד, וכולם העידו כי בלבוס ראוי לקבלת האזרחות הרומית.(11) בכלל היות: "שעיסוק מתמיד והתמקדות בנושא אחד עדיפים על פני כשרון טבעי, מי יהסס בהעדפת מצביאינו על פני כל עורכי הדין בהתייחס
לאמנות ולחוקי המלחמה והשלום"(45). המסקנה היא כי מי שזכה לתהילה צבאית, שהרחיב את תחומי האימפריה הרומית אינו יכול לטעות וודאי שכל עוד הוא פועל לטובת העם הרומי אין הוא יכול לפעול בזדון. בחברה המעריכה מעבר לכל את ההצלחה הצבאית, נימוק מסוג זה עשוי להתקבל, מה גם שאזרחי רומא כבר הורגלו בכך שמצביאיהם לא
נרתעו משימוש בצבא להשגת מטרותיהם ברומא, וצבאו של פומפיוס היה נאמן בראש וראשונה למצביא.
ב. קיקרו מתייחס בהרחבה לסיבה בשלה נהגו מצביאים שונים להעניק אזרחות רומית לאזרחי מדינות אחרות. "מפקדים רואים בימינו, כפי שראו תמיד את ההשתייכות לארץ מסוימת כזניחה. ולכן הם תמיד העניקו אזרחות לאנשים אמיצים מכל ארץ, ולעתים קרובות העדיפו יתרון בלא זכות אבות על פני אצילות נרפה".(51) הוא מתאר שורה של
תקדימים בהם העניקו מפקדים רומיים אזרחות לאנשים בודדים או אף ליחידות צבא שלמות בתמורה על הצטיינות בקידום האינטרס הרומי. קיקרו קובע כי מדיניות החוץ הרומית (חוקי המלחמה והשלום) מורכבת מהאופנים השונים בהם הכתיבה רומא ליתר העולם את אופן הכפיפות אליה. הוא משתמש בתקדים מחייו של המצביא שקדם לפומפיוס מריוס:
"הוא מעולם לא העלה בדעתו שאמנה כלשהי עלולה למנוע ממנו לפעול לטובת המדינה"(47). מתן האזרחות הרומית לתושבי ארצות אחרות הוא פרס שיתרונותיו ברורים למי שנולד כאזרח רומי. מבחינת מפקדי הצבא זהו כלי המאפשר להם לרכוש תמיכה וסיוע מוחשיים במסעי המלחמה. האזרחות הרומית היא ככל כלי המלחמה שאין להעלות על הדעת כי
ישללו מהם. יש בכך גם יתרון לתושבי הארץ אליה שייך המתאזרח החדש, שכן הוא משמש להם מליץ יושר ברומא.(37) עדות נוספת לכך כי יחסי החוץ של רומא היו חלק ממסכת שנועדה להבטיח את הצלחתה הצבאית.
הטיעון המשפטי: ארבעה גורמים שיש להביא תקדימים מקורותיהם: מפקדי הצבא, מושבעים במשפט, העם הרומי באספותיו, והסנאט.(52)
יוליוס קיסר
יוליוס קיסר נולד בשנת 100 לפנה"ס למש]חה ממוצא פטריקי שטענה כי מוצאה מהמלכים הקדומים של אלבא לונגה, ולפניהם אינאס הטרויאני שאמו האלה וונוס. השם יוליוס נגזר משם המשפחה ושם זה נבע לפי המסורת משפ בנה של ונוס 'יולוס'. בחברה הרומית בה היה ליחוס אבות תפקיד מכריע במעמדו של אדם, היה קיסר בעמדה בכירה ביותר
עוד מלידתו. אדם במעמדו שאף להשיג אחת משתי המשרות הבכירות ברומא, פרטור או קונסול, שנשאו עמן את האימפריום שמשמעותו הזכות לפקד על צבא מעמדות אלה היה אפשרי בסיוע הצבא שתחת פיקודו לכבוש שטחים נוספים לזכות בתהלוכת הנצחון ה'טריומף' ולהשיג את התהילה, משאת נפש של כל רומאי ששאף לגדולה.
קיסר היה פרטור בשנת 62 לפנה"ס. בשל החשש מהאמביציה הגדולה שניחן בה מנעו ממנו האופטימאטים בסנאט את מסע הנצחון לאחר נצחונותיו בספרד וניסו אף לחסום את דרכו למשרת הקונסול. בסופו של דבר זכה קיסר במשרת הקונסול בסיועו של פומפיוס שעמד בשיא תהילתו ברומא לאחר שורת נצחונות צבאיים שצרפו לאימפריה הרומית שלש
פרובינציות חדשות והכפילו את הכנסות האוצר. משך שנת הקונסולאט הצליח קיסר בסיוע שותפיו לטריומויראט פומפיוס וקראסוס להעביר חוק שהעניק לו פיקוד צבאי בגאליה שמעבר לאלפים ובאיליריה, זאת במטרה להרחיב את האימפריה צפונה לאיטליה, ובאמצעות זאת להשיג לעצמו תהילה שתאפיל אפילו על זו של פומפיוס. קיסר היה מצביא
מעולה שניהל בהצלחה מערכות צבאיות רבות. כדי שהציבור בהווה ובעתיד ידע על הצלחותיו היה קיסר גם 'היסטוריון החצר' של עצמו ותיעד את מעלליו בספרים.
מקורות
1. CICERO, PRO ARCHIA POETA, translated by N.H.Watts, London, William Heineman
1965
2. CICERO, ORATOR, translated by H.M.Hubbell, London, William Heineman 1962
3. CICERO, AGINST CATILINE 1 translated by George b. Gardiner, edited, with an
introduction and notes by MOSES HADAS, THE MODERN LIBRARY. NEW YORK 1951
4. PLUTARC, CICERO, in FALL OF THE ROMAN REPUBLIC, translated by Rex Warner, Penguin Books, London 1972
ביבליוגרפיה
1. שפיגל נתן, קיקרו, אקדמון, ירושלים תשמ"א
2. Kennedy George, THE ART OF RHETORIC IN THE ROMAN WORLD, Princeton,
New Jersey . 1972
3. Rawson Elisabeth, CICERO A PORTRAIT, Allen Lane, Penguin, Books, London 1975
4. Syme Ronald, THE ROMAN REVOLUTION, Oxford Paperbacks, Oxford 1968
5. Brunt P.A, SOCIAL CONFLICTS IN THR ROMAN REPUBLIC, Clarke, Irwin Company, Toronto, 1978
מראי המקום מתוך הנאום יובאו בסוגריים בתוך הטכסט
Syme Ronald, THE ROMAN REVOLUTION, Oxford Paperbacks, Oxford 1968, p.8
ibid p.24
שפיגל נתן, קיקרו, אקדמון, ירושלים תשמ"א, עמ 10-11
Syme, op.cit p.8
ibid p.192
שפיגל, קיקרו, עמ 26-29
Syme, op.cit p.11
Syme, op.cit pp.17,24
Rawson Elisabeth, CICERO A PORTRAIT, Allen Lane, Penguin Books, London 1975, p.89
Kennedy George, THE ART OF RHETORIC IN THE ROMAN WORLD, Princeton, New Jersey . 1972, p.187
שפיגל, קיקרו, עמ 152-153
pro balbo pp 618-619
Brunt P.A, Social Conflicts in the Roman Republic, Clarke, Irwin Company, Toronto, 1978, p.
114
Syme, p. 35
Syme, p. 37
Syme, p. 72

תגים:

קיסר · פומפיוס · יוליוס · פילוסופיה · רומא

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "נאום ההגנה של קורנליוס בלבוס", סמינריון אודות "נאום ההגנה של קורנליוס בלבוס" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.